החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מדעי הספונטניות

מאת:
הוצאה: | 2019 | 307 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

מה הייתם עושים אילו הייתם מגלים שטמון בכם כוח של חיוּת, שינוי, כוח שיכול לגרום לכם שמחה וריפוי רק בגלל שכך החלטתם? ידוע שהקשבה נבונה ואמפתית מביאה בדרך כלל לתקשורת טובה יותר עם חבר, בן משפחה, לקוח או מטופל. תארו לעצמכם שבשפה שלנו קיימת גם שפה נסתרת, שאם תבחינו בה תוכלו לדעת מתי להאיר מילים מסוימות עם משמעות ייחודית, ולהגיע לפריצת דרך חיובית. דמיינו לעצמכם שהיה לכם כלי שעוזר לייצר תקשורת חכמה שממטבת אתכם וחוסכת הרבה זמן ועוגמת נפש.
במחקר שערכתי במסגרת עבודת הדוקטורט, מצאתי שקיימת בשפה גם "שפה רבודה", ומצאתי שיש לנו מצב תודעה חדש. את הדברים בדקתי בסיפורי התנ"ך בשילוב תאוריות פסיכואנליטיות-פילוסופיות קלסיות ועכשוויות. אני מזמינה אתכם לקרוא ספר זה ולגלות כלי חדשני לתקשורת בין-אישית משמעותית, ואף לראות חלק מסיפורי התנ"ך באור חדש.
עדה מיכל ויינשטיין היא מטפלת מוסמכת בפסיכודרמה, המשלבת גם טיפול רוחני. את עבודת הדוקטור כתבה בתוכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר-אילן. היא מרצה, מעבירה סדנאות פסיכודרמה ועובדת עם מגוון אוכלוסיות ובתי עסק, ובעלת קליניקה פרטית.
מוזמנים לקרוא חומרים נוספים באתר: www.mydrama.co.il.

מקט: 4-249-50695
מה הייתם עושים אילו הייתם מגלים שטמון בכם כוח של חיוּת, שינוי, כוח שיכול לגרום לכם שמחה וריפוי רק בגלל […]

פתח דבר

המחקר הנוכחי עוסק בחקר הספונטניות ומקומה בטיפול הפסיכואנליטי. מקום זה קיבל תשומת לב רבה לאורך השנים ובשנים האחרונות בפרט, בעיקר כחלק מאוריינטציה אינטר־סובייקטיבית. עיקר העיסוק בספונטניות היה לתארהּ ככלולה בתכונות אחרות או במופעים אחרים בסצנה הטיפולית, ולרוב כדי להדגיש ביטויים של אותנטיות וחופש בתהליך הפסיכואנליטי.

מחקרנו הוא בין־תחומי ומשלב תחומים שונים; בטקסטים פסיכואנליטיים שנידונים במהלכו מוטמעים מהלכים המצביעים על ספונטניות ושימוש בה בתהליכי כינון משמעות. תחום נוסף בחקירה מתמקד בטקסטים מן התנ"ך המשקפים באופן מובהק ספונטניות ויצירתיות של חלק מהדמויות מסיפורי התנ"ך. הספונטניות נבחנת כאן מנקודת מבט פסיכואנליטית ופילוסופית; בכוחם של תחומים אלה לגלות את תפקידה החשוב והמכונן של הספונטניות ככלי טיפולי, ככוח מכונן ליצירת משמעויות ולהבנה וניתוח דמויות מן התנ"ך.

בעשרים השנים האחרונות נכתבו כמה מאמרים והיו התייחסויות שונות לספונטניות, רובן עקיפות ומיעוטן ישירות. התובנה העיקרית באשר לספונטניות היא היותה כושר בסיסי של האדם: היא מניעה ומאפשרת להחליט החלטות, היא כוח מניע לבחירות שאנחנו בוחרים בכל רגע ורגע. במהותה היא כוח של חידוש שבו אנו משתמשים כדי לבצע פעולות שלעתים הן גורליות. עם זאת, איננו יודעים הרבה על הכוח הזה. עיקר התיאוריות שעסקו בספונטניות באו מן השדה הפסיכואנליטי; נמצאה גם מעט התייחסות מהשדה הפילוסופי ובפרט מן הפילוסופיה של הלשון, אך לא יותר מזה. בעיית הספונטניות נעוצה בכך שרב הנסתר על הגלוי, והשאלה היא כיצד ניתן להרחיב את ההיכרות עם תופעה כה משמעותית, בפרט בתהליכי בחירה ושינוי.

