החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מעטפת הלב

מאת:
הוצאה: | 2014-08 | 320 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

את מעטפת הלב מרכיבים ארבעה סיפורי אהבה המתכנסים לרומן אחד:

נער העובד בחנות מחשבים כמֵהַ לנערה שנראית כאילו יצאה מתוך אחד המשחקים שהוא אוהב;

סטודנטית אבודה יפה נקרעת בין ארבעת הגברים בחייה לָאחד שמת;

צמד נואפים בטוחים שהם היחידים שמשתמשים בדירה ריקה לזיונים חטופים, אסורים ומלאי להט. הם טועים; פגישה מקרית בסין סוחפת גבר ואישה אל רומן צפוי, שמצליח להפתיע אותם לחלוטין.

אלו כולם השתקפויות של אותו זוג נאהבים, אליו שב אסף צפור בזמנים אחרים ובמקומות שונים, כדי להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על תשוקה וזוגיות, נאמנות ובגידה.

אסף צפור הוא סופר ותסריטאי (החמישייה הקאמרית, הבורגנים, בטיפול), ראש המגמה לתסריטאות בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. ספר הביכורים שלו, המחוננים, זכה להצלחה ולשבחי הביקורת.

בכל אחד מאבעת סיפורי הרומן חוזר אסף ציפור אל אותם שני גיבורים, יאיר ואוסי, בעשור אחר של חייהם. אבל ההתפתחות היא לא לינארית – אלו לא אותם אנשים שמתבגרים על רצף אחד של חיים, אלא קווי עלילה מקבילים. שמותיהן של הדמויות האחרות אף הם חוזרים על עצמם, אבל כל פעם בכסות אחרת: אותו שם יכול להיות משוייך למשל לבעלים של חנות המחשב למורה, לאסיסטנטית סינית או לנער ערבי.

למרות המבנה המורכב, הסיפורים עצמם פשוטים –ארבעה הסיפורי אהבה שבכולם יאיר ואוסי נפגשים, מתאהבים, מבינים שהאהבה הזו לא טובה להם ומנסים להפסיק, אבל לבסוף בוחרים לתת לה סיכוי.

מקט: 15100046
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


וריאציה ראשונה

עד קצה העולם

“מה את, מטומטמת? תעופי מפה,” קרא יאיר בכעס, אבל שמר על מרחק בטוח מהנערה. היא נשענה קדימה, ידיה אוחזות בסורגי הברזל שסגרו על החנות, ראשה היה שמוט ושערה הסתיר את פניה, אבל יאיר זיהה אותה.

“סליחה,” היא מילמלה באומללות, אבל המשיכה ונזפה בו, “אבל מה אתה צועק עלי? אתה לא רואה שאני מקיאה?”

“בסדר,” הוא אמר, “מה את מקיאה בכניסה לחנות?”

היא ניסתה להרים את הראש, אבל זה היה יותר מדי בשבילה והיא כמעט מעדה, אצבעותיה נאחזו בחוזקה בסורגים.

“את בסדר?” הוא שאל בבהלה.

חבריה של הנערה, שישבו ליד מכונות התשלום לחניון, השתוללו מצחוק. “תראו, הוא רוצה להתחיל איתה!” יאיר שמע אחד מהם צועק.

הם הפחידו אותו. על זה מדברים כשמדברים על אלימות שרק מחכה להתפרץ, חשב. אחד מהם צעק אליו במבטא רוסי, “תבקש ממנה את הטלפון שלה!”

הנערה התחילה לצחוק. זה היה מוזר, כי עכשיו ראה שעיניה מלאות דמעות. הוא מיהר ואחז בזרועה ומנע ממנה מלהשתטח בקיא. הוא שמע אותם צוחקים שוב. הוא התפלא, אף פעם לא ראה אותם שם כל כך מוקדם, הם בדרך כלל הגיעו אחר הצהריים. “פאנקיסטים מדומים,” צ’רלי קרא להם, “הפאנק היה תנועה אידיאולוגית, אנרכיסטית, אלה רק אימצו סמלים שליקטו מדימויים שראו בווידיאו־קליפים ולא התחייבו לשום דבר חוץ מלהיראות טוב.”

יאיר דווקא הבחין בחולצת ה־FOR THE HORDE שהרוסי לבש מדי פעם ותהה אם נבחרה כי היא נראתה לו מגניבה, או שהוא באמת משחק World of Warcraft. ככה נראה גנקר במציאות, הוא חשב לעצמו. גנקרים הסתובבו רק באזורי המשחק שיועדו לשחקנים ברמות נמוכות והרגו את כל המתחילים. הוא אף פעם לא הבין מי יכול ליהנות רק מלהרוס לאחרים את המשחק פעם אחר פעם.

בגלל שדעתו הוסחה, הנערה נשמטה מזרועותיו. הריח החריף של הקיא הגיע אליו, והוא הרגיש שעוד רגע גם הוא יקיא.

“היא לא יודעת לשתות!” צעק אליו הגנקר הרוסי.

הם בטח נשארו פה כל הלילה, חשב לעצמו יאיר, נעולים בקניון הסגור. השומרים היו אמורים לגרש אותם. הוא ציין לעצמו שהוא צריך לדבר על זה עם צ’רלי.

כשנפלה, ניסתה לייצב את עצמה, ועכשיו היד שלה טבלה בשלולית המצחינה שישבה בתוכה. “איכס, אלוהים, אני שוכבת בתוך הקיא של עצמי,” אמרה בגועל, ואז התחילה לצחוק ומילמלה, “אוי, אני גם חושבת שברח לי קצת פיפי,” ולמרות שניסה לעצור בעצמו, גם יאיר התחיל לצחוק.

המכנסיים שלה היו מלאים בקיא. “בואי לשירותים, את יכולה לשטוף את זה שם,” הוא הרים בזהירות את הנעל שהיתה מוטלת בקיא לצדה, “אבל נראה לי עדיף שתלכי לשם יחפה.”

