החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לא זמן טוב לאהבה

מאת:
הוצאה: | 2015-04 | 321 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

38.00

רכשו ספר זה:

בעודו נע על מקומו מיקד יואב את מבטו בשני תלי נמלים שנערמו בשולי הכביש. הוא השתופף והתבונן ארוכות בנמלים השחורות שאצו בדרכן כמי שנחפזות להשלים את מלאכתן. הן מתחו שני טורים במסלולים מנוגדים; אלו לעבר התל ואלו הלאה ממנו. אין לדעת לאן.

"על מה אתה מסתכל?" שאל יבגני.

"על הנמלים", השיב משועשע, "תראה את אלה! ממהרות, רצות כמו משוגעות, כאילו על סמים ממריצים. תראה, מה המרחק בין שני התלים? חצי מטר? אבל נראה שהנמלים האלה חיות בעולמות נפרדים; לא מתערבבות; יוצאות מהתל ונכנסות אליו. כל אחת והתל שלה. כאילו יש מחיצות ברורות ביניהן".

זהו רומן בארבעה קולות, הנע בשני צירים; הדיל, פסיכולוגית, והישאם, מורה לספרות, הם פלסטינים המגדלים את ילדיהם ברמאללה ומתמודדים עם קשיים בחיי הנישואים. יואב וטלי, זוג סטודנטים צעירים מתל־אביב, מתכננים את עתידם בלימודי דוקטורט בארצות־הברית. ביד בוטחת ובשליטה וירטואוזית בפרטי פרטים של היסטוריה, תרבות ושפה, פורש המחבר ארבע מניפות חיים ברמאללה ובתל־אביב. האם ישיקו זו לזו?

סיפור רב־עוצמה על 'המחיצות הברורות', הפיזיות והמנטאליות, שהקמנו כאן, ועל מחירן הכבד.

יוסי יונה, פילוסוף, חבר סגל באוניברסיטת בן גוריון בנגב. יונה כתב וערך ספרי מחקר שונים ופרסם מאמרים רבים הניצבים בתפר שבין פילוסופיה, סוציולוגיה, מדעי המדינה ולימודי תרבות. זהו רומן הביכורים שלו.

מקט: 4-31-6054
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
בעודו נע על מקומו מיקד יואב את מבטו בשני תלי נמלים שנערמו בשולי הכביש. הוא השתופף והתבונן ארוכות בנמלים השחורות […]

הָדִיל

היא חיכתה למונית שתסיע אותה מרמאללה לגשר אלנבי, מייחלת כבר להיות מחוץ לביתה. זה היה בשעות הבוקר של יום שישי. אותות האביב המתקרב של שנת 2007 נישאו באוויר. היא עמדה לנסוע לאחד מבתי־המלון הנמצאים בצדו הירדני של ים המלח לצורך עבודתה. למחרת, עם תום עיסוקה שם, תעשה את הלילה בבית חברתה אָרִיג’ בעמאן. הִישָׁאם לגם לגימות מדודות מכוס הקפה השחור והחריש, מרוחק וזועף. ילדיהם, לָיְלָה ונָדִים, שהתכוננו לנסוע עם אביהם לבית־הספר, חשו באווירה הדחוסה ונדרשו לארוחת־הבוקר מבלי להרבות במלים. היא הניחה שוב את כף ידה על מצחו של נדים, ספק לוטפת, ספק בוחנת, מבקשת לוודא שהחום שממנו סבל בלילה, וכבר חלף בבוקר, אכן התייצב.