יעקב לוי מורנו ייסד את הפסיכודרמה כשיטת טיפול המבוססת על עבודה שיש בה מן הספונטניות. הוא כתב עליה רבות והראה כיצד מהווה הספונטניות מעיין המפכה מים חיים בתוכנו. הוא פיתח טכניקות עבודה מבוססות ספונטניות, אך הדברים עדיין מצריכים בירור. מתוך כך מתעוררת השאלה: כיצד ואם בכלל אפשר להגדיר ולנסח מאפיינים המסייעים לאתר אותה? לאיתור מאפיינים כאלה יש חשיבות רבה בהבנת היכולת הנפשית של האדם לחולל שינוי, לקבל החלטות ולהשתמש ביצירתיות שלו על מנת להתפתח ולגדול.

הספונטניות עומדת בבסיס יכולת החידוש והחדשנות שפעמים רבות אנו רואים אותה כמובנת מאליה, או כמשהו שמתרחש מעצמו. אפשר לומר שהיא מאפשרת את החופש לפעול, מאפשרת מצב תודעה של חירות, של חופש. הספונטניות היא כוח לעשות שינוי. חשיבות שילוב התחומים היא ביצירה של כלים חדשים, המקדמים את הבנתנו את מושג הספונטניות ומה שמתלווה אליו בנוגע לתקשורת הבין־אישית.

המחקר שלפנינו מציע לראות בחלק הגלוי, בהופעה של הספונטניות, בשימוש בה, מצב תודעה שבניגוד לרגשות אינו מכוון אובייקטים (האקר, 2004). חשיבותה של הבחנה זו היא, שאף על פי שמדובר במצב חולף, מאחר שהוא מתקיים רק בהווה, תוצאות פעולתו יכולות להיות משמעותיות ביותר.

אחד האתגרים שהספונטניות מציבה הוא מה שאנו מציעים לקרוא לו פרדוקס הספונטניות.

כלומר, מופעים וניסוח המאפיינים למשהו שמהותו מסתורית ומחוץ לגבולות השפה והעולם.

איתור וניסוח של תופעה שחלק ממהותה והגדרתה הוא היותה מסתורית הִנו אתגר המחקר הנוכחי, המציע את הספונטניות כבסיס לתקשורת בין אישית בהיבט פילוסופי־לשוני. פעולת הדיבור היא פעולה מרכזית בקשר הטיפולי, והמחקר מציע שימוש במונחים החדשניים: "מילה מולקולרית", "ננו־תהליך" ו"ננו־שפה" כחלק מהבנת התקשורת הבין אישית המתרחשת בקליניקה.

שימוש במונחים אלו, על פי המחקר, מעמיק את הבנת התקשורת הבין־אישית וחושף את התמונה הפנימית "המבקשת" להתגלות בנפשו של המטופל, ושימוש במצב תודעה ספונטני מוצע כגשר המחבר או מאפשר מעבר ותקשורת בין משחקי שפה שונים.

בעבודה מיושם עיקרון השימוש במצב תודעה ספונטני של המחברת, המשמש כאמור כגשר מחבר. עקב חיבור זה מוצעים מונחים חדשים, המסוגלים לקחת חלק במשחק שפה חדשני, המאפשר הבנה רעננה של מצב העניינים הנפשי של האדם ובורא כלים חדשים שבכוחם להעשיר ולקדם שינוי בטיפול הפסיכואנליטי והפסיכותרפי ובהבנה ופרשנות אישית בתנ"ך.