היא נשענה עליו כשחלצה את הנעל השנייה והגישה לו אותה. היא הסריחה מאלכוהול. אחרי שני צעדים פתאום נזכרה, הסתובבה וצרחה בכל הכוח אל הנערים, “יא בניזונות!” אבל אז הציף חיוורון את פניה, והיא התכופפה והקיאה שוב.

הגנקר הרוסי התחיל לצעוד לכיוונם כשראה אותה מקיאה. מבטו היה מודאג עכשיו. כשראה שיאיר תומך בה, עצר.

“סליחה,” היא הצליחה למלמל שוב, ונראתה עוד יותר אומללה וחלשה, “כואב לי כשאני מקיאה, כי כבר אין לי מה להקיא, אני מקיאה דם, נראה לי.”

“מקיאה דם” לא נשמע טוב ליאיר.

בכניסה לשירותי הנשים היסס רגע. כשנכנס נשאר וגבו צמוד לדלת, מחזיק ביד פשוטה את הנעל שלה. קריאות הלעג נשארו מאחור. לפני שהספיק להסתובב, כבר הורידה את הגופייה השחורה, נשארה בחזיית סטרפלס, התכופפה ושטפה את פניה בכיור, ורק אז בחנה את עצמה בראי ואמרה, “אני נראית נורא.” הוא ניסה שלא להסתכל על השדיים שלה, חפונים בחזייה ורודה, הכי לא מתאימה לה בעולם.

מבטו נמשך שוב אל הפגסוס שעל כתפיה, שגודלו כשתי ידיים פרושות, כנפיו מוצקות, בצבעי אדום וכתום דהויים. הוא אהב את הקעקוע שלה.

“נראה לי שכדאי שתלכי הביתה ותחליפי בגדים או משהו,” הוא אמר.

“דרך אגב, אל תשים לב אליהם, הם מפגרים,” היא אמרה, ואז הציצה בו מבעד למראה וחייכה.

“תודה,” היא אמרה.

“זה בסדר,” הוא אמר.

כשראה אותה בפעם הראשונה, חשב שהנה נפרשת בפניו עלילה שתתאים למשחק מחשב. תמיד הרגיש שכשכבר היתה במשחקים עלילה, היא תמיד היתה מלאה בקלישאות, רק משחקים בודדים באמת השקיעו גם בסיפורים טובים. אז אם זה היה משחק מחשב, זו היתה תחילתו של סיפור הרפתקאות על גיבור תמים וחסר כישורים חברתיים שפוגש נערה פראית ומינית שהוא צריך להציל, עם קשר מרומז בין הופעת הרוע בעולם והמיניות המתעוררת של הנער והנערה.

הוא שם לב שבהמון משחקי מחשב הדמות הנשית היא לא הבלונדינית המושלמת, נערת המסיבות הפופולרית. מעצביהם כנראה חשבו שגיימר ממוצע לא יוכל לדמיין רומן עם אחת כזו אפילו בסיפור בדוי. לנערה תמיד היתה מיניות ילדותית ממש כמו להם. הוא רצה לכתוב על זה פעם ותהה איפה אפשר יהיה לפרסם דבר כזה, אולי בדף הפייסבוק של החנות. בסוף לא כתב כלום כי פחד מהטוקבקים.

איזה סיכוי יש לו איתה? תהה אז. הוא נזכר איך הבחין לראשונה בקעקוע שעל כתפיה. גם שאר חבריה היו מקועקעים, אבל שלה היה אחר, מחמיא. הוא אמר לעצמו שרק בגלל החברים שלה לא ניגש אליה, אבל אז הבין שגם אם לא היו שם, היא עדיין היתה מפחידה אותו, היא נראתה לו בלתי צפויה ומינית.

והנה הם כאן, בשירותים, והיא מסריחה מאלכוהול ומרוחה בקיא והפטמות שלה זקורות, הוא ציין לעצמו כעוד עובדה שצריך לתייק איפשהו.

“אני אוסי,” היא אמרה.

“יאיר,” הוא אמר.

ביד אחת סילקה את השיער הרטוב מעיניה. תמיד היה להן שיער רטוב במשחקים האלה. בטח רמז פרוידיאני שמסמל את הפליטה הגברית, אולי על השיער שלה, הוא חייך לעצמו כשחשב על זה.

“מה אתה מחייך לעצמך כמו איזה סוטה?” שאלה אוסי.

“סתם,” אמר, נבוך.

“אז אכפת לך לא לבהות בשדיים שלי ולחייך?”

“סליחה,” הוא אמר והסתובב בזמן שחזרה ולבשה את הגופייה.

“אתה עובד בחנות מחשבים, לא?” שאלה.

“זאת לא בדיוק חנות מחשבים,” הוא אמר, “זאת חנות למשחקי מחשב ומשחקי תפקידים.”

“אני שונאת משחקי מחשב,” ענתה מיד.

זה לא הפתיע אותו, הרי כבר מזמן ניחש מה היא חושבת עליו. הוא החנון המוזר מחנות המחשבים שעוקב אחריה מרחוק. אבל הוא לא היה יכול שלא לשים לב, שכשהיא מגיעה היא תמיד מחפשת אותו במבטה. כשהיתה רואה אותו, היתה מנופפת לו לשלום. ודווקא בגלל זה היה עוד יותר מאוכזב מכל המפגש הזה עכשיו. סוף סוף הוא מעז לדבר איתה, ומה שיש לו להגיד לה זה שכדאי שהיא תלך הביתה להחליף בגדים כי היא שכבה בתוך הקיא של עצמה.

כשהם יצאו מהשירותים הגנקר הרוסי צעק, “נראה לי שהוא בתל אותה!” והיא צחקה והצטרפה אליהם ולא הסתכלה שוב לאחור.