כעבור שעה קלה עלתה צפירת מכונית מכביש הגישה לביתם. זו היתה צפירה חטופה, מהוססת, כאומרת לא להטריד את שומעיה. כך נהג עָאמֶר, נהג המונית, להודיע על בואו. היא ניתרה מכיסאה, שמחה להיחלץ מהאווירה הכבדה האופפת את פינת האוכל, ומיהרה לנשק לבתה לילה ותרה בעיניה אחר נדים. מיד נוכחה לדעת ששמחתה היתה קצרה; היא לא נתנה את דעתה שנדים חמק, דקות ספורות קודם־לכן, לשירותים, נעל את הדלת אחריו והסתגר בתוכם. היא ניצבה סמוך לדלת וקראה לעברו, “בוא, יא חביבי, בוא תגיד שלום למאמה לפני שאני נוסעת”. לא נשמע כל מענה מעבר לדלת הנעולה.

“תגידי לעָאמֶר שאני מיד באה”, קראה לעבר לילה והמשיכה להפציר בנדים, “פתח את הדלת, יא חביבי”.

“לא”.

“יא רוחי, נשמה שלי, פתח את הדלת”.

“לא”.

שוב ושוב ניסתה לשדלו ולבסוף ויתרה בצער. הישאם, שכל העת ישב דומם בכיסאו, נתן בה מבט מלא תוכחה. היא פסעה בנחישות אל עבר הדלת. בידה האחת גררה מזוודה שחורה שגלגליה הזעירים השמיעו חריקה צורמנית, ובידה האחרת נשאה את תיקה. הישאם לא ליווה אותה למונית ולא השיב על ברכת השלום שלה. לילה נחפזה לסייע לה, פתחה בפניה את דלת הבית ונטלה מידה את תיקה. היא התרווחה במושב האחורי של המונית ופלטה אנחה חרישית.

אחרי שהמונית חלפה על־פני מחסום חִ’יזְמֶה ברר עאמר תקליטור מן האוסף שהיה מונח על המושב לצדו, שנצרבו בו שיריו של הזמר העיראקי נָאזֶם אל־עֲ’זָאלִי. לפני שאִפשר לאליל הזמר העיראקי למלא את החלל בקולו הערב, ביקש לדעת אם הדבר לרוחה. עלה בדעתה להשיב שהיא מעדיפה לעשות את הדרך בדומייה, אך במקום זאת משכה בכתפיה ואמרה שזה לא משנה לה. איכות התקליטור היתה ירודה. בפרוטות קנה אותו. ובכל־זאת התענג עאמר על קולו החם והמלטף של כוכב הזמר שהלך לעולמו לפני למעלה מחמישה עשורים. היא הכירה את השירים היטב. נָאזֶם אל־עֲ’זָאלִי היה הזמר הנערץ על בעלה. האם היתה בכך יד מהתלת, ואולי רק עדות למנהגם של אנשים לחפש משמעות נסתרת החבויה בצירופי מקרים? דומה שעאמר קרא את מחשבותיה. הוא חייך וביקש לדעת אם היא אוהבת את שיריו של הזמר. היא השיבה בחיוב רפה על שאלתו והוסיפה, כמי שהמלים נמלטות מפיה מעצמן, שהשירים שלו הם יצירות מופת. עווית עגמומית, ספק בת צחוק, נתלתה בקצה שפתיה. כך נהג הישאם לתאר את שיריו ואת שירתו של האמן – יצירות מופת, רָווָאִיע אל־פַן.

“אף־אחד כבר לא שר היום כמו נאזם אל־ע’זאלי, אללה ירחמוּ”, פסק עאמר והניד את ראשו קלות, מבקש לתת משנה תוקף לדבריו. “את יודעת”, הוסיף, “הוא היה צעיר כשמת. אומרים שאשתו הרגה אותו”.

“אומרים”, השיבה כלאחר יד. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא משתף אותה בהגיגיו על־אודות העניין.

תגובתה הלקונית לא פגמה בשטף דיבורו. בעיקר שבתה את דמיונו המחשבה שאשתו של אליל הזמר היא שעמדה מאחורי מותו. על־אף הזמן הרב שחלף מאז שהלך לעולמו, לא הפסיקו נסיבות מותו להעסיק רבים בעולם הערבי. הן הפכו למקור שופע לפרשנויות ולשמועות רבות. ככה זה כשאלילים הולכים לעולמם טרם זמנם, חסידיהם תמיד יכרכו את מותם בנסיבות מסתוריות ובמזימות אפלות.