במילים אחרות, ספונטניות היא היכולת לפעול למען ביטוי הרצון, המוטיבציה והאקטיביות. ללא ספונטניות לא היינו יכולים לעשות את הדברים האלה, אלא נשארים ברמת הדחפים, האינסטינקט, שהיא יכולת אנושית לבצע חידוש ולכן אינה חדשנות, אינה תופעה של חדשנות ושינוי. היא יכולתנו להיות מסוגלים לעשות כל אחד מן הדברים האלה.

בהתבסס על מה שכבר נכתב על ספונטניות, עבודתי זו מציעה לראות בחלק הגלוי, בהופעה של הספונטניות ובשימוש בה, מצב תודעה שבניגוד לרגשות, אינו מכוון אובייקטים (האקר, 2004). חשיבותה של הבחנה זו היא שאף על פי שמדובר במצב חולף מאחר שהוא מתקיים רק בהווה, תוצאות פעולתו יכולות להיות משמעותיות ביותר.

לאדם יש יכולת בסיסית להשתמש במצב תודעה ספונטני על מנת להתפתח, על מנת להשפיע על האחר, לתקשר עם האחר, ולהתגבר על הטרנסצנדנטיות. שימוש במצב תודעה ספונטני מניע יצירתיות ואת היכולת לחדש.

 

תרומתו העיקרית של מחקר זה:

א. היותו מחדש בכל מה שקשור לשימוש במצב תודעה ספונטני, המוצע כגשר המחבר או מאפשר מעבר ותקשורת בין משחקי שפה שונים, ומציע את הספונטניות כבסיס לתקשורת בין אישית בהיבט פילוסופי־לשוני.

ב. היותו מחדש בניסוח מונחים ביצועיים לאיתור ולניתוח פעולת דיבור שהיא פעולה מרכזית בקשר הטיפולי. המחקר מציע את המונחים החדשים: "מילה מולקולרית" ו"ננו־תהליך" להעמקת הבנתה של התקשורת הבין אישית המתרחשת בקליניקה. כלומר המחקר מציע שמתקיימת למעשה "ננו־שפה" רבודה בהיבטיה השונים של השפה, שאיתורה חשוב להבנת התקשורת הבין אישית ומשמעותה. שימוש במונחים אלו, על פי המחקר, מעמיק את הבנת התקשורת הבין־אישית ומאפשר לגלות ולחלץ את התמונה הפנימית "הרוצה" להתגלות מנפשו של המטופל.

ג. היותו מחדש בהיבטים מסוימים של התקשורת הבין־אישית המתוארת בסיפורי התנ"ך ומגיהַּ אור חדש ואנושי על הדמויות הקדומות בשפה עכשווית, מעודכנת וברורה.

טענות אלו נבחנות כאן בכתביהם של פסיכואנליטיקאים ידועים ומשפיעים מן העבר ובני זמננו. כמו כן נעשית במחקרנו בחינה מעמיקה בסיפורי תנ"ך נבחרים ומעט מן האגדה כמקור ספרותי עשיר בדיאלוגים, קרי תקשורת בין־אישית ושימוש מגוון בשפה.

המחקר כולל שישה פרקים:

הפרק הראשון הִנו מבוא הסוקר את הנאמר בספרות הפסיכואנליטית המקצועית בנושא ספונטניות ויצירתיות ומתמקד בעשרים השנים האחרונות.

הוא נחלק לשלושה חלקים עיקריים: מבט פסיכואנליטי על ספונטניות, מבט פסיכואנליטי־פילוסופי על יצירתיות ומבט פסיכואנליטי־פילוסופי על אינטר־סובייקטיביות.

הממצאים מראים כי הספונטניות נחקרה רק באופן שטחי יחסית, ועיקר המסקנות נסבות על כוחה של הספונטניות להניע שינוי וחידוש.

בפרק נבחנו כמה פסיכואנליטיקאים מאבות הפסיכואנליזה ונראה כי כולם השתמשו במצב תודעה ספונטני, מי במוּדע ומי שלא במוּדע. דבר מעניין נוסף הוא שדווקא תלמידיו של זיגמונד פרויד המשפיעים ביותר בפסיכואנליזה הם מי שהשתמשו בספונטניות במוצהר בטיפוליהם, כגון שנדור פרנצי, מלאני קליין ודונלד ויניקוט. בפרק זה הוצגו עיקרי הפסיכודרמה, שיטת טיפול שנהגתה ונבנתה על ידי יעקב לוי מורנו בתחילת המאה העשרים, והיא מבוססת על ספונטניות ויצירתיות.