צ’רלי הסביר ליאיר שהחנות ביססה את עצמה מספיק בקהילת הגיימרים ושחקני משחקי התפקידים, והיא תוכל לשרוד גם את המעבר למיקום החדש שלה, בקניון. עשר שנים לקח לו להגיע למעמד הזה. יאיר עקב אחר הדרך בה בחר בקפידה את עובדי החנות, אלה שדאגו שייבא את המשחקים הכי מעודכנים וניהלו עבורו את חוגי משחקי תפקידים וחוגי המיניאטורות שפעלו כל יום בחנות, וחנכו את אלה שהגיעו בפעם הראשונה, מבוישים. העובדים היו צריכים להיות מספיק סובלניים כדי לטפל בנערים שהגיעו לחנות, כי בה התייחסו אליהם כגורואים של ידע, ובכל מקום אחר הסתכלו עליהם כחריגים ומוזרים, אבל המוכרים גם היו צריכים להיות מספיק ייצוגיים ואחראיים לטפל בהורים שהגיעו לחפש מתנות לילדיהם, איתם לא היתה להם כבר שום שפה משותפת.

תמיד פנו אל צ’רלי נערים שהעבודה בחנות נראתה להם התגשמות חלומם להרוויח כסף ממה שהם הכי אוהבים לעשות. צ’רלי אמר ליאיר שחיפש את אלה שהזכירו לו את עצמו כשהיה בגילם. כשהיה צעיר, סיפר ליאיר, הוא אהב את המשחקים שהיו פורצי דרך, כאלה שכשהתחלת לשחק אמרת שדבר כזה לא ראית קודם אף פעם. הוא תמיד תיאר את העולם הזה בהתלהבות. הוא תמיד היה אומר שבתוך כל הגבב הטכנולוגי הטכני וחסר הנשמה של האייפונים והאייפדים, זאת היתה פינה עמוסה ביצירתיות ודמיון. הוא תמיד היה מרצה באריכות ליאיר על איך כל הסיפור של קהילות שיתופיות ברשת התחיל משחקנים שרצו לחלוק עם אחרים את הידע שצברו. “זה מטורף לחשוב על זה, כל הפייסבוק, יוטיוב ואתרי שיתוף הקבצים, הכול התחיל בגלל שאנשים רצו לשחק יחד,” אמר לו שוב ושוב. זה בלט בעיקר במשחקים השיתופיים ההמוניים ברשת, בהם שיחקת בו־זמנית עם אלפי שחקנים מרחבי תבל, בעולם שכל שחקן שינה אותו עבור כל האחרים בכל מהלך שעשה.

“חשבתי שהכול התחיל בגלל סטודנטים שחיפשו בחורות,” אמר יאיר.

“זאת הגרסה שניסו למכור לנו בהוליווד,” התרגז צ’רלי, “אבל לא שם זה התחיל. מה שכן נכון, זה שכל הכלים והאפליקציות רק משמשים אותנו לחזור לחוויה של בילוי עם אנשים שדומים לנו, אפילו אם זה רק אונליין.”

יאיר אהב את המשחקים בהם היה עליו לשחק בדמות שבחר לה תכונות ואופי, בעלילה כתובה מראש, אך כזו שהתקדם בה על פי הבחירות שביצע. אבל היתה לו בעיה עם משחקים שהיו מלאי יצירתיות, כמו שצ’רלי אמר, אבל נשארו עם סיפורים לא מורכבים. כמו שלטלוויזיה לקח איזה חמישים שנה עד שהתחילה לספק יצירות דרמטיות שיכולות לעמוד בשורה אחת עם כל יצירות האמנות החשובות של המאה העשרים ואחת, הוא האמין שגם משחקי המחשב צריכים לעשות קפיצה אבולוציונית בשביל לעבור לשלב הבא שלהם, בו הם הופכים ליצירות משמעותיות. גם על זה רצה לכתוב פעם.

יאיר תמיד נפעם מכמה צ’רלי אוהב את החנות ואת הילדים שהגיעו אליה. לפעמים גם קינא בו, כי לא האמין שהוא עצמו ימצא פעם משהו שיוכל להעמיק בו ככה. הוא לא הצליח להתרכז בשום דבר. הידע שלו היה שטחי. הוא הרגיש שחוץ מפורנו שום דבר לא באמת מעניין אותו.

אלא שבזמן האחרון היה נראה לו שצ’רלי התעייף. צ’רלי אמר ליאיר שהוא מזדהה עם לקוחותיו הבוגרים שחזרו לביקור. שהרי אם הידע היה חלק מההנאה, ידע היה גם פונקציה של זמן. ככל שהשקעת יותר במשחק, יכולת ליהנות ממנו יותר, וכשאתה מתבגר, הזמן שלך לשחק אוזל, ואז אין לך את הידע אפילו סתם להשתעשע בעולם שפעם שלטת בכל רזיו.

יאיר היה מביט לפעמים על צ’רלי, שהיה יושב, שקוע בעצמו, ליד שולחן משחקי התפקידים שתפס את רוב החלק האחורי של החנות. מלך זקן בממלכה נחבאת. השולחן היה קטע ארץ דמיונית, כר דשא ירוק, שדה קרב לדמויות הפלסטיק הצבעוניות שכל שחקן בחר מתוכן, ושכמו קפאו באמצע התנועה. יצורים אגדיים, חצאי מפלצות, גיבורים סתורי שיער, שהר געש כבוי ואפל, אדמה שסועה סביבו, נישא מעליהם.

