החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

על דנה שניידר

דנה שניידר ילידת תל אביב 1976, בוגרת תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ומזרח אסיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ותואר שני ביחסים בינלאומיים מהמכון ללימודי דמוקרטיה, אוניברסיטת ווסטמינסטר, לונדון. ... עוד >>

לא יכול לאהוב יותר

מאת:
הוצאה: | 2020 | 198 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

"שום דבר שתגידי לא ישנה את דעתי. זוהר, אני לא רוצה להגיד את זה ככה אבל את פשוט דוחפת אותי לזה. תקשיבי לי טוב עכשיו."
אני מסתובבת אליו לאט, עיניי פוגשות את מבטו הקשה. פניי שטופות דמעות אבל זה לא משפיע עליו בכלל – זיע לא נע בפניו. "זה או 'זה' או אני. הבחירה שלך."
אני מביטה בו ויודעת שכבר בחרתי ובא לי למות.

בעלה של זוהר מציב בפניה אולטימטום: לוותר על הריון רביעי לא מתוכנן או שהוא עוזב את הבית. הבחירה מכריעה אותה וזוגיות של עשרים שנים מסתיימת בשבר גדול.
זוהר, אוצרת תערוכות היסטוריות, מוצאת את עצמה בגיל 40 מגדלת כמעט לבדה שלוש בנות, נאבקת בכאב ההחלטה שלה, בזיכרון הזוגיות שנכשלה ובשאיפה לעצמאות. פגישה אקראית עם אביחי, קצין בכיר בצה"ל, משנה שוב את חייה.
לא יכול לאהוב יותר הנקרא בנשימה עצורה, נע בציר בין האישי ללאומי, בין ההקרבה שכרוכה בהורות וב'קרביות' הצבאית, דרך הרצון לחזור לתשוקת נעורים ולשקם את הנפש עם שכרון הגוף.

מקט: 4-1272-723
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"שום דבר שתגידי לא ישנה את דעתי. זוהר, אני לא רוצה להגיד את זה ככה אבל את פשוט דוחפת אותי […]

1

ליאור עומד בפתח חדר השינה שלנו. כמעט עשרים שנה אנחנו חולקים חדר שינה. הוא עומד שם בפתח ואינו נכנס. כתפיו הרחבות ממלאות את פתח הדלת. פניו חיוורות, מבטו קשה, רושף, כל גופו נוקשה ושריריו קופצים בעצבנות מתחת לחולצה האופנתית שהוא לובש.
אני שוכבת באפיסת כוחות על המיטה, הדמעות כבר זולגות על לחיי בלי שליטה ובחילה עולה בי. אני מחניקה בקושי את סערת הרגשות שלי ומתאמצת בכל כוחי להישאר רגועה כי אני חייבת, פשוט חייבת לשכנע אותו. הטעם המר שבפי הוא תזכורת לראשיתם של חיים חדשים הנובטים בתוכי. מביטה בו עומד שם בפתח הדלת ומחכה בחוסר אונים למוצא פיו. עיני הדבש הבהירות שלו יוקדות עכשיו לעברי, השפתיים הבשרניות שלו קמוצות והוא נראה לי כמו גבר זר. זר לי כל כך.
"זה פרי האהבה שלנו," אני לוחשת לבסוף בקול חלוש, לא מסוגלת להתאפק יותר בשקט הרועם סביבנו, יודעת שהוא יגחך לנוכח הטיעון הרומנטי אבל אני מנסה בכל זאת. עיניו מצטמצמות וננעצות בי אבל אני לא בטוחה פתאום שהוא רואה אותי בכלל, אולי גם אני נראית לו זרה. צמרמורת עוברת בי וקור פתאומי כמו משתק אותי. בבקשה, תן לי להמשיך בהיריון הזה.