כמו כן ניתן בו הסבר מעמיק על הצורך והחשיבות שבהגדרת מצב תודעה ספונטני ובנתינת הדעת על פרדוקס הספונטניות, משום שבני אדם נתקלים תדיר בתופעת הספונטניות. כלומר, לספונטניות ולמצב תודעה ספונטני יש מופעים תדירים בחיי היום יום של בני האדם. הדבר בא לידי ביטוי כשהם מבצעים פעולות תקשורת, פעולות יצירתיות ופעולות פרשניות, ובייחוד כשהם מבקשים ליצור שינוי וחידוש.

ועוד מציע פרק זה את המופעים הבאים לאיתור פעילות של מצב תודעה ספונטני:

1. ספונטניות במצבי משבר.

2. ספונטניות כתגובה לאירוע לא צפוי.

3. ספונטניות כביטוי רגשי אותנטי.

4. ספונטניות כאפשרות לעבור מפסיביות לאקטיביות.

הפרק השני מתמקד בפסיכואנליטיקאי המשפיע דונלד ויניקוט, שהִקצה למשחק (המבוסס על יכולת של ספונטניות) מקום מרכזי במחקריו ובתיאוריה שיצר. לפי ויניקוט, המשחק הוא צורה יסודית של "לחיות", הוא מתקיים בחוויה יצירתית ברצף של מרחב וזמן והוא אוניברסלי. בעיניו, הבאת ילדים לידי מסוגלות לשחק היא עצמה בגדר פסיכותרפיה. המשחק עלול להיעשות מפחיד, ולכן בעת המשחק חשובה מאוד זמינותו של מבוגר שיפקח עליו עין. המשחק מצוי על הגבול שבין סובייקטיביות ובין מה שנתפס כאובייקטיבי, חיצוני, ומכאן גם שבריריותו. הרגע המשמעותי בפסיכותרפיה הוא הרגע שבו הילדים מפתיעים את עצמם, ולא רגע הפרשנות של המטפל.

אשר לעמדת ויניקוט בנוגע לספונטניות, אפשר לומר כי סביבה המשתמשת במצב תודעה ספונטני באופן תקין היא סביבה המצליחה להתאים את עצמה לתינוק באופן ייחודי. על כן מצב התודעה הספונטני של התינוק מגיב על פעולות תקינות שנגזרו משימוש תקין במצב תודעה ספונטני של הסביבה, וזה מאפשר לו לצמוח באופן אישי וייחודי. פיתוח של מצב תודעה ספונטני מרחיב את גבולות האני ואת התחושה של המיקום הטוב והנוח בגוף. הגבולות גמישים ויכולת האחריות מתפתחת, החרדה פוחתת ויש יותר אינטראקציה עם הסביבה, תוך ביטוי אישי נרחב יותר מתוך העצמי האמיתי ולא הכוזב. זוהי חוויית קיום עשירה.

לשאלות שעלו בעניין תוקפנות, שמבחינת ויניקוט היא כוח חיים, יש מקום נרחב ולא בכדי. קשה לעמוד באופן חד משמעי על תפקידה של התוקפנות, מפני שהוא עצמו אומר: "יש בלבול בשימוש שלנו במונח תוקפנות כשכוונתנו לספונטניות" (שם, עמ' 109). נראה שעיקר הבלבול הוא בכך שהספונטניות אוצרת בתוכה כוח חִיוּת כה עמוק, עלום, שקשה להתחקות אחר שורשיו. ההתחקות אחר שורשי התוקפנות מקרבת אותנו לשורשי הספונטניות, או נכון יותר לשורשי התפתחות מצב תודעה ספונטני ולהבנת חשיבותו לתקינות החיים ולאופן פעולת היחיד.

