לקלואה לא היה חסר דבר בחיים, כסף, מעמד, בית חם והורים אוהבים, אך בעקבות מותם של הוריה שהייתה רק בת […]
פרק 1
איזה יום סתיו יפהפה! האוויר שואף לתוכו פרצי חום אחרונים. משב רוח קל מרטיט את עלי העצים לאורך השדרה הרחבה, שמובילה אל האוניברסיטה. נדמה לי שעזבתי עולם אליו לא השתייכתי כלל ועכשיו, בעודי פה, הכול חדש לי. אני מביטה אל העצים, אל העלים הסמוקים שהחלו לנשור. כמה זה שונה ממה שהכרתי בשנים האחרונות. אני חשה את החירות החדשה זורמת בעורקיי, את החיוניות המתעוררת בקרבי, וזה נעים ואני מחייכת לעצמי.
שנת הלימודים באוניברסיטה עומדת להיפתח בעוד שבוע. בֶּרְנָאר, חברו הקרוב של אבי המשמש גם כאפוטרופוס שלי, מלווה אותי לפגישה אצל המנהל, מסייה לנגלואה. מסייה לנגלואה הוא חבר טוב של אבי ושל ברנאר עד עצם היום הזה. מכיוון שאתגורר בקרבת האוניברסיטה, ברנאר רוצה לוודא שמישהו שומר עליי, מה שיקל עליו למלא אחר מצוותו של אבי. ברנאר דואג לי מאז ומתמיד ורואה בי מעין בת קטנה שלו, אבל אין לי ספק שהוא דואג לי כך לזכר אבי, שאותו העריץ בכל מאודו. ידעתי את זה מגיל צעיר.
מסייה לנגלואה מצא לי שותף אמין לדירה, סטודנט שסיים לימודי רפואה ומתמחה בפסיכיאטריה. למעשה, איני יודעת עליו דבר, פרט לכך שהוא וחברתו שכרו את הדירה לשלוש שנים ושלושתנו נשכור יחד קומה עליונה בדופלקס. בכל מקרה, הוא ממש לא מעניין אותי, העיקר שיהיה נחמד. זה די מרגיז אותי לחיות עם עוד אנשים, אבל מי אני שאחליט.
אני לא יכולה להחליט לבד כי אני בת ארבע-עשרה והתקבלתי ללימודים באוניברסיטה. תמיד הצטיינתי בלימודים מבלי להתאמץ יותר מדי. אני מביטה אל השמיים וחושבת, לו רק היו אלה הוריי שמלווים אותי במקום ברנאר. אני נאנחת בכבדות וממשיכה ללכת, בעצב, ידי בידו, אל הבלתי נודע.
אני פונה אליו ושואלת: “אהבת את הוריי?”
הוא מביט אליי, מזועזע, נאנח קלות: “מה, את לא זוכרת?”
“זכור לי שבאת אלינו הרבה, ולפעמים גם אבא היה לוקח אותי למשרד.”
“נכון, אני החבר הכי טוב של אבא שלך, משחר ילדותנו. השתוללנו כמו משוגעים. עשינו הכול ביחד. מה לא! למדנו יחד, ואחרי שאביך פתח את המשרד שלו, הוא הציע לי לבוא לעבוד איתו. הסכמתי מייד כי שררה בינינו הבנה. הוא כל כך חסר לי. אביך היה איש משכמו ומעלה, נעים הליכות, שקול, חכם, איש עסקים ויותר מזה, אבא טוב וגם גבר מאוד נאה.”
אני מתבוננת בברנאר, חשה כמה סגד לאבי. אני בטוחה שהיה רוצה להתחתן איתו, אבל אבי היה האיש של אימי והאבא שלי. בכל מקרה, ברנאר מצא את אהבת חייו. אני יודעת שליבו שייך לז’אן-קלוד. זה לא בדיוק מה שחיפש, אבל הוא בכל זאת מאושר.