"יש לנו כבר שלוש כאלה," הוא ננער פתע ואומר חדות. פיו נותר פעור לכמה שניות ורק אז הוא ממשיך: "שלוש ילדות מושלמות. אני באמת לא מבין למה את רוצה עוד ילד. בשביל מה? זוהר, די. זה כל כך מיותר. שלוש בנות בריאות, חכמות, יפות ומושלמות. למה להיכנס לזה שוב? די. עברנו את כל הסיוט הזה – לילות בלי שינה, חיתולים, עגלות, שבתות שמתחילות בשעות לא שעות. את יודעת בדיוק למה זה יוביל אותנו. היינו שם שלוש פעמים, זה מתיש להתחיל את כל זה מחדש. העייפות הזאת, חוסר האונים כשתינוק שוב בוכה באמצע הלילה, אין לי כבר סבלנות לזה, אני מודה. זוהר, אני מתחנן, רדי מזה. ואת יודעת מה? גם בינינו זה יהיה נורא. אני אומר לך כבר עכשיו. גם ככה את שמה אותי אחרי הבנות ואחרי החתולות. זה רק יוריד אותי עוד יותר בסולם ההיררכיה שלך – איך את לא רואה את זה?!" עכשיו הוא כבר נוזף בי ומבטו יורה אליי חיצים.
"מה הקשר לחתולות שלי?" אני בוהה בו המומה.
"את רואה! החתולות שלי! ככה אני מרגיש בדיוק. כל דבר בבית הזה הוא שלך: הבנות שלך, החתולות שלך, את שולטת פה ביד רמה, מנצחת על כל התזמורת הזאת ולי כבר אין מקום. מתי אני אחזור להיות שלך? מתי אנחנו נחזור להיות כמו פעם? אני שלך ואת שלי. הבנות גדלות, אין פה תינוקות, הבית הזה סוף סוף קצת נרגע. עוד כמה שנים נוכל להיות פה שוב לבד, יחד, אני ואת. נוכל לטייל, לבלות, ליהנות, לטוס לניו יורק שלנו ולהיות בה כמו פעם, גם אם זה לזמן קצר. מה שאת מבקשת ממני עכשיו יהרוס את כל זה. הזמן שלנו לא יחזור. זוהר, בבקשה, תחשבי קצת גם עלינו."
אני נרעדת ומתחננת שינמיך את קולו כדי שהבנות לא ישמעו. שאון הרחוב התל אביבי פורץ אל חדר השינה שלנו ורועם באוזניי. ראשי מתמלא בקולות רבים של צפירת מכוניות, נעימות שירים שמתנגנות במקביל בקול רם מרדיו מכוניות חולפות וצרחות של שחפים במרחק. החדר רועד והקירות הבהירים הצבועים שמנת, הצבע שבחרנו יחד בקפידה בבוקר עליז ואופטימי, מאפילים עליי עכשיו.
"ליאור, בבקשה. תנסה לחשוב על זה אחרת. למה אתה לא רואה את זה כהוכחה לאהבתנו? ליאורי, זה יכול להיות הבן שאין לך. הבן שתמיד רצית. עוד תינוק קטן בבית. נסיך מושלם ועגול פנים. אני כבר רואה אותו מתגלגל פה על המיטה שלנו והבנות מדגדגות אותו מכל הכיוונים. בבקשה, רק תגיד לי שתחשוב על זה עוד קצת. רק עוד יום." קולי כבר מתחנן לעברו. למה אתה לא אוהב אותי מספיק כדי לתת לי את זה? אני זועקת מבפנים.
"זוהר!" הוא קורא לעברי בקשיחות, רגליו נטועות חזק ברצפת פתח חדר השינה, "אני לא רוצה. אני לא רוצה את הילד הזה. בן או בת, זה בכלל לא משנה. שלוש בנות זה מספיק. בגילנו מי יודע איך הוא יצא? את יודעת כמה בעיות יכולות להיות בהיריון הזה? אנחנו כבר כמעט בני ארבעים. את תמיטי עלינו אסון. על המשפחה שלנו ועל הזוגיות שלנו. לא מבין מה את צריכה את זה עכשיו בכלל. אין לי מה לחשוב עוד. מבחינתי זה סופי." הוא נועץ בי מבט קר כקרח. רק קולו מהדהד בי עכשיו.
עליי אתה תמיט אסון. אותי אתה תמית, אני חושבת ולא אומרת עוד דבר. אני רוצה את הילד הזה, הוא כבר שם, בבקשה, למה הוא לא מבין, איך הוא יכול להיות האיש האכזר בעולם, איך האיש הזה הוא האיש שלי. מי הוא בכלל. בהלה של חוסר אונים אוחזת בי.