הפרק השלישי בוחן את כתביו של סטיבן מיטשל, פסיכואנליטיקאי חדשני בן ימינו שהשפיע רבות על פניה העכשוויים של הפסיכואנליזה. התיאוריה האינטר־סובייקטיבית והתיאוריה ההתייחסותית הן התיאוריות היחידות בפסיכואנליזה שהדגישו את מקומה של הספונטניות בטיפול (Hoffman, 2002, ארון, 2013). בפרק הראשון ניתנה במה נרחבת להגדרה ולניסוח מאפייני הספונטניות של כותבים חשובים ברוח גישות אלו, כמו ארון, הופמן, סטולורו, בנג'מין ועוד. מיטשל היה אחד החשובים, היצירתיים והחדשניים ביותר.

פרק זה בוחן אפוא כיצד נקודת המבט החדשה של המחקר מרחיבה את ההבנה שהושגה עד כה, ומראה כיצד הבין מיטשל את מקומה של הספונטניות בטיפול ומה ברעיונותיו משקף שימוש במצב תודעה ספונטני. מטרת הטיפול בעיני מיטשל היא: "תקווה לעצב מציאות אישית שניתן לחוותה כאותנטית ומעשירה" (מיטשל, 2003, עמ' 42). השינוי שהמטופל עובר בתהליך פסיכואנליטי "מהווה חלק מחיפוש אחר הֶקשר משמעויות חדש…" (שם, עמ' 46).

לפי מיטשל, להבין משהו פירושו לארגן אותו; עשויות להיות כמה הבנות ועשויים להיות כמה ארגוני עצמי סביב חוויה מסוימת. בהמשך קושר מיטשל את ארגוני העצמי ושאלת האותנטיות לספונטניות, ככוח מהותי להתארגנות נכונה בזמן נתון. מיטשל כותב על מקומו של השימוש במטאפורה בשפה ובדיאלוג, ובפרק זה ניתנת סקירה נרחבת על מהו דיאלוג וכיצד הוא פועל. הדגמת הדברים נעשתה באמצעות סיפור תנ"כי: הדיאלוג בין נתן הנביא לדוד המלך במשל כבשת הרש. בתום המשל מתקיים בין דוד לנתן הנביא דיאלוג, שהביא לידי כך שדוד הבין שגרם כאב למישהו אחר. לאחר הוכחת דוד על מעשיו ופירוט העונשים על מעשים אלה מביע דוד צער עמוק וחרטה, כלומר התחולל שינוי בעמדתו הפנימית.

הפרק הרביעי דן במפגש בין שני סובייקטים, כלומר בין שני בני אדם, המתנהל במשך כמה רגעים שבהם מתרחשים תהליכים ו"הפריות" (מן, 1998) בין נפש אחת לנפש אחרת.

בפגישה הטיפולית מתרחשים כמה אופני התקשרות, והמרכזית שבהם היא פעולת הדיבור.

פרק זה מתאר מהי פעולת דיבור מנקודת מבטה של הפילוסופיה של הלשון (המפנה הלשוני), ובו מוצעים מונחים חדשים, הלקוחים גם משדות אחרים, לצורך בחינה וזיהוי של מיקרו תהליכים המתרחשים בתקשורת בין אישית. המוּדעות לתהליכים אלה מקדמת את השיח הטיפולי ומעמיקה את העבודה הטיפולית באמצעות הרבדים החדשים שמתגלים בשימוש בכלים שהוצעו, כשבתשתית הדברים נעשה שימוש במצב תודעה ספונטני, כפי שכבר הוצג להלן.

בפרק ניתנת סקירה על עיקרי המפנה הלשוני וכמו כן יש התייחסות לתיאוריות עכשוויות על ביקורת הספרות. מוצע בו המונח "ננו־שפה" כשפה רבודה בתוך פעולות הדיבור בתקשורת הבין־אישית. את המונח "ננו־שפה" מציג הפרק באמצעות מונחים חדשים: "ננו־תהליכים" ו"מילה מולקולרית", הנושאים משמעות ותקשורת נוספות, שהיחשפות אליהן יכולה להניע שינוי וחידוש. כמו כן מובאת בפרק סקירה קצרה על ראיית השתיקה כפעולת דיבור, והוא מתמקד ומפרט מהי סמכות גוף ראשון ומה חשיבותה בתקשורת הבין־אישית וביצירת משמעות. סמכות גוף ראשון היא העובדה שאם רוצים לדעת מה אני חושב, מרגיש, מדמיין או מתכוון, אני האדם הנכון לשאול אותו; ושייחוסים־עצמיים פסיכולוגיים אינם מבוססים על עדות התנהגותית.

