החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

אהבה בצל עץ החרוב

מאת:
הוצאה: | 2020 | 340 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

״היא״ אמרה, ״שמעתי את השיחה שלך עם המאיר הזה, הבנתי שאתה מתאמן עליי?״
אמרתי, ״בדידותי היקרה, אני רק רוצה לדעת איך לאהוב אותך ולקבל אותך כמו שאת.״

"לב שומע חזק יותר מאלף תמונות"

גבריאל נשוי לגילה כשני עשורים, אך זה זמן רב שהם חיים בחדרים נפרדים. לאחר שילדיהם עזבו את הבית ועברו מהדרום לתל-אביב, הריקנות שחש במשך שנים מתעצמת, והוא תוהה לשם מה הוא חי.
בחיפוש תשובה לשאלה זו גבריאל נפתח מעומק ליבו ושופך אור על הדרך שבה הלך בזמן שהעפיל לפסגת הבדידות ושם ״קונה״ את חוכמת האהבה.
גבריאל נעזר ב״זקן״ הבקי בחוכמת ספר ה״זוהר״ ובחברו פייסל הבדואי, ובנעמה העיוורת ועוד. בעזרתם הוא רוכש תובנות חדשות, כדי להיות מסוגל להבין את מניעיו הנסתרים ממנו. מטרה אחת עמדה לנגד עיניו להתפתח נפשית כדי להצליח לחיות בתענוג.
אהבה בצל עץ החרוב מנסה לגעת בבדידות שהגיבור עבר בחייו, מתוך הבנה שרק לאחריה אפשר למצוא אהבה.
במהלך השנים הוא למד להשתמש במילים והבין שהם הכלים למחשבה, ושהלב הוא העושה.

מקט: 4-1272-677
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אהבתי את רינה עוד מבית הספר היסודי, במשך שנים אהבתי אליה הייתה אור של תקווה, שזהרה באותיות לבנות על תכלת השמיים במילים, ״אהבה יש בעולם״, חלמתי עליה בלילה, מה קרה לי שאותם החלומות שבו אליי?

התקרבתי לגיל חמישים, נשוי לגילה מעל עשרים שנה, ואת רינה שוורץ לא ראיתי מאז בית הספר היסודי. השנים חלפו ודברים נשתכחו, מלבד רינה, שדמותה נחרטה בראשי ומאז נותרה חקוקה. צבע שערה היה בלונדיני, הילוכה היה גמיש, ומבט עיניה תכול. זכרתי שהלכנו בחוף יחפים, לא ראיתי את גרגירי החול המבהיקים מסביב, עיניי לכדו את האצבע עם הציפורן העקומה שבאגודל כף רגלה, לעיתים השתעשעתי בזיכרונות, כמו בטעמה של אותה נשיקה בחוף.

מדי פעם רינה הייתה עולה במחשבתי, מעין סימן של פגם בחיי המשותפים שגרם לי לתחושת אשמה. בכל פעם שהלכתי במסלול הקבוע של החיים, עלו בי שאלות כמו, כמה רע יכול להיות לי? ומשכך, התחלתי לכתוב בשביל להדק את הכאב לדף, גשם של אותיות שמנעו ממני להמשיך ולומר לעצמי, מחר יהיה טוב. הכתיבה קירבה ביני לבין נכותי. ידעתי שעליי לשנות משהו, ואולי אדרש לשלם מחיר.

לא חסרתי דבר בחיים, נראיתי צעיר לגילי, עסקתי בספורט, גִזרתי רזה וגובהי קצת פחות ממטר ושמונים, שיער ראשי היה שחור וקצר, עיניים גדולות בצבע חום, אהבתי להתלבש בג׳ינס וטריקו בקיץ ובחורף. חברים בעבודה ואשתי הקפידו להעיר לי על סגנון הלבוש שאינו ראוי למעמדי, שמעתי ונשארתי בשלי. גרתי באחד מיישובי הלוויין היוקרתיים שהיו סביב באר שבע בבית פרטי. אך הרגשת החיסרון העיקה – לא הצלחתי להבין, משהו בתוכי לא מוגדר, נעלם ממני, צלל אי שם בחולות חיי. ההרגשה הופיעה אצלי בשעה שנוחה לה, והייתה מכווצת בגופי את הבטן והחזה, בלי שידעתי למה. הייתי חסר אונים. זמן רב התחמקתי ופחדתי להפוך בה ולחשוב, הייתי בציפייה לשינוי שיבוא עם הזמן. כשהתקווה שקעה עד כי לא ניתן היה לזהותה, הבנתי שלא אוכל עוד להתחמק.

התחלתי מהסוף, ושאלתי את עצמי, מה הטעם בחיי? קיבלתי הרבה תשובות, ומהן אפילו אחת לא הועילה לי.

ישבתי לבדי בגינה, תחת עצי התות והתאנה, שהטילו צל ענק על מחשבותיי. השקט ששרר בשבת ברחוב שלנו, חדר לתוך הבית, ארוז בנעימה משמימה. בדממה הבנתי שאין לי עוד לאן לברוח. להפתעתי, הרגשתי כמו לפני מסע מאתגר, הגיעה העת לגעת.

השקפתי לעבר ״גבעות גורל״ העגלגלות, שהזכירו לי חמוקיה של אישה. בעת שליטפתי במבטי את חמוקיה של גילה אשתי, הייתי אומר בחיבה, אני אוהב את ״הגורל״ שלי, רגע של בדיחות הדעת, עם הזמן נעלמה החיבה.

התאנה החביאה בכנפיה פירות מתוקים, בלילות הזמינה את עטלפי הפרי לזלול. אותם עטלפים מנעו ממני לשבת בגינה בשעות הזלילה, הם ירדו לכיוון הכיסא שבו ישבתי, במשק כנפיים שהחריד את החשכה, כמו מטוסי צלילה בשעת מלחמה, פחדתי לשבת בגינה בשעות הערב.

באותה השבת שהייתי לבדי המשכתי לתור אחר חיי, ניסיתי לקרוע את קורי העכביש, שהיו לי כערסל של נוחות, בו נרדמתי ונעלמה ממני חדוות היצירה.

התחלתי לסובב את גלגל הסרט לימי ילדותי, חיפשתי לדעת אימתי הפכתי משועבד לסביבה ולמעמד, מה הייתה התמורה שבגינה ויתרתי על התפתחותי הנפשית.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.