28.00 ₪
אמנות גדולה אף פעם לא פשוטה.
היא דורשת מן האמן דרך נחרצת וברורה,
היא דורשת אי-ויתור ואמונה.
ולעתים אף ספגנות.
יש בה מן ההרואיות, ודאי, ודאי.
היא כמעין מלחמה.
ראשית פנימית, קיומית, שבין האמן לבין עצמו,
ואחר כך שבין האמן לחברה.
זו הבזה לאמנותו ולא מבינה אותה בנקל.
העולם על פי חוה
סינופסיס:
חוה בת ה-80, אישה ערירית, אסרטיבית, נחרצת בדעותיה, בנקאית לשעבר וחובבת אמנות באשר היא, חיה בשנתיים האחרונות במוסד רפואי בפתח תקווה.
דורון בראונשטיין מבקר אותה בכל יום שישי, אוכל איתה ארוחת ערב ומשוחח איתה על החיים – שלה ושלו.
*
חוה: אתה יודע, זה לא מה שזה נראה.
דורון: מה?
חוה: זה.
דורון: (מסתכל סביבו על הדיירים האחרים במחלקה היושבים לצדם) את מתכוונת… כאן?
חוה: אני מתכוונת – העולם.
דורון: אה… העולם. אני מבין.
חוה: אני חוששת שאתה לא מבין עוד כלום. וטוב שכך.
דורון: את חושבת שאני לא מבין כלום? תודה. (פאוזה. נאנח ומביט בחוה בעניין) את באמת חושבת שלא עברתי איזה דבר או שניים בחיי?
חוה: (מצחקקת) הוי, ילד. מה אתה כבר עברת?
דורון: סיפרתי לך.
חוה: אתה יודע מה אני עברתי?
דורון: טוב, חיית יותר.
חוה: יותר מדי… (נאנחת) ואני אגיד לך עוד משהו.
דורון: בבקשה.
חוה: בסופו של דבר, דורון, לא משנה מה שתעשה, היכן שתהיה – ועם מי. בסוף – הכל נגמר.
דורון: את זה אני יודע.
חוה: הכל נגמר…
דורון: אז… בשביל מה אנחנו בעצם…
חוה: חיים? עושים? (נאנחת קלות) זה מכוח המשיכה של הקיום. קמים בבוקר, ממלאים את היום, עובדים, חוסכים, קונים בית, מקימים משפחה, מתאכזבים…
דורון: מקימים משפחה?
חוה: בהחלט. יום אחד אתה תקים.
דורון: אולי. אני בספק. את לא הלכת בכיוון הזה.
חוה: זה לא יצא. אבל אני לא מתחרטת. ויש לי אחיינים, אל תשכח.
דורון: לא שכחתי.
חוה: האחיינים שלי הם כמו הילדים שאין לי.
דורון: אני לא בטוח שזה אותו דבר.
חוה: זה באמת לא אותו דבר. אחיינים זה רק אחיינים, ילדים זה ילדים.
דורון: לפעמים אני תוהה מה עדיף.
חוה: אחיינים.
דורון: את חושבת?
חוה: כשאין ברירה, אז אחיינים.
דורון: כשאבא שלי היה בבית אבות – חרא של בית אבות, אגב – הגיע לשם בגיל 67, חלה שם כמו שלא היה חולה בכל חייו כי נדבק מהדיירים האחרים – כל כך הרבה היו חולים בחורף של שנת 2015… – ומת שם בתוך ארבעה חודשים… אני זוכר שהייתי מגיע אליו בכל יום שלישי, יושב איתו, מדבר איתו, מביא לו משהו לאכול… אהבתי אותו בארבעה חודשים האלה יותר ממה שאהבתי אותו כל חיי, כל חייו.
חוה: אהבה… זה החרא של החרא.
דורון: מסכים איתך לגמרי. זה הליבה.
חוה: אני אוהבת את זה. “אהבה זה הליבה של החרא”.
(שניהם מגחכים גיחוך מריר-מתוק)
דורון: אהבה פוצעת.
חוה: לא מותירה זכר מהאדם כפי שהוא היה לפני בואה.
דורון: את מזכירה לי עכשיו שיר של שימבורסקה.
חוה: נו, זאת משוררת… ויסלבה שימבורסקה זה… המקור של השירה. הליבה של השירה. לא כמו כל החרא שמסתובב היום בחוץ.
דורון: כל כלבה חושבת שהיא פאקינג משוררת.
חוה: ומה? כלבים לא חסרים?
דורון: כלבות, כלבים… בסופו של יום, אף אחד מהם לא משורר.
חוה: המילה הכתובה מקודשת, ספר זה דבר מקודש, זה מה שאנשים לא קולטים. אני קנאית לשפה העברית. זו שפה…
דורון: אני לא מבין עד עכשיו איך את לא כתבת.
