החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לא תוכל לחזור הביתה

מאת:
מאנגלית: עודד פלד | הוצאה: | 2015-01 | 611 עמ'
זמינות:

17.50

רכשו ספר זה:

ג'ורג' וֶבֶּר מפרסם רומן אוטוביוגרפי וזוכה לראשיתה של הכרה. הוא מבקש לחזור לעיירה שבה נולד, לשוב הביתה. אך האם אפשר לחזור הביתה? רגע לפני המפולת הכלכלית של 1929 מגלה וֶבֶּר עיירה אחוזת בולמוס נדל"ני, שדמותה השתנתה לבלי הכר. דרכו של וֶבֶּר הביתה מתארכת ומסתבכת, ונדמה שהיא מקיפה עולם ומלואו: נדודיו חסרי המנוחה של הסופר מובילים מתחנות רכבת הומות אדם לטרקלינים בוהמייניים, מן התופת האורבנית השוקקת של ברוקלין לאזוריה הכפריים של אנגליה, ולבסוף לגרמניה, שהיתה לוובר מחוז של אגדה וקסם וכעת, בשובו, הוא מגלה שהפאשיזם השחיר את לִבה. כל ניסיון לחזור הביתה מתגלה בתורו כפרידה נכאבת. אך המסע ברחבי אמריקה ואירופה מצפין מהלך אחר, הארוג בו לבלי התר. זהו מהלכו של הצמח הגדל לאחור ושולח את שורשיו לעומק האדמה, למקום שם נמתחת הרשת הכבירה של הזיכרון, אשר דומה כי כל רגע מרגעי ההוויה מרפרף בה לעד. מפרידה לפרידה מעמיק וֶבֶּר אל נקיק רב-שכבות שיד הזמן לא היתה בו, ומקים את אמונתו בבית היחיד הנכון לו – העתיד.

הרומן לא תוכל לחזור הביתה, שראה אור אחרי מותו של הסופר, מציג את אמנות הסיפר של וולף בשיא בשלותה, ומגולל את מהלכו של אמן קודח אל עצמו ומעבר לעצמו, למקום שבו חומרי חייו מפיקים את הצבעים שהתייבשו על גופה של אמריקה, ופניו של אדם בודד, הנראים במטושטש מחלון הרכבת המתרחקת, אוצרים בתוויהם את גורלה של האנושות כולה. הרומן מוגש לקורא העברי בפעם הראשונה, בתרגום עוצר-נשימה של עודד פלד.

מקט: 4-249-50271
מסת"ב: 978-965-540-494-4
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

הקבצן השיכור על גב הסוס

היתה זו שעת דמדומים ביום אביב נעים לקראת סוף אפריל בשנת אדוננו 1929, וג’ורג’ וֶבֶּר השעין את מרפקיו על אדן החלון האחורי בחדרו והשקיף החוצה על הנִגלה לפניו בניו יורק. עיניו קלטו את המכלול הרם והנישא של בית החולים החדש בקצה גוש הבניינים, שקומותיו העליונות מוסטות במדורג לאחור וקירותיו נראים ורדרדים באור בין הערביים. צד זה של בית החולים, הנמצא היישר ממולו, היה הקומה התחתונה של האגף הנספח, שבו התגוררו האחיות המוסמכות והאחיות המעשיות. שארית גוש הבניינים כללה חצי תריסר בתי לבֵנים ישנים, דחוקים יחדיו בשורה רצופה, שנשענו בלֵאות זה על זה וחשפו בפניו את צדם האחורי.

באוויר שררה דממה מוזרה. כל רעשי הכרך עומעמו כאן לזמזום מרוחק, כה בלתי-פוסק עד שנדמה היה שהוא חלק מן השקט. פתאום, מבעד לחלונות הפתוחים בחזית הבית, הגיע שאון צורמני של משאית שהותנעה במשטח- ההעמסה של מחסן החנות בעברו השני של הרחוב. המנוע הכבד התחמם בשאגה רמה, אחר כך נשמע רעש חריקתו של מוט ההילוכים, וג’ורג’ חש איך רועד הבית הישן תחתיו בעוד המשאית פונה בתנופה לתוך הרחוב ומתרחקת בקול שאון רם. הרעש הלך ונסוג, נחלש ואחר כך נמוג ונבלע בתוך ההמיה הכללית, והכול היה שקט כמקודם.