“את יודעת”, סיפר, “היא הפסיקה לשיר אחרי שמת, מהצער. את מבינה”, גיחך, “קודם הרגה אותו ואחר־כך…” הוא השתהה לרגע ואז המשיך, “אומרים שאשתו, שהיתה יהודייה, עשתה את זה מקנאה. גם היא היתה זמרת גדולה בעיראק, אולי הכי מפורסמת בזמנו. אני באמת לא מבין את זה”, הניד את ראשו לצדדים, מתרעם על חוסר־ההיגיון שבמעשה. “את מתארת לעצמך”, המשיך, “שמישהי תהרוג את בעלה בגלל שהיא מקנאה בהצלחה שלו? אבל מי יודע”, הוסיף בהשלמה, “כמו שאומר הפתגם, מִִן עֲדָאווַכְּ? – שָׁרִיכַּכּ פִי פָנַכְּ, מי הוא אויבך? – שותפך לאמנות. וַואללה זה נכון! לא ככה?” הוא הישיר מבטו אליה דרך המראה וציפה לתגובתה.

“לא חייב להיות ככה”, הפטירה, “אבל בטח שקנאה יכולה להזיק”. פניו הזועפות של הישאם עלו מול עיניה. היא חדלה להקשיב לדבריו של עאמר, אך עם זאת הירהרה בו. הנה האיש הנעים הזה, חשבה, נהנה משיריו של כוכב העבר והוא מלא חדוות חיים. הוא לא מאמֵץ את האמן הידוע כנכס תרבותי, שמבדיל אותו מאחרים שלא יודעים להעריך מהי מוזיקה טובה, שלא יודעים להבחין בין יצירות מופת לבין זבל. היסוד המריר שהתלווה בשנים האחרונות לעיסוקו של הישאם בשירה הערבית ובזמר הערבי העיק עליה. אם פעם יכלה להדביק את התלהבותו, הרי שבשנים האחרונות החל עניינה בתחום זה לדעוך. דומה שהם נעים במסלולים נפרדים, הפוכים, שלא ייפגשו עוד. ככל שהוא התגדר בין כותלי השירה והמוזיקה הערבית – תוך שהוא נושא מונולוגים ארוכים ומייגעים שבהם נהג להתלונן על היעדר הערכה לתרבות גבוהה, על החומרנות הפושה בחברה הפלסטינית ועל מפגעים תרבותיים כאלה ואחרים, כך הלכה היא והתקשתה ליהנות מן השירים; הם החלו לשאת את חותם מרירותו ואת תחושת הכישלון שלו, ומשום כך גם את חותם תסכולה היא. ההתפתחויות בתחום התקשורת האלקטרונית רק העצימו את הניכור בין בני הזוג. הוא נהג לצפות, שעות ארוכות, בהקלטות ישנות של מוזיקה ערבית, בעיקר של גדולי הזמר העיראקי שהלכו זה מכבר לעולמם. מעולם לא הצליחה להבין למה דווקא השירה הזאת והעצב האינסופי הטמון בה שבו את לבו. פעילות זו סיפקה לו בשנים האחרונות ארץ מקלט, עולם פנימי שאֶל תוכו הלך והתכנס, הלך והתחפר. דומה כי החידושים הטכנולוגיים, שאמורים לשאת את העולם אל עבר העתיד, סיפקו לו דרך להתחבר דווקא אל העבר.