חוה: אבל אתה הרי יודע שכתבתי.
דורון: ביקורות. במשורה. ולעצמך.
חוה: ביקורות ספרים זה גם כתיבה.
דורון: נכון. אבל מעולם לא פרסמת איזו אסופה של ביקורות.
חוה: אני לא מהמפרסמים.
דורון: חבל. דווקא יש לך מה להגיד.
חוה: אני אומרת לך.
דורון: ואני שומע.
חוה: לא. אתה מקשיב. מאזין. אתה טוב בזה.
דורון: תודה.
חוה: אתה יודע, דורון… יש משפחה שנולדים אליה ויש משפחה שמקימים, ואז, ישנה המשפחה שאתה יוצר.
דורון: מסכים בהחלט.
חוה: תודה שאתה בא אליי.
דורון: אני נהנה לבוא. אני לומד ממך.
חוה: ממני?
דורון: ברור. את מורה טובה.
חוה: אני כבר לא יודעת מה אני. פעם עובדת בנק, קצת אמנית, יוצרת בקרמיקה, מעצבת תכשיטים… והיום? תראה אותי, בין כל חולי הנפש האלה.
דורון: גם הם בני אדם.
חוה: נכון. אבל למה אני צריכה להיות איתם?
דורון: אולי את יכולה ללמד אותם משהו. ואולי… הם יכולים ללמד אותך.
חוה: אתה והשיעורים שלך בחיים… אתה יודע, לא כל אחד יכול ללמד אותך כמוני!
דורון: נכון. ועדיין, אפשר ללמוד מכל אדם.
חוה: (מצביעה אל עבר הדיירים האחרים במחלקה) אבל תראה אותם! הם לא בסדר בראש!
דורון: אני לא מכיר מישהו שהוא מאה אחוז בסדר בראש. כל אחד והדפיקויות שלו.
חוה: אבל אלה (שוב מצביעה אל עבר הדיירים האחרים במחלקה) יותר מאחרים. מה אני עושה פה בכלל? אני לא שייכת!
דורון: איפה היית רוצה להיות?
חוה: נו, מותק, אל תתחיל איתי עכשיו. אתה יודע טוב מאוד איפה.
דורון: אבל הדירה שלך מושכרת.
חוה: אבל היא שלי!
דורון: אבל נפלת בה. במשך ימים שלמים אף אחד לא ידע מה קרה לך.
חוה: נכון. נפלתי. אבל אחר כך קמתי.
דורון: אחרי כמה ימים. אחרי שפרצו לך לבית.
חוה: אני יכולה טוב מאוד לגור בבית שלי. ואם לא לבד, אז עם מטפלת.
דורון: אז קדימה. תעשי את זה.
חוה: אתה יודע שאני לא יכולה.
דורון: את לא בכלא.
חוה: אבל ככה אני מרגישה! בכלא! ב… גטו! תקרא לזה איך שתקרא… פה זה הגיהנום! אני גרה בצינוק!
דורון: תמיד יש תקווה.
חוה: אל תתחיל איתי עם הקלישאות שלך. אין לי מצב רוח לזה היום.
דורון: אבל… תמיד יש.
חוה: תמיד יש קושי. תמיד – סבל. תמיד יש שקרנים וגנבים וחולי כסף. תמיד יש שחיתויות. זאת מדינת השחיתויות. תאמין לי, אני עבדתי בבנק.
דורון: אני יודע.
חוה: הכל עבר דרכי!
דורון: אמרת…
חוה: פעם הייתי…
דורון: את עדיין.
חוה: לא. עכשיו אני בכלא. זהו זה. הכל נגמר.
דורון: אני לא יודע מה להגיד לך.
חוה: אז תשתוק. לא הכל זה מילים. מילה זה דבר קדוש ומקודש. כשאין לך משהו חכם להגיד, דורון, מוטב שלא תגיד דבר.
(דורון וחוה יושבים זה לצד זו ושותקים)
חוה: מה שלום אחותך?
דורון: בסדר.
חוה: איך אצלה בבנק?
דורון: בסדר.
חוה: מה היא בדיוק עושה שם, תזכיר לי?
דורון: את האמת, אני לא ממש יודע. משהו ניהולי, או פקידותי…
חוה: יחי ההבדל.
דורון: את צודקת.
חוה: אני לא תמיד צודקת.
דורון: לא?
חוה: לא. לפעמים אני גם טועה.
דורון: בכל מקרה, העברית שלך תמיד מעוררת בי השראה.
חוה: עשה לי טובה… (נוגעת בשערה) לא עשיתי שורשים מזמן, אני צריכה להוריד שפם ולעשות פדיקור…
דורון: כל מה שאת אומרת זה חיצוני.
חוה: וחיצוני זה לא חשוב?