קופסאות הפלסטיק של המיניאטורות האפורות וערכות הצביעה שלהן ניצבו בכונניות מיוחדות. גם כאן, כמו במשחקי הרשת, חלק גדול מהמשחק היה לעצב בעצמך את אופיה הייחודי של הדמות שתשחק. הנערים של צ’רלי היו שליטי המבוך, במשחק שצעדים נמדדו בו בקוביות, וסיפורים נרקמו בו בעל פה. מסביבם שקדו הילדים לצבוע את הדמויות שבחרו, כפופים מעל השולחן, מרוכזים. החידוש בחנות, אחרי המעבר לקניון, היה שעכשיו, ליד השולחן, ניצבו שתי עמדות הפלייסטיישן שלא נותרו אף פעם נטושות.

יאיר דווקא אהב את עיצובה של החנות החדשה. בקודמת היה רק חלל אחד, צפוף, והיא נראתה בעיניו כמקום נסתר וחשוך אליו חמקו הנערים בחשאיות. החנות החדשה היתה מרווחת ומוארת, למרות שגם פה בחר צ’רלי בקומה התחתונה של הקניון. החנות לא תהיה למעלה, החליט ואמר ליאיר, לא תשב בין החנויות המעוצבות באחידות, חסרות הנשמה, אלא מתחת לפני האדמה, בפינה משלה, רק חבל שבדיוק מול הכניסה לחניון.

צ’רלי ניסה לשמר באופיה של החנות משהו שאליו כמה כילד. הוא הסתבך בדבריו כשניסה להסביר ליאיר שזה מה שאבד בכל זאת עם המעבר לחנות החדשה, אבל הוא היה יכול לדקלם את ההיגיון הכלכלי שבמעבר לקניון. יאיר ניחש שכשהחנות היתה פופולרית, צ’רלי חשב שזו תהיה הפנסיה שלו, אבל השגשוג לא נמשך. המעבר לקניון היה השלב ההגיוני הבא, אבל צ’רלי עשה אותו בחוסר חשק.

יאיר אהב את העבודה בחנות. אבל הוא גילה שהוא פחות ופחות מתלהב מהמשחקים. עם כל משחק חדש שיצא, החל לאבד את האמונה שיש באמת איזה חזון לתעשייה הזאת להפוך למשהו יותר מתחרות מיומנות בין בני שלוש־עשרה נקמניים עם בעיות קשב וריכוז. בשנה האחרונה הוא שיחק רק במשחקים השיתופיים ההמוניים ברשת, שבהם מי שייצר את הסיפור היו השחקנים עצמם, שהאינטראקציה ביניהם היתה חשובה ומורכבת הרבה יותר מהעלילות שסיפקו המתכנתים. הוא מצא עצמו מתעניין יותר ויותר בקהילת השחקנים ולא במשחק עצמו.

בלי הקהילה היה רק את הגריינד הסיזיפי, הרג מפלצות מתמשך, רק כדי להתחיל מחדש עם אותם יצורים שחזרו והופיעו לאחר זמן קצוב באותם מקומות. המשחקים השיתופיים הטובים בנויים כך שאי־אפשר להתקדם מעבר לשלב מסוים ללא שיתוף פעולה עם אחרים.

הוא החל לעבוד בחנות כשהיה בן ארבע־עשרה. גם ככה בילה שם די הרבה. בהתחלה, מבויש, ביקוריו קצרים, אבל לאט לאט הפך לאחד הקבועים. כשצ’רלי שאל אותו אם ירצה לעבוד בקייטנות הקיץ, יאיר קפץ על ההזדמנות. אחרי סיום לימודיו החל לעבוד בחנות במשרה מלאה. הוא תיכנן להשקיע שם את שמונת החודשים שנותרו לו עד הגיוס, לא בשביל להרוויח כמה שיותר כסף עד הגיוס כמו חבריו, אלא כי בשעות שעבד חשב פחות על הגיוס. שם גם הכיר את עמרי, שלמרות שהיה גדול ממנו בשנה, הפך להיות החבר הכי טוב שלו. הם היו ידועים כ”תאומי הנזק”, כובשים כתף אל כתף את שדות הקטל של המשחק. אבל מאז שעמרי התגייס, הוא הפסיק לשחק. הוא אמר שמשעמם לו ושהגיע הזמן להמשיך הלאה. יאיר לא הבין מה ההבדל בין סופי־השבוע שהם בילו כל הלילה במשחק לחופשות של עמרי מהצבא, אותן היה מבלה צמוד לג’וינטים בבהייה בטלוויזיה.

חבריו בבית הספר דיברו על סירוב. המחשבה שהוא הולך לעשות את ההחלטה הראשונה שתשנה את עתידו לעד, להתגייס או לא, שיתקה אותו. נכון, אחותו מאירה היתה אומרת שכל פעם שאתה חוצה את הכביש זאת בחירה, אבל פה היה מדובר על בחירה אמיתית ומשמעותית.

לפעמים דמיין את אמו יושבת על מיטתו, כמו שישבה לידו כשהיה ילד, והוא מדבר איתה על פחדיו, אבל אף פעם לא מצא את ההזדמנות הנכונה ליזום בעצמו שיחה שכזו. אחרי שקיבל את הצו הרגיש שגם עם צ’רלי יהיה לו קשה לדבר. הוא ידע מה צ’רלי יגיד. הוא יגיד לו לא להתגייס. הוא מעולם לא הסתיר את דעותיו.

ככה גם ידע שצ’רלי אוהב אותו. הוא אמר שיש לו סקרנות וחוש הומור, שהקבוצות שעברו אצלו תמיד יכלו לצפות למשחק מקורי ומפתיע. הוא היה היחידי שצ’רלי הרגיש בטוח להשאיר אותו בחנות לבד. מהרגע הראשון יאיר ידע שצ’רלי מרגיש קצת אחראי עליו, וזה היה בסדר גמור מבחינתו. צ’רלי אמר לו שאולי החנות תיסגר יום אחד, אבל הפילוסופיה מאחורי מה שרצה ליצור שם, תישאר. צ’רלי ניסה לחנך את יאיר להטיל ספק בכל מה שאומרים לו, למרוד במערכת, כי זה הכי חשוב, הוא התעקש שיאיר חייב להפסיק להיות רציני כל כך. תראה אותי, היה אומר לו, אני עוד ילד בנשמה, לא שמו עלי שלשלאות, לא הצליחו לביית אותי. כשצ’רלי סיפר לו שהוא קיבל הצעה מהקניון החדש, יאיר שאל אותו בציניות אם זה גם חלק מהמרד שלו במערכת, לפתוח חנות בקניון.