אנחנו משתמשים בסמכות גוף ראשון לא רק כדי לתאר מצבים מנטליים, אלא גם כדי לתאר התנהגויות (רינה נאנחת מפני שהקפה שהזמינה לא טעים, ולא מפני שיש לה כאב ראש או מפני שהיא מגחכת מבדיחה שסיפר לה בן זוגה). זאת ועוד, אין אנו רק חושבים בסמכות גוף ראשון, אלא אנו גם מדברים בסמכות גוף ראשון. אנחנו גם בוררים מה אנו רוצים לגלות על אודות מצבנו המנטלי או הגופני.

בתוך כך נדרש הפרק לדברי ויטגנשטיין (1993) בהרצאותיו על התנסות פרטית ומערך חושי (sense data) בשנות ה־30 של המאה העשרים. לטענתו המערך החושי הוא התנסות פרטית, וההתנסות הפרטית הזאת באה להגיהּ אור על העובדה שלפעמים אנשים רואים דברים שונים בעודם מביטים באותו אובייקט עצמו. ההתנסות שנחווית במערך החושי והרשמים מקבלים ביטוי בדקדוק. אנו מנסים לתאר דברים ממישורים שונים ממערכות סימבוליות שונות, כגון התנהגות (ריקוד) וחוויה (כאב שיניים) (Snowdon, 2011), והדבר צריך לקבל ביטוי בדקדוק. רק לסובייקט יש גישה לכאב השיניים שלו או לתחושת־האדום שלו, והוא עושה זאת באמצעות הדמיון; הוא מדמיין לעצמו תחושת אדום והיא אינה ניתנת להסבר, מאחר שהיא מובנת בשפה פרטית (Rhees, 1936) בתמונות.

בפרק זה מציעה עבודתי מונחים חדשים: "ננו־תהליך" ו"מילה מולקולרית", כשהכוונה להראות שמתקיימת ננו־שפה שבאמצעותה מתרחשת תקשורת ועלינו לפַתֵּחַ קשב אליה כמטפלים. דווקא באמצעות הבנה ומוּדעוּת ל"ננו־שפה" אנו נדרשים להשתמש במצב תודעה ספונטני. זיהוי והבנת ה"ננו־שפה" מקדמים, מפתחים ומעמיקים תקשורת בין אישית. כמו כן דן הפרק באופיו הפרדוקסלי של מצב תודעה ספונטני, המאפשר קליטה של סופרפוזיציה של משחקי שפה הזורמים כננו־שפה באמצעות מילה מולקולרית, הנושאת אותם באמצעות ננו־תהליכים. בעניין זה נעשתה הדגמה על שני סיפורי תנ"ך וסיפור אחד מן האגדה. סיפור נעמי וכלותיה, סיפור אלישע הנביא והאִשה השׁוּנמית, וסיפור המפגש בין ריש לקיש לרבי יוחנן בן זכאי בנהר.

הפרק החמישי מדגים על כמה דמויות מן התנ"ך שימושים שונים במצב תודעה ספונטני והשפעתם על חיי הדמויות. הדמויות שנבחרו הן דמויות חזקות וצבעוניות, בעלות פרקי חיים מעניינים. בשל קוצר היריעה לא נבחרו דמויות רבות, אך הגיוון נשמר עדיין. בעבודה זו נעזרתי מדי פעם בדברי חז"ל ובאגדה המדרשית, אך רק כדיון מִשני. בחרתי לעסוק בתנ"ך כפי שהוא בלי לדון בהיבטים פילולוגיים, פרשניים והתפתחותיים מבחינת הטקסט, בצאתי מן ההנחה שהטקסט מדבר בעד עצמו.