בשעה שג’ורג’ נשען והביט מבעד לחלון האחורי פיכה בתוכו מַעין של שמחה עלומת-שֵם, והוא קרא משהו לעבר האחיות המעשיות באגף בית החולים, שגיהצו כרגיל את שני זוגות תחתוניהן ואת שמלניותיהן הדקיקות, הקטנות. הוא שמע, כמו ממרחק רב, את צעקותיהם הרפות של ילדים משחקים ברחובות, ובסמוך את קולותיהם הכבושים של האנשים שבבתים. הוא צפה בצללים הקרירים, הגבוהים, וראה כיצד נע אור הערב בריבועים הקטנים של החצרות, שכל אחת מהן אצרה בחובה משהו אינטימי, מוכּר וחושפני – חלקת עפר שבה שתלה בעבר אשה יפה אחת פרחים, עמֵלה בחריצות במשך שעות, חובשת כובע קש גדול ועוטה כפפות בד עבה; חלקה קטנה של דשא שנזרע זה לא כבר, שאדם בעל פנים רבועות וראש קירח היה משקה אותו בכובד ראש מדי ערב; סככה קטנה, או בית צעצוע, או סדנה שבה יוכל איש עסקים לטפח תחביב כלשהו בשעות הפנאי שלו; או שולחן בצבע זוהֵר, כיסאות נוח אחדים ושמשיית גן ענקית, בעלת פסים בהירים, המצלה עליהם, ונערה יפת תואר שישבה שם במשך כל שעות אחר הצהריים, קוראת בספר, מעיל מוטל על כתפיה וכוס משקה צונן לצִדה.

בשל הכישוף שהטילו בו השקט והאור המעריב וניחוח אפריל באוויר נדמה היה לג’ורג’ שהוא מכיר את האנשים הללו שסביבו. הוא אהב את הבית הישן הזה ברחוב השנים-עשר, את קירות הלבֵנים האדומות שלו, את ההדר שבחדריו הגבוהים והמרווחים, את הלווחים העשויים עץ כהה שקירותיו מחוּפּים בהם ואת רצפותיו החורקות; ובחבלי הקסם של הרגע נדמה לו שכל האנשים שחסו בצל קורתו במשך תשעים שנותיו האצילו עליו מעושרם ומהדרת כבודם. הבית כמו הפך לנוכחות חיה. דומה שכל דבר בו ניחן בחיוניות תוססת משל עצמו – קירות, חדרים, כיסאות, שולחנות, אפילו מגבת רחצה רטובה-למחצה המשתלשלת מחישוק המקלחת שמעל לאמבט, מעיל מושלך על מסעד הכיסא, וניירותיו, כתבי-היד שלו וספריו הפזורים בערבוביה ברחבי החדר.

השמחה הפשוטה שחש לנוכח היותו שוב חלק מן הדברים המוכרים הללו הכילה גם יסוד של זרות וחוסר ממשות. בצביטה חדה של פליאה הזכיר לעצמו, כפי שעשה זאת מאה פעמים קודם לכן בשבועות האחרונים, שאכן הוא שב הביתה – הביתה לאמריקה, הביתה אל הצוק השוקק-חיים של מנהטן, והביתה שוב לאהבה; ורגש של אשמה הִקהה במקצת את אושרו כאשר זכר שפחות משנה לפני כן יצא לחוץ לארץ בזעם ובייאוש, מבקש להימלט מכל מה שחזר אליו עכשיו.

בהחלטתו הכאובה באביב ההוא של אשתקד ביקש יותר מכול להתרחק מן האשה שאהב. אסתר ג’ק היתה מבוגרת ממנו בהרבה, נשואה ומתגוררת עם בעלה ובתה הבוגרת. אך היא העניקה לג’ורג’ את אהבתה, והעניקה אותה בשיעור כה רב ובאורח כה בלעדי, עד כי חש שנפל לתוך מלכודת. מכך ביקש לברוח – מכך ומן הזיכרון המביש של מריבותיהם הפראיות ומן הטירוף ההולך וגובר בתוכו, שהתעצם באלימותו ככל שהיא ניסתה להחזיק בו. וכך עזב אותה לבסוף ונמלט לאירופה. הוא התרחק על מנת לשכוח אותה רק כדי להיווכח שאין לאֵל ידו לשכוח אותה; הוא לא עשה דבר חוץ מלהרהר בה כל הזמן. זֵכר פניה הוורדרדות והעליזות, טוב-הלב שקינן בה, ביסודו של דבר, כשרונה הוודאי והבוטח, וכל השעות שבילו יחד – כל אלו שבו לענות אותו בערגה ותשוקה חדשות אליה.