“מה לעשות, היום כסף זה חופש,” ענה לו צ’רלי.

“ברור,” הקניט אותו יאיר, “אתה מורד, אתה לא חלק מהמערכת, אתה רק מעמיד פנים, אתה הורס את המערכת מבפנים.”

הוא הבין את הסיבה האמיתית למעבר, אפילו שצ’רלי ניסה בהתחלה להסתיר ממנו את המשבר הכלכלי אליו נקלעה החנות. אבל צ’רלי לימד אותו שעל הכול מותר לצחוק, וההקנטות ההדדיות האלה היו חלק מהשפה האינטימית שלהם. יאיר אהב את זה שכשצ’רלי ירד עליו, הוא ידע בדיוק איפה הגבול ומתי משהו שאמר כבר פוגע. זאת היתה בעיניו הדרך שבה צ’רלי הראה לו כל פעם מחדש כמה טוב הוא מכיר אותו. והוא ניסה לעשות אותו דבר עם כל ההקנטות הקטנות שלו על זה שצ’רלי מזדקן או מתמסחר.

צ’רלי אמר שיאיר חייב לנסוע ללמוד בחו”ל, לא להגביל את עצמו לפינה הקטנה שהעולם ייעד ליהודים, “גטו מרצון”, כינה את ישראל. על יאיר לצאת לעולם, ואם ירצה לחזור אחר כך, יחזור מתוך בחירה ולא מאין ברירה. גם אם הוא רוצה להיכנס לתעשייה, אז אי־אפשר לעשות את זה מהפריפריה, צריך להיות במקום בו דברים קורים, באמריקה או בצרפת שהפכה למעצמת אנימציה ממוחשבת. יאיר רק ידע שהוא פשוט לא אוהב פה כלום. הוא היה שותף מלא לקיטורים של צ’רלי על כל מה שרע בארץ. העולם הווירטואלי היה המקום היחיד בו הרגיש שייך, בינתיים. צ’רלי אמר שמישהו כמו יאיר יכול למצוא את מקומו בעולם בקלות, אבל הוא חייב לעשות את זה כשהוא צעיר. יאיר הניח שזה היה פעם החלום של צ’רלי, ועכשיו הוא מנסה לחיות אותו דרכו. צ’רלי גם עודד את יאיר להתחיל לכתוב, כשהוא סיפר לו שזה חלום שלו.

למרות שנראה לו נכון להיות מעורב חברתית, בסופו של דבר השאיר את הפעילות הפוליטית לחבריו לכיתה, האנרכיסטים, שאהב אותם ותמך בהם, אבל גם ביניהם הרגיש זר. כששקעו בוויכוחים פוליטיים, השתתק. לא היה לו שום דבר מעניין להגיד. ברור שצריכים להיות צדק חברתי ושוויון ושקפיטליזם הוא רע, ששפע הוא פשע, שהכיבוש משחית. אבל הוא פשוט הרגיש שאלה לא המלחמות שלו. אולי לכל אחד יש תפקיד, והוא עוד לא מצא את שלו. הוא לא ראה את עצמו נוסע איתם לבילעין להפגין נגד החומה, או נעצר יחד איתם אחרי שריססו את קירות בנק הפועלים בשלל סיסמאות בגנות הקפיטליזם החזירי. הוא אהב אותם בעיקר כי כולם שנאו אותם. הוא תהה אם יש בכלל מקום בו ירגיש נוח. הוא היה האיש ללא תכונות. הוא תהה מה דפוק אצלו.

היו שעות בבקרים שהחנות היתה מתרוקנת, ויאיר היה יוצא ומתיישב על הספסל שליד המזרקה ושותה את הקולה זירו שלו. מזרקת האבן הכחולה היתה הדבר הראשון שאנשים ראו כשיצאו מהחניון, אבל אף אחד לא עצר לשבת על הספסל הזה, מיהרו אל החנויות, אל המסלול הסובב של בתי הקפה בקומות העליונות. כשעמדת למעלה, יכולת לראות את כסות עלי הענק הירוקים של צמחי המים, שהפכה את המזרקה לתמונה מעוצבת בקפידה מבנק דימויים חינמיים ברשת. מעליות שקופות הובילו לקומות העליונות, ומבטם של המבקרים בדרכם לחנויות היה נודד מטה. יאיר חשב שמי שתיכנן את הקניון בטח דמיין לעצמו, שבאותו רגע בדיוק נפשם של הקונים הפוטנציאליים תמצא לה מרגוע בכחול ובירוק.

את השירותים ואת מכונות התשלום לחניה אי־אפשר היה לראות מהמדרגות, והנערה וחבריה, בפינתם, היו נסתרים מעין. מדי פעם היה עוצר שם המאבטח ודורש מהם לעזוב את המקום, והם היו מראים לו את מגשי ה”מקדונלד’ס” והקפה שקנו למעלה, מצטדקים שרק עצרו שם לאכול. אם המאבטח היה חדש, הוא היה מתעקש, והם היו עוזבים במחאה את המקום, מקללים ומאיימים לשרוף את הקניון. אחרי כמה שעות חזרו למקומם. לפעמים איש לא הפריע להם שעות וימים.

אוסי ריתקה אותו מהפעם הראשונה שראה אותה. הוא בדיוק הכין חשבונית לאב עצבני וחסר סבלנות, שמרגע שנכנס לחנות קיטר שכל מה שהילדים שלו עושים זה לשחק במחשב, כשהבחין בה מבעד לחלונות הראווה, ליד החבורה שהחלה לרבוץ באופן קבוע בנקודה המתה של הקניון.