דורון: הרבה פחות חשוב מפנימי.
חוה: הכל חשוב.
דורון: באותה מידה?
חוה: לא באותה מידה, אבל לכל דבר יש את המקום שלו בעולם. בעולם שלי.
דורון: “העולם על פי חוה”. אני צריך לכתוב על זה שיר. אולי אפילו מחזה.
חוה: קדימה. תכתוב. תנציח את קיומי האומלל על פני האדמה הזאת.
דורון: את כבר מונצחת. ולא באומללות, אם יורשה לי.
חוה: אז במה?
דורון: על פי התפישה שלי… בכל אדם שפגשת, שבאת איתו במגע, במשפחה שלך, בעבודה שעשית בבנק, באמנות שיצרת…
חוה: האחיינים… כולם עסוקים בענייניהם. אין להם זמן לדודה הזקנה והטרחנית שלהם עכשיו.
דורון: את לא זקנה.
חוה: אתה לא יודע בת כמה אני.
דורון: אני משער.
חוה: אז אל! אני לא מדברת על הגיל שלי ולעולם לא אדבר.
דורון: מכבד.
חוה: וטוב שכך.
דורון: אז… יש משהו שאת צריכה?
חוה: לא, תודה. הבאת לי “לאשה”, הבאת לי חומוס וסלט חצילים. לא צריך יותר.
דורון: והשיעול עבר?
חוה: קצת יותר טוב עכשיו.
דורון: יופי. אני רוצה שתהיי בריאה.
חוה: אתה יודע שאתה מצחיק?
דורון: אני? לא קראת לי רק לאחרונה “מלך המורבידים”?
חוה: אני לא זוכרת.
דורון: זה יתרון כשלא זוכרים.
חוה: אז איפה הייתי?
דורון: לא זוכר.
חוה: אה! בזה שאתה מצליח להצחיק אותי! אתה חושב שאני לא רוצה להיות בריאה?
דורון: לפעמים אני לא בטוח.
חוה: סליחה?!
דורון: מה ששמעת. לפעמים נראה לי שאת, איך לומר… נהנית מהמצב.
חוה: מאיזה מצב בדיוק? שאני פה? כלואה בתוך המוסד הזה בין כל הזומבים, חולי הנפש הסכיזופרנים המופרעים?
דורון: לא אמרתי את זה. אבל… זה שיש לך פריבילגיה להיות… פשוט את. וגם – בחופש. בלי המירוץ-עכברים שבחוץ.
חוה: רואים שלא הכרת אותי בגלגול הקודם שלי. כשהייתי בן אדם. כשעבדתי בבנק, כשגרתי בתל אביב, כשהייתי חיה.
דורון: את עדיין חיה.
חוה: הדגש הוא על עדיין. בקצב הזה אני לא בטוחה עד מתי זה יימשך.
דורון: את הולכת לחיות חיים ארוכים מאוד. יש לי הרגשה חזקה לגבי זה.
חוה: ארוכים זה לא בהכרח טובים. בין אורך לאיכות קיים הבדל תהומי.
דורון: את רואה? לא בכדי אני אומר לך שאת מורה טובה.
חוה: לא צריך להיות מורה טובה כדי לדעת את זה. אני לא מורה. אני אישה. אישה שקשובה לרחשי העולם.
דורון: את שוב מזכירה לי את שימבורסקה…
חוה: הוי, אתה והשימבורסקה שלך. סיפור אהבה לא נגמר.
דורון: זאת אומרת, מה שאמרת, שאת קשובה לרחשי העולם, זה מזכיר לי שיר שלה.
חוה: כל דבר יכול להזכיר כל דבר. כל דבר הוא סוג של רפרנס למשהו אחר. ככה זה בחיים. ככה זה גם באמנות.
דורון: את משפחה בשבילי, חוה.
חוה: (מביטה ברכות בדורון ומחזיקה בידו, לא אומרת דבר במשך כדקה ואז אומרת) אתה יודע, פעם, מזמן, בדיוק כמוך, גם אני האמנתי בתקווה. הייתי בטוחה… שהיא קיימת.
דורון: היא קיימת.
חוה: אמרת לי שזה היה משפט של אביך.
דורון: נכון. הוא נהג לומר “בכל מקום שיש בו חיים, יש תקווה”.
חוה: הוי, האימה… אימת הקלישאות הבלתי נגמרות.
דורון: את מדברת על אבא שלי, אני מבקש.
חוה: נכון מאוד. אני מדברת עליו. על כל מה שהוא גרם לך ועדיין… כל האהבה שלך נתונה אליו.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
ספר זה זמין להורדה מספרייתך בענן דרך אפלקציית "מנדלי קורא ספרים" במכשירי אנדרואיד, אייפון ואייפד.
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאנדרואיד
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאייפון ואייפד
אין עדיין תגובות