בלילה אני שוכבת במיטה ולא מצליחה להירדם. הגב שלי כואב ואני מתהפכת מהגב אל הבטן, מה שגורם לחזה שלי לכאוב כל כך. הגוף שלי כבד שוקע אל המזרן. מסתובבת אל צידי וחשה דקירות מתחת לבית השחי. עוד יום אני מתחילה שבוע חמישי להיריון הזה – מחשבת שוב את היום הראשון למחזור האחרון. הראש שלי כואב וקשה לי לחשוב – הוא ייוולד באביב? אולי טעיתי בחישוב. מעורפלת מחשבה אני שומעת את ליאור נכנס לחדר האמבטיה ומצחצח את שיניו ויודעת: עוד דקה יתחיל עוד ויכוח. כחייל האחרון שנותר במערכה אני מנסה לאסוף את כל כולי להתמודדות איתו, בקרב הזה אני חיל האוויר, הים והיבשה. מתפללת שרק הערב הוא לא יגיד עוד מילה וייתן לי לעבור עוד לילה אחד של חלום עם מה שנובע בתוכי.
"התקשרת לגניקולוג?" הוא שואל תוך שהוא מרים את השמיכה ונשכב לצידי, מקפיד לא לגעת בי.
"לא" אני עונה בשקט.
"נו, זוהר, מה יהיה? את רוצה שוב לנהל את השיחה הזאת?" הוא מרים את קולו.
"לא. אני רוצה את הילד הזה," אני אומרת בקול ברור אבל נשמעת לעצמי כמו ילדה קטנה. כמו נוגה שאומרת: רוצה את הדובי שלי.
"את לא תצליחי לשכנע אותי. לא משנה מה תגידי. אני לא רוצה, אני לא אהיה שותף פעיל בדבר הזה, לא עכשיו, לא בהיריון ולא אחר כך. זה מה שאת רוצה? ילד שאבא שלו לא רוצה אותו? ילד שלאבא שלו אין כוח אליו? אין לי כבר כוחות לחזור על כל הטיעונים, אמרתי לך אלף פעמים בשבוע האחרון את כל מה שאני חושב ומרגיש. קרה, טעות, לא נורא. כולם עושים את זה כל הזמן, הפלה זה בסדר. לא בושה. אנחנו לא בימי הביניים. אני לא מוכן שטעות טיפשית תשנה לי את התוכניות ותהרוס לנו את החיים. וכן, זוהר, זה יהרוס לי את החיים. גם ככה כבר אין לי כוח לכלום." קולו נשבר.
"אני כל כך שונאת אותך עכשיו שאני לא מסוגלת להסתכל לך בעיניים. מי אתה? ילד קטן ומפונק בעצמך." אני נדהמת מהמילים הילדותיות שיוצאות לי מפה. "איך הבָאַת חיים לעולם הזה הורסת אותם? בדיוק הפוך. זאת ההזדמנות האחרונה שלי בחיים האלה להיות שוב אמא. כן, כי אני עוד מעט בת ארבעים, כן, כי זאת מתנה משמיים וכן, כי זה הדבר הכי נפלא שאפשר לעשות בעולם הזה ואל תעז להגדיר את הטיעונים האלה פתטיים. אני רואה תמונה של משפחה גדולה סביב השולחן בארוחת שבת או טיול בכרמל עם ארבעה ילדים מתרוצצים סביבנו וזה נראה לי כמו חלום מושלם," עניתי לו במחשבה מעורפלת, בגוף דואב ובחוסר יכולת לדייק ולנסח את שרוצה נפשי.
"מה ארוחת שישי עכשיו? מה אנחנו בבני ברק? את אומרת ילד רביעי בנימה רומנטית ומגוחכת להחריד. תגידי, השתגעת לגמרי? איפה תתקעי אותו? בדירה קטנה בלב תל אביב עם משכנתא בשמיים – היום הבנות חולקות חדר אחד. איפה עוד ילד יהיה? בחיי שהשתגעת. אפילו אוטו נצטרך להחליף. אין מצב שאני עושה את זה. זה שיגעון גמור. אין לנו מקום לזה, אין לנו כסף לזה, אני גמור מהחיים האלה גם ככה. איפה את רוצה להכניס לי עוד ילד? איבדת את זה לגמרי זוהר, תחשבי רגע בהיגיון!" קולו רועם בחדר.