פניה עטו ארשת מהורהרת, מיוסרת משהו. מבטה נלכד בנוף ההררי שנשקף מבעד לחלונות המונית. צדי הדרך, המובילה משיפוליה המזרחיים של רמאללה לבקעת הירדן, שעוטרו בצחיחות צהבהבה במרבית חודשי השנה, לבשו כעת פלומה ירקרקה. אלה הם ימי החסד של הגבעות המסכנות האלה, חלפה בה המחשבה. לפחות הם באים פעם בשנה, התנחמה. עאמר, שהבחין ברוחה העכורה, החריש את המוזיקה והשניים המשיכו את דרכם בדממה. רכבם חלף על־פני מאהלי בדואים דלים שכמו הוטלו אקראית בצדי הדרך, על־פי היגיון שנסתר מעינו של מתבונן זר. היא הבחינה בנערה בדואית עטוית שחורים שאחזה בידה מקל רועים. מעייניה של הנערה לא היו נתונים לעדר הכבשים הלבנים שליחך לאטו את העשב הירוק שצמח במשורה על הקרקע הסלעית; מבטה התמקד בכלי הרכב ששעטו בדהרה על־פניה, כמציירת בעיני רוחה את היעדים הרחוקים שאליהם עשו הנוסעים את דרכם, מקומות שכף רגלה לא תדרוך בהם לעולם.

יחסיה עם הישאם נכרכו בעיניה, לטוב ולרע, בעולם השירה והזמר. העליות והמורדות ביחסיהם, נקודות השיא ונקודת השפל, תוּוכו בדימויים, בצבעים, בצלילים ובמראות שנדלו מעולם זה. הפעם נשאו אותה הנוף המדברי ומאהלי הבדואים שנפרשו לצדי הדרך לסיפוריו על שירת האהבה הערבית הקדומה. חיי המדבר, הסביר לה לפני זמן רב, סיפקו בעבר הרחוק השראה לשירה זו. הוא השתמש באחד משיריה של אום כלתום כדי להמחיש את דבריו. זה היה בדירתו הקטנה שבביר זית. הם השתרעו על המיטה צרת המידות שבחדרו, רגעים ספורים אחרי שנתנו פורקן לתשוקתם. הוא שכב על גבו והיא על צידה, מניחה את ראשה על חזהו, שמיכה דקה מכסה אותם. שבועות אחדים קודם־לכן חוו יחדיו לראשונה את טעמה של אהבת בשרים, ועוד לא נפטרו מן המבוכה הכרוכה בחשיפת מערומיהם זה לעיניו של זה. הישאם המשיך וסיפר לה על אום כלתום ועל השיר שלה, אל־אַטְלָאל, חורבות האהבה.

“את יודעת”, נהנה לנדב מידיעותיו, “מחבר השיר היה בעצם רופא שכתב שירה. אמרו עליו, יעני בזלזול, שהוא היה המשורר הטוב ביותר בין הרופאים, והרופא הטוב ביותר בין המשוררים”.

היא דחקה קלות את מרפקה בצלעותיו ומחתה, “יא חָרָאם, לא יפה, זה אכזרי!”

“זה לא אני”, צחק הישאם והסיט את גופו ממרפקה, “אלה המבקרים, ככה הם אומרים”. הוא הצמיד אותה אל גופו והמשיך לספר כי רבים מן השירים שנכתבו אז החלו בתיאור של שרידי מאהל שבו שכנה פעם אהובתו של המשורר. השרידים, הסביר, סימלו את סופו של סיפור האהבה. הסיפור בא לקצו כשנטשו השבטים השונים, שעליהם נִמנו המשורר ואהובתו, את נווה המדבר, והמשיכו בנדודיהם – כל שבט לדרכו, כל שבט לגורלו. ואז החל לדקלם את השורה האחרונה משירה של אום כלתום: ואז הלך כל אחד לדרכו/ אל תאמר כך רצינו, אמור כך רצה הגורל.

“אז מה”, התריסה תוך שהיא משנה לרגע את תנוחתה וממקדת בו את מבטה, “אתה אומר לי שגם האהבה שלך אלי, שעליה אתה מצהיר כל הזמן, תגווע בסוף, שהפרידה בינינו בלתי־נמנעת?”