עקרונות הבחירה של הטקסטים לדיון במחקר זה: כאמור, רוב הטקסטים שנבחרו לצורך המחקר לקוחים מן התנ"ך. בחרתי לעסוק בהם מכמה טעמים:

1. לצד איכותם הספרותית הגבוהה, סיפורי התנ"ך עוצבו ברגישות רבה ותוך הקפדה יתרה על פרטיהם. 2. סיפורים אלה ידועים לכול, ורובם מוכרים לנו עוד מימי ילדותנו. היכרות ותיקה זו, יחד עם המבט הבוגר על הסיפורים, מעשירים את החוויה הספרותית ואמורים לקדם את הראייה המחקרית המיוחדת להצעת מחקר זו. 3. הדיון והמחקר של סיפורי התנ"ך תורמים להיבט הטיפולי גם מנקודת ראוּתם של המטופלים, שסיפורי התנ"ך מוכרים גם להם. וכערך מוסף עולה מן המחקר גם תרומה לפרשנות התנ"ך בדרך ובסגנון שאינם מוכרים מן הפרשנות המקובלת לדורותיה.

המפגש הראשון של יעקב ורחל על יד הבאר בבראשית כ"ט לווה בנשיקה ספונטנית של יעקב לרחל ובבכיו של יעקב. בפרק הבא, פרק ל', מובאות תחינתה של רחל העקרה, תגובתו הנוקשה והאטומה לכאורה של יעקב, הנענית בבחירתה של רחל לעבור עליה בשתיקה – תגובות ספונטניות המגלות לנו את מצב העניינים האותנטי של הדמויות בסיטואציה מסוימת.

ספונטניות כביטוי לאקטיביות ולנטילת אחריות אפשר לראות גם בסיפור תמר ויהודה בבראשית ל"ח. פרטי הסיפור מדגישים את המעבר של תמר ויהודה מפסיביות לאקטיביות, וכן מודגשת התפתחותו של יהודה ממצב של מי שאינו לוקח אחריות על נשותיו ומעשיו בהקשר בין אישי למצב שבו הוא לוקח אחריות ומוכן להתמודד עם התוצאות, דבר המקנה לו בסופו של דבר את הזכות להיות מנהיג.

היחסים בין דוד למיכל קיבלו אזכורים קצרים אך רבי משמעות בכמה מקומות בספר שמואל. תחילה מסופר על אהבת מיכל לדוד, סיפור נישואיהם והמעשה רב המשמעות של הצלת דוד על ידי מיכל. בהמשך מתוארים נתינתה לפלטי בן ליש – כנראה כעונש על כך שבגדה בבית אביה – והֲשָבָתָהּ לדוד, ושם עולים אירועים לא צפויים המבטאים בעיקר את תגובתו של פלטי בן ליש, ולא – כפי שהיינו מצפים – את תגובתה של מיכל עצמה. בהמשך הסיפור רוקד דוד ושר לפני ארון ה' ומיכל בזה לו, תחילה בלִבּה ואחר כך גם במילותיה. סיפור זה משקף ביטוי אותנטי של רגשות ומעבר מפסיביות לאקטיביות.

בשמואל א' פרק כ"ה מסופר על פגישתו של דוד עם אביגיל אשת נבל הכרמלי. תביעתו של דוד ל"דמי חסות" על צאנו של נבל לא מצאה חן בעיני נבל. תגובתו ה"חצופה" של נבל הביאה את דוד לעלות עליו עם ארבע מאות איש, ואז יוצאת אביגיל, המתוארת כיָפָה וחכמה, אל דוד ומצליחה להניע אותו לסגת. בסיפור זה באים לידי ביטוי הופעותיה השונות של הספונטניות כפי שהוצגו, אך התפנית נעשתה בעקבות פעולתה הספונטנית האקטיבית של אביגיל.

היבט נוסף שנבדק במחקר זה הוא מצב של הֶעדֵר ספונטניות, והאם שימוש במצב תודעה ספונטני היה יכול להביא תוצאות אחרות, כמו בסיפורים הטראגיים של בת יפתח ובסיפורו של שמשון. באמצעות המצבים הספונטניים המתוארים התחקה מחקרנו אחר הדמויות וניסה לאתר את רגשותיהן באותם רגעים, דבר המַקנֶה ערך מוסף להבנת הסיפורים התנ"כיים שנבחרו.