"אמא, למה אתם צועקים?" נוגה עומדת בפתח הדלת, מחבקת את הדובי שלה. "אתם רבים?" עיניה הגדולות פעורות לעברנו.
"לא, מתוקה שלי. אנחנו סתם מדברים. סליחה שהערנו אותך, בואי, רוצה לישון פה?" אני מחייכת אליה בלאות. נוגה נכנסת למיטה שלנו ונצמדת אליי. אני מחבקת אותה חזק ונושמת את ריח שערה אל קרבי. גבה נצמד לרחמי ולאח שאולי לא יהיה לה.
"הנה, בדיוק על זה אני מדבר," ליאור נוהם ומסובב אלינו את הגב.
"אבא, אתה כועס?" היא שואלת בקול קטן ומתוק, "אני עוד לא בת חמש ואמא אמרה שעדיין מותר לי לישון איתכם. אחרי יום ההולדת שלי אני מבטיחה להפסיק."
"אני עייף. לילה טוב," הוא אומר ומתעלם מדבריה.
אני מחבקת אותה חזק ורע לי כל כך. אני יודעת – הוא חושב שברגע זה ממש אני בוחרת בחיים שמתהווים בתוכי ולא בגבר שלי. הוא לא יודע שאני נלחמת עכשיו באינסטינקט החייתי שבי להשאיר את החיים שנבטו בי כנגד רצונו, ואני גם יודעת שלא אכפת לו.
הלילה נופל כבד עלינו בדירה הקטנה באמצע תל אביב. קומה שלישית, חלונות עץ ישנים, ליאור אמר כבר לפני עשר שנים שחייבים להחליף אותם. הרחוב שלנו, השזור בתי קפה לכל אורכו, החשיך סוף סוף, ומחשבתי נודדת אל עץ השקמה היחיד והבודד ששרד בו.
"היֹה היו כאן פעם שִקמים, חולות מסביב וגם נוף, העיר תל אביב של אותם הימים הייתה בית בודד על החוף," השיר מתנגן באוזניי ואני חשה עצמי כבית בודד על החוף ולא כאמא לשלוש בנות בעיר שלא נחה לעולם. במאמץ הרב שאני משקיעה בניסיון להירדם אני נמלאת פתאום נוסטלגיה לתל אביב של ילדותי, אם כי גם אז כבר כמעט לא נותרו בה שִקמים, רחמיי נכמרים על העובר שבי ובחלומי עולה שוב ושוב עץ השקמה הבודד ברחוב.
בבוקר אני מתעוררת לבד במיטה ותחושה מעומעמת אופפת אותי. ליאור כבר לא שם, הוא יצא לעבודה מוקדם ובשקט, כדי לא לפגוש במבטי, אני מנחשת. אני מסיעה את הבנות לבית הספר ולגן בהתנהלות אוטומטית וממשיכה כך במהלך היום. המחשבות במוחי לא נותנות לי מנוח ודקירות בליבי גורמות לי לאי נוחות פיזית ממש. נשימתי כה כבדה והשעות עוברות עליי בבהייה בחלון משרדי, שאון העיר שלא מפסיקה לה בחוץ מהדהד תמידית באוזניי.
"את בסדר?" ענת שואלת בדאגה, מציצה בי ממשרדה מעברו האחר של המסדרון.
"כן, בטח," אני מחייכת אליה מרחוק, מקווה שלא תשים לב לעייפות בפניי, לשדיי התפוחים מעט ולנפשי הקרועה.
בלילה אני נכנסת למיטה הזוגית ועייפות כבדה מערפלת את חושיי. שבוע חמישי להיריון – אני נזכרת. זו עייפות שצרובה בי כמו ממרחקים. כאבים מפלחים את החזה שלי ואני שוב לא מצליחה למצוא תנוחה נוחה להתכרבל בה ולהירדם. ליאור עוד לא עלה לחדרנו בעליית הגג הקטנה, מתפללת שאירדם לפני שייכנס למיטה ואצליח להתחמק עוד יום אחד מעוד שיחה מעיקה.
"את ישנה?" הוא שוב עומד שם בפתח חדר השינה.
אני לא עונה. "זוהר!" הוא מתקדם אליי, נכנס למיטה בתחתונים בלבד ומשאיר בינינו מרחק ביטחון. "התקשרת לגניקולוג? זוהר?!"