וכך, נמלט מאהבה הרודפת אותו עדיין, היה לנע ונד בארצות ניכר. הוא נסע ברחבי אנגליה, צרפת וגרמניה, ראה אינספור מראות ואנשים חדשים – ותוך שהוא מקלל, זונֶה, שותה ומפַלס את דרכו בקטטות לאורך היבשת ורוחבה – ספג ראשו מהלומות, אחדות משיניו נופצו ואפו נשבר בתגרה במסבאה. ואחר כך, בבדידות החלמתו בבית החולים במינכן, שוכב במיטה על גבו ופניו החבולות מופנות כלפי מעלה, לעֵבר התקרה, לא נותר לו אלא לחשוב. שם סוף סוף נכנסה מעט בינה לראשו. שם נטש אותו טירופו, ולראשונה זה שנים רבות חש מפויס עם עצמו.

שכן הוא למד כמה מן הדברים שכל אדם חייב לגלותם בעצמו, והוא גילה אותם כפי שאדם חייב לגלותם – באמצעות ניסוי וטעייה, דרך דמיונות ואשליות, באמצעות כזבים ודרך טיפשותו הארורה, תוך היותו שוגה וטועה ואידיוט ואנוכי ושאפתן ומלא תקווה ומאמין ומבולבל. בעודו שוכב בבית החולים שִחזר בעיני רוחו את חייו, ובזה אחר זה הפיק מהם את לקחי הניסיון המר. כל דבר שנמצא למֵד היה כה פשוט וברור ברגע שתפס אותו, עד ששאל את עצמו מדוע לא ידע זאת תמיד. יחדיו נארגו הדברים למעין חוט מנחֶה, שנפרש לאחור אל עברו – והלאה אל תוך העתיד. והוא חשב שעכשיו יוכל אולי לעצב את חייו למלאכת מחשבת, משום שהרגיש שחייו מתחילים להתנהל בכיוון חדש, אף שלא היה לאֵל ידו לדעת לאן יוליך אותו.

ומה נמצא למֵד? פילוסוף אולי לא היה מייחס לכך חשיבות יתרה, אך במובן אנושי פשוט היתה לכך משמעות רבה. בעצם היותו חי, בעצם קבלת אלפי ההכרעות היום יומיות הקטנות בתוקף מכלול התורשה, הסביבה, המחשבה המוּדעת והרגש העמוק שקיננו בו, ותוך נשיאה בתוצאות, נמצא למֵד שאין באפשרותו לאכול את העוגה ולהשאירהּ שלמה בעת ובעונה אחת. הוא נמצא למֵד שחרף גופו המשונה, שהיה כה חריג עד שהביאו לידי כך שיראה את עצמו כיצור בָּדֵל ונבדל, עדיין היה בנם ואחיהם של כל האנשים החיים עלי אדמות. הוא נמצא למֵד שאין באפשרותו לבלוע את העולם כולו, שעליו לדעת את מגבלותיו ולהכיר בהן. הוא הבין שהרבה מייסוריו בשנים עָבָרוּ היו מעשה ידיו, חלק בלתי נמנע של התבגרותו. וחשוב מכול למי שנזקק לזמן כה רב על מנת להתבגר – הוא סבר שלמד לא להיות עבד נרצע לרגשותיו.

הוא הבין שרוב הצרות שהמיט על עצמו מקורן בהסתערות עיוורת על הדברים. טוב ויפה, מעתה ואילך יתבונן סביבו היטב לפני שהוא מסתער. החכמה היא לרתום את הגיונו ורגשותיו יחדיו במקום לאפשר להם לדהור בכיוונים מנוגדים, תוך שהם קורעים אותו לגזרים. הוא ינסה לתת פקודה לראשו ולראות מה יקרה: ואז, אם יאמר הראש: “זנק!” – הוא יסתער בכל לבבו.

ופה נכנסה אסתר לתמונה, מפני שהוא לא התכוון באמת לחזור אליה. ראשו אמר לו שמוטב להניח לפרשת אהבתם להסתיים כפי שהסתיימה. אבל אך הגיע לניו יורק, וכבר אמר לו לִבו להתקשר אליה – והוא עשה זאת. ואז הם נפגשו שוב, והדברים זרמו במסלולם.

ועתה הריהו כאן, שוב עם אסתר – הדבר האחד והיחיד שפעם היה בטוח שלא יקרה לעולם. כן, והוא שמח מאוד לשוב. זה היה החלק המוזר שבדבר. נדמה היה שלהיפך, עליו להיות אומלל בעשותו את מה שהגיונו אמר לו לא לעשות. אבל הוא לא חש אומללות. ולכן, בעודו נשען מהורהר על אדן החלון, בשעה שאור היום האחרון דעך וליל אפריל ירד, החלה תולעת הספק החמקמקה לנקר בו וכליותיו ייסרוהו, והוא השתומם בחשכה עד כמה נחשלים מעשיו אחר חשיבתו.

הוא היה עכשיו בן עשרים ושמונה, וחכם דיו לדעת שלעתים קיימות סיבות הגיוניות שההיגיון אינו יודע עליהן דבר, ושהדפוס הרגשי של חיי אדם, שעוצב ונקבע במרוצת שנים של התנהלות עלי אדמות, לא ייתכן שישליכנו אחר גֵוו באותה קלות שבה אפשר להשליך מגבעת חבוטה או נעל שהתרפטה. טוב ויפה, הוא איננו האדם הראשון הנתון בין הפטיש והסדן. האם לא היו אפילו הפילוסופים הגדולים נתונים בין הפטיש והסדן? כן – ואז כתבו על כך דברי חכמה:

“העקביות שבטיפשות”, אמר אֶמֶרסון,[1] “היא השֵד הנורא של צרות המוחין”.

וגֶתֶה הגדול, שהשלים עם האמת הבלתי נמנעת האומרת כי התפתחות רוחו של האדם אינה מתקדמת בקו ישר אל מטרתה, השווה את התקדמות המין האנושי להתנודדותו של קבצן שיכור על גב סוסו.

ייתכן שהדבר החשוב הוא לא שהקבצן שיכור ומתנודד, אלא שהוא רכוב על סוסו, ועל אף היותו מט לנפול, הריהו עושה את דרכו למקום כלשהו.

מחשבה זו ניחמה את ג’ורג’ והוא התעמק בה במשך זמן מה, ועם זאת היא לא נטלה לגמרי את עוקצה של האשמה, שטעמה נמהל איכשהו בשמחתו. עדיין ייתכן שיש פגם מסוים בטיעון:

חוסר העקביות שהתבטא בחזרתו אל אסתר – האם היתה זו חכמה או טיפשות?… האם ניטל על הקבצן הרכוב על הסוס להתנודד לנצח?

אסתר התעוררה מהר ולפתע – כציפור. היא שכבה על גבה ונעצה בתקרה מבט ישיר בעיניים פקוחות לרווחה. זה היה גופה וזה בשרה, והיא היתה מוכנה ומזומנה בן רגע.

היא חשבה מיד על ג’ורג’. איחודם זה מקרוב היה גילוי-מחדש נפלא של האהבה, וכל הדברים נעשו שוב חדשים ומחודשים. הם ליקטו את רסיסי חייהם המנופצים וחיברו אותם יחדיו במלוא העוצמה והיופי שידעו בימים הטובים ההם, לפני עזיבתו. הטירוף שכמעט הרס את שניהם התנדף ממנו כליל עכשיו. הוא היה עדיין מלא וגדוש שִגיונות ומצבי-רוח בלתי צפויים, אך עתה לא נותר זֵכֶר לחמת הזעם השחורה שהיה נתקף בה בימים עָבָרוּ, זו שגרמה לו להשתלח סביבו ולהכות בפרקי אצבעותיו בקיר עד זוב דם. מאז שובו נדמה היה לה שהוא שקט יותר, בוטח יותר, מיטיב לשלוט בעצמו מאשר קודם לכן, ובכל אשר עשה נראה היה שהוא רוצה להוכיח לה שהוא אוהב אותה. מעולם לא ידעה אושר מושלם שכזה. החיים היו טובים.

בחוץ, בפארק אווניו, החלו הבריות להתהלך שוב במדרכות, רחובות הכרך החלו להתמלא ולהיעשות צפופים. על גבי השולחן שליד מיטתה תקתק השעון הקטן בלהיטות את דופק הזמן, כאילו היה ממהר הלאה לעד, כילד הנחפז אל איזו שמחה מדומיינת; ואורלוגין התלוי על הקיר בבית השמיע לאִטו צלצול קצוב, חגיגי. שמש הבוקר הציפה כל מה שהיה בחדרהּ באור מזדמן, ובלבה היא אמרה: “עכשיו”.

נורה הביאה קפה ולחמניות חמות, ואסתר קראה בעיתון. היא קראה את רכילות התיאטרון, וקראה את שמותיהם של השחקנים שנשכרו למחזה הגרמני החדש שהתכוון תיאטרון ה”גילד” הקהילתי[2] להעלות בסתיו, וקראה כי “העלמה אסתר ג’ק נשכרה לעצב את ההצגה”. היא צחקה מפני שקראו לה “עלמה”, ומשום שיכלה לראות בעיני רוחה את הבְּעָתָה שתעלה על פניו כאשר יקרא זאת, ומפני שזכרה את ארשת פניו כאשר החייט הקטן ההוא חשב שהיא אשתו, ומשום שראיית שמה בעיתון הסבה לה קורת רוח מרובה כל כך – “העלמה אסתר ג’ק, שעבודתה זיכתה אותה בהכרה כאחת המעצבות המודרניות החשובות ביותר”.

היא חשה שמֵחה ועליזה ומרוצה מעצמה, ולכן הכניסה את העיתון לתיקה יחד עם כמה גזירי עיתונים אחרים ששמרה, ולקחה אותם אִתה כאשר נסעה לרחוב שנים-עשר במרכז העיר לביקור אצל ג’ורג’, כפי שעשתה מדי יום. היא הושיטה לו אותם וישבה מולו לצפות בפניו בעודו קורא אותם. היא זכרה את כל הדברים שנכתבו על עבודתה:

“…מחוכמת, חודרת ומאופקת, בלוויית ההומור היבש והמהורהר האופייני לה…”

“הביאה לידי כך שאותן עיניים עֲשֵשות הוארו לפתע, בזכות קורטוב של גחמנות מיומנת ובוטחת, כפי שלא הוארו בזכות שום דבר אחר בעונה זו, השופעת קליפות-שום דרמטיות…”

“השאננות העליזה של תפאורותיה הישירות והכנות, שיש בהן ממגען של האיכויות שהורגלנו לצַפּות להן בכל המקרים שבהם הגישה בהתלהבות את שירותיה לאותה מרשעת שהיא כה כפוית-טובה לעתים, הדרמה…”

“…ההשתטות המופלאה המשתמעת מתפאורות משעשעות אלה, הערמומיוֹת כשֵדונים קטנים, הלעגניות, והאם עלינו להוסיף או להתנצל על כך שנוסיף: העשויות במומחיות?…”

בקושי יכלה להתאפק מלצחוק למראה העיקום מלא הבוז של פיו ונימת הלעג המשתמעת מדבריו כאשר שיסע את המשפטים ועשה אותם לעפר ואפר:

“‘ערמומיוֹת כשֵדונים קטנים!’ האם אין זה ממש נפלא, לעזאזל!” אמר בדקדקנות מצטעצעת. “‘הביאה לידי כך שאותן עיניים עֲשֵשות הוארו לפתע!’ אה, הממזרה הערמומית הקטנה!… ‘אותה מרשעת שהיא כה כפוית-טובה לעתים!’ הו, אוי ואבוי לי!… ‘והאם עלינו להוסיף!’ – אני מתעלף, חי נפשי: תני לי מהר את השוּם!”

הוא השליך את גזירי העיתונים על הרצפה בהבעה של שאט-נפש ופנה אליה במבט של קשיחות לגלגנית, שקימט קלות את זוויות עיניו.

“טוב”, אמר, “האם יתנו לי פה לאכול, או שעלי לגווע ברעב בעוד את מתמוגגת מן ההבלים האלה?”

היא לא יכלה עוד לשלוט בעצמה והשמיעה צווחת צהלה. “לא אני עשיתי זאת!” התנשמה בכבדות. “לא אני כתבתי זאת! אין זו אשמתי שהם כותבים כך! נכון שזה נורא?”

“כן, ואת שונאת את זה, מה?” הוא אמר. “את בולעת את זה לתיאבון! את יושבת לך ומלקקת את שפתייך, טורפת בתאווה את כל זה – ואֶת הרעב שלי! את לא יודעת, אשה, שלא אכלתי אפילו פירור אחד כל היום? יתנו לי פה לאכול, או לא? את מוכנה להשקיע את הגחמנות המיומנת שלך בנתח נאה של אומצה?”

“כן”, אמרה. “אתה רוצה אומצה?”

“האם תביאי לידי כך שאותן עיניים עֲשֵשות יוארו לפתע בזכות תוספת מעודנת של בצלצלים קצוצים ומטוגנים?”

“כן”, היא אמרה. “כן”.

הוא ניגש אליה וכרך את זרועותיו סביבה, עיניו מחפשות את עיניה במבט של אהבה ושקיקה. “האם את מוכנה לרקוח עבורי את אחד הרטבים המחוכמים, החודרים והמאופקים שלך?”

“כן”, אמרה. “מה שתרצה. אכין אותו בשבילך”.

“למה תעשי זאת בשבילי?” הוא שאל.

זה דמה למין טקס ששניהם הכירו היטב, והם נאחזו בכל מילה ותשובה, מפני שהיו כה להוטים לשמוע אותן זה מפי זה.

“מפני שאני אוהבת אותך. מפני שאני רוצה להאכיל אותך ולאהוב אותך”.

“וזה יהיה טוב?” שאל.

“זה יהיה כל כך טוב, עד שמילים לא יוכלו לתאר עד כמה זה טוב”, אמרה. “זה יהיה טוב מפני שאני כל כך טובה ויפה, ומפני שאני יכולה לעשות הכול טוב יותר מכל אשה אחרת שתכיר אי-פעם, ומפני שאני אוהבת אותך בלב ונפש, ורוצה להיות חלק ממך”.

“והאם האהבה הגדולה הזאת תחלחל לתוך האוכל שתבשלי לי?”

“היא תימצא בכל פירור שתאכל. אשביע את רעבונך כפי שלא השביעו אותו אף פעם. זה ידמה לנס בשר ודם, וזה ישַפר ויעשיר את חייך עד יומך האחרון. לא תשכח זאת לעולם. זה יביא לך תהילה והצלחה מזהירה”.

“זה יהיה, אם כך, משהו שאיש לא אכל מעודו”, אמר.

“כן”, היא אמרה. “הוא יהיה כזה”.

והוא אכן היה כזה. לא היה כמוהו בעולם עד אשר חזר חודש אפריל בשנה שלאחר מכן.

אז עכשיו הם היו ביחד. אבל הדברים ביניהם לא היו בדיוק כמו פעם. אפילו על פני השטח הם היו שונים. לא היתה להם עוד דירה אחת או מקום מגורים אחד ויחיד. למן היום הראשון לשובו סירב ג’ורג’ בתוקף לשוב אל הבית בוובֶרלי פלייס שחלקו שניהם קודם לכן, וששימש אותם לעבודה, לאהבה ולמגורים. במקום זאת שכר את שני החדרים הגדולים הללו ברחוב השנים-עשר, שהשתרעו על פני כל הקומה השנייה של הבית, ושאפשר היה להפוך אותם לחדר אחד ענקי באמצעות פתיחת דלתות ההזזה החוצצות ביניהם. היה שם גם מטבח קטנטן, שאפשר היה להסתובב בו. הסידור כולו התאים לג’ורג’ להפליא, מפני שהוא העניק לו מרחב ופרטיות גם יחד. כאן יכלה אסתר לבוא וללכת כאוות נפשה; כאן הם יכלו להיות לבדם יחד כל אימת שרצו בכך; כאן יכלו להיזון מלִבה של האהבה.

אך החשוב מכול: זה היה המקום שלו, לא שלהם, ומציאות זו כוננה מחדש את יחסיהם במישור אחר. מעתה ואילך היה נחוש בדעתו לא להניח לחייו ולאהבתו להיות מִקשה אחת. לה היה עולם משלה, עולם התיאטרון וידידיה העשירים, שהוא לא רצה להשתייך אליו, ולו היה עולם משלו, עולם הכתיבה שהיה עליו לנהלו לבדו. הוא ישַמר את האהבה בנפרד וישמור לעצמו את השליטה בחייו, את נשמתו העצמאית, את שלֵמותו.

האם היא תשלים עם פשרה זו? האם תיטול את אהבתו, אך תניח לו לחיות את חייו ולעשות את מלאכתו? אלה חייבים להיות פני הדברים, כך אמר לה, והיא אמרה כן. היא הבינה. אך האם תוכל לעמוד בכך? האם מטבעה של אשה להסתפק בכל מה שיכול הגבר להעניק לה, ולעולם לא לבקש שיעניק לה את שאיננו שלו? היו כבר אותות שגרמו לו להתחיל לפקפק בכך.

בוקר אחד, כאשר באה לבקרו וסיפרה לו בהתלהבות ובמצב רוח מרומם על קומדיה קטנה שהיתה עדה לה ברחוב, היא השתתקה פתאום באמצע. עננה חלפה על פניה, עיניה נעשו מודאגות, והיא פנתה אליו ואמרה:

“אתה באמת אוהב אותי, נכון, ג’ורג’?”

“כן”, הוא אמר. “כמובן. את יודעת שכן”.

“ולא תעזוב אותי שוב לעולם?” שאלה, קצרת נשימה מעט. “אתה תמשיך לאהוב אותי לנצח?”

השינוי הפתאומי במצב רוחה, והנחתה הטבעית כי הוא או כל אדם אחר יכול להתחייב ביושר למישהו או למשהו לָעַד נראו לו מגוחכים, והוא צחק.

היא החוותה בידה בקוצר רוח. “אל תצחק, ג’ורג'”, אמרה. “אני צריכה לדעת. תגיד לי. אתה תמשיך לאהוב אותי לנצח?”

רצינותה וחוסר האפשרות לתת לה תשובה הרגיזו אותו עכשיו. הוא קם מכיסאו, נעץ בה מבט אטום למשך רגע, ואחר כך החל פוסע הלוך ושוב לרוחב החדר. הוא עצר פעם או פעמיים ופנה אליה כאילו על מנת לדבר עמה, אך משנוכח לדעת שקשה לו לומר את אשר על לבו, חידש את פסיעותיו העצבניות.

אסתר עקבה אחריו בעיניה; מבען הסגיר את רגשותיה המעורבים, שבהם פינו השעשוע וההתמרמרות את מקומם לפחד.

“מה עשיתי עכשיו?” חשבה. “אלוהים אדירים, האם היה אי פעם מישהו כמוהו! אף פעם אי אפשר לדעת מה יעשה! כל שעשיתי היה לשאול אותו שאלה פשוטה, והוא מתנהג כך! ובכל זאת, זה טוב מהתנהגותו בעבר. אז הוא היה מתפוצץ וקורא לי בשמות נתעבים. עכשיו הוא רק מתבשל במיץ שלו ואין לי מושג מה הוא חושב. תסתכלי עליו – פוסע כמו חיית פרא בכלוב, כמו קוף חם-מזג הבוחן את עצמו!”

לאמתו של דבר, ברגעי התרגשות אכן היה ג’ורג’ נראה כמו קוף. בחזה תפוּח וכתפיים רחבות וחסונות פסע בגֵו שחוח מעט, מניח לזרועותיו להִטלטל ברפיון, והן היו כה ארוכות עד שהגיעו כמעט לברכיו; כפות ידיו הגדולות ואצבעותיו דמויות-המָרית התעקלו פנימה, בדומה לכפותיה של חיה. ראשו, הקבוע איתן על צווארו הקצר, נישא מעט לפנים בתנועת דחיקה, וכל דמותו הצטיירה בתנוחה משַחרת לטרף, שפופה למחצה בדריכות. הוא נראה נמוך מכפי שהיה באמת, אף על פי שגובהו היה אינץ’ או שניים מעל לממוצע, בסביבות חמש רגליים ותשעה או עשרה אינץ’, רגליו לא תאמו לגמרי את חלק גופו העליון. יתרה מזו, תווי פניו היו קטנים – אפו היה קצר ופחוס במידת מה, עיניו שקועות עמוק מתחת לגבותיו העבותות, מצחו נמוך למדי ושערו מתחיל לצמוח לא הרחק מעל לגבות. וכאשר היה נסער או גילה עניין במשהו, נהג להעיף מבט כלפי מעלה במין קשב אצור, ודבר זה, נוסף על תנוחתו הכללית, ראשו הנדחק לפנים וגופו המורכן כִּמשַחר לטרף, שיווה לו חזות קופית מובהקת. קל היה להבין מדוע קראו לו כמה מידידיו מוֹנְק.[3]

אסתר התבוננה בו דקה או שתיים, מאוכזבת ופגועה מכך שלא השיב לה. הוא נעצר ליד חלון החזית ועמד שם, משקיף החוצה, והיא ניגשה אליו ושילבה בשקט את זרועה בזרועו. היא הבחינה בווריד התופח ברקתו, וידעה שאין טעם לדבר אתו.

בחוץ יצאו החייטים היהודים קטני-הקומה ממשרד האיגוד המקצועי שלהם בבית הסמוך וניצבו ברחוב. הם היו חיוורים, מזוהמים ושמנוניים, ומלאי חיוּת. הם צעקו והחוו בידיהם זה לעבר זה, הם ליטפו זה את זה בעדינות על הלחי בחמת זעם גוברת והולכת, אומרים בלחש בקול נשנק: “נָה! נָה! נָה!” אחר כך, עדיין מחייכים בכעסם, החלו לטפוח קלות זה על פניו של זה בקצות אצבעותיהם. לבסוף צרחו וחָלקו זה לזה סטירות צורבות. אחרים קיללו וצעקו, אחדים צחקו, ואחרים לא אמרו דבר אלא עמדו מן הצד, קודרים, עגומים, אוכלים את עצמם.

ואז הסתערו עליהם השוטרים האירים הצעירים. היה משהו משוחד ומושחת בחזותם. פניהם היו אכזריות ומטופשות, מלאות גאווה, לסתותיהם רפויות וגסות. הם לעסו גומי לעיסה ללא הרף בעודם דוחפים ומפלסים לעצמם דרך, אומרים שוב ושוב:

“להתפזר עכשיו! להתפזר! בסדר גמור! להמשיך לזוז!”

המנועים רעמו כמו קליעים, ואנשים חלפו לאורך המדרכה. היו שם קלסתרי פנים שג’ורג’ ואסתר לא ראו מעולם, והיו שם אותם קלסתרי פנים שראו תמיד, בכל מקום: תמיד שונים, אף פעם לא משתנים; הם נבעו ממעיינות החיים נטולי- המקור, בפוריות אינסופית, במגוון בלתי מוגבל, בתנועה בלתי פוסקת ובחדגוניות של הִשָּׁנוּת נצחית. היו שם שלוש החבֵרות הנעות תמיד ברחובות. לאחת מהן פנים אכזריות וחושניות, היא הרכיבה משקפיים ופיה היה נוקשה וגס. לשנייה היה חוטם גדול ותווי פנים גרומים קטנים כשל חולדה. פניה של השלישית היו מלאות ורפויות, מגחכות בלעג בשפתיים עבות, משוחות בשפתון, ונחיריים לולייניים שמנוניים. וכאשר צחקו, לא היו חוֹם או שמחה בצליל קולן: גבוה, צורמני, מכוער והיסטֶרי. צחוקן רק ביקש מן העולם לשים לב אליהן.

ברחוב שיחקו הילדים. הם היו שחומים וחסונים ואלימים, מחקים את אורח דיבורם וקשיחותם של המבוגרים. הם קיפצו זה על גבי זה והשליכו את החלש שבהם אל המדרכה. השוטרים כינסו את החייטים הקולניים קטני-הקומה לפניהם, והם הסתלקו. השמים היו כחולים וצעירים וחיוניים, חפים מענן; העצים הנצו עלים; אור השמש ירד על הרחוב ועל כל האנשים שבו בחיוּת תמימה, ללא מורא.

אסתר העיפה מבט בג’ורג’ וראתה את פניו מתעוותות בעודו מתבונן. הוא ביקש לומר לה שכולנו פראי אדם, שוטים, אלימים ושוגים בהבלים; ובהיותנו מלאי בלבול ופחד אנו פוסעים בבוּרוּתנו על פני האדמה היפה והחיה, נושמים אוויר צח ומלא חיוּת ורוחצים באור הבוקר, ואיננו רואים אותו בשל הרצח השוכן בלבבנו.

אבל הוא לא אמר את הדברים הללו. הוא פנה בלֵאות מן החלון.

“הנה הַלָּנֶצַח”, הוא אמר. “הנה לך הַלָּנֶצַח שלך”.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לא תוכל לחזור הביתה”