לשמע דבריו של ברנאר אני חשה חום אופף את גופי. דמעות עולות בעיניי ואני נאבקת כדי לכבוש אותן. אני מתאפקת. למדתי לדבר עם עצמי כאילו אני שתיים. יש אותי, ויש את הקול הפנימי שלי, שמדבר אליי בהיגיון ולעיתים, אפילו קרובות, יודע גם לנזוף בי. הדמעות תכף זולגות, אבל אני מצליחה לבלום אותן. אני כבר מומחית בעניין. בכל מקרה אין לי ברירה אלא לדבר אל עצמי, כל הזמן. לא נותר לי איש בעולם מלבד ברנאר, למרות שאין בינינו קרבת דם. הוא בסך הכול חברו הטוב של אבי. אני יודעת כמה אבי היה איש נפלא, והכאב על האובדן של הוריי הורס אותי. ארבע שנים חלפו מאז והכאב לא נרגע.
מאז שמלאו לי עשר בכיתי כל כך הרבה, מפלים של דמעות, אבל כיום אני בוכה בעיקר בלילה, כדי שאיש לא יראה. מעניין כמה בכי טמון בנפש אדם. אולי אלך ללמוד רפואה? אחשוב על זה.
“חוץ מזה את דומה לאבא שלך, נחושה מאוד ושאפתנית.” ברנאר מוסיף ואני מחייכת, נהנית לשמוע אותו. “הוא אהב אותך בכל מאודו, דיבר עלייך יום וליל. ואת ואימך הייתן כמו שתי טיפות מים. היא הייתה יפהפייה. לאן שלא הלכה, שובל של מבטים ליווה אותה. אביך אהב אותה בטירוף. בכל פעם שנכנסתי למשרד, הוא היה בטלפון איתה.”
אני אוהבת לשמוע אותו מספר לי על הוריי. זה מחמם את ליבי, אבל גם כואב. אני חשה מחנק בגרון, ואני מתקשה לנשום. לפעמים אין לי אוויר וזה מפחיד אותי אז אני משנה נושא שיחה. אני מביטה אליו ושואלת אותו אם אני נראית בסדר.
“כן, בסדר גמור,” הוא מקמט את מצחו, בטח תוהה למה הסטתי את השיחה לכיוון אחר.
“עוד מעט תוכלי ללבוש את הבגדים החדשים שבחרת.”
“אכן… זו הסיבה שביקשתי שתלווה אותי, כי שכחתי איך לקנות או מה לקנות ובאילו חנויות. כל כך הרבה זמן חלף מאז…” כל כך הרבה השתנה מאז, כאילו הורחקתי מהציוויליזציה מאז אותה שהות בשני בתי אומנה. למעשה, זה לא כאילו, זה בדיוק זה. נשלחתי לשני בתי אומנה מבלי ששאלו לדעתי, מבלי להבין דבר. פתאום נחתתי לתוך משפחה חדשה, בעוד שכל שרציתי היה להישאר לבדי, לזעוק ולבכות מבלי שיביטו עליי בפליאה.
“כן, אני יודע שסבלת מאוד.”
“לא, ברנאר, הכול בסדר.” אני מסרבת להזכיר אף במילה אחת את עברי. אני מביטה אליו, מחייכת. הכול עומד להימחק. יופי. כמובן ששום דבר לא נמחק, אבל אני לא רוצה לחלוק איתו את אשר עבר עליי, במיוחד עכשיו, כשאנחנו לקראת פגישה עם הדיקאן. האם המחשבות שלי כתובות על מצחי? איך הוא מצליח לפענח אותי?
“ברנאר, הסתכל עליי, הכול בסדר.”
“גם אם תלבשי סמרטוטים, את תמיד תהיי יפה. והאמת היא שאת אפילו יותר יפה מאימא שלך, כי ניחנת גם במשהו קצת פראי.”
“פראית? לא, אני לא פראית.” ברנאר לא הבין אותי.
“אני יודע. אבל בכל זאת, היית כאילו כלואה, עם ורה. הם באים מעולם אחר. תסכימי איתי.”
אני משתתקת. אני אוהבת את ורה ואת משפחתה. הרגשתי שם טוב ולעולם לא אומר מילה רעה עליהם. הם היו ממש בסדר איתי.
“קלואה, גם אני מחבב אותם, אבל הכוונה שלי היא שהם שונים מאיתנו. ועכשיו נחזור לבגדים שלך,” ברנאר מחייך אליי. “עוד מעט תוכלי להיפטר מהחצאיות האלה ומהמטפחת על הראש.”