אני מתלבטת עוד דקה אם להעמיד פני ישנה ובסוף נכנעת.
"לא. תעזוב אותי, אני לא מרגישה טוב".
"תתקשרי אליו מחר," הוא נוהם לעברי ומסתובב לצד השני.
אני בוהה בארון הבגדים, הדמעות מציפות אותי ואני עדיין משתדלת לשמור על דממה. לא רוצה לענות לו.
"זוהר, את לא יכולה להתחמק מזה וכל יום שעובר עושה את המצב גרוע ומסובך יותר. אמרתי לך בצורה הכי ברורה שאני לא רוצה עוד ילד. גם אני בסיפור הזה, את לא יכולה להתעלם ממני ובטח לא להתעלם ממה שקורה לך בגוף. השיטה שלך לא תצליח הפעם – אי אפשר לחכות ולדחות. בואי נלך לד"ר לבנון יחד ונגמור עם זה."
"ליאור, בבקשה, תן לי עוד קצת זמן. אני רוצה את ההיריון הזה, אני כל כך רוצה. יש פה הזדמנות אחרונה להרחיב את המשפחה שלנו, להביא לעולם עוד נשמה תמימה, תינוק קטן שהוא רק שלנו, אני מרגישה שזה יהיה בן. הבן שלנו. תחשוב על השמחה, על תינוק בן שנה חמוד וצחקן, תדמיין בר מצווה ואנחנו ההורים הגאים מאחוריו. הוא יהיה האושר שלנו." אני משתנקת אובדת עצות.
"תקשיבי לי טוב," ליאור פונה אליי בקשיחות, "לא תשכנעי אותי עם הסצנות הדביליות האלה מהברית, בר מצווה, בקו"ם וכנפי צניחה. לא רוצה עוד ילד. רוצה את החיים שלי בחזרה. די. את מבינה בן כמה אני? עוד שנייה בן ארבעים! מה ילד עכשיו? סבא שהולך לגן למסיבת חנוכה. למי יש כוח לזה? אני גם ככה בקושי בבית – הלקוחות מוציאים לי את הנשמה, אין לי זמן להיות עם הבנות שלי או לבקר את ההורים שלי בקיבוץ. את יודעת כמה זמן לא היינו שם? באמת זוהר, מה עכשיו בר מצווה? די להיות מגוחכת. זוהר, את רגשית עכשיו, אני מבין, את עייפה – זוכר את השלב הזה בהיריון, הייתי שם גם איתך בפעמים הקודמות. לא חושב שזו החלטה קלה, אבל אני אומר לך במילים הכי ברורות והכי כנות שאני מסוגל – לא רוצה עוד ילד. לא רוצה. רוצה חיים ואת יודעת מה? רוצה אותך וחיים איתך בלי עוד ילד שיגזול את כל הזמן שלך ותשומת הלב שלך."
המילים שלו מרחפות בחלל וכלל לא מגיעות אליי.
למה הוא לא מחבק אותי? למה אני לא מבקשת? תחבק אותי, תעביר לי יד על השיער, אני שולחת אליו מסר פנימי. תראה לי שאתה רואה גם אותי בסיפור הזה. הוא לא זז.
אני מחליטה לשנות טקטיקה ולעבור להתקפה:
"ליאור! זה אכזרי, זה לא מוסרי, זה הדבר הכי נורא בעולם. אתה יודע מה? אתה אכזרי, אתה לא מוסרי ואתה גורם לי לעשות את הדבר הכי נורא בעולם. ליאור, תפסיק להיות ילד מגודל בעצמך. אתה המגוחך פה – אני בן ארבעים ורוצה חיים," אני מחקה אותו, "יש לך חיים והם טובים מאוד. ועכשיו חיים שלמים מתחילים להתהוות בתוכי וזה לא רק שלי, זה גם שלך." אני מתכנסת בתוכי וטעם מתכתי בפי.
"שום דבר שתגידי לא ישנה את דעתי. זוהר, אני לא רוצה להגיד את זה ככה אבל את פשוט דוחפת אותי לזה. תקשיבי לי טוב עכשיו." אני מסתובבת אליו לאט, עיניי פוגשות את מבטו הקשה. פניי שטופות דמעות אבל זה לא משפיע עליו בכלל – זיע לא נע בפניו.