היא נראתה כאילו יצאה ממשחק מחשב בעצמה, חשב אחר כך, בגלל זה משכה את תשומת לבו. החצאית היתה קצרה מאוד, שרוך חום התלפף מסנדליה במעלה רגליה, הגופייה צמודה לשדיה, ביניהם התנודד תליון עדין על שרשרת כסף דקיקה. אחר כך הבין שזה היה פנטגרם, אלא מה? שערה היה חלק ושחור, היא חזרה ואספה אותו, והוא בשלו, נפל על פניה. כשפנתה ממנו, ראה לראשונה את הסוס שכנפיו פרושות על כתפיה. היא היתה צבועה כמו דמות מחשב, בצבעים מובהקים ומנוגדים, מוקפדת. פיה רחב מדי, שפתיה חיוורות מדי, עיניה גדולות מדי. היא היתה בעיניו מגניבה לגמרי.

“אתה גומר איתי?” רטן לעברו האב הזועם, “כי אם אני מפריע לך לבהות בבחורות רק תגיד, ואני אחכה לך.” יאיר מיהר לאסוף את המשחקים ותחב אותם יחד עם החשבונית לשקית שהאב חטף כשהוא ממלמל, “פריקים מוזרים, שאלוהים ישמור אותי,” אבל יאיר ראה שכל הדרך לחניון לא הצליח גם האיש להסיר את עיניו המלוכלכות מהנערה הקולנית, וזה הגעיל אותו. הוא ריחם על הילדים האומללים של האיש הגס הזה.

“עזוב, אין לך סיכוי עם אחת כזאת,” אמר צ’רלי כשתפס אותו עומד בפתח החנות ובוהה בה.

“על מה אתה מדבר?” היתמם יאיר.

“למרות שאי־אפשר לדעת עם רוסיות,” המשיך צ’רלי בשלו, “תמיד רואים רוסיות יפות עם גברים מכוערים.”

בגלל צ’רלי יאיר חשב כל הזמן שהיא רוסייה.

“מה לי ולה בכלל?” אמר.

“אני רק אומר שאין לך סיכוי אצלה. היא אוהבת גברים שמתייחסים אליה חרא.”

“אוי, נו, התחלת? מאיפה אתה יודע? מה אתה מדבר שטויות?” רטן יאיר.

“תסתכל עליה, תראה איך היא מתלבשת, תראה איך היא מתנהגת, תראה מי החברים שלה.”

“בסדר, גם מה אכפת לי בכלל?” שאל יאיר, משך בכתפיו וחזר אל תוך החנות. הוא לא היה צריך את צ’רלי שיגיד לו שאין לזה סיכוי. הוא כעס על עצמו שבכלל נמשך אליה. ובכל זאת, בכל פעם שאונן, חשב עליה.

היא דיברה בקול רם כרגיל, ומדי פעם הצמידה את שפתיה לבקבוק הבירה החמה מהסופר. אחד מחבריה הסתיר סיגריה מאחורי גבו. באזור הזה לא היו גלאי עשן, והיא מדי פעם שלחה יד וגנבה שכטה. האחרים לא הסתירו שערגו אליה, התחרו על תשומת לבה, והיא אהבה את זה. הפתיע את יאיר שנשימתו נעתקה כשראה שהתיישבה על ברכיו של הנער הבלונדיני הגבוה והמכוער, שעיניו הגדולות והשקועות שיוו לו מראה לא בריא, בחולצת ה־FOR THE HORDE שלו. זה היה הגנקר שמשחק WOW כשהוא לא “יושב ומזהם את הסביבה עם חבורת עלובי החיים האחרים שכל חייהם מתבזבזים בלנסות להראות לכולם כמה לא אכפת להם מכלום וכמה הם יעשו דווקא ולא ישתפו פעולה עם העולם הנורמלי, כשבתמורה העולם שם עליהם זין, שזה מעולה בשבילם כי אז הם יכולים להגיד לעצמם שאם שמים עליהם זין גם הם ישימו זין וכך חוזר והולך במעגל של שנאה ושל חוסר תכלית”, כמו שאמר צ’רלי כשראה אותם בפעם הראשונה. זרועה של אוסי היתה כרוכה בטבעיות סביב עורפו של הגנקר.

כשחזר לחנות עוד שמע את בקבוק הבירה מתנפץ על הקיר ואת חולדות הקניון מתפזרות בצהלות, נעלמות אל הקומות התת־קרקעיות של החניון לפני שיגיע המאבטח. היושבים בבתי הקפה הביטו מטה למשמע הרעש, חלקם קמו ונשענו מעבר למעקה, מנסים לראות מה קרה.

הכמיהה אל אוסי הפכה לכאב שהיה מוחשי לא פחות מכאבי הבטן שעליהם התלוננה אמו. כמוה שכב במיטה והרגיש את הכאב פועם. אחר כך היה קם ונכנס לאמבטיה, ואחרי שבדק שהדלת נעולה, היה מאונן בכיור, ואז חוזר ונשכב על המיטה וממשיך לרחם על עצמו. הכעס והתסכול מכך שלא היה לו אומץ להתחיל איתה הפכו אותו לחסר סבלנות. הוא רב עם אמו על כל שטות. עמרי כל הזמן הקניט אותו ואמר לו שאו שיעשה משהו או שלפחות יפסיק לדבר עליה. הוא כל הזמן היה בא אליו לעשן עכשיו. גם בחנות יאיר היה מכונס בעצמו, עושה רק מה שצריך. אולי בגלל זה אפילו לא שם לב כשאוסי נכנסה.