“אֲעוּז בִּאללָה, חס וחלילה, יא חֲבִּיבְּתי”, נחרד, “אני תמיד אוהב אותך. את אהבת חיי”.

“אז למה אתה מתלהב כל־כך מהשירים האלה?” צִמצמה את עיניה בחיוך דק.

הוא הביט בה ברַכּוּת, “נפשי נכרכה בנפשה עוד בטרם נבראנו”.

“גם זה מהשיר של אום כלתום?”

“לא”, נלהב להרשימהּ, “את זה כתב המשורר ג’מיל אל־עוּדְ’רִי. הוא חי מזמן. הוא כתב על חוּבּ עוד’רי, אהבה בתולית. אומרים עליו שהיה שהיד של אהבה, הוא מת מאהבה”.

“שהיד של אהבה?” פערה את עיניה בחוסר־אמון.

“אָה, אָה, הֵק, ככה, שהיד של אהבה!”

“נראה לי”, הקניטה אותו, “שבכל מקרה אהבה אצלך קשורה לסוף, למוות”.

הוא חילץ את חזהו מתחת לראשה, נפנה אליה, הניד את ראשו אנה ואנה, חייך ואמר, “וואללה, יא הדיל, אִינְתִי מְסִ’יבָּה, את צרה צרורה!” והיא צחקקה בסיפוק.

“הגענו”, קטע עאמר את מחשבותיה. חיוך של שביעות־רצון היה שפוך על פניו כמי שעלה בידו להתמודד בהצלחה עם משימה מאתגרת. הנסיעה מרמאללה לגשר אלנבי ארכה כשעה. בדרכם חלפו על־פני שני מחסומים נוספים ללא הטרדות וללא עיכובים מיותרים – מחסום גָ’בָּע, הממוקם מזרחית לקלנדיה, ומחסום מוּסא עֲלָמִי, שבכניסה הדרומית של יריחו, סמוך לקזינו. היא הודתה לו, שילמה וצירפה תשר נדיב. הם נדברו ביניהם כי יבוא לאסוף אותה מגשר אלנבי בדרכה חזרה לביתה ברמאללה. היא העיפה מבט במונית המתרחקת שֶׁשִׁמשתהּ האחורית עוטרה במדבקות – “סָלִּי עלא אל־נָבִּיא”, יבורך הנביא, ו”אל־חִיגָ’ב, יָא אוּחְ’תִי”, אחותי, אל תשכחי את החיג’ב.

כל שנותר לה עתה הוא לעבור ביקורת גבולות בצד הישראלי ובצד הירדני. בהזדמנויות מעין אלו היתה מייסרת את עצמה על סירובה לנסות ולהשיג תעודת VIP, שמאפשרת לבכירי הרשות הפלסטינית ולמקורביהם לקבל יחס מיוחד. כאשר אריג’ סיפרה לה פעם, כממתיקת סוד, שבעלה בָּשִׁיר מכיר אנשים, שיש לו קשרים גם עם הסולטה, הרשות, וגם עם אנשים בשלטון הירדני, ושהוא יכול להשיג בעבורה תעודה מסוג זה, היא דחתה את ההצעה באומרה שאינה מרגישה בנוח עם הדבר.

“מה הבעיה שלך?” גערה בה אריג’, “כל מי שיכול משיג תעודה כזאת”.

“סָחַא עֲלֵיהוֹן, שיהיה להם לבריאות”, הנידה בראשה לשם מתן תוקף לעמדתה הנחרצת בעניין.

המעבר בשתי נקודות הגבול היה מהיר וללא עיכובים ותחקירים מייגעים. היא עלתה לאוטובוס שהסיע את הסטודנטים שבאו מערי הגדה, והגיעה לבית־המלון שנמצא בצדו הירדני של ים המלח.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לא זמן טוב לאהבה”