כן, אני אוריד הכול. אני ממש לא אוהבת את הלבוש זה. הסכמתי רק למען ורה, והאמת היא שאני מתחילה להתגעגע אליה. ורה ובני ביתה הם דתיים. כשעברתי לגור אצלם היא לקחה אותי לחנות קטנה וקנתה לי שתי חצאיות ארוכות ושני סוודרים ארוכים עם כפתורים. לא הייתה לי ברירה. לא אהבתי את סוג הלבוש הזה, אבל ממילא מצבי הנפשי היה כל כך רעוע שלא עניין אותי כלל איך אני נראית. זו הייתה האחרונה שבדאגותיי.
קלואה, צאי מזה. זה היה בעבר. עטי על עצמך מסכה של נערה בוגרת. אני מזדקפת, לקראת הכניסה למשרדו של מסייה לנגלואה. המשרד מעוצב כולו בגוני חום, הריהוט עשוי עץ והקירות שופעים ספרים, המון. האם קרא את כולם? האמת היא שאני מאוד אוהבת לקרוא, אבל פה יש אין סוף ספרים. זמן רב שלא קראתי מה שרציתי. אצל ורה היו רק ספרי קודש. אני ניגשת אל הספרים מבלי משים ומתבוננת בהם בערגה, שולפת ספר מהמדף ומלטפת את הכריכה.
“קלואה, בואי לפה, בבקשה,” אני מרימה את עיניי אל ברנאר.
“סליחה.”
מסייה לנגלואה קם מכיסאו, לוחץ את ידו של ברנאר ואת ידי, ומציג בפנינו את דניאל בודרו ואת חברתו הלן מורין.
“תכירו את ברנאר רוסו, האפוטרופוס של קלואה,” מסייה לנגלואה מסביר.
דניאל מתקרב אליי ומושיט לי יד, כאילו פונה לילדה קטנה. אני נצמדת לברנאר ומושיטה לו יד בחזרה. עיניו לא משות מפניי במשך כמה רגעים. מה קורה פה? אני מרגישה כאילו הזר הזה חודר למעמקי נפשי כדי לנתח אותי. ברנאר חש בפחד שלי, מניח יד על כתפי ואני מבינה, מבלי שהיה צריך לומר מילה, שאין לי ממה לחשוש.
עיניי חוזרות לסקור את בני הזוג: דניאל יפה תואר, מזכיר קצת את אבא שלי באופן שבו הוא מעורר כבוד והערצה, אבל לא באמת. הגזמתי. איש לא דומה לאבא שלי. באשר לחברה שלו, היא לא מגיעה לקרסוליו. השפתיים שלה חתומות והיא נועצת בי מבט מוזר, כאילו גם היא מנסה לנתח אותי, אבל הוא לפחות מחייך אליי. נו, באמת, פסיכיאטר, זה מה שהיה חסר לי. חבל שאני לא יכולה לבחור בעצמי. הם בכלל לא נראים מתאימים זה לזו. הוא גבה קומה, יפה תואר אבל נראה קשוח, והיא קטנה ונראית סתמית.
ההורים שלי נראו כמו שני שחקני קולנוע, והם אהבו זה את זו בטירוף. במקרה הזה נראה שדניאל לא ממש מאוהב בה. קלואה, תפסיקי לקשקש. את פה כדי ללמוד ולא כדי להעביר ביקורת. הוא עושה לך טובה ומאפשר לך לגור איתם. הראש שלי פועל ללא הרף, גם כשאני לא רוצה. שתי דקות וכבר החלטת שהוא לא אוהב אותה, נו באמת!
בכל אופן, זה לא מעניין אותי. היא זו שצריכה לסבול אותו. אני כל הזמן עסוקה בניתוח הדברים הכי סתמיים, הכי מטופשים, ולטווח ארוך זה מעייף. לו הוריי היו בחיים, לא הייתי עומדת פה בכלל. הייתי נוסעת ללמוד מדי יום ואחר כך חוזרת הביתה כמו כולם, לחדר היפה שלי, להורים שלי. חלום שהתפוגג לעד. אני נאנחת ארוכות. למה אני לא כמו כולם?
אין עדיין תגובות