הוא פירק את החבילות של “מקדש הענן הלבן”, משחק ההרפתקאות חדש שפיתוחו ארך המון זמן והיה עליו בהתחלה דיבור של הבטחה, אבל כשהתקרב מועד ההפצה שלו, כבר מלאה הרשת באנשים ששיחקו בו בגרסאות בטא וחזרו ממורמרים. הוא הפריד, מאוכזב, את ההזמנות המוקדמות המועטות. כשהרים את עיניו ראה את הגנקר הרוסי עומד בפתח החנות ובוחן את הקופסאות החדשות, לצדו החבר המפחיד שלו, כולו שחור וקעקועים, אבל נמוך נורא, מה שהפך אותו לעוד יותר מוזר, במיוחד ליד הגנקר שהיה גבוה ורזה. זאת היתה הפעם הראשונה שהעזו ונכנסו לחנות. ואחריהם נכנסה אוסי. הפעם לבשה טי־שרט מבד כסוף נוצץ, ג’ינס ואולסטאר שחורות. משקפי שמש במסגרת לבנה שימשו כקשת בשערה. יאיר חשב לעצמו שהוא חייב להפסיק להתלהב מאיך שהיא מתלבשת.

הוא לא ניגש אליהם עד שסיים לפרק את הארגז, ואוסי היתה משועשעת כשראתה איך הוא מתעקש שלא למהר לגשת אליהם, למרות שניחשה שהוא כבר מת לדבר איתה. היא ראתה שהוא כל הזמן מסתכל עליה. מהרגע הראשון שראתה אותו, אהבה משהו בעיניים הכחולות שלו, שנראו לה חכמות. עכשיו בחנה אותו שוב. היא חשבה שהחולצה שלו שנונה: THE DAYS OF THIS SOCIETY ARE NUMBERED, אבל היא היתה מחליפה את הג’ינס הארוכים מדי ונעלי הספורט המעוכות. היא חשבה שיש כאלה שהפוזה שלהם היא שאין להם פוזה, אבל הוא באמת לא מקדיש יותר מרגע בכל בוקר כדי להעביר יד רטובה בשערו, מתעכב ליד הארון רק כדי לבחור את אותה חולצה שלבש כבר שלושה ימים, היא הניחה. היה בו משהו פשוט וכנה, סיכמה לעצמה. יכול להיות שבגלל העיניים האלה חשבה שיקבל אותה כמו שהיא, ושאולי הוא יאהב את זה שהיא חסרת אחריות ושהוא יכול ללמד אותה כל מה שהוא יודע, כי אין ספק שיש לו מה ללמד אותה, חשבה, וגם היא תוכל ללמד אותו דברים, אבל על החיים יותר. היא חשבה שזה יכול להגניב אותו, שהיא ילדה רעה כזאת. אבל היא לא העזה לעשות כלום, כי חשבה שלמישהי כמוה אין מה להציע למישהו כמוהו. ברגע שהוא יבין שהיא כולה זיוף ורעש וצלצולים, חשבה לעצמה, הוא יפסיק להתעניין בה, ואז ימצא מישהי אינטליגנטית ויפה ממנה. היא חשבה שאין לה מה להציע לו חוץ מלשכב איתו. כשאוננה חשבה עליו נוגע בה והיא אומרת לו לדחוף לה עוד אצבעות, וגירה אותה שזה גירה אותו, בדמיונה, זה שהיא מדברת אליו ככה. הוא לא נענה לנשיקות שלה, רק מזיין אותה עם היד שלו עד שהיא גומרת בזמן שהוא מסתכל עליה. היה לה מוזר איך דווקא הוא הוציא ממנה את כל הרגשות האלה. תמיד בדקה אם הוא בחנות. כל מה שלבשה, כל מה שעשתה, היה בשבילו, והוא לא ידע.

“אין מה לקנות את זה, כי כל הסרברים באירופה קרסו כבר אתמול,” הוא שמע את הגמד המופרע אומר כשהתקרב אליהם.

“היי,” הוא אמר לאוסי.

“היי,” היא אמרה, “זה סיימון,” הציגה את המופרע, “וזה ויטלי,” הציגה את הגנקר.

“אהלן, אני יאיר,” הוא אמר, ואז המשיך כבדרך אגב, “שמעתי מה אמרת, אבל בכל mmorpg יש תמיד בעיות בהתחלה, לא משנה כמה זמן היה הבטא, והבטא של ‘המקדש’ היה ממש ארוך. כל עוד המשחק לא אונליין הכול עובד, אבל תמיד כשהמשחק עולה לאוויר, הכול משתנה. יחסית להשקות של משחקים אחרים זאת היתה השקה ממש יציבה. חוץ מזה שווה לבדוק אותו רק בגלל המערכת קרב שלהם. נראה לי שתאהבו אותה. הם עשו שם כמה דברים מגניבים לגמרי, שאני חושב שלא ראיתי מאז AOC.”

שני הנערים בהו בו, המומים לרגע משטף דיבורו.

“מה זה AOC?” גימגם ויטלי לבסוף.

“Age of Conan.” סינן סיימון בלי להסיר את עיניו הבוחנות מיאיר, והוסיף בלעג כלפי הגנקר, “מטומטם, למה אתה חי בכלל?”

“זה היה שווה משהו?” התעלם ממנו ויטלי.

“אם אתה אוהב PvP,” ענה יאיר.

הוא ראה על פניהם הערכה מחודשת כלפיו בעקבות הידע שלו.

אוסי חטפה את הקופסה והראתה ליאיר את התמונה של הבחורה החצי ערומה שעליה.

“אתה יודע שפיזית אי־אפשר להיראות ככה, נכון? מבחינה פיזיקלית גודל השדיים שלה בלתי אפשרי, אתה מבין את זה, נכון?”

“מה את מסתכלת על העטיפה?” התעצבן ויטלי, “מה זה חשוב מה שמצויר על העטיפה?” והוא חטף ממנה בחזרה את הקופסה ודחף אותה לידיו של יאיר, ואז המשיך ונדד אחרי סיימון לעמדות הפלייסטיישן.