במחקר נעשה שימוש בעיקר באסכולת הביקורת החדשה (New-Criticism), שהעמידה במוקד הניתוח את "הטקסט כשהוא לעצמו" (The text itself), כלומר הנרטיב של כל סיפור הנבחן כעומד לעצמו. מאחר שחיי האדם רצופים בשימושים במצב תודעה ספונטני, אם תקין ואם לקוי, מצאנו לנכון להתמקד בהחלטות מעניינות והרות גורל שהחליטו גיבורי הסיפורים שנבחרו. מטרתנו הייתה להדגים את הנחת המחקר בדבר קיומו של מצב תודעה ספונטני וכן להאיר את פרדוקס הספונטניות, על אף הקושי להגדירו. בסיפורים האלה נבחרו אפוא פעולות מובהקות, ברורות וגורליות. על כן, כאמור, קצרה היריעה מלהכיל אירועים נוספים ודמויות נוספות.

באמצעות הכלים המתודולוגיים של ויטגנשטיין ואיתור שימושים של מצב תודעה ספונטני נדרש מחקר זה להתחקות אחר הדמויות המדוברות, קצת כמו הדרשן, כדי לנסות להבין את בחירותיהן.

אף על פי שהטקסט נבחן ב"קריאה צמודה", מדי פעם הובאה הרחבה קלה מן המדרש, כמעין התבוננות אינטר־טקסטואלית. המבט בסיפור כמוהו כעלילה (לוינסון, 2005), דבר המאפשר לאתר משמעות לנעשה בסיפור, ומרחב משחקי שהוא עצמו טומן בחובו שימושים במצב תודעה ספונטני. אמנם העבודה מתמקדת בשימושן של הדמויות במצב תודעה ספונטני, אבל כאן נדרש לא מעט מן הפרשן שישתמש במצב התודעה הספונטני שלו עצמו – דבר ההופך אותו לפרשן אקטיבי (שם). הפערים בסיפור בהכרח מהדהדים את מה שלא נאמר ויוצרים סקרנות להבין את הסיפור הנחבא, שכן מטבע הדברים יש פער תרבותי בין זמן כתיבת הטקסט לפרשנות המתנסחת כיום, במרחק של אלפי שנים ממנו.

זהו רובד נוסף שיש בו כדי להסביר מדוע היה מרתק כל כך לבחון את סיפורי התנ"ך דווקא ולגלות עד כמה באות לכלל ביטוי בסיפורים העתיקים הללו תמות חדשניות ורלוונטיות לימינו, כגון תמות פסיכואנליטיות. איתור מופעי השימוש במצב תודעה ספונטני מחדֵש ומרענן את הבנת התנהגותה של הדמות ויוצר משמעות חדשה להחלטותיה בטקסט, ולחשיבות שימת הלב לשימוש במצב תודעה ספונטני בחיי האדם.

הפרק השישי והאחרון הִנו פרק סיכום. התחושה שליוותה פה ושם את עבודת המחקר הייתה שרב הנעלם על הגלוי, והחידתיות האינהרנטית של הספונטניות איימה לפעמים לטשטש את "העיקרון הוויטגנשטייני", האומר כי לשפה יש יכולת לבטא צורת חיים או מצב עניינים. תחושה זו הייתה ביטוי מוצהר של פרדוקס הספונטניות, ואפשר לחוש זאת בהיבטים שונים של עבודה זו. צליחת העבודה בצל פרדוקס זה הביאה את המחקר לידי מסקנה כי יש צורך במונחים שהוצעו – "מצב תודעה ספונטני", "מילה מולקולרית", "ננו־תהליך" כחלק מ"ננו־שפה" – וכי יש להגדיר את המופעים השונים של הספונטניות. הגדרות אלה הן ביצועיות, כלומר אפשר לנסח באמצעותן משמעויות וכוונות הן של האדם עצמו והן של אדם אחר, שלא היו מתבהרות בשיחה רגילה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מדעי הספונטניות”