"זה או 'זה' או אני. הבחירה שלך."
אני מביטה בו ויודעת שכבר בחרתי ובא לי למות.
למחרת בצהריים אנחנו כבר במרפאה של ד"ר לבנון, הגניקולוג שלי בעשר השנים האחרונות, זה שהראה לי לראשונה את בנותנו העובריות. ליאור ואני יושבים בדממה בחדר ההמתנה בעוד מבטי מנסה להתחמק לשווא משתי נשים צעירות היושבות בכורסאות האפורות – האחת מלטפת את כרסה בהיסח הדעת והשנייה מלטפת את אצבעות בן הזוג שלצידה, מבטו נעוץ בטלפון הנייד שלו והווייתם רגועה.
"זוהר," המזכירה קוראת בשמי ואני נרעדת. ליאור קם מיד ואני מעט אחריו, הוא מפנה לי מקום ומסמן בגופו שאתקדם לפניו לעבר הדלת הלבנה. כל תנועות גופנו הן מחול מוכר ושגור של שניים.
ד"ר לבנון מביט בשנינו ומבטו מבהיר לי שהוא כבר יודע. משקפיו מונחים על קרחתו הבוהקת, שישים שנותיו ניכרות בחריצי פניו העגולות. "טוב חביבים," הוא פונה אלינו, "מה החלטתם?" ליאור עונה לו בקצרה והגניקולוג שלי בתמורה מסכם מה יקרה עכשיו – "שני כדורים לבליעה," הוא מסביר, "וזה נגמר." אני שותקת. חוששת שאפרוץ בבכי מר וילדותי, נושכת את שפתיי כמעט עד זוב דם כשתחושת בחילה חדה גואה בי. פחד פתאומי משתק אותי שמא אקיא כעת ואחשוף קרביי בחדר הקטן הזה – אני נושמת נשימות קטנות ומרגיעה את עצמי בקושי רב.
ביציאה הגמלונית של שנינו מחדרו, ד"ר לבנון קורא שוב בשמי ומבקש שנעצור אצל המזכירה, היא כבר תסביר את כל התהליך. "את מבינה," הוא אומר בשקט, "זה קצת מחוץ לפרוטוקול במדינה שלנו," ומחייך. "ברור," אני אומרת לו ומקווה שקולי נשמע קליל תוך שאני שמה פעמיי אל המזכירה שלו, לא טורחת להביט לאחור לבדוק אם ליאור עומד שם. אבל הוא משיג אותי ושנינו עומדים כעת מול המזכירה בחדר ההמתנה המואר כשני ילדים שנתפסו בקלקלתם. בשיער מתולתל ומשקפיים עגולים היא מחייכת אלינו בנועם ומרגיעה בשקט, "הכל בסדר" – עיניה ננעצות בי כאומרת: תתרכזי בבעלך החתיך, עזבי עוד היריון עכשיו, אתם עוד צעירים, תיהנו ותברחו מעוד אחריות כובלת. האישור שלה נראה לי הגיוני פתאום כל כך, ההוויה מסביב ארצית כל כך, אור בהיר נכנס מהחלון, הרדיו מלהג ברקע פרסומת על משחת שיניים – מה אני עושה עניין מכל דבר?
בערב אני כבר עומדת בקצה מדרגות לבנות המובילות לקליניקה תל אביבית פרטית וחדישה. אני מגיעה לבד לאחר שביקשתי מליאור לא ללוות אותי, חוששת מעוד ריב מתפרץ בדרך למרפאה, ובעיקר כי איני מסוגלת לשאת את מראה פניו כרגע. אני נכנסת אל המרפאה ומשתאה: הכל צבוע לבן, דלת הכניסה נפתחת בכבדות, עציצי פלסטיק גדולים משני צידיה ובפנים קירות לבנים לבנים, שעליהם תלויות תמונות לא ברורות באפור ולבן. מעניין מה היה כאן לפני שנים, בדיוק במקום הזה בתל אביב, לפני קום המדינה? מעניין מה היו עושים במצב כזה לפני מאה שנים, אני תוהה, בארץ ישראל התמימה, לפני שהייתה לנו מדינה, שבה מה שאני עושה עכשיו הוא "מחוץ לפרוטוקול".