“אפשר לשחק?” הוא נזכר לשאול כשכבר היו בחצי הדרך לשם.

“בטח,” ענה יאיר, “אתם יכולים לבוא לשחק מתי שאתם רוצים.”

אולי, אם אנסה פחות להתחנף אליהם, יהיה פחות ברור שזה מה שאני עושה, חשב לעצמו. אבל זה דווקא החמיא לאוסי, שהוא ניסה להיות נחמד לחברים שלה.

“אתה משחק הרבה?” שאלה את יאיר.

“זה חלק מהעבודה,” הוא משך בכתפיו.

“אתה צריך לשמוע את ויטלי כשהוא מתחיל לדבר על זה, הוא יכול ללכת מכות אם מישהו זורק לו מילה לא נכונה,” ואז עצרה ועיניה הצטמצמו כשאמרה, “אבל אתה מדבר על זה בלי פשן,” אמרה.

“כן?”

“אתה לא תמכור הרבה משחקים ככה,” קבעה.

היא חייבת לרדת עליו? חשבה לעצמה. היא תמיד עושה את זה, ולמרות שאמרה לעצמה שזה בא ממקום של חוסר ביטחון ושצריך לאהוב אותה למרות שהיא כזאת, היא שנאה את עצמה שהיא תמיד עושה את זה. ונמאס לה כל הזמן לשנוא את עצמה.

בזמן האחרון החליטה שהיא חייבת להתחיל לקבל את עצמה כמו שהיא, עם כל השריטות שלה, אבל עכשיו רצתה להגיד עוד משהו ליאיר, שלא יצא שהיא סתם גועלית אליו, אלא שהתשובה שלו הקדימה אותה והפתיעה אותה.

“את צודקת. פעם הייתי משחק יותר,” הוא אמר.

“החברה שלך לא מרשה לך לשחק?” היא שאלה מיד.

“לא, אין לי חברה,” ענה, מתאמץ שקולו לא ירעד מהתרגשות כשאמר את זה, ומיד המשיך לדבר כדי שיהיה ברור שזה רק עניין טכני, מצב זמני, שזה לא הנושא.

“זה פשוט זה שאתה אמנם בוחר לעצמך דמות, ואתה לכאורה יכול להיות שם כל מה שרצית וכל מה שאתה לא מעז להיות בחיים האמיתיים, אבל האמת היא שבסופו של דבר כל בחירה שלך לא תהיה רחוקה מהבחירות שלך בעולם האמיתי. אפילו בעולם דמיוני שפועל לפי חוקים שונים לגמרי, אתה תמיד תביא לשם את מה שאתה באמת. ברגע שהבנתי את זה, כל הדבר הזה קצת איבד עבורי את הקסם.”

הוא חשב שמזמן לא אמר כזה אוסף של קלישאות נבובות. הוא בטח משעמם אותה עם התובנות הלא מאוד מקוריות שלו על משחקי מחשב, אז הוא מילמל במהירות, “אולי בגלל זה אני מדבר על זה ככה,” וסיים בחופזה.

“אני בחיים לא אבין מה אנשים בכלל מוצאים בזה,” היא אמרה, ורצתה להוסיף עוד משהו, רק בשביל שלא יחשוב שהיא סתומה לגמרי, “נראה לי שפשוט משעמם לנו מדי, כי הכול נהיה נגיש מדי וקל מדי בעולם האמיתי, נהיינו עולם של צרכנים מפונקים, אז אנחנו מחפשים הרפתקאות בעולם דמיוני,” היא כעסה על עצמה שניסתה להרשים אותו, ועכשיו יצאה עוד יותר מטומטמת, לכן הוסיפה בכעס, “פעם אנשים היו יוצאים לגלות את המקומות הכי רחוקים בעולם, היום הם בורחים למשחק מחשב ומדמיינים לעצמם חיים מרתקים יותר. זה עלוב בעיני. והכי מעצבן אותי זה אלה שמסבירים שהחברים הווירטואליים שלהם הם בדיוק כמו חברים אמיתיים, ומנהלים כל מיני — נו, איך קוראים לזה?” היא שאלה.

“גילדות?” הוא ניחש שעל זה דיברה.

“בדיוק. ויטלי מדבר על הגילדה שלהם כל הזמן. חבורה של טינאייג’רים בלי חיים, שהדבר הכי קרוב לבחורה שהם ראו זה התמונה בפורום של הבחורה היחידה שמשחקת, שהיא גם איזו גיקית בתולה עם פצעי בגרות ובעיות של זהות מינית.”

והנה, בלי להתכוון היא עושה את זה שוב, מעליבה אותו בשביל לבדוק אם גם אחרי שתעשה את זה, עוד ירצה אותה.

בשביל להיות איתה, צריך להיות מסוגל לסבול אותה, היתה אומרת לעצמה. ובכל זאת שנאה איך עוד פעם ישר הלכה למקום הזה.

“מהניסיון שלי הן דווקא מאוד סקסיות,” יאיר אמר בשקט.

“ממש, איזה ניסיון בדיוק?”

“תתפלאי.”

“אני בטוחה. אני מצטערת להיות זאת שצריכה לגלות לך שהחברה שלך מהאינטרנט היא גבר, לא אישה,” היא אמרה.

“בסדר,” הוא ענה ומשך שוב בכתפיו, והפנה את מבטו.

היא חשבה שהוא באמת נעלב, עד שענה לה ברצינות גמורה.

“הוא לפחות ידע מה הוא עושה.”

היא צחקה בקול גדול, וגם מבטה היה מלא עכשיו בהערכה מחודשת. הוא שנון, הנער, חשבה לעצמה, והיא לא מפחידה אותו, שזה טוב.

והוא חשב שטוב שלא סיפר לה על אנה, מהגילדה שלו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מעטפת הלב”