החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לוֹלי וילוֹז

מאת:
מאנגלית: רנה ורבין | הוצאה: | 2016-05 | 224 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

מה קורה כשאישה צעירה באנגליה בתחילת המאה העשרים מתחמקת מכל חתן שמציעים לה ומסרבת בקביעות ליישר קו עם בנות גילה, כלומר להתמסד ולהפוך לאם ולרעיה על פי כללי הספר? במקרה של לורה וילוז, כלום לא קורה והיא חיה בשלווה בבית אביה האהוב, יתומה מאם. אך בגיל עשרים ושמונה, כשאביה מת, לורה נאלצת לעבור ללונדון ולחיות בבית אחיה ומשפחתו: לורה הופכת ל"דודה לולי" ומופקדת על הטיפול באחייניה כחלק ממשק הבית.

עשרים שנה חולפות, הילדים התבגרו, ואט אט מתחוורת בפני לולי, עתה בת ארבעים ושבע, התמונה שבתוכה היא חיה: שקיעה מוחלטת בשגרת חיים מוכרת ובלתי ניתנת לערעור. מכאן אנו מצטרפים לגישושים של לורה וילוז אחר טבעה האמיתי, שאותו היא תמצא כשתכרות ברית עם חתלתול, נציגו של השטן, ותהפוך למכשפה.

"לולי וילוז" הוא ספר ביכוריה של סילביה טאונסנד וורנר, שזכה להצלחה מיידית עם פרסומו. בעט חכמה, שנונה ומלאת דמיון פורצת טאונסנד וורנר את גבולות הסדר החברתי וסוללת את דרכה של וירג'יניה וולף אל רעיון ה"חדר משלך".

הרומן חותר בחריפות תחת המעטה המנומס שלו וחושף לב עמוק ויצרי… סיפור שמכשף אותך באלגנטיות״ Observer

״אחת הסופרות הייחודיות, אמיצות הלב והמגוונות ביותר שלנו״ הרמיוני לי

״שנון, מוזר, עדין״ Times Literary Supplement

״בעלת כשרון גאוני״ ג׳ון אפדייק, ניו יורקר

מקט: 4-1398-10
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מה קורה כשאישה צעירה באנגליה בתחילת המאה העשרים מתחמקת מכל חתן שמציעים לה ומסרבת בקביעות ליישר קו עם בנות גילה, […]

 

חלק ראשון

לאחר מות אביה עברה לורה וילוז להתגורר בלונדון במחיצת אחיה הבכור ומשפחתו.

‘את כמובן תבואי אלינו,’ אמרה קרוליין.

‘אבל זה ישבש את כל התוכניות שלכם. זה יטריד אתכם. את בטוחה שאת באמת רוצה בי שם?’

‘הו יקירתי, כן.’

קרוליין דיברה בחיבה אבל מחשבותיה נדדו. הן כבר נסעו בחזרה ללונדון ורכשו שם כסת חדשה למיטה שבחדר האורחים הקטן. אם יזיזו את כַּן הרחצה לכיוון הדלת, אולי יהיה אפשר לדחוק שולחן כתיבה בינו ובין האח? אולי מכתבה תתאים יותר, עם כל המגירות הנוספות? כן, זהו זה. לוֹלי תוכל להביא את מכתבת עץ האגוז הקטנה עם ידיות הדֶמֶה בצד אחד ומשטח הכתיבה שניתר ממקומו בכל פעם שנגעו בקפיץ שליד קסת הדיו. היא הייתה שייכת לאמא של לולי, ולולי השתמשה בה תמיד, לכן לא סביר שסיביל תתנגד. לסיביל אין שום חזקה עליה, בעצם. היא נשואה לג’יימס שנתיים בסך הכול, ואם המכתבה תשאיר אחריה סימן על טפט חדר הבוקר, היא יכולה לשים שם משהו אחר בלי שום בעיה. מעמד עם שרכים ועציצים ייראה נחמד מאוד שם.

לולי היא יצור עדין, והילדות אוהבות אותה; היא תשתלב בביתה החדש עד מהרה. רק חבל על חדר האורחים הקטן. הם כמובן לא יכולים לוותר על חדר האורחים הגדול לטובת לולי, והחדר הקטן היה השימושי מבין השניים, לכל האורחים הרגילים. זאת תהיה הגזמה לכבס סט מצעי כותנה גדולים בכל פעם שאורח יחיד יגיע לשני לילות בלבד. טוב, בכל אופן, ככה זה, והנרי צודק — לולי צריכה לבוא אליהם. לונדון תהיה בשבילה שינוי נעים. היא תפגוש אנשים נחמדים, ובלונדון יהיה לה סיכוי גבוה יותר להתחתן. לולי בת עשרים ושמונה. היא תצטרך להזדרז אם היא רוצה למצוא לעצמה בעל לפני גיל שלושים. לולי המסכנה! לא הולם אותה שחור. היא נראית צהובה, והעיניים האפורות הבהירות שלה נראות עכשיו דהויות יותר ומפתיעות מאי פעם, מתחת לכובע הפטרייה השחור הלא מחמיא בעליל הזה. האבל לעולם לא משביע רצון כשאת נאלצת לרכוש בגדי אבלוּת בעיירה כפרית.

בזמן שהמחשבות האלה חלפו בראשה של קרוליין, לורה לא חשבה כלל. היא קטפה פרח גרניום אדום, מעכה את עלי הכותרת שלו והכתימה בהם את פרק כף ידה השמאלי. כך, כשהייתה צעירה יותר, הכתימה את לחייה החיוורות והתכופפה מעל מכל המים שבחממה כדי לראות איך היא נראית. אבל אגן המים שיקף רק לורה אפלה ומוצללת, מאוד כהה וחלקה, כמו הגבירה בתמונת הקודש הישנה שהייתה תלויה בחדר האוכל ונקראה ‘הלאונרדו’.

‘הילדות יהיו מאושרות,’ אמרה קרוליין. לורה העירה את עצמה. הכול נקבע, אם כך, והיא עומדת לגור בלונדון עם הנרי, ועם קרוליין אשתו, ועם פנְסי ומריוֹן בנותיו. היא תהיה אחת מדיירות הבית הגבוה ברחוב אכסדרת אַפְּסלִי, שעד כה היא הייתה בו רק גיסה כפרייה שבאה לביקור. היא תלמד לזהות משהו מיוחד בפיזיונומיה של חזית הבית, שיאפשר לה להיעצר מולו בוודאות בלי לשלוח מבט אל המספר או אל מקוש הדלת. בתוך הבית היא תדע בדיוק ובלא היסוס לאן מובילה כל אחת מהדלתות החומות הממורקות, ותהיה אדישה למדי למקומו של האמבט, שבלבל אותה כל כך לילה אחד כששכבה ערה וניסתה להרכיב בעיני רוחה את הבית בתוך תיבת קירותיו החיצוניים. היא תצא לנשום אוויר בהייד פארק ותביט בילדים על סוסי הפוני שלהם ובגברות המטופחות והאופנתיות ברוֹטְן־רואו, והיא תיסע לתיאטרון במונית.

החיים בלונדון מלאים ומסעירים מאוד: החנויות, השיירות של בני משפחת המלוכה ושל מובטלים, מנהרת הזהב בכלבו ויטלי, הרחובות הזוהרים לעת לילה. היא חשבה על פנסי הרחוב — כל כך ענייניים, כל כך קרי מזג בדימינואנדו המרשים שלהם — ונמלאה מבוכה מפולשנותם. כל אחד מהם בתורו יסגיר אותה, אותה ואת צלה, כשתלך ברחובות ובכיכרות העלומים — אבל אז הם כבר יהיו לה מוכרים — ותיענה בצייתנות לצווי העתיד החתומים; ובמהרה היא תקבל אותם כמובנים מאליהם, כפי שעושים הלונדונים. אבל בלונדון לא תהיה חממה עם מכל מים מבריק, ולא יהיה חדר תפוחים, ולא סככת שתילים חמימה ואדמתית, ובה זרי ראשי פרגים תלויים מן התקרה וזרעי חמניות בקופסת עץ ופקעות בשקיות נייר עבות וסלילים של חוטי זפת ואזוביון מתייבש על מגש תה. היא מוכרחה לעזוב את כל זה, או אולי ליהנות מזה רק כאורחת, אלא אם כן ג’יימס וסיביל ירגישו במקרה, כפי שמרגישים הנרי וקרוליין, שהיא כמובן חייבת לגור דווקא איתם.

סיביל אמרה: ‘לולי היקרה מכל! אז הנרי וקרוליין זכו בך… אין לי מילים לתאר עד כמה נתגעגע אלייך, אבל ברור שתעדיפי את לונדון. לונדון הישנה והטובה, עם הערפילים הציוריים שלה והאנשים המעניינים וכל זה. אני די מקנאה בך. אבל אסור לך לנטוש לגמרי את משכן הגבירה. את מוכרחה לחזור אלינו לביקורים ממושכים, כדי שטיטוֹ לא ישכח את הדודה שלו.’

‘תתגעגע אליי, טיטו?’ אמרה לורה ורכנה לחכך את פניה בסינרו הדוקרני ובראשו החמים והחלק. טיטו הידק את ידיו סביב אצבעה.

‘הוא בטוח יתגעגע לטבעת שלך, לולי,’ אמרה סיביל. ‘תצטרך להבקיע את השיניים הנותרות שלך על האלמוג הישן העלוב אחרי שדודה לולי תיסע, נכון, מלאך שלי?’

‘אני אתן לו את הטבעת אם את חושבת שהיא באמת תחסר לו, סיביל.’

עיניה של סיביל נצצו, אבל היא אמרה: ‘הו לא, לולי, זה בכלל לא עולה בדעתי. מה פתאום. הרי זו טבעת משפחתית.’

אחרי שפֶנסי וילוז תגדל ותתחתן ותאבד את בעלה במלחמה ותנהג משאית בשביל הממשלה ותתחתן שוב מטעמים פטריוטיים, היא תאמר לאוון וולף־סוֹנדֵרס, בעלה השני: ‘נשים היו כל כך חסרות יוזמה פעם! תראה את דודה לולי — סבא השאיר לה חמש מאות בשנה, היא הייתה כמעט בת שלושים כשהוא מת, והיא בכל זאת לא הצליחה למצוא משהו טוב יותר לעשות עם עצמה חוץ מלעבור לגור עם אמא ואבא ולהיתקע שם עד היום.’

‘מעמדן של נשים רווקות היה שונה מאוד לפני עשרים שנה,’ יענה לה מר וולף־סונדרס. ‘feme sole, את יודעת, ו־feme covert, וכל המושגים הרקובים האלה.“

אפילו בשנת 1902 היו כמה נפשות נחשוניות שתהו מדוע העלמה וילוז, שהייתה אמידה למדי ולא מועדת להינשא, לא מקימה לה בית משלה ומוצאת לה איזה עיסוק אמנותי או משחרר. אפשרויות כאלה לא עלו בדעתו של איש מקרוביה של לורה. מכיוון שאביה מת, היה להם מובן מאליו שעליה להיטמע במשק הבית של אחד משני אחיה. לורה, שבעצמה הרגישה קצת כמו רכוש משפחתי שנשמט מהצוואה, הייתה מוכנה שיעשו בה מה שמצאו לנכון.

נקודת המבט הייתה אמנם מיושנת, אבל זאת משום שהווילוזים היו משפחה שמרנית שדבקה בדרכים המסורתיות. העדפה, ולא דעה קדומה, היא שגרמה להם להיות נאמנים לעברם. הם ישנו במיטות וישבו על כסאות שנוחותם שכנעה אותם, בלי משים, לכבד את השכל הישר של אבות אבותיהם. הם מצאו שעץ שנבחר היטב ויין שנבחר היטב משתבחים עם הזמן, והאמינו שאותו החוק חל גם על אורחות חיים שנבחרו היטב. מתינות, שיח תרבותי, שלוות נפש ופשטות נאה היו עיקרי ההתנהגות הנאותה שהושרשו בהם באמצעות הדוגמה שקיבלו מאבותיהם.

בהקפדתם על העיקרים הללו, איש ממשפחת וילוז לא הגיע למעמד רם במיוחד. אולי רק לדודה רבתא־רבתא סָלוֹמֶה הייתה קרבה כלשהי לתהילה. המשפחה נהגה להתפאר, במתינות, שמאפה בצק העלים של הדודה רבתא־רבתא סלומה זכה לשבחיו של המלך ג’ורג’ השלישי. וספר התפילות של הדודה רבתא־רבתא סלומה, ובו תפילות לנשמת המלך צ’ארלס הקדוש המעונה, לכבוד הרסטורציה של בית המלוכה ולשלומו של בית האנוֹבֶר — דוגמה נאה לאדיקות חסרת פניות — שימש תמיד את אשת ראש המשפחה. סלומה, אף שהייתה נשואה לכומר מכובד בכנסיית סליסברי, הסירה את כסיות עור הגדי הרקומות שלה, הפשילה את שרווליה, נכנסה אל המטבח ולשה במו ידיה את הבצק לסעודתו של הוד רוממותו, בעוד דשי התחרה הוונציאנית הארוכים שלה מתנודדים מעל קערת הקמח. היא הייתה נתינה נאמנה, אשת כנסייה מסורה ועקרת בית טובה, והווילוזים התגאו בה בצדק. טיטוס, אביה, ערך מסע אל תת־היבשת ההודית והביא עמו בשובו תוכי ירוק, הראשון מסוגו במחוז דוֹרסֶט. התוכי נקרא בשם ראטאפִי והוא חי חמש עשרה שנה. כשמת פחלצו אותו והציבו אותו על הטבעת שלו, כפי שניצב בחייו, וכך הוא התנדנד לו מהכרכוב של מזנון כלי החרסינה וסקר ארבעה דורות של משפחת וילוז בעיני הזכוכית שלו. בתחילת המאה התשע עשרה נפלה אחת מעיניו ואבדה. העין שהחליפה אותה הייתה גדולה מקודמתה, אבל פחותה ממנה בברק ובמבע. ראטאפי לקה בשל כך בפזילה קלה, אבל היא לא גרעה דבר מן ההערכה שרחשו לו כולם. בדרכה הצנועה נכנסה הציפור להיסטוריה של המחוז, והמשפחה הכירה בכך והעניקה לה מקום בקרבה.