ד"ר לבנון כבר הגיע לפניי, הוא מחייך אליי במאור פנים ומוביל אותי אל חדרון צדדי ללא שלט על הדלת. החיוך שלו מתאים יותר לפגישת ידידים בבית קפה ואני מתקשה לחייך אליו חזרה. "זה מאוד פשוט, זוהר," הוא אומר ומביט בצג המחשב מולֿו, "את צריכה לבלוע עכשיו את שני הכדורים הקטנים האלה וזהו. בהמשך יופיע דימום, אל תדאגי כמובן, זה טבעי, זה מה שצריך לקרות. ומה אני כותב בתצהיר לוועדה?"
"שזה לא מבעלי," אני עונה בקול צרוד, משננת תשובה שהכנתי מראש.
"מצוין," הוא אומר, "רק תחתמי פה על זה וסיימנו." ומגיש לי שני כדורים קטנים.
אני בולעת במהירות את הכדורים ומרגישה לשנייה כמו עליסה בארץ הפלאות – מה יקרה לי עכשיו? האם אגדל עכשיו? האם אקטן עד מאוד? או פשוט איעלם?
"יופי. בואי אלווה אותך החוצה, כבר ממש מאוחר," ד"ר לבנון מזרז אותי בתנועת גוף אל מחוץ לחדר ואנחנו צועדים יחד אל מחוץ לקליניקה כשאני מקפידה לא להביט בעיני איש מאלה הממתינים שם. לא הצעירים, לא המבוגרים, לא הנערות ולא הדתיים. מקבץ קטן אך מגוון של החברה הישראלית בקליניקה פרטית בתל אביב שהיא "מחוץ לפרוטוקול". הגניקולוג שלי ואני יוצאים אל הרחוב הסואן ורוח תל אביבית שובבה נישאת אלינו מהים. בחוץ הכל נדמה קליל ורגוע. הליכתו קופצנית מעט ולי תלויות משקולות על הקרסוליים. משקפיו נחים על אפו ברישול מודרני והוא סוקר אותי מכף רגל ועד ראש, לא מפספס את הג'ינס הצמוד שלי: "אתן תמיד חושבות שזה נגמר בגיל כמעט ארבעים," הוא נאנח וקורץ לי. "יהיה בסדר. יאללה לכו לעשות כיף, החיים רק מתחילים עכשיו." הוא נכנס למכונית שלו ואני מביטה בו מאחור, רגליי ננטעות עמוק יותר במדרכה המחוספסת עד כי לרגע נדמה לי שלעולם לא אצליח לזוז משם.
החזרה האיטית שלי הביתה מבהירה לי שהחיים כפי שהיו עד עתה הסתיימו. אני צוללת לתהומות של רגשות אשם וחלומות שחורים – הלילות קשים, טרופים ומלאי חלומות בעתה. ברוב חלומותיי מופיעים אינספור תינוקות. הם זוחלים, עפים וזזים לבד באוויר, על הרצפה, על התקרה, בעוד אני מנסה נואשות לספור אותם, לארגן אותם בשורה מסודרת ולהשליט בהם סדר, אבל הם בוכים ללא הפסקה ואני לא מצליחה להרגיע אותם.
בחלומות אחרים מופיעה ניו יורק אהובתי, העיר שבה גרנו ליאור ואני במשך שנה אחרי שהשתחררנו מהצבא. אבל ניו יורק שמופיעה בחלומות שלי כעת אינה עיר צבעונית, סוחפת ומלאת חיים אלא עיר חשוכה, אכזרית ומאיימת. אני מסתובבת בה עם הבנות, ידיי אוחזות חזק בידיהן הקטנות שלא יאבדו לי בהמון. אנחנו יורדות במדרגות אל הרכבת התחתית ושריקות חזקות נשמעות באוזנינו. הנה אנחנו עולות על רכבת תחתית – דלתות הקרון נפתחות לפתע באמצע הנסיעה ואני יורדת אל הרציף, אוחזת ביד אחת ילדה אחת, ביד שנייה ילדה אחרת והילדה השלישית שלי נותרת על הרכבת הדוהרת. חסרת אונים אני עומדת שטופת זיעה על הרציף, ומתעוררת חסרת נשימה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.