החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מעטפות ריקות

מאת:
הוצאה: | 2012 | 335 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

 מעטפות ריקות" דרמה משפחתית המסופרת בגוף ראשון.

זהו סיפורה של ליאורה, בת להורים גרושים וילדה מוכה, אשר כל חייה מחפשת קשר ומשפחה, שולחת מכתבים נושאי תקוות ומקבלת בתגובה מעטפות שעבורה הן ריקות. אין בהן את החום והאהבה שהיא מבקשת בייאוש.

הסיפור מתמקד בשלבים שונים בחייה, תוך התבוננות מעמיקה בדמויות דומיננטיות והשפעתן עליה בעבר ובהווה, הן במעשים והן במשקעים שהותירו בנפשה.

גם בהתבגרה, כנערה וכאישה, היא ממשיכה לחפש את כל מה שלא היה לה כשכל כך נזקקה לו, וממשיכה לקבל מהחיים "מעטפות ריקות", רק משום שהיא חוששת ללכת אחר רגשותיה ולעשות את מה שעשתה אמה.

זהו סיפור על מערכת יחסים מסובכת וכואבת בין אם ובתה, על רגשי אשמה וכעס, אבל מעל לכל, "מעטפות ריקות" הוא סיפור של סליחה, אשר למרות הכאב שבו הוא מלא אופטימיות והומור.

מקט: 978-965-571-095-3

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מעטפות ריקות

בחתונה של ירון סנדרו עשה אתי ברוגז.

עבר זמן מה עד שנודע לי שאנחנו לא ביחסי הידידות הרגילים שלנו וגם זה קרה רק מפני שיום אחד נמאס לו, כנראה, לבזבז מריבה מוצלחת כזאת בלי שאני או מישהו אחר הרגיש בה, והוא שאל "תגידי, לא שמת לב שאני כבר שלוש שנים לא מדבר אתך?"

זה לא היה לגמרי מדויק, כי בכל זאת החלפנו בינינו תמיד "שלום" חטוף כשהגעתי, ו"להתראות" מהיר כשהלכתי.

באותם ימים היה עולמי כל כך מסוכסך עם עצמו, שלא ממש שמתי לב שעוד מישהו הצטרף למעגל הרוגז שתסס סביבי, ואם הרגשתי בטרוניה אילמת מבעבעת וזורמת בכיוון שלי, בפעמים הספורות בהן נכנסתי לחדר השינה שלו, יכולתי לחשוד כי הוא מצוברח כי שוב רב עם אישתו. ואולי בכלל הסיבה לעוית המחמיצה את פניו מקורה בכך שהסתרתי מעיניו לרגע את הטלוויזיה שדולקת בחדרו סביב השעון, ומי יודע, אולי בדיוק עכשיו הוא הפסיד, בגללי, מרדף נדיר וחד פעמי של לביאה אחרי עדר זברות.

אבל החינוך הטוב שקיבלתי, ודווקא אצלו בבית, חייב אותי להשיב לו בטון מנומס, "לא, אני מצטערת, אבל לא שמתי לב. ולמה אנחנו ברוגז כל כך הרבה זמן?"

סנדרו, שחיכה לרגע הזה כבר שלוש שנים, שמח לאסוף ולרכז את כל הכעס שהזיכרון סייע לו להעלות מאי שם, ולהזכיר גם לי איך בערב שבו הבן-יחיד שלי התחתן, פגעתי באחת מציפורי הנפש שלו.

זה קרה, למדתי ממנו, כשעליתי לבמה וקראתי שיר לכבוד הזוג הצעיר. משהו כזה בחרוזים, עם סיפור אהבתם, ותיאור ילדותו של החתן, בקיצור, כל הטקסט הרגיל, המקובל באירועים כאלה, על המשפחה והאושר הגדול, ושאר הבלה, בלה, בלה.

"ואת אמרת תודה לרוברט!" נזעק סנדרו והתנשף בכעס לא כבוש, כשהוא חש וחווה מחדש את גודל חוצפתי, "מי גידל אותך וטיפל בך כל השנים, רוברט? לו את אומרת תודה לפני כולם? ומה אתי? לי לא מגיעה ממך תודה על כלום?"

ככל שזכרתי את הדברים שנשאתי בחתונה ההיא, העליתי בהם על ראש שמחתי כמה מבני המשפחה "שאינם כבר אתנו," ולכן לא יצא להם להשתתף בחגיגה, וכיון שכך, לא שכחתי להזכיר גם את שמחת זקנתי, והיה בנאום שלי גם תיאור ציורי משהו איך כל מתינו יושבים למעלה, בהנחה כי כולם אכן הגיעו למעלה ולא למטה, למקום חם יותר, והם מציצים בנו, ממרפקים זה את זה ברוב התרגשות ולבותיהם מתרחבים בחדווה למראה ירון וזוגתו.

נכון, מה לעשות, בתיאור שלי גם רוברט ישב שם על אחד העננים, עם סבתי ציפורה, ועם סבתה של כלתי הטרייה, אבל לא כל כך זכרתי שאמרתי שם איזה שהוא דבר תודה.

אחרי הכל, באמת אין לי, ולא היתה לי, סיבה מי יודע מה להודות למישהו.

זעמו של סנדרו העלה בזיכרוני את היום בו נודע לנו על מותו של רוברט והוא לא הירשה לי לבכות. מאותם טיעונים פחות או יותר. למזלי היו לי בבית צילומי הוידאו של החתונה. ואם יש קלטת, אפשר להביאה ולהוכיח בתמונות ובצלילים, שלא יצאו מפי מילות הודיה לאף אחד. גם לא לרוברט המסכן.

סנדרו הפגין רוחב לב ונאות לתת לי פסק זמן ולהקפיא את המשך הברוגז עד שאציג בפניו את ההוכחות לחפותי. הוא היה משוכנע שאין לי שום סיכוי, הוא הרי היה שם וראה, עם כל העם, את הקולות.

שביתת נשק הוכרזה בלא לחיצות ידיים, בביקורי הבא בביתו הבאתי את הקלטת המזכה, סנדרו הבטיח לבדוק, ואכן, אחרי שבועיים הושיט לי אותה והמהם מתחת לשפתו העליונה, מהסדק הדק שבין השפם לזקן, משהו רפה, שנשמע, גם אם בקושי, כמו נסיגה של גבר שמתקשה להודות בטעות, משדה הקרב.

הוא צפה בהקלטה ולא מצא בה את דיברי התודה לרוברט שבישל בדמיונו ונטר לי בגללם שלוש שנים.

אכן, רק תזכורת קלה של בני המשפחה שעברו מן העולם היתה שם, ואם היה בלבו של סנדרו שביב חדווה על שלא ניתן לכלול אותו, עדיין, ברשימת בני המשפחה שנפטרו מן העולם, ובינתיים הוא כאן אתנו, ולא על איזה ענן עם רוברט, או עם סבתא של נורית, לא ראיתי בפניו סימן לכך. שום ניע לא הסגיר שמחה שכזאת.

לא היו נפילות איש על צוואר רעותו, ולא התפייסויות קולניות או הבעת חרטה קולנית, או אפילו שקטה, על החשד בכשרים.
*

החיים ואמא שלי לימדו אותי שגברים צריך ללטף בכיוון בו הפרווה שלהם צומחת, ולא לצפות מהם ליותר מדי, לכן לא חשבתי כי אשמע ממנו משהו ברור וחד כמו "סליחה", ובאמת לא שמעתי.

"כן, נו טוב." שנלחש מבין שיניים חשוקות, יכול להשמע, למי שלא מבין עניין, כמו "את צודקת." ו"מצטער, אני טעיתי."

אבל זה לא בדיוק.

הסתכלתי עליו ופתאום הוא נראה לי נורא קטן, ואני חושבת שזאת היתה התחלה של משהו חדש.

הבנתי, בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים, שאני כבר לא פוחדת ממנו.
*

לא תמיד סנדרו הקפיד להתנער ולהתרגז כל כך ממה שנוגע לרוברט.

היו ימים שבהם השניים ניפגשו לעתים תכופות, וסנדרו אפילו נהנה מרוברט ובמיוחד מהקירבה אליו ואל שלו.

ככה זה כשהאחד מנהל את משק החי של השני.

היתה אפילו תקופה בה רוברט האמין שהם קצת חברים, ולא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שזה היה כאשר רוברט עוד היה בין החיים, או כן, ולפני שגילה כי מי שנחשב בעיניו לידיד, מחזר במרץ רב אחרי אישתו.

כי אחרי שהפועלים סיימו את מלאכת היום, הפרות נחלבו, הביצים נאספו, וכל משב רוח מהפרדסים הסמוכים הביא לפתחם של הרפתות והלולים, שכבר נוקו, ענן מרענן של ריח משגע, איזו עוד עבודה היתה לסנדרו במשק? אבל היה חשוב להסתובב שם. השכר היה גבוה, וכדאי היה להראות עסוק.

אז הוא התעסק.

בדק פרגיות, בחן עטינים, והמתין לתרנגולות שיטילו, למבכירות שימליטו, ולפרחים שישרו כבר מהעצים ובמקומם ילך ויתפח הפרי, ירוק תחילה והולך ומכתים עד שהוא הופך תפוז, כי רק בהפוך הפרח לפרי, יפסק כבר הריח הזה, המטריף את החושים.

ואם הוא כבר שם, משגיח על העובדים במשק החי, שיכור מפריחת הפרדסים, יכול היה לטפל, למרות שאיש לא ביקש זאת ממנו, גם באוצרו היקר של בעל הבית, האישה התמירה והטמירה הזאת, שמזכירה לו סוסה ערבית אצילה שחורת רעמה.

אחרי הכל, יופיה וריח הבושם הקל שעלה ממנה סיחררו את ראשו לא פחות מריח התפרחות הלבנות.
*

"תכירו את ליאורה, גם היא נולדה בפתח תקווה," הציג אותי אחד ממכרי בפני הוריו, מותיקי המושבה.

"באיזה אזור בדיוק?" שאל האב והראה הרבה יותר עניין בקערית הפיצוחים שעל השולחן מאשר בי או בשכונה ממנה באתי. אבל הבוטנים נשרו מאצבעותיו ונשכחו כשקראתי בשם הרחוב.

"תראי!" קרא הקשיש לאישתו בקול סדוק משנים ומהתרגשות, "היא גרה לא רחוק מהדרום אפריקאי ההוא, עם האישה היפהפיה!"

ולא ידע כמה רחוק גדלתי מהדרום אפריקאי ההוא, שקראו לו רוברט, שהשאיר את האישה היפהפיה שלו בזרועותיו של סנדרו ואת הרפתות, הלולים והפרדס, בידי זרים וחזר לארצו עצוב ומובס, כדי למות שם שנים אחדות אחר כך משיברון לב, שהרופאים קראו לו סרטן.

והאישה היפהפיה, כל כך קרובה אלי וכל כך רחוקה ממני היתה. אמא שלי.

אמא. אמא, אמא, אמא.

כמה כעס וכמה אכזבה, כמה כאב וכמה חמלה אפשר להכניס במילה אחת.

כמה געגוע.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מעטפות ריקות”