לצד מזנון כלי החרסינה ומתחת לראטאפי ניצב הנבל של אֶמה, נבל ירוק מעוטר בדוגמת מגילות ועלי קוציץ מצופי זהב בסגנון דויד. בילדותה הייתה לורה מתגנבת לפעמים אל חדר ההסבה הריק ופורטת על המיתרים שעדיין לא פקעו. הם נענו לה בצלילים נוגים ומהורהרים ולורה הייתה מתענגת במחשבות מפחידות על רוחה של אֶמה, ששבה הביתה כדי לנגן באצבעות קרות, מתגנבת חרש אל חדר ההסבה הריק, כמוה. אבל רוחה של אמה הייתה ענוגה. אמה נהרגה בנפילה, וכששכבה מתה ותחת כפות ידיה השלובות ערימת פתיתי שלג, גזרו קווצה משערה כדי לרקום אותה לתוך תמונת עץ ערבה הפורש את ענפיו מעל קבר עטוף בבד סאטן לבן. “זהו עזבונה של דודה רבתא שלך, אֶמה, שמתה,“ אמרה אמא של לורה, ולורה ריחמה על העלמה הצעירה והאומללה שהייתה היחידה מכל קרוביה, כך היה נדמה לה, שאיתרע מזלה למות.

הנרי, שנולד בשנת 1818 והיה סבא של לורה ואחיין של אֶמה, נעשה לראש בית וילוז כשהיה אך בן עשרים וארבע, לאחר שאביו ואחיו הבכור הרווק מתו ממחלת האבעבועות השחורות בהפרש של שבועיים זה מזה. בצעירותו היה הנרי בעל מזג בלתי שגרתי ויצר נדודים, ולמרבה המזל הותר לו, בעת הכשרתו כצוער, למצוא את דרכו שלו. הוא ניצל את החירות הזו כדי להינשא לגברת וולשית ולהתיישב ליד יוֹביל, ששם קנה לו אביו שותפות במבשלת בירה. אך טבעי היה לצפות שהנרי, משעה שנהיה ראש המשפחה, ינטוש לפחות את סוֹמֶרסֶט — אם לא את אשתו הוולשית ואת המבשלה — ויחזור למכורתו. אך הוא סירב לעשות זאת. הוא נקשר אל השכונה שבילה בה את שנות נישואיו הראשונות. הלעג הבלתי מתחשב של דודו האדמירל, שצחק על הנרי שהוא מחזר אחר וולשית בעלת מגבעת כשל אמא שיפּטון1 שוודאי תישא את נעליה בידיה בדרכה לכנסייה, גרם להנרי להתנכר בסתר לבו לקרובי משפחתו. והסיבה כבדת המשקל מכולן הייתה שמשכן הגבירה — אחוזה קטנה ומהוגנת שזה זמן רב חשק בה ואמר לעצמו שאם אי פעם יהיה עשיר דיו הוא יעמיד בראשה את אשתו — בדיוק הוצעה למכירה. העיקשות הווילוזית, שזמן רב כל כך שימרה את הבית בדורסט בלא שינוי, היא שהביאה כעת להעתקת אותו הבית אל מעבר לגבול המחוז. הבית הישן נמכר, רהיטיו וכל רכוש המשפחה הועברו אל משכן הגבירה. כמה ממיתרי הנבל של אמה פקעו, כמה נוצות מזנבו של ראטאפי נתלשו, ושלוות נפשה של הגברת הנרי וילוז, שחונכה על ברכי האוונגליזם, הופרה במשך לא מעט ימי ראשון מפאת התגליות שגילתה בספר התפילות של סלומה. אבל בעיקרו של דבר היטיבה מורשת בני וילוז לצלוח את המעבר. השולחנות והכסאות והארונות ניצבו זה לעומת זה כמקודם; התמונות היו תלויות באותו הסדר על הקירות החדשים; ומן החלונות עוד היה אפשר לראות את גבעות דורסט, אם כי כעת מהחלונות הפונים דרומה ולא מהחלונות הפונים אל הצפון. אפילו המבשלה, בלתי מסורתית ככל שהייתה, השתלבה עד מהרה באורח חייהם של הווילוזים ונעשתה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה.

הנרי וילוז הוליד שלושה בנים וארבע בנות. אֵוֶראַרד, הבכור, נישא לבת דודה שנייה שלו, העלמה פרנסס ד’אוּרפיי. היא הביאה איתה אל הבית בסומרסט פריטי רכוש וילוזיים נוספים: אוסף אבני נופך; מערכת כלי תה בצבעי צהבהב וזהב שהעניק לה האדמירל, שהיה חובב כלי חרסינה והרעיף על כל אחייניותיו ובנותיהן שפע מתוצרתם של וורסטר, מינטון ואוריינטל; ושתי תמונות שמן של רבי־אמן איטלקים, שאחיה של אֶמה, טיטוס הצעיר, רכש ברומא כשטייל שם כדי לשפר את בריאותו. פרנסס ילדה לאוורארד שלושה ילדים: הנרי, שנולד בשנת 1867; ג’יימס, שנולד בשנת 1869; ולורה, שנולדה בשנת 1874.

עם לידתו של הנרי הניח אוורארד תריסר תריסרי חביות פּוֹרְט לאחסון, ליום שהנרי יגיע לפרקו. אוורארד היה גאה במבשלה והצהיר שבירה היא המשקה היאה לבני כל המעמדות באנגליה ויש להעדיפה על פני יינות זרים. אבל הוא לא הרחיב את החרם הזה עד כדי הימנעות מפורט ומשֶרי; סלידתו התמקדה ביינות אדומים רגילים.

עוד תריסר תריסרי חביות פורט אוחסנו למשמרת עבור ג’יימס, ונראה שבזאת יסתכם העניין.

אוורארד אהב את המין הנשי; הוא חפץ עד מאוד בבת, וכשהגיעה יקְרה בעיניו עוד יותר, כי כבר כמעט איבד תקווה. עם זאת, את שמחתו מן המאורע הוא לא היה יכול לבטא באופן תמציתי שכזה. הוא לא יכול לאחסן פורט עבור לורה. בסופו של דבר צץ במוחו הפתרון לקושי. הוא נסע ללונדון באמתלה המסתורית והבלתי הולמת שהוא מתחיל להקריח, ושב משם עם מחרוזת קצרה של פנינים קטנות ושוות בגודלן, שהתאימה בדיוק לצווארה של התינוקת. בכל שנה, הסביר, יהיה אפשר להאריך את השרשרת, עד שתקיף את צווארה של עלמה צעירה ובוגרת בנשף הראשון שלה. הנשף צריך להיערך בחורף, הוא הוסיף ואמר, משום שרצה לראות את לורה עטויה בפרוות הֶרְמין.2

‘יקירי,’ אמרה הגברת וילוז, ‘הנערה האומללה תיראה כמו איש משמר המלכה.’ אבל אוורארד היה איתן בדעתו. נקבת סמור מפוחלצת שראה בילדותו עדיין ייצגה בעיניו את אידיאל הנסיכה הקסומה, כה טהורה וחלקה היא הייתה, ראשה הקטן והיפה ניצב בחן רב על צווארה הארוך.

‘זו שועלה!’ קראה אשתו. ‘אוורארד, איך אתה מעז לאהוב כזאת חיה טורפת?’

לורה הצליחה לחמוק מגורלם של מרבית הרכים הנולדים וכלל לא הייתה אדומה. לאוורארד היא נראתה כמו השועלה שלו שקמה לתחייה. הוא התאהב בנשיותה מרגע שהניח עליה את מבטו. ‘הו, הגברת המושלמת הקטנה!’ קרא כשהראו לו אותה לראשונה, עטופה בצעיפים ומייבבת באור השמש הבוהק של בוקר דצמבר קפוא. שלושה ימים לאחר מכן הפשיר הכפור, ומר וילוז יצא לצוד. אבל אחרי ההרג הראשון הוא חזר. ‘זו הייתה שועלה,’ הוא אמר. ‘שועלה צעירה יפה כל כך. היא הזכירה לי את הגורה שלי, וחשבתי שאולי עדיף שארכב בחזרה ואראה איך היא מתנהגת. הנה היא.’

לורה גדלה כמעט כבת יחידה. עד שחלפו שנות ינקותה כבר נסעו אחיה ללימודיהם. כשחזרו הביתה בחופשות הייתה הגברת וילוז אומרת: ‘שחקו יפה עם לורה. היא האכילה את הארנבים שלכם כל יום כשהייתם בבית הספר. אבל תשגיחו עליה שלא תיפול לתוך האגם.’

הנרי וג’יימס ניסו לציית להוראותיה של אמם כמיטב יכולתם. כשלורה התקרבה מדי לשפת האגם היה אחד מהם נזכר בדרך כלל לקרוא לה לחזור; ולפני ששבו הביתה היה הנרי, ליתר ביטחון, תולש חופן עשבים ומנגב בו כל רמז לירוקת רירית שנמרחה במקרה על נעליה. אבל היה זה כמעט בלתי אפשרי לשחק יפה עם אחות שהייתה צעירה מהם כל כך. הם מילאו את תפקידם כאחים כשלימדו אותה למסור ולתפוס; וכשהם שיחקו באבירים או באינדיאנים אדומי עור, לורה לוהקה כמצופה לתפקיד נשי סביל כלשהו. היא מילאה כראוי את דרישות קוד הכבוד; ואם בשלב מאוחר התגלה שהנסיכה החטופה או האינדיאנית הנאמנה חמקה באין רואה והלכה לבקר את ברוּאר בבית הכרכרה או את אוליבר קרומוול הקרפד, שחי תחת הגג הארגמני של עלי הסיגליות ליד מקשת המלונים הנטושה — המהלך הדרמטי לא הושפע מכך במיוחד. אמנם פעם אחת לורה נקשרה לעץ כנסיכה שבויה, והאחים שלה נסחפו כל כך בסדרת קרבות־ביניים למענה, עד ששכחו לחזור ולהציל אותה לפני שנשבעו להיות חברי אמת ויצאו למסע אל ארץ הקודש. מר וילוז עשה את דרכו הביתה מהמבשלה לעת שקיעה דרך עננת יבחושים, ובמקרה נכנס אל הבוסתן כדי לבדוק אם הארנבים כרסמו לו עוד שתילים. הוא מצא שם את לורה יושבת אזוקה בכבלים, מרוצה, שרה לעצמה סיפור על נחש שלא היה לו תפוח. מר וילוז התרגז מאוד כשהבין מה קרה מהתיאור שמסרה לורה בקור רוח. הוא הסיר את נעליה ושפשף את כפות רגליה, ואז נשא אותה פנימה אל חדר העבודה שלו והורה להכין לה מיד קנקן לימונדה חמה ומתוקה. היא ישבה על ברכיו ושתתה אותה והוא סיפר לה על הסמור החדש. כשעלו ובאו קריאות הקרב של הנרי וג’יימס, הניח אותה מר וילוז בכורסת העור שלו ויצא לפגוש אותם בחוץ. קריאות הקרב נרעדו ודעכו ככל שהתקרבו וראו את פניו חמורות הסבר של אביהם. הערב ירד עליהם בתוכחה קודרת כשאביהם הזכיר להם ששעת הארוחה חלפה וציין שלולא מצא את לורה לגמרי במקרה, היא עוד הייתה יושבת כבולה לעץ האגס.

כל זה התרחש באחד הימים שבהם סבלה הגברת וילוז מכאב ראש ושכבה במיטתה. ‘תמיד משהו משתבש כשאני באחד הימים שלי,’ התלוננה הגברת האומללה. באחד מאותם ימים של הגברת וילוז, אוורארד האכיל את לורה דובדבנים משומרים מהעוגה שבחדר ההסבה. עד מהרה החלה לורה להקיא ונער האורווה נשלח בדחיפות גדולה, על סוסתו של אוורארד, לקרוא לרופא.

גברת וילוז בקושי השתקמה מלידתה של לורה; עם הזמן נעשתה יותר ויותר חולנית ומשותקת, אם כי תמיד בנועם רב. לעתים נדירות בלבד הייתה בריאה דיה לארח, ולכן לורה גדלה באווירה ביתית שקטה. גברות בגלימות משי או במעילי עור כלב ים, לפי עונת השנה, באו לבקר. הן היו יושבות ליד הספה ואומרות: ‘לורה ילדה גדולה עכשיו. אני מניחה שבקרוב תשלחו אותה ללימודים.’ גברת וילוז הייתה מקשיבה להן בעיניים עצומות למחצה, מטה את ראשה הצדה בזלזול ועונה תשובות מתחמקות. אחרי שהייתה עוצמת את עיניה כמעט לגמרי ובזאת משכנעת אותן ללכת, הייתה קוראת ללורה ואומרת, ‘יקירתי, החצאיות שלך כבר קצת קצרות מדי, לא?’

ואז הייתה המטפלת מתירה עוד מכפלת בחצאיות הצמר והכותנה של לורה, ועוד כמה חודשים היו חולפים עד שהגברות תקפו שוב. הן כולן חיבבו את הגברת וילוז, אבל הייתה ביניהן הסכמה שצריך להזכיר לה מפעם לפעם את חובותיה, בעיקר בכל הנוגע ללורה. זה באמת היה לא בסדר שהניחו את לורה לנפשה כל כך הרבה זמן. העלמה טיילור הייתה בחורה מצוינת. האם לא ניסתה לברר מהי בדיוק פֵּנינְסוּלה, בכל חדרי הלימוד המובחרים שבסביבה? אבל העלמה טיילור לשלוש שעות ביום ומאדאם בְּרֵוֶה לשיעורי ריקוד בחורף לא היו יכולות להספיק, ואכן לא הספיקו, לכל צרכיה של לורה. היא זקוקה לחברתן של נערות בנות גילה או שתגדל להיות תימהונית. רמיזה קלה נוספת ודאי תפקח את עיניה של גברת וילוז האומללה. ואמנם הגברת וילוז שמעה את עצותיהן בארשת מחמיאה של מי שעומדת לקבלן במלואן, ומילאה את ספלי התה שלהן בכמות נכבדה של שמנת משובחת, אבל הגברות עטויות המשי ועורות כלבי הים רמזו לשווא — לורה עדיין התגוררה בבית כשאמה הלכה לעולמה.

בשנות חייה האחרונות נעשתה הגברת וילוז מיומנת יותר ויותר בהתחמקות ממילוי חובותיה, ומותה נראה כמו הביטוי המשוכלל והסופי של המיומנות הזו. נדמה כאילו אמרה, בעודה מפהקת פיהוק חתולי ענוג, ‘נראה לי שאפרוש עכשיו לקבר שלי,’ ויצאה מן החדר, שובל צעיפה הלבן מתנפנף מאחוריה.

לורה התאבלה על אמא שלה בחצאיות שהגיעו כמעט עד הרצפה, משום שלגברת בוֹדל, התופרת של המשפחה, הייתה רגישות לעניינים כאלה והיא לא חשבה שרגליים יכולות להביע צער. אכן, רגליה של לורה היו דקות ושובבות מאוד, הן אהבו לטפס על עצים ולקפוץ מעל ערימות שחת, ולא היה להן שום רצון לפרוש מהנאות העולם ולהשתייך לגברת צעירה. אבל משעה שלבשה את בגדיה החדשים, שריחם היה מוזר מאוד, והביטה במראה וראתה את עצמה עצובה ומבוגרת, השלימה לורה עם הבלתי נמנע. במוקדם או במאוחר יהיה עליה להיכנס בעול אורחות הגברות הצעירות; ונראה הולם שהשינוי יגיע בכובד ראש שכזה, ולא בהמולה המנומסת הרגילה של שלב “היציאה לַחֶברה“ — ביטוי מוזר שמשמעותו הייתה, כך לפחות נראה לה, שלאחר שיתרוקנו בקבוקי השמפניה ויוסרו שמלות הנשף המעודנות מן הכתפיים הדקות, תתחיל דווקא התכנסות פנימה.

כפי שנראו פני הדברים, היא קיבלה תגמול על אובדן חירותה. אוורארד נזקק לנחמה, היה לו צורך באישה שתנחם אותו, ובסיוע רמיזותיה של הגברת בודל הצליחה לורה עד מהרה לשכנע אותו שניחומיה הם מן הסוג הנשי הלגיטימי. היה קל, הרבה יותר קל משציפתה, להיות בוגרת; להיות זהירה ובעלת ראש צלול, לנוע בשלווה ולחשוב לפני שהיא מדברת. ידיה כבר נראו לבנות יותר על רקע שולי הבגד השחורים. היא לא יכלה לתפוס את מקומה של אמא — זה היה בלתי אפשרי כשם שהיה בלתי אפשרי להצליח לנגן כמוה בפסנתר: הגברת וילוז למדה מתלמיד לשעבר של פילד, היה לה jeu perlé;3 אבל היא יכלה לתפוס לה מקום משל עצמה. לורה התנהגה למופת — על כך הסכימו כל מכריהם של הווילוזים, ושיבחו אותה בינם לבין עצמם — היא המשיכה בענייניה, ובכתה רק כשהייתה לבדה בסככת השתילים, ששם שִחזר עבורה זוג כפפות גינון ישנות את צורת ידיה של אִמה.

התנהלותה הייתה חשובה עוד יותר משום שאף אחד מאחיה לא היה בבית כאשר הגברת וילוז מתה. הנרי, שהיה באותה עת חבר ב־Inner Temple,4 בדיוק הציע נישואים לעלמה בשם קרוליין פוֹסֶט. כשחזר ללונדון לאחר הלוויה לא היה יכול שלא להרגיש שהוא נחלץ מן הצל שירד על משכן הגבירה ועובר להתחמם בפרטיות באור זוהרם של אירוסים ראויים.

הוא עזב את אביו ואת אחותו, ואלה נותרו מאחור להסתפק בניחום הדדי. אף שג’יימס נשאר עמם, ואף שצערו שלו היה בלתי מסויג, לא היה סביר שהוא יהיה להם לעזר רב. הוא היה בעיצומם של לימודי כימיה בגרמניה, וכאשר אוורארד ולורה שלחו לו את המברק, הם חישבו כמה זמן ייקח לו להגיע למשכן הגבירה ותכננו לקבל את פניו באופן המעודד ביותר, וכבר החלו לטוות מעטפת עבה יותר של טוב לב משפחתי, כנגד קור האובדן. כששמעו את חריקות גלגלי הכרכרה במעלה השביל ואת אוושת ענפי הרודודנדרון הרטובים, החליפו ביניהם מבט מרגיע והתעודדו מן המחשבה על האש הבהירה המבוערת בחדר השינה שלו, על ארוחת הערב המתוכננת בקפידה שמחכה לו. אך כשעמד לפניהם והם הביטו בפניו האדומים המתעוותים, הם נבוכו מחומרתו של צער שהתבטא באופן שונה כל כך מצערם. לא היה ביכולתם להציע לו דבר שירפא את כאב הלב הזה. הם עזבו אותו לנפשו ומצאו זה בחברת זה מפלט מִצערו כמו גם מצערם, וכשהיו בחברתו ישבו בשקט, כמו שני ילדים טובים במחיצת אָבֵל בוגר מכפי הבנתם.

ג’יימס אולי קיבל את הביטול העצמי שלהם בהכרת תודה שקטה ואולי כלל לא הבחין בו — אין לדעת. זמן לא רב לאחר שובו עשה דבר שהיה כה חסר תקדים בתולדות המשפחה, עד שהיה אפשר לתרצו רק בתשישות הנפש הקיצונית שתקפה אותו: הוא הזיז ריהוט ממקומו, בלי להתייעץ עם איש. הוא העביר מראה וספת בְּרוֹקָד בצבע ירוק־שקד מחדרה של אמו לחדרו. לאחר שעשה זאת ירד לאטו במדרגות ויצא אל חצר האורווה. אביו ולורה בחנו שם שֶגֶר של כלבלבים. הוא דיווח להם על המעשה בנימה יבשה, כאילו היה דבר שבשגרה, וכשניסו, בהיסוס מה, להגיב כאילו גם מבחינתם הסידור הזה הוא נוח וטבעי, הוסיף שאין בכוונתו לשוב לגרמניה אלא להישאר מעתה במשכן הגבירה ולסייע לאביו במבשלה.

אוורארד היה שבע רצון. אמונתו בערכו של בישול הבירה ספגה טלטלה עזה מן הסירוב הנחרץ של בכורו לעסוק בתחום. עוד לפני שהנרי סיים את לימודיו בבית הספר התמקדו שאיפותיו בתחום החוק. אחד המרצים שלו ציין, לאחר ששמע אותו טוען במסגרת מועדון הוויכוחים, שיש לו חשיבה משפטית. המחמאה הזו הותירה את הנרי נקי מספקות באשר למקצוע הרצוי בעיניו, ובתוך זמן קצר הובא דבר חשיבתו המשפטית לידיעת הוריו. אוורארד נפגע וגברת וילוז חשה בוז קל, משום שאחזה בדעה הקדומה המיושנת, השוללת את מקצועות ההשכלה, ולדעתה שגה בנה כשהעדיף פרנסה שתלויה בחוכמתו על פרנסה יצרנית. אבל להנרי הייתה לא פחות נחישות וילוזית מאשר לאביו או לאמו, ונחישותו הייתה צעירה משלהם בעשרים וחמש שנה, וחיונית בהרבה. ‘הזמנים השתנו,’ אמר אוורארד. ‘כיום עסק כפרי לא נראֶה לגבר צעיר כמו שהוא נראָה בימיי.’

לכן, אף ששותפות במבשלה הייתה אמורה מלכתחילה להיות ייעודו הטבעי של ג’יימס, אוורארד הוחמא מאוד מהחלטתו ומיהר ליישם את השיפורים המדעיים שהציע בנו. מטבעו היה חשדן כלפי חידושים, אלא שהוא קיווה שהעניינים הללו יסיחו את דעתו של ג’יימס מצערו, ורכש למענו מֵכל תסיסה חדש באותה רוח הורית שבה העניק לו פעם רובה אוויר. ג’יימס היה מרוצה למדי מיכולותיו של המכל. אבל לא היה ברור אם הוא אכן שיכך את צערו, משום שג’יימס הסווה את רגשותיו בקפדנות יתרה, עד שנהיה, באיפוקו המופרז, מרוסן אפילו בריסון שלו, כך שמבחינה חיצונית הוא נראה כמו סתם בחור אדום פנים בעל שטף דיבור מתון.

אוורארד ולורה מעולם לא הגיעו עם ג’יימס לדרגת הקרבה שמאפשרת לבני אותה משפחה לקבל זה את זה כמות שהם. אהבתם אליו נצבעה ביראת כבוד, מן הסוג שהאהבה מאמצת משעה שהיא מוצאת את עצמה חסרת תועלת. אבל הם שמחו שהוא הצטרף אליהם, בעיקר אוורארד, שהזדקן דיו ליהנות מרעיון ההקלה בעומס המחויבויות — ביניהן אף המחויבות הטבועה בהם מעצם היותם בני וילוז — והעברתו לכתפיים צעירות יותר. איש לא התאים יותר מג’יימס לשאת בנטל הזה. כל דבר בו, מישיבתו על סוס ועד טעמו בכריכות עור, שיקף אחדות של טעם טוב והיגיון בריא בצניעות, בגאווה, במשוא פנים.

כריכות העור הגיעו עד מהרה אל חיקה של לורה. ספרים חדשים היו בדיוק מה שרצתה, משום שכבר כמעט סיימה לקרוא את כל הספרים בספריית משכן הגבירה. לו ידעו זאת הגבירות עטויות המשי ועורות כלבי הים, הן היו מנידות בראשן ביתר שאת על אופן גידולה. אך כמובן לא עלה בדעתן כלל שנערה צעירה כלשהי מבין מכרותיהן מורשית לקרוא כאוות נפשה, ללא כל מגבלות, והגברת וילוז לא מצאה שום סיבה להרחיב את ידיעותיהן בנושא.

לורה קראה אפוא באין מפריע, ובלי להפריע לאיש, שכן נושאי השיחה במסיבות התה ובנשפים המקומיים מעולם לא סיפקו לה הזדמנות להזכיר דבר מה שלמדה מלוֹק על תורת ההכרה או מגְלאנוויל על מכשפות. למעשה, בעיני האמהות השכנות הייתה לורה בורה למדי, מכיוון שלא הייתה בקיאה בסוג הספרים שבנותיהן שלהן הורשו לקרוא. עם זאת הן הוסיפו לחבב אותה, משום שבורותה, גם אם לא הייתה דוחה מינית כמו למדנות, הייתה בלתי מתוקה בעליל, עד שלא היה בה שום דבר מושך. גם לא הייתה להן סיבה להיות בלתי מרוצות מהופעתה החיצונית. כל יופי שניחנה בו דמותה היה חסר מתיקות כמו יפי שכלה, ואווירת החינוך המשובח ששררה סביבה גרמה לה להיראות מבוגרת מכפי גילה.

לורה הייתה בינונית בגובהה, רזה וזוויתית למדי. עורה היה שחום, נוטה לצהבהבות; הוא נראה כהה עוד יותר לעומת עיניה, שהיו גדולות, מרוחקות זו מזו, ובגוון אפרפר שאינו נוטה לכחול או לירוק, אלא נראה יותר כמו שחור מדולל עד מאוד. עיניים כאלה נדירות בכל פרצוף, ועל אחת כמה וכמה בפרצוף שחום. במקרה של לורה, התוצאה הייתה מבהילה מכדי להיות נאה. זרים חשבו שהמראה שלה ראוי לציון, אבל לא המשיכו משם הלאה, ואלה שהיו מורגלים בה יותר חשבו שהיא פשוטת מראה. אולי רק אוורארד וג’יימס היו אומרים שהיא יפה, אילו שאל מישהו לדעתם. וזאת לא רק משום ההעדפה הטבעית שחשו בני וילוז זה כלפי זה. הם ראו אותה בבית, ושם העלתה התנהלותה החיונית צבע בלחייה והפיחה בה רוח. מחוץ לבית, בחברה, לא הייתה בה כל חיוניות. היא לא אהבה לצאת, ורק לעתים נדירות השתתפה באירועים שאינם אותן מסיבות רשמיות שבהן נוכחותה כגברת וילוז ממשכן הגבירה הייתה מחויבת מטעמי נימוס; ושם לא מצאה עילה לחיוניות. לא היה בה שמץ גנדרנות והיא לא הרגישה שעליה להעמיד פני נהנית בשעה שאין היא נהנית. אותה הלקוּת יצרה אצלה אדישות באשר לחובתה של כל נערה שהגיעה לפרקה להקסים, בין שהקסם מופנה כלפי מושא אחד מיוחד ובין שהוא מופץ לכל עבר, בהעדר מושא אחד, כאהבה חסרת פניות לאנושות כולה. אולי יש לתלות זאת באופן גידולה; זה היה ההסבר שנתנו אנשי המקום. אבל אופן גידולה רק טיפח אצלה אופי שהיה אדיש לחלוטין לצורך להינשא — או בעצם לעשות איזשהו דבר חיובי — והאדישות הזו קיבלה חיזוק מן הנסיבות שהפכו אותה לאחרונה לבת לוויתו של אביה.

אין דבר שמסכן את נטייתה הטבעית של נערה להימשך לגברים צעירים, יותר מקרבה לגברים שגילם כפול מגילה. לורה השוותה לאביה את כל הגברים הצעירים, שאם לא כן, ללא השוואה כלשהי, אולי הייתה מקבלת כמושאים ראויים להתעניינות מצדה, ולא מצאה שהם עומדים היטב בהשוואה. הם היו מלאי אנרגיה, נאים, וצדו פסיונים במיומנות רבה; או שהיו שנונים, לבושים באלגנטיות ונמנים על מועדון חברים לונדוני; ובכל זאת לא עלה בדעתה לוותר על חברת אביה למענם, גם אילו היו מסמנים לה מפורשות ביום מן הימים שזהו רצונם. ובכל אופן, כל עוד זה לא קרה היא כמעט לא הקדישה להם תשומת לב, לא במחשבות ולא במעשים.

כשהדודה אֶמי חזרה מהודו ומילאה את חדר ההסבה בקופסאות עץ ארז, היא נזפה באוורארד נמרצות: “באמת, כבר מזמן הגיעה השעה לחתן את לורה! איך זה שהיא עדיין לא נשואה?“ ואז, משהבחינה בעווית קלה של מצוקה שעברה על פניו של אחיה לנוכח מתקפת הפתע הזו, הוסיפה: “נערה כמו לורה רק צריכה לבחור. העיניים הוולשיות האלה… בכל פעם שהן מביטות בי אני נזכרת באמא. אוורארד! אתה מוכרח לתת לי לקחת אותה איתי להודו לעונה אחת.“

“את צריכה לשאול את לורה,“ אמר אוורארד. הם יצאו יחד אל הבוסתן, ושם אספה אמי את התפוחים שנשרו ואכלה אותם בתאוותנות של גוֹלה. הם לא הוסיפו לדבר על הנושא באותו זמן. אמי הייתה מודעת לשגיאה שעשתה. היא התביישה שפרצה את גבולות הנימוס של בני משפחת וילוז בכל הנוגע להתערבות בעניינם של אחרים, ושמחה על ההזדמנות לשוב לשאת חן בעיני אחיה בעזרת העלאת זיכרונות מילדותם, שעברה עליהם מתחת לעצים האלה ממש.

אבל אוורארד שמר על שתיקה של מצוקה. הוא האמין בתום לב שההקלה שחש כשראה את מחזריה של לורה מושבים ריקם נבעה מוודאותו המלאה שאיש מהם לא היה טוב דיו בשבילה. בתמימות כְזו שהייתה ללורה אילו העסיקה את עצמה בנושא, הוא חיכה לבואו של המחזר האידיאלי. אלא שעכשיו הטילה דאגתה חסרת הטקט של אמי צל קר על העתיד הרחוק שיגיע לאחר מותו. ובנוגע לעתיד הקרוב, האם לא אמרה שתיקח את לורה להודו? הוא יתנהג כמו שצריך. הוא לא יאמר דבר שיניא את הילדה ממה שיכול להתברר כטובתה. אבל המחשבה שהיא תעזוב אותו לטובת ארץ רחוקה כל כך, לטובת אורח חיים זר כל כך, פוגגה את כל החמימות משגרת ימיו.

אמי פרשׂה את תוכניותיה לפני לורה, כלומר פרשה את עטיפתן החיצונית. לורה הקשיבה בחדווה לסיפורי דודתה על החיים בהודו. מתחמי החוות ופירות המנגו; רכיבות השחר בדרך קילפוֹק; שירי האנחות של הסבלים, שסחבו “מֶם סָאהיב“5 בכמויות אל ערי הנופש שבהרים; תוכים מתעופפים בג’ונגל; המשרתות ההודיות המכונות אָיָה, שאבני אודם נעוצות בנחיריהן; כסיות עור גדי שמורות בצנצנות חמוצים בעלות מכסה מתברג. הפאר הפשוט והמכובד של בדי המַדראס המסורתיים — הכול קרץ לה, קרא לה כמו אפלולית מוצלת, כמו זרועות מנצנצות מצמידי זהב רך וזכוכית צבעונית. אבל כשהקריאה לבשה את צורת הצעתה המפורשת של הדודה אמי, לורה נרתעה, העלתה התנגדויות מהתנגדויות שונות, ולבסוף ביטאה בגלוי את סירובה, שהתגבש בדעתה למן הרגע שהוצגה ההזמנה.

היא לא רצתה לעזוב את אביה וגם לא רצתה לעזוב את משכן הגבירה. חייה סיפקו אותה לחלוטין. לא היה לה כל רצון להתנהל בדרכים שונות מאלה שהתחנכה לאורן. בחריצות נעימה היא מילאה את תפקידה כבעלת הבית, ובכל שלב נעזרה במשרתים הכפריים הוותיקים, שכמוה נהנו אף הם משגרה נינוחה. בעונות מסוימות היה פושט בבית ריח טרי של שרף ורודף אותו כמו רוח רפאים כפרית. זו הייתה הגברת בּוֹנֶט, שהכינה את שעוות המירוק המסורתית שלה, שרק היא יכלה להעניק את הברק הראוי לחזיתותיהן של השידות והארוניות, המגולפות בטוב טעם. הימים האפורים של תחילת פברואר נצבעו בניחוחות הטרופיים של מתכון המרמלדה של הדודה רבתא־רבתא סלומה; ובשעת אחר הצהריים של יום שישי הטוב הוציאו את פוחלצי השועלים והלוטרות מתיבות הזכוכית שלהם, הברישו את פרוותם והציבו אותם לנוח על המדשאה.

אלה היו מסורות עתיקות יומין שהחלו הרבה לפני זמנה של לורה. אבל עם הזמן חלה שקיעה הדרגתית של המסורות המשפחתיות, וסך מנהגי וילוז שנשמר בזיכרונה של לורה הלך ופחת. היה פיקניק ליל אמצע הקיץ בעמק פּוֹטס — פשטידת בשר יונים קרה וספל סיידר ונרות מכותרי עש מהבהבים על הדשא. היה טקס זר הכשות, שג’יימס הביא איתו מגרמניה, והייתה מסיבת הפנטומימה בבית המחסה. והיה סוג מסוים מאוד של שעוות חותם שהיה אפשר להשיג רק בפָּדוֹבָה. לפני שנים רבות הותר לילדים לבחור את המנות בסעודת יום ההולדת שלהם, ומאז בכל שבעה עשר ביולי ג’יימס אכל ברווז ואפונה ירוקה וקציפת דומדמניות, ובכל תשעה בדצמבר הונח לפני לורה פסיון בכל הדר נוצות זנבו. ובקצה הבוסתן צמחה ללא כל השגחה ערוגת סרפדים, משום שלמטפלת קוואנְטרֶל היה אמון רב בסגולת ניקוי הדם של סרפדים צעירים שמבושלים כמו עלי כרוב הבר, והיא ציטטה ברוב רגש ומקצב פזמון שסבתה שיננה לה:

אם יאכלו סרפדים במרְס

וישתו לענה במאי

עלמות נאות רבות כל כך

יחמקו ממותן בוודאי

לורה הייתה שותה לענה במאי, ברצון רב, משום שהפזמון הזה של המטפלת, ששונן באוזניה לעתים קרובות מאוד, הותיר עליה רושם בל ימחה וקנה לו אחיזה בדמיונה. היא תמיד נמשכה לבוטניקה וגם ירשה איזו תשוקה לבישול בירה. אחת ההנאות הגדולות הראשונות שלה הייתה להתלוות לאוורארד אל המבשלה ולהציץ לתוך המכלים העצומים בשעה שהוא אוחז אותה בחוזקה בשמאלו, ובימינו טובל מקל ארוך בתוך גושי קצף רוחשים ותוססים. אלה נענו לתנועותיו ואט אט פינו לו דרך, עד שאי שם הרחק למטה, מבעד לקרעי הקצף המתפוגגים, הנבללים, נתגלתה הבירה.

עתה שילבה לורה את הבוטניקה ואת תורת בישול הבירה לייעוד אחד, משום שפזמונה של המטפלת דרבן אותה להפנות את תשומת לבה אל משעוליה הירוקים הנשכחים של הפרמקופיאה הכפרית. היא אספה כמה מרשמים מאוורארד ומצאה מידע רב ועצות טובות בספרי המתכונים המשפחתיים, וכשכל אלה לא הספיקו נעזרה בניקולס קאלפֶּפֶּר6 או במרת אנדרוז הקשישה, שיכלה להיות חברת הנפש של ניקולס לפי הכבוד שרחשה לירח. היא שוטטה בשדות ובחורשות בחיפוש אחר עשבים וצמחי מרפא, והכינה אין־ספור תמציות ומִשׁרות מצמחי הדס בִיצה, רְגֵלַת הגינה, בְכוֹר אביב, ומשורשי עולש. את עלי הסלט שליקטה בשדות ומהגדרות החיות אכל אוורארד, תחילה מתוך אמון ובתקווה לטוב ואחר כך בתיאבון מחמיא. בעידודו אפילו כתבה ספרון בשם ‘בריאות בשולי הדרך’ ובו המליצה על שימוש מסורתי בעשבים ובצמחי מרפא. הוא פורסם בעילום שם בבית הוצאה לאור מקומי ונחל כישלון גורף. אוורארד נפגע מזה יותר ממנה וקנה את כל העותקים הנותרים בלי לומר לה. אבל לענה לא נכללה בספר, משום שלורה מעולם לא הורשתה לבחון את סגולותיה, והיא לא הייתה כוללת בספר מתכונים שלא ניסתה בעצמה.

המטפלת האמינה שלענה יעילה לא פחות מסרפדים, אבל לא ידעה כיצד להכינה. פעם מזמן הכינה ציר לענה — היא חלטה את העלים במים רותחים, סיננה אותם, ואת הנוזל נתנה להנרי ולג’יימס לשתות. זה גרם לשניהם הקאות, והגברת וילוז אסרה עליה לחזור על כך. לורה הרגישה בוודאות שהיא לא הייתה מקיאה משתיית תה לענה. היא התחננה שיתירו לה לנסות זאת, אך בלא הועיל; המטפלת הטילה איסור חמור לא פחות משל גבירתה. אבל היא לא איבדה אמון בצמח; היא הסבירה ללורה שסוג הלענה המתאים למטרה זו נדיר במיוחד ואינו מצוי בסומרסט, אבל הוא גדל בשפע ליד שער ביתו של הסנדלר בכפר הולדתה. זמן רב לאחר שניהלו את השיחה הזאת מצאה לורה בחיבורו של ג’ון אוֹבּרי, ‘שונות’, ציטוט מאת פְּליניוס, המספר כיצד גילתה אַרטֵמיס את סגולותיה של הלענה לפֶּריקלֵס בחלומו. היא מיהרה לספר על כך למטפלת. המטפלת חשה סיפוק רב, אבל היא לא רצתה להודות שאמונתה נזקקה לאישוש כלשהו. ‘היוונים האלה לא ידעו הכול!’ אמרה והחזירה מחט לקופסת המחטים שלה, שהייתה לה צורת תות והייתה מצופה בד אדום ומנוקדת בחרוזים צהובים זעירים.

לורה ניהלה את ביתם של אוורארד וג’יימס כמעט עשור. דבר לא הפריע את שלוות ימיהם הנעימה, מלבד לידתה של בת ראשונה להנרי וקרוליין, ואחר כך לידתה של בת שנייה, וגם זה לא הפריע במיוחד. אוורארד, ששמח כל כך בבתו, היה מוכן ומזומן לשמוח גם בנכדותיו. כשהנרי התנצל בפניו באצילות רבה על תקלת מינן, אוורארד ציטט לו את פזמון הילדים על החומרים השונים שמהם עשויים בנים ובנות.7 כשהנרי גילה שאביו מקבל בקלות כזו כישלון אפשרי של השושלת הגברית של משפחת וילוז, הוקל לו, ובכל זאת היה מעדיף שאביו לא יקל ראש בדבר באופן כזה. הוא לא הרשה לעצמו להביך את אביו בחשיפת השקר שלו בנוגע לתאוריה הבלתי מדעית בעליל על הרכב המינים. הוא העיר בעגמומיות שבנות עלולות לעלות ביוקר בימינו, עכשיו כשעושים עניין כזה גדול מחינוך של נשים.

הנרי חשש לשושלת הגברית של משפחת וילוז כי הניח כמובן מאליו שאחיו לא יתחתן לעולם. אם שתיקה סביב נושא מסוים היא סימן לכך שהוא לא נשקל כלל — ג’יימס בוודאי לא מעלה בדעתו אפשרות של נישואים. הוא היה בן שלושים ושלוש כשהכריז בתקיפות השקטה האופיינית לו שבכוונתו להתחתן. בחירת לבו הייתה אחת בשם העלמה סיביל מוֹליוורֶר. היא הייתה בתו של כומר, אבל מהסוג הלונדוני האופנתי, וזה ללא ספק הסביר את העובדה שלא היה דבר וחצי דבר בינה ובין כל בת כומר אחרת שאוורארד ולורה אי פעם פגשו. חצאיותיה של העלמה מוליוורר היו ארוכות ושופעות כל כך, עד שנחו בקפלים על הרצפה כשעמדה ללא נוע, וכדי שהיא תוכל ללכת היה צריך להרים אותן בשתי הידיים. כובעיה נטו על ראשה בשיפוע שכמותו לא נראה מעולם בסומרסט, והיה לה כלבלב טרייר אבֶּרדין חלק שער, לפי האופנה האחרונה. באמת היה קשה להאמין שהברייה הייחודית הזו נולדה וגדלה בקהילה דתית. אבל לא היה דבר קרתני יותר מהנחישות שלה לאהוב את קרוביה החדשים, ושהם ישיבו לה אהבה. היא כינתה את אוורארד Vaterlein, היא לימדה את לורה לרקוד את “הילוך העוגה“, היא לימדה את הגברת בונט להכין petits canapés à l’Impératrice, ומשלא הצליחה ללמד את ברואר להקים גינת סלעים, תכננה להקים כזו בעצמה; ואף שהיא עצמה הייתה מעדיפה אלון עתיק, הכריזה שהיא מוקסמת מהמהגוני ומהאגוז בבית הווילוזים. הצעירה היפה התאמצה כל כך לרַצות את לורה ואוורארד, עד שהייתה זו גסות רוח מצדם לולא הגיבו כיאות למחמאותיה. אמנם כל אחד מהם תהה לעצמו מה מצא ג’יימס במישהי כל כך ראוותנית וזוהרת כסיביל. אבל הם היו שקולים מכדי להודות בכך בקול, אפילו לא בינם לבין עצמם, והסתפקו בתהייה מנומסת מה מצאה סיביל בבחור כפרי פשוט כג’יימס.

משכן הגבירה היה בית גדול, ונראָה הגיוני וראוי לכולם שג’יימס יביא את אשתו לגור שם. עוד היה ראוי שהיא תתפוס את מקומה של לורה כבעלת האחוזה. הגיסות ניהלו את הדיון בסוגיה בנימוס רב. כל אחת מהן התעקשה על זכות הקדימוּת של רעותה כמו שתי מלכות מול דלת פתוחה. על כל פנים סיביל הייתה המלכה האורחת ולכן נאלצה להיענות ללורה בנימוס ולקבל על עצמה את האחריות לניהול הבית, על כל החובות הנלוות לה. היא מילאה את חובותיה אלה במידת מה, ומיד כשגילתה שהיא הרה העבירה אותן בחזרה ללורה, וזו הקפידה תמיד שיוגשו petits canapés בכל פעם שבא אורח לארוחת הערב.

כל בדל ספק או חרטה שהיו לאוורארד וללורה באשר לאשתו של ג’יימס נזנחו כשסיביל ילדה בן זכר. יהיה זה חוסר נאמנות כלפי היורש העתידי של הווילוזים להניח שאמו לא חונכה טוב כמוהו. אוורארד אפילו לא נאלץ להזכיר לעצמו את הדוכסית מסאפוֹלק.8 טיטוס, פורשׂ את כפות ידיו השמנות על חזה אמו, טיטוס, קול גרגור שבע רצון מתגלגל מהתינוקייה למעלה — טיטוס היה מצדיק אפילו שידוך מעורר ספקות פי כמה וכמה מזה של ג’יימס.

שנה לאחר מכן הדליק אוורארד בחגיגיות את הנר הבודד שציין את יום הולדתו הראשון של נכדו וננעץ בעוגה שהגברת בונט אפתה ולורה ציפתה וסיביל קישטה בפרחים. להבת הנר נרעדה קלות ממשב רוח, ואוורארד, שנשמר מפני סימנים ואותות, ציווה לסגור את החלונות הצרפתיים. היה מוזר לראות את עצי המחט מנידים את ראשיהם ברוח ולשמוע את הסתיו מתנשף ברחבי הבית כאות מבשר רעות, בשעת אחר צהריים זוהרת בחודש ספטמבר. לורה בהתה בנר. היא הבינה את חרדתו של אביה, ומכיוון שהאמינה גם היא באמונות טפלות, עצרה את נשימתה עד שראתה את הלהבה מתייצבת ואת טיפת השעווה הצבעונית הראשונה זולגת בדרכה אל כוכב הפח המנצנץ שהחזיק את הנר. אותו ערב, לאחר הארוחה, נערך בגינה מופע זיקוקין דינור לילדי בית הספר. אוורארד וג’יימס שיגרו כל כך הרבה זיקוקים, עד שלשעה קלה עוטרו שמי הצפון בסבך צפוף של קנים זוהרים שהותירו אחריהם שובלי גצים. תפעול הקסם המרהיב הזה כל כך הלהיט והלהיב את אוורארד, עד שהתעלם מהרוח הקרה והסיר את מעילו.

יומיים לאחר מכן התלונן על כאב בצד הגוף. הרופא יצא מחדר השינה בפנים חמורי סבר, אף שכשהיה בפנים שמעה אותו לורה מתלוצץ עם חברו הוותיק ודוחק בו לשתות את כוסית המשקה שלו לפני השינה. אוורארד סובל מדלקת ריאות, אמר לה, והבטיח לשלוח שתי אחיות לטפל בו. הן הגיעו, וחלוקיהן הלבנים המעומלנים נראו לה כמו מצבות נקיות מכתוֹבות. מלכתחילה רוחה הייתה שחוחה מרוב דאגה, ואכן לא הייתה הרבה תקווה, ולו לרגע, באשר לגורלו של הזקן. כשהיה בהכרה שכב בשלווה, הפנה את פניו אל החלון וצפה בסנוניות מתעופפות בחוסר מנוחה מעץ לעץ. ‘יהיה חורף קשה,’ אמר ללורה. ‘הן מקדימות להתקבץ לנדידה.’ ואז הוסיף: ‘את חושבת שהן יודעות לאן הן נודדות?’

‘אני בטוחה שהן יודעות,’ השיבה בניסיון לנחם אותו. הוא בחן אותה במבט חד, חייך והניד את ראשו. ‘אז הן חכמות מאתנו.’

כשסבא הנרי, הַגביר, העתיק את מושבו אל מעבר לגבול, השתרכה אחריו שיירה כיאה לראש משפחה — משרתים ומשרתות, סוסות, סוסים מסורסים, כלבי ספנייל, עגלות משא מלאות כלי בית ורהיטים ועגלות כפר איטיות עמוסות צמחים מתנודדים. ‘אני רוצה לוודא שיהיו לי תפוחים טובים לאכילה,’ אמר, ‘מכיוון שאני עובר למשכן הגבירה למשך כל ימי חיי.’ המוות זה עניין אחר. חלקת הקבורה של בני וילוז שכנה בדורסט, ואפילו הנרי לא היה נשכב למנוחת עולמים במקום אחר. עכשיו הגיע תורו של אוורארד. נראה שהמתים מקבלים את פניו ללא פליאה — כל האוורארדים והטיטוסים הקודמים, הלורות והאֵמֶלינות. היה להם ברור שהוא יבוא, והם ראו בעין יפה את החלטתו להצטרף אליהם.

לורה עמדה ליד הקבר הפתוח, אבל ערימת האדמה הטרייה והקורות שהונחו עליה לא מצאו חן בעיניה. מבטה נדד אל הקברים שבנייתם הושלמה. מוחה סיפר לה את סיפוריהם, שהכירה היטב. הגברת וילוז ביקרה בחלקת הקבר המשפחתית ארבע פעמים בשנה, ולורה הילדה ראתה בהיתר להתלוות לאמה במסעותיה אלה כבוד ועונג. היה נעים, בייחוד בקיץ, לשבת על גדר חצר הכנסייה תחת סכך הצמרות הצפוף של עצי הלַיים, או להחליק אצבע על המצבות, כאן חמות, שם קרות, בזמן שאמא שלה עברה מקבר לקבר עם סל הגינון שלה וכפפות העבודה המרופדות. לאחר מכן היו אוכלות את הכריכים שלהן בשדה חציר ומבקרות את מרת דיימונד הקשישה, שבניה ונכדיה ירשו ממנה את התפקיד וגזמו את הדשא ואת השיחים בחלקה המשפחתית. כשלורה בגרה הוטל עליה חלקם הפעיל של המסעות הללו, ובשנים האחרונות, כשכבר הלכה לשם לבדה, לעתים קרובות הניחה לעצמה לראות בעיני רוחה את אמה המתה, שבקברה טיפלה, יושבת בצל במרחק מה ותכף תקום ותבוא לפגוש אותה ותספר לה בפרטי פרטים על איזה מנהג מוזר של דוד־רבא שכן, שבדיוק עלה בזיכרונה.

הדבורים זמזמו בין עצי הליים הדוממים. ריח חצר כנסיות חם ומשכר התנתק בעצלתיים מצמחים ירוקי־עד כשהאבלים התחככו בהם בעברם. השמש, שרק לפני שעה בערך נטתה לשקוע, האירה על הקבוצה הקטנה בעניין רב ונלהב. ‘באמצע חיינו אוחז בנו המוות,’ אמר אדון וורבּרי, קולו נישא באופן חסר בושה אל מחוץ לכותלי הכנסייה, סובב באוויר החף מהד, מתחמם לו באור השמש. ‘באמצע המוות אוחזים בנו החיים’ — לורה חשבה שזה היה יכול להיות תיאור מדויק יותר של המתרחש. נראה שגופה הקטן, שהיה עטוף כך באור השמש העז, פעם בחיוניות עצומה, הגיב מעצמו לחום, לניחוח, לצבע. בעיניים מסומאות וצלולות היא ראתה את הארון מורד אל הקבר ואת האדמה נגרפת ומכסה אותו. היא הייתה מודעת לתנועה סביבה, להתרופפות מרקמו של קהל הצופים, לצעדים ולעזיבות. אבל לא עלה בדעתה שיגיע הזמן שגם היא תיאלץ לעזוב. היא עמדה שם וצפתה בקברן, שניגש כעת למלאכתו באופן ענייני יותר. זרוע שולבה בזרועה. קול אמר: ‘לורה יקרה! אנחנו חייבים ללכת עכשיו,’ וקרוליין הובילה אותה משם. דמעות זלגו על פניה של קרוליין. נראה שהיא מתייפחת משום שהגיע הזמן ללכת.

לורה הייתה מסתובבת למבט אחד אחרון, אבל קרוליין מנעה זאת ממנה. דמעותיה זלגו בקצב מהיר יותר והיא טלטלה את ראשה ונאנחה. הן הגיעו לשער. הוא נטרק אחריהן בנקישה שבעת רצון, משום שהיו האחרונות לצאת.

מול חצר הכנסייה ניצבו שעריו של הבית הישן. שביל הכניסה היה ארוך, ישר ורשמי. זה היה נתיב עגלות שחצה את האחו כשהבית הישן עדיין היה חווה. בקצה השביל עמד בית האבן האפור. זלזלת גפנית כיסתה את הגזוזטרה בפרחים סגולים וחתול לבן נמנם בערוגת פרחי כובע הנזיר. הווילונות הורדו לאות כבוד למת. לורה הביטה בבית. מאז ילדותה המוקדמת הוא היה מראה מוכר, מחשבה מוכרת. אבל כעת הביטה בו בעיניים שונות: תחושה נבואית של גלות ירדה עליה, ובשכחה רגעית של משכן הגבירה היא הביטה בכמיהה של אדם מנודה במעון שננטש לפני זמן רב כל כך. הבית נראה כמו מטפלת קשישה ועיוורת שיושבת בשמש ומתרפקת על זיכרונות עבר. לנטוש את הכול ולהסתלק בלי מילה אחת של אהבה נראה כמו כפיוּת טובה מזעזעת. אבל השערים היו נעולים ושעת קבלת האורחים חלפה זה מכבר.

הם עמדו כך זמן מה על השביל, איש מהם לא נע, כל אחד מחכה שאחר יוביל. עץ צפצפה גבוה צמח לשמאלו של שער הכנסייה. צלו הדל בקושי הכתים את לובן פני השביל. סביב גזעו זמזמו צרעות רבות, ועד מהרה עקצה אחת מהן את הנרי. דומה שזה היה האות שכולם חיכו לו; הם פנו והלכו אל עיקול הדרך, שם עמדו הכרכרות וחיכו להסיעם בחזרה אל התחנה.

כולם ריחמו על לורה, משום שידעו עד כמה אהבה את אביה. הם הסכימו שטוב שהנרי וקרוליין לוקחים אותה ללונדון. הם קיוו שהשינוי יסיח את דעתה מאבלה. בינתיים היו הרבה מאוד דברים לעשות, וגם הם היו הסחת דעת. היה צריך למיין בגדים וחפצים, היו חברים וקרובי משפחה ותיקים שבאו לבקר, היו מכתבי ניחומים לענות עליהם. חוץ מכל זה הייתה לה עצמה ערימת פריטים אישיים שהיה צריך להיפטר מהם. עשרים ושמונה שנים היא חיה בבית שלא חסרו בו ארונות אחסון והייתה בו מסורת של אגירה, לכן הצטברות הפריטים הייתה ניכרת. היו צעצועים ישנים, מכתבים, אבנים בצורות מוזרות או בצבעים עזים, ספרי לימוד, ציורים של הכלבים ושל הגינה בצבעי מים; היה צרור פנקסי ריקוד שנשמרו בשל העפרונות הקטנים שלהם, וכל העפרונות הקטנים הסתבכו זה בזה לקשר שאי־אפשר להתירו; היו פיסות עבודות תפירה שלא הושלמו, קופסאות תכשיטים, גזירי עיתונים, ופריטים חסרי פשר, שלא יכלו להיות אלא תזכורת לדברים ששכחה. המעבר על הערימות הללו שעשע את פני השטח של תודעתה. אבל עם כל פריט שהושלך נדמה לה שהיא מכחישה את חשיבותם של נעוריה.

בהיותה עסוקה בכל זה, נמנעה ממנה במשך היום ההתעסקות בעצמה. אבל לפנות ערב הייתה יוצאת מהבית וצועדת הלוך ושוב בשדרת עצי האגוז שבקצה הגן. אדי הקור שעלו מהקרקע שחו לה בעצב על משמעותה של קבורה, השבילים מחופי הטחב החרישו מושפלים תחת צעדיה וריחות הסתיו השתתפו בצערה. ברואר, הגנן, שכּיבה ברגליו את רמצי המדורה שלו, ראה אותה צועדת כך אנה ואנה, דמות צנומה סהרורית, מתנודדת בין ענפים דוממים. רק הוא לבדו מכל יושבי הבית קיבל את מות אדונו ללא פליאה. מוות בגיל זקנה לא היה בעיניו מחשבה פוגענית, אבל כשראה את לורה נאנח מעומק לבו, כאילו נטע אותה במו ידיו ועכשיו ראה אותה מתרסקת וקורסת בגלל אקלים גרוע.

עשרה ימים לאחר מותו של אוורארד עזבו הנרי וקרוליין את משכן הגבירה ולקחו עמם את לורה. העזיבה הכאיבה לה פחות משציפתה, וקרוליין השכיבה אותה לישון מיד כשהגיעו לאכסדרת אפסלי ובכך פישטה את צערה, כי גרמה לה להרגיש כמו ילדה עצובה.

לורה שמעה את האחרים מסכימים שהמעבר ללונדון ישנה מאוד את הרגשתה. היא חשבה שהם טיפשים, משום שהניחו ששינוי חיצוני כלשהו יוכל לשנות את מצב רוחה. עכשיו גילתה שהם היטיבו לשפוט ממנה. בסומרסט התאבלה על מות אביה. בלונדון נסוג אבלה והצטמצם לכדי רגעים פתאומיים של הכרה באובדנה. היא חשבה שהצער ילווה אותה עוד שנים רבות והתכוננה לבלות בחברתו המתמדת. עכשיו ביקר אותה כמו סופות שלגים פתאומיות, החְשכה מהירה של השמים, בוהק חולף, וכובד שיורד עליה. היא ניסתה לשחזר את רגש ההתכחשות, שקודם לכן עטתה כמו הינומה. הוא נעלם, ואיתו נעלמה תחושת הרוממות הנאצלת שבשכול.

הנרי וקרוליין עשו כמיטב יכולתם כדי למנוע ממנה עצבות. אם העלימו עין מאיזו בושה שלה, עשו זאת ברוב טקט ובאופן מאופק ומווסת.

החורף הראשון חלף כמו פלג מים קפוא למחצה. בתחילת השנה החדשה נעשה מזג האוויר קר ביותר. שקי כותנה אדומה מלאים חול הונחו לאורך מסגרות העץ בחלונות, ופנסי ומריון החליקו על הקרח באגם העגול, כפות ידיהן נתונות ביְדוֹניות קטנות מצמר אסטרחן. לורה לא החליקה, אבל היא צעדה נמרצות לצד קרוליין בשביל המקיף והקשיבה לחריקות המחליקיים על הקרח ולקריאות השחפים ממעל. היא גילתה שלונדון קרה הרבה יותר מאזור הכפר, אף שהנרי הבטיח לה שזה בלתי אפשרי. הופיעו לה אבעבועות קור, וזה הרגיז אותה, משום שמימי ילדותה לא היו לה אבעבועות קור. אז הייתה המטפלת קוואנטרל שולחת אותה עם שחר לרוץ יחפה על הדשא המכוסה כפור. באכסדרת אפסלי הייתה גינה, אבל היא כוסתה חצץ כי הנרי סלד מאיכות הדשא הלונדוני; ובכל אופן זה לא היה גן מהסוג שאפשר לרוץ בו יחפים.

הרגיזו אותה גם המים הקשים של לונדון. כפות ידיה, מרוב שהיו כחושות היו תמיד אדומות מעט; עכשיו הן היו גם מחוספסות. אילו נותרו חסרות מעש אולי לא היה לה אכפת כל כך ממצבן. אבל קרוליין מעולם לא ישבה בחוסר מעש; היא הייתה סורגת או מטליאה או תופרת כל מיני דברים מועילים. לורה לא יכלה לשבת מולה ולא לעשות דבר. לא היו לה עבודות תפירה מועילות לעשות, קרוליין כבר עשתה את כולן, וכך נדחקה לורה למלאכת הרקמה. בכל פעם שחוט משי התחכך באצבעותיה היא נרעדה בקרבה.

הזמן עבר מהר יותר ממלאכת הרקמה. למעשה הייתה לה תחושה שהיא רוקמת את עצמה לתוך דוגמת רקמה אחת גדולה. אבל כמו שקרוליין אמרה, אי־אפשר להשתעמם כשיש כל כך הרבה מה לעשות. ואכן היה מפתיע לגלות כמה דברים יש לעשות, לכל אחד מבני הבית. אפילו לורה, שהצטרפה אליהם כמעין גלגל חמישי, מצאה את עצמה עד מהרה משתלבת במנגנון, ובתיאום עם יתר הגלגלים היא הסתובבה בחריצות לא פחותה.

בשעה שהתעוררה, היום כבר רחש עשייה. היא יכלה לשמוע רעשי ברזל מהמטבח — צליל גריפת האפר מאתמול. ואז הגיע אליה ריח עשן עצים — האש בתנור המטבח הובערה מחדש מתחת לסבכה הנקייה. לאחר מכן נשמע רעשו המכני של מטאטא השטיחים, ולפרקים התערבה בו הנקישה הלא קצובה של מברשת המדרגות הנחבטת במעקה. המשרתת שהגישה לה את תה הבוקר והניחה מגבת מקופלת על כד המים החמים נראתה מנוסה; היא הסיטה את הווילונות והביטה החוצה אל היום ללא כל סקרנות. היא כבר ראתה אותו לפני כן.

עד שבני משפחת וילוז נפגשו בארוחת הבוקר נסוגה כל הפעילות הזו אל מאחורי הקלעים, כמו גאות מהחוף החלק, הממורק. בשאר שעות היום התרחשה הפעילות בלי משים. צלצולי פעמונים נענו, ארוחות הוגשו, כל מה שנראה לעין היה גמור ומושלם. אך מתחת לפני השטח, באין רואה, המשיך תהליך בנייתו והריסתו של כל יום ויום, כמו פעולה פנימית מתמדת של לב וקרביים. לעתים קרעו קולות ריסוק, טריקת דלת, קול רם של אדם, את מעטה האימפרסונליות. ולעתים רחש מים זורמים בשעות לא רגילות ואיזה ערפל אדים קלוש שהזדחל מן הקומות העליונות רמזו שאחד המשרתים התרחץ באמבט.

לאחר ארוחת הבוקר, ואחרי שהנרי יצא לדרכו, הייתה קרוליין יורדת אל המטבח, ולורה הייתה קוראת את עיתון הטיימז שהושאר שם. ואז הגיע זמן הקניות, כתיבת המכתבים, סידור הפרחים, ניקוי הכלוב של הקנרית ושעת ההליכה של הילדות. לדברים כאלה, כמו סידור הפרחים או ניקוי כלוב הקנרית, הייתה שגרת עשייה קפדנית ששיוותה להם איזה נופך טקסי ובה בעת גרמה להם להיראות כמעט כמו פעולות אסורות. הפרחים סודרו תמיד בשירותי קומת הקרקע, שהיה בהם כיור קטן; אגרטלים וחוטי ברזל דקים נשמרו בארון וזוג מספריים היה תלוי על מסמר. לאחר מכן נישא התוצר המוגמר בזהירות בין המעילים התלויים במסדרון והוצב במקום רב־רושם בחלל הבית.

בכל יום שלישי הוחלפו הספרים בספרייה. לאחר ארוחת הצהריים ישבו לשעה קלה של רקמה, וקריאה נוספת בעיתון. אם היה יפה בחוץ הייתה קרוליין יוצאת לביקורים; אם היה גשום היא נשארה בבית בתקווה לקבל מבקרים. בשבתות אחר הצהריים הילדות הלכו לשיעור ריקוד. לורה ליוותה לשם את אחייניותיה ונשאה את נעלי הריקוד שלהן בשקית בד. היא ישבה בין האמהות והמלוות האחרות על ספסל שרעד בכל פעם שהפסנתרן הדגיש צלילים והביטה בריקודי הלאנסר והפולקה והוולס ושמעה את העלמה פארלי אומרת, ‘ועכשיו נתחיל מחדש’. כשהסתיימו הריקודים הושמע מארש החסד וכשסיימו פנסי ומריון לקוד את קידותיהן הייתה לורה עוטפת את שמלות המוסלין שלהן ואת מרפקיהן האדומים במעילי אלסטר אפורים ומצעידה אותן בזריזות בחזרה הביתה.

הן היו ילדות משעממות, אבל זה לא מנע מהן לפטפט בשטף פולשני. התנהגותן ומחשבותיהן נשלטו בידי נחיל אינסופי של ילדות קטנות אחרות, וכשירדו אל חדר ההסבה אחרי שעת התה נדמה היה ללורה שכל בנות וורדור, וילקינסון או דה לה בוט הגיעו איתן.

ארוחת הערב הוגשה בשבע וחצי. על פי הכלל ההגיוני שקבעה קרוליין, בשעת הארוחה היה מותר לדבר רק על נושאים כלליים. קשיי היום (אם היו כאלה) הונחו בצד. לכלל הזה ייחסה קרוליין את העיכול המצוין של הנרי. מערכת העיכול של הנרי זכתה להגנה נוספת — לאחר הארוחה הניחו לו לנפשו לשעה שלמה, כשישב לבדו בחדר העישון. אם הוא היה עסוק, הוא היה ממשיך משעת ההרהורים הזו לעבודתו המשפטית. אם לא, הוא היה מצטרף אליהן לחדר ההסבה או הולך למועדון שלו. כשלורה וקרוליין נשארו כך לבדן הן היו פורשׁות מוקדם למיטותיהן, שכן הן עייפו בנעימים משגרת יומן ומארוחותיהן. מאוחר יותר הייתה לורה שומעת, בדמדומי שנתה, את רחשי שובו של הנרי מהמועדון. קולה העמום של הדלת הנסגרת אחריו נישא ברחבי הבית השקט, ובעקבותיו עלו צלילי הבריחים והשרשראות. ואז היה הבית, שהתרוקן מיום נוסף, חורק עוד פעם פעמיים ושוקע בתרדמה, הדממה והביטחון אצורים בו כמו כלי כסף של משפחה מהוגנת ורמת מעלה. יתר הלילה הושאר לחסדי תקתוקו של שעון האורלוגין במבואה, שחילק את השניות, את הדקות ואת השעות בחלוקה שווה.

בבוקר יום ראשון היה הנרי מותח את השעון. תחילה נמתחה שרשרת רוטטת אחת ואחריה שנייה, עד שרק קצה אפן של משקולות העופרת נותר גלוי לעין, והן השתלשלו בעגמומיות מעל תהום הזמן שלתוכה ישקעו לאטן במהלך שבעת הימים הבאים. לאחר מכן הלכה המשפחה לכנסייה, ושם מתחו אותם לשבוע הקרוב בערך באותו אופן. הם הלכו גם לתפילת הערב, אבל היא נוהלה בקפדנות פחותה. רגשות הנקם נשמעו נקמניים פחות; אם נפלה מטרייה בקול רעש, הדממה שהשתררה לאחר מכן נשמעה מכלימה פחות; הדרשה הייתה קצרה יותר, או כך נדמה, והתעצמה בגל גדול יותר לקראת ‘וכעת לאל האב.’

אחרי תפילת הערב הם אכלו ארוחת ערב קרה. פנסי ומריון הסבו איתם וזו הייתה ארוחה עליזה למדי, עם תוספות מיוחדות כמו סרדינים וסלרי. משקולות העופרת כבר החלו במסען מטה.

קרוליין הייתה אישה דתית. נחרצת, מסודרת ולחלוטין לא רומנטית, היא הייתה יכולה להיות אֵם מנזר למופת. בניהול הבית ובספרי החשבונות המדוקדקים שלה היא הפגינה חוש כמעט מיסטי בנוגע לחשיבותם של הדברים הקטנים. אבל כמו רוב המיסטיקנים האמיתיים היא הייתה אישה לא נעימה והיה קשה להתקרב אליה. את תודעתה הרוחנית היא חשפה באוזני לורה פעם אחת בלבד. לורה טיפלה בה כשחלתה בשפעת; קרוליין ביקשה ללבוש כותונת לילה נקייה, ולורה פתחה את המגירה השלישית של ארון המהגוני הגדול והעירה משהו על הסדר היפהפה שהבגדים התחתונים של קרוליין אורגנו בו. ‘ניתנה לנו דוגמה טובה,’ אמרה קרוליין. ‘המטפחת קופלה בקברו של המושיע.’9

לורה הביטה במגירה הגדולה והמוצללת שכותנות לילה וחולצות תחתונות היו סדורות בה זו על זו בדיוק רב, בטוהר שלעומתו אפילו לבנדר נראה משוקץ, ורעד קל אחז בה לנוכח התגלות זו של המחשבות הפרטיות של גיסתה. היא לא השיבה לה, וקרוליין לא חשפה בפניה שוב את מחשבותיה בעניינים שכאלה.

לורה לא שכחה את זה לעולם. קרוליין תמיד התייחסה אליה בחיבה; היא נהגה תמיד בהיגיון מעשי, היו לה עצות מצוינות, והן ניתנו בנעימות. לורה חשבה שהיא רעיה טובה, אם מלאת חיבה ושומרת סוד, אישה טובת לב, גיסה בעלת מצפון. היא הייתה גם די זללנית. אבל למרות כל התכונות האלה, לורה לא הצליחה להרגיש נוח במחיצתה. היא ידעה שהיא עצמה, לעומת קרוליין, לא פרקטית, חסרת שיטתיות, נטולת יוזמה. את המטלות שקרוליין העבירה לידיה היא מילאה בלהיטות ובזהירות, אבל גם מתוך מודעות מרפת ידיים לכך שקרוליין הייתה יכולה למלאן טוב ממנה ובזמן קצר יותר. אפילו כשמילאה מטלה פשוטה כמו החזקת פקעת צמר כדי שקרוליין תגלגל אותה לכדור, אצבעותיה הלבנות הגדולות של קרוליין עבדו בזריזות כזו, שהיא בעצמה פיתלה את החלק הבא של החוט מעל אגודלה של לורה לפני שלורה, שבהתה בחוט הצמר המתקצר, נזכרה להנמיך את היד. אבל על כל זה היה אפשר להתגבר — לורה הייתה ענווה וקרוליין הייתה נדיבה. אלא שלורה הרגישה בחסרונותיה היחסיים גם בנוגע לדברים אחרים, שנסתתרו מן העין.

לורה לא הייתה דתית בשום אופן. היא אפילו לא הייתה דתית מספיק כדי להקדיש מחשבה לחילוניות. היא התלוותה אל קרוליין לתפילת הבוקר המוקדמת בכל פעם שהערותיה של קרוליין רמזו על רצונה בכך, והלכה לתפילות הבוקר והערב בכל יום ראשון; היא כרעה לצדה ושמעה אותה מתפללת בקול שהיה גרסה קטנה ומהוסה של הקול שהכירה היטב מההוראות הברורות שניתנו בו מדי יום ביומו. הדת הייתה ספר התפילות של דודה רבתא־רבתא סלומה, שקרוליין אחזה בידיה עטויות הכסיות. הדת הייתה חוט שנשזר בחייהם של בני משפחת וילוז, וספר התפילות היה ביטויו החיצוני. אבל הוא היה גם ביטוי חיצוני למאפה ששיבח המלך ג’ורג’ השלישי. הדת הייתה משהו שיש לשמרו: היא הייתה חלק מחייהם של בני משפחת וילוז, וכך היה גם ספר התפילה שעבר מדור לדור.

לורה השתעממה מהכנסייה שהם הלכו אליה. היא הייתה מעדיפה, עכשיו משהגיעה ללונדון, לראות עולם, להתנסות בכנסיות שונות. הרפתקנות אפלה משכה אותה לבדוק איך נראות התפילות אצל הקתולים, אצל ההוגנוטים, אצל היוניטריאנים והסווידנבורגיאנים — תחושה דומה למדי לתחושה שעורר בה רובע האיסט־אנד. היא ביטאה את רצונה זה באוזני קרוליין, וקרוליין, במפתיע, נטתה לקדם זאת. אבל הנרי אסר את הפרויקט. לורה לא תוכל ללכת להתפלל במקום אחר מזה שכל המשפחה הולכת אליו. בעיני הנרי, מקום הפולחן של המשפחה היה ספסל התפילה שעל מדפו נח ספר התפילות של דודה רבתא־רבתא סלומה. הוא אמנם חש זאת באופן מפורש פחות משחשה לורה התועה ותוהה, משום שהיה גבר והיה לו פחות זמן לחשוב על דברים כאלה. אבל הוא חש זאת בחוזקה.

לורה האמינה שהיא תחבב את קרוליין אם רק תצליח להבין אותה. לא היה לה כל קושי להבין את הנרי, אם כי שום מידה של הבנה לא הביאה אותה לחבב אותו במיוחד. אחרי כמה שנים בביתו הגיעה למסקנה שהשפעתה של קרוליין על אופיו הייתה רעה מאוד. קרוליין הייתה אישה טובה ורעיה טובה. היא הייתה צדקנית במקצת, ובצדק, אבל היא נכנעה לשיקול דעתו של הנרי בכל מחלוקת, היא הכפיפה את הגיונה הבריא לרצונו, ומתוך צייתנות היא צמצמה את רוחב אופקיה לדעות הקדומות שלו. הנרי החשיב מאוד את סגולותיה הטובות, אלא שההערצה שחש כלפיה וההסכמה שמצא בשתיקתה הצייתנית עודדו אותו להחשיב את עצמו עוד יותר. רעיה טובה ככל שתהיה, קרוליין לא הייתה יכולה להפוך את הנרי לבעל רע או לאדם רע — הוא היה יותר מדי וילוזי בשביל זה. אבל היא הזינה את גאוותנותו וסייעה בהתנשאותו.

לורה חשבה שהעיסוק בתחום החוק תרם גם הוא לא מעט לקלקולו של הנרי. הוא הפך את הטיפשות המוצקה הטבעית שלו לאדישות מדאיגה כלפי עמדותיהם של אנשים אחרים. נדמה שהוא החשיב עצמו כמי שמודרך בידי בוראו לשים ללעג את דעותיהם של החולקים עליו ולייחס טיפשות, חוסר הגינות או מניעים שפלים לכל מי שתמך בעמדה טובה משלו. בחייו הפרטיים הדבר לא בא לידי ביטוי לעתים קרובות; הנרי נהג בחביבות עם מי שלא התנגדו לדעותיו או למעשיו. בני ביתו חונכו היטב בידי קרוליין להיכנע לו בנועם תמיד, והיא הקפידה שלא להזמין אורחים שלא אחזו בדעות של בעלה.

רוב חוג מכריהם היה קשור לתחום החוק. לורה רכשה לה היכרות עם גינוני עולם המשפט, אך לא רחשה לו חיבה. היא הרגישה שהגברים האלה, המגולחים למשעי, בעלי הגבינים הסומרים, כיסו במעטה של אדיבות את ספקותיהם באשר לחוכמתה ולהגינותה. לסתותיהם דמו למלכודות עכברים, אמירותיהם הנדושות — לפתיונות. הם עוררו בה חששנות וגרמו לה לנהוג בנוקשות.

זה היה מצער, משום שהנרי וקרוליין דווקא קיוו שאחד מהם יתאהב בלורה מספיק כדי לרצות לשאתה לאישה. מר פורטסקיו, מר פארקר, מר ג’רמין, מר דאנבי, מר ת’ראש, כולם נבחרו בזה אחר זה כמועמדים ראויים למשימה. הנרי וקרוליין עשו כל מאמץ סביר, ומידה מסוימת של מאמץ עשו גם הנבחרים. אבל לורה לא עשתה שום מאמץ. הנרי וקרוליין כבר היו מיואשים לגמרי כשהזמינו את מר אַרְבַּת’נוֹט לתה ביום ראשון. הם הזמינו אותו רק מרחמים, ורק לשעת התה, משום שהיה ביישן מאוד ומגמגם. למרבה הפתעתם הם ראו את לורה מתאמצת במיוחד להיות נחמדה אליו. במידה שווה של הפתעה ראו את מר ארבת’נוט מרפה ממאמציו לקיים את גינוני המשפטנים ומגמגם לו בלהיטות רבה על טיפוס בהרי וויילס וליקוט גבעולי פטרוזיליה. הם בקושי העזו לקוות, משום שחשו שזמנה של התקווה חלף עבר. בכל זאת הזמינו אותו לארוחת ערב ועשו כמיטב יכולתם להתיידד עמו.

מר ארבת’נוט קיבל את המחמאות שהם חלקו לו ללא כל הפתעה, משום שהייתה לו דעה טובה מאוד על עצמו. הוא הרגיש שכעת, כשהוא בן שלושים וחמש, הגיע הזמן שישיג לעצמו רעיה, ועוד הוא הרגיש שלורה יכולה להתאים לו יפה מאוד. דודתו, הגברת רוס־פרייס, ניסתה תמיד להשיג לעצמה משרתים ממשק הבית של משפחת וילוז, מאחר שהגברת וילוז הכשירה אותם היטב. מר ארבת’נוט שיער שהגברת וילוז ודאי מוצלחת באותה מידה בהכשרתן של רעיות. הוא החל לפתח רחשי חיבה ורוך כלפי לורה, וקרוליין החלה לעיין בקטלוג של ‘סטורז’ בתשומת לב יתרה. זה היה הרגע שבו החליטה לורה, שהתנהגה יפה במשך שנים, ללכת בעקבות הפנטזיות שלה ולחרב בחמש דקות את כל הכוונות הטובות של חמשת החודשים האחרונים.

היא מצאה את עצמה נהנית יותר ויותר מנוכחותו של מר ארבת’נוט. הגמגום שלו חיבב אותו עליה; אחרי כל כך הרבה גינוני משפטנים הוא נראה לה נעים למדי. אמנם דבר לא היה מביא אותה להינשא לו, אבל היא הייתה מוכנה בהחלט לשוחח איתו, ואפילו לדבר איתו בטבעיות על כל מה שעלה במחשבתה. מחשבותיה של לורה נפרשו כבר אז על פני טווח רחב של נושאים. לעתים אמרה דברים משעשעים למדי והציגה מאגרים בלתי צפויים של ידע כללי. אבל הערותיה היו בדרך כלל מנותקות כל כך מנושא השיחה, עד שאיש לא הקדיש להן תשומת לב רבה. מר ארבת’נוט ודאי לא היה מוכן לתגובתה על אמירתו שפברואר הוא חודש מסוכן. ‘נכון,’ השיבה לורה בהסכמה כמעט אלימה. ‘לו היית אדם־זאב, וזה בהחלט ייתכן, כי הרבה מאוד אנשים הם כאלה בלי ידיעתם, אז בחודש פברואר יש הכי הרבה סיכוי שתצא החוצה בלילה אפל וסוער ותשסע כבשים.’

הנרי וקרוליין הציצו זה בזה באימה. מר ארבת’נוט אמר: ‘מעניין ביותר! אבל אני באמת לא חושב שאני עלול לעשות דבר כזה.’ לורה לא ענתה. גם היא לא חשבה כך. אבל היא שעשעה את עצמה בתמונה חיה להפתיע ונוראה למדי של מר ארבת’נוט מכוסה פרווה מדובללת, יוצא על כל ארבע רגליו לשחר לטרף וחוזר כהרף עין כשגוויית טלה מיטלטלת ממלתעותיו.

בזה נפתר העניין. הנרי וקרוליין לא ניסו יותר לשדך את לורה לאיש. כל ניסיונותיהם לא היו אלא טרדה והוצאה כספית, ולורה מעולם לא גילתה אף לא מידה מעטה של הערכה לטרחתם. עוד מעט יצטרכו לדאוג לילדות. פנסי הייתה בת שש עשרה ומריון כבר הייתה כמעט בגובה של פנסי. בתוך שנתיים יצטרכו להתחיל מחדש. הם שמחו על ההפוגה והפיקו ממנה את המרב. גם לורה שמחה בזה. היא קנתה עותקים משומשים של הרודוטוס ושל המילון של ג’ונסון, לקרוא בערבים. קרוליין, שעדיין תפרה כפתורים, ישבה והביטה בצדודיתה המסותתת של גיסתה. השער של לורה היה שחור כתמיד, אבל איבד מעוביו. החיים בלונדון עשו אותה חיוורת יותר. על מצחה לא היה ולו קמט, אבל שני קווים משתפלים האריכו את זוויות פיה השמוטות. פניה החלו להתקשח. הם איבדו את כוח המבע שלהם ועם הזמן השתלטו עליהם האף המעוקל והסנטר המחודד. כשלורה תהיה מבוגרת בעשור, היא תהיה ממש מפצח אגוזים.

קרוליין הכינה את עצמה לבלות את יתרת ערביה כשלורה לצדה. נוכחות מתמדת של גיסה הייתה בהחלט יותר ממה שציפתה לקבל. אבל זה היה המצב, היא הייתה שם, והנרי צדק — הם היו האנשים המתאימים להעניק ללורה בית אחרי שאבא שלה מת, ועכשיו היא כבר מבוגרת מכדי להתחיל לחיות לבדה. זה לא שהיה לה ניסיון חיים כלשהו. היא עברה מחסות אחת לאחרת: היה בלתי אפשרי לדמיין את לורה מסתדרת בעצמה. תחושת רחמים על הבתולה חסרת השימוש היושבת לצדה פשטה במחשבותיה של קרוליין. היא לא ייחסה ערך יוצא דופן לאמהותה או להיותה רעיה; מבחינתה אלה היו חובות, לא הישגים. ובכל זאת חשה שהיא מדושנת רגשית יותר מלורה. היה טוב להיות נאהבת, לדעת שאנשים זקוקים לה. אבל גם לורה הייתה נאהבת, וגם ללורה היו זקוקים. קרוליין לא ידעה מה היו עושות הילדות ללא הדודה לולי.

כולם כינו אותה הדודה לולי, עד שעם הזמן היא כמעט שכחה את שמה המקורי.

‘תגידי שלום לדודה לורה,’ אמרה קרוליין לפנסי. זה היה לפני עידן ועידנים, בחדר הילדים המשופץ במשכן הגבירה, כשלורה כרעה ברך בהיסוס ליד אחייניתה הראשונה, בזמן שהמטפלת הלונדונית התרוצצה סביבם ופרקה מברשות רכות וצנצנות משחה ותלתה מצעים לאוורור על מעקה האח הגבוה של חדר הילדים.

‘שלום, דודה לולי,’ אמרה פנסי וזרקה עליה ברוב נדיבותה קוף פרווה.

‘מצאת חן בעיניה מיד, לורה,’ אמרה קרוליין. ‘חששתי שהנסיעה תרגיז אותה, אבל היא עמדה בה טוב מכולנו.’

‘נסיעות לא עושות להם כלום בגיל הזה, גברתי,’ אמרה המטפלת. ‘ומה דעתך להגיד לדודה החדשה שלך איך את קוראת לקופיף?’

‘דודה לולי, דודה לולי,’ אמרה פנסי שוב ושוב והטיחה את הקוף בקצב אחיד ברגל השולחן.

השם שפנסי המציאה התקבל גם על ידי מריון וטיטוס; בתוך זמן קצר החלו גם הוריהם לקרוא לה כך. אוורארד מעולם לא קרא לבתו בשום שם מלבד לורה, אפילו כשדיבר עליה עם הנכדים שלו. הוא היה זקן מכדי לשנות את דרכיו, ובכל מקרה הייתה לו התנגדות כללית לשמות חיבה וקיצורים. אבל כשלורה נסעה ללונדון היא הותירה מאחוריה את לורה ועברה להיות ‘דודה לולי’. היא עזבה כל כך הרבה מעצמה כשעזבה את סומרסט, עד שנדמה לה אך טבעי לוותר גם על שמה. לאחר שנשללו ממנה הכיבודים הנושנים מימיה כבעלת הבית, ונגזזו מעליה מחלפות ימי הכפר הארוכים והשלווים, ומשהועברה ממיטת האפיריון העתיקה והפומפוזית למיטת נחושת ממורקת, ולבשה בגדים שלא הורגלה בהם ומילאה מטלות שלא הורגלה בהן, נדמה לה שנהייתה לאדם אחר. או בעצם נהייתה לשתי נשים שונות זו מזו. האחת הייתה הדודה לולי, אישה בגיל העמידה, עולה בקלות רגליים במדרגות ונחוצה ביותר בערב חג המולד ובהכנות לימי הולדת. השנייה הייתה העלמה וילוז, ‘גיסתי, העלמה וילוז’, כפי שקרוליין נהגה להציגה, והותירה אותה בהרגשה שהיא לא קלת רגליים ולא נחוצה ביותר. ואילו לורה הונחה בצד. כשהנרי ביקש ממנה לחתום לו לעדות במסמך כלשהו, נראה לה ה’לורה אֶרמיניה וילוז’ נטע זר בשגרת הלשון, ממש כמו ה’רווקה’ שהגיע אחריו. היא הייתה מביטה בו ארוכות ומופתעת להיווכח ששם מכובד כזה הוא למעשה שמה שלה.

פעמיים בשנה, באביב ובקיץ, נסעה משפחת וילוז לחופשה בכפר. בשלוש השנים הראשונות לחייה של לורה בלונדון הם נסעו מתוך הרגל למשכן הגבירה. שם צצה שוב הבעיה כיצד שני ילדים מאותו מין יכולים לשחק יפה עם ילד צעיר בהרבה מהמין השני. פנסי ומריון ערכו מסיבות תה תחת עץ המֵילָה, וטיטוס היה המשרת ואחז בידו מגש פח. כעבור זמן קצר הוא היה בורח מהן והולך לשחק לבדו בחיילים ומקעקע את המגש בסימני קרבות. אבל עכשיו כבר לא הייתה סכנה שהצעיר שבחבורה ייפול לאגם, כי הדודה לולי עמדה על המשמר תמיד.

לורה נהנתה מהביקורים במשכן הגבירה, אבל הנאתה הייתה שטחית למדי. הידיעה שהיא עכשיו אורחת במקום שלפנים הייתה בו בת בית, כאילו הציבה מחיצת זכוכית בינה ובין סביבותיה. היא לא חשה דבר מתחושת המרמור של המנושלים; היא בקושי הקדישה מחשבה לימים עברו. כאילו ביגונה הכבד על עזיבת משכן הגבירה לאחר מות אביה היא נפרדה לשלום מהמקום באופן כה חשוך מרפא, עד שלעולם לא תוכל לחזור ולהיות שם באמת.

אבל הביקורים במשכן הגבירה הגיעו אל סופם המר כאשר בשנת 1905 ג’יימס נפטר לפתע מאי־ספיקת לב. סיביל החליטה שהיא לא תוכל להמשיך להתגורר לבד בכפר. למבשלת הבירה נמצא מנהל, משכן הגבירה הושכר, ללא הריהוט, בחוזה ארוך טווח, וסיביל ובנה בן הארבע, יורש השם והמסורת, עברו להתגורר בבית קטן בהמפסטד. סיביל הציעה למכור חלק מהריהוט, כי היו שם יותר רהיטים מכפי צורכה, ורובם היו גדולים מכדי להתאים למשכנה החדש. אלא שהנרי התנגד נחרצות לרעיון הזה, ובלהט רב. אין בררה אלא לפרק את האחוזה המשפחתית, הוא הודה, אבל הוא לא ירשה ששום חלק ממנה יועבר לידי זרים. כל הריהוט שלא יימצא לו מקום בהמפסטד או באכסדרת אפסלי יאוחסן עד שטיטוס יגיע לגיל שבו יוכל לחדש את החֲזקה המשפחתית במשכן הגבירה.

בעיני לורה נראָה הדבר כאילו פלג מים מפכפך, שהיה ידוע ומוכר, נעלם לפתע אל מתחת לפני הקרקע. שם יזרום מושתק וסמוי מן העין עד הרגע שבו יופיע מחדש ויפכפך שוב בין הגדות הירוקות. היא דמיינה את טיטוס כגבר בוגר ואת עצמה כאישה זקנה, נפגשים בין פריטי הרכוש המשפחתי המוכר. היא האמינה שכאשר תהיה זקנה, תחושת הרפאים שהפריעה לה תטריד אותה פחות. היא קיוותה שלא תמות לפני היום הזה, ולו רק משום שהיא תזכור טוב מטיטוס איך ניצבו הרהיטים בחדרים ובאיזה סדר נתלו התמונות על הקירות.

אבל עד אז, אמרה לעצמה, תהיה לטיטוס רעיה בעלת טעם משלה. סיביל רצתה לשנות את מקומם של כמה דברים אבל כוחה של המסורת גבר עליה. בעוד עשרים שנה המצב יהיה שונה מאוד. הכסאות והשולחנות והארונות יֵצאו ממצמצים ומוכי שכחה מאחסונם הממושך בחשכה. תאבד להם הייחודיות שבזכותה הפכו פינות מסוימות בבית לשלהם בלבד. משכן הגבירה שהיא הכירה חדל מלהתקיים. היא יכולה להיזכר בו אם היא רוצה, אבל אל לה להוסיף לחשוב על כך.

היא תהתה אם הנרי מרגיש כמוה. הוא הפגין רוח וילוזית של ממש בכל הנוגע לרהיטים, אבל מעבר לכך הוא לא נתן ביטוי לתחושותיו. הנרי דמה, כך אמרו, לסבו, שהעתיק את מקומו מדורסט לסומרסט — אותו חילול קודש שבני משפחת וילוז, באהבתם את משפחתם, קידשו והכשירו מהר כל כך, עד שבדור השלישי היא כבר הרגישה רגשות דומים ביחס למשכן הגבירה. נראה שהנרי דמה לסבא שלו גם באופי. הוא היה מסוגל לאחסן במוחו המעשי את המסורות המשפחתיות, ולפנות את כל יתר המקום לצורך בנייה מחודשת. הוא התעסק בפרטי החוזה של סיביל, בהסכם עם מנהל המבשלה ובסוגיית מציאת מקום משביע רצון לקחת אליו את המשפחה בחופשות.

לאחר כמה ניסיונות הם שקעו בשגרת חופשות, שחוץ מכמה התאמות לשם גיוון או נוחות, שימשה אותם היטב בחמש עשרה השנים הבאות. באביב נסעו לאתר בריאות ונופש אהוד למדי ושהו שם בבית מלון, כי מצאו שבגלל חוסר היציבות של האביב האנגלי, לא כל שכן חוסר היציבות של מועד חופשת הפסחא, המגורים בדירה שכורה בעונה הזו אינם משביעי רצון. בקיץ הם התגוררו בדירת נופש או שכרו בית מרוהט באיזה כפר נטול מוקדי עניין על חוף הים. הם עשו זאת לא כדי לחסוך — לא היה כל צורך בחיסכון — אלא משום שחופשות פשוטות ומשעממות למדי היו בעיניהם מרעננות ביותר. הנרי היה מרוצה מקצת גולף ודיג חובבניים; הילדים רחצו בים ושיחקו על החוף ויצאו למסעות רכיבה על אופניים; וקרוליין ולורה השגיחו על הילדים כשרחצו ושיחקו, חידשו את מלאי ההלבשה התחתונה שלהן, ונחו מלחצי תחזוקת הבית הלונדוני. קרוליין קראה קצת לפעמים. סיביל וטיטוס הצטרפו אליהם מפעם לפעם, או שטיטוס הצטרף אליהם לבדו בזמן שאמו יצאה לערוך ביקורים.

לורה ציפתה בהנאה לחופשות הקיץ (מעולם לא התלהבה במיוחד מחופשות חג הפסחא, כי הייתה לה סלידה ייחודית מכפות תמרים); אבל אחרי ההלם הראשוני שחוותה בכל פעם שהגיעה והריחה את הים, נדמה שהימים זלגו להם בקצב דומה לזה של הימים בלונדון. כשהגיע סוף החופש והיא סקרה ממקום מושבה בכרכרה את השבועות שחלפו, גילתה שהספיקה לעשות אך מעט מהדברים שתכננה. היא רצתה לצאת לבדה לטיולים ארוכים ולחפש עשבים מיוחדים, אבל היא הייתה נחוצה מכדי שיתאפשר לה לפרוש מהקבוצה. פעם תכננה פרויקט מעורפל של תצפיות בחלזונות ים. אלא שמכל תצפיותיה היא כמעט לא גילתה דבר חוץ מהעובדה שאם יושבים זמן רב בלי לזוז החילזון מתחיל לנוע הצדה, וגם שכמעט בלתי אפשרי לשבת זמן רב בלי לזוז ולמקד את תשומת הלב באובייקט זעיר כמו חילזון ים, בלי לחוש היפנוט קל ובחילה קלה. בסופו של דבר, רק לעתים רחוקות בלבד היא הצליחה לקרוא את כל הספרים או לסיים את כל עבודות התפירה שלקחה איתה. הנמשים שעל אפה לעגו לה על כושר הקליטה של חושיה, לעומת זה של עורה.

הם היו שקועים בחופשת הקיץ הרגילה, השקטה, כשפרצה המלחמה. עיתון הקהילה הכריז: ‘הכומר בקושי הספיק לעזוב את מזרח בינגהם לפני הכרזת המלחמה.’ הכומר קורץ מחומרים עמידים ביותר. הוא המשיך בחופשתו, אבל בני משפחת וילוז חזרו ללונדון. לורה מעולם לפני כן לא ראתה את לונדון באוגוסט. העיר נראתה עצורה, כאילו המלחמה הייתה מעין סתיו שהגיע בטרם עת. לורה התרגשה באופן יוצא דופן; כשחצו את הנהר מווטרלו היא רצתה לבכות. אותו ערב טיפסה פנסי במדרגות לעליית הגג וקרצפה את רצפת חדר האחסון, לצרכי תרגול. היא הפכה את הדלי וכתמי רטיבות גדולים הופיעו על תקרת חדרה של לורה.

במשך חודש התנהגה פנסי כמו חתולה שגוריה הוטבעו. לולא היו בני משפחתה עסוקים כל כך בענייני המלחמה ודאי היו מודאגים מהשינוי הזה בהתנהגותה. במצב העניינים הנוכחי, בקושי הבחינו בכך. כשהגיעה באיחור רב לארוחת הצהריים יום אחד והכריזה: ‘אני מתכוונת להתחתן עם קיט בֶּנדיגו בשבת,’ אמר הנרי, ‘בסדר גמור, יקירתי. זה היום שלך, לא שלי,’ והורה שיביאו שמפניה. לורה חשבה לרגע שהיא שומעת את אביה מדבר. היא ידעה שבעיני הנרי קיט בנדיגו הוא לא בעל ראוי לפנסי; משפחת בנדיגו לא הייתה שידוך הולם למשפחת וילוז. אבל עכשיו לא רק שלא הסתייג — הוא היה מוכן לכך. הוא בלע את היתוש באותה נכונות שבה בלע את הגמל, וזה היה מבחינת לורה — לו רצתה להיות מרושעת — המעשה הגדול מבין השניים. בני משפחת וילוז לא מתחתנים בהתראה של חמישה ימים. אבל פנסי נישאה בשבת, והוריה גילו שחתונה חפוזה יכולה לעלות לא פחות מחתונה רשמית, ומתוכננת מראש. במצב הרוח שהיו שרויים בו, זה הסב להם קורת רוח מועטה.

קיט בנדיגו נהרג בדצמבר 1916. פנסי קיבלה את הידיעה ברוגע; שנתיים של עבודת מלחמה, נוסף על תינוקת, ייצבו את עצביה. קיט היה חומד של בחור כמובן, קיט המסכן. אבל הייתה מלחמה ואנשים נהרגים במלחמות. אם כבר מדברים, היא בעצמה עבדה במחסן חומרי נפץ. קרוליין לא הצליחה להבין את בתה הבכורה. היא הייתה מבולבלת ונרגזת מהכיוון שאליו פנה ההיגיון הטוב שהורישה לבתה. הנזירה הנשואה הביטה באמזונה האלמנה ונמנעה מן הקרב. אילו לכל הפחות הייתה פנסי נשארת בדירתה היקרה עד מאוד ומקדישה את עצמה לטיפול בבתה התינוקת. אבל פנסי הפשילה שרוולים, עטתה כפפות עבודה כבדות ונסעה לנהוג משאיות בצרפת. קרוליין לא העזה לומר מילה.

ללורה לא זימנה המלחמה ריגושים דומים. ארבע פעמים בשבוע הלכה למתקן אפסנאות וארזה שם חבילות. היא ארזה אותן מצוין, ולכן איש לא חשב להציע לה להחליף עיסוק. חדר האריזה היה קר ומחניק. בשלב מוקדם של המלחמה מישהו קישט את הקירות בכרזות גיוס. הן דהו אט אט. הבחור סמוק הלחיים ואמו הספרטנית החווירו כאילו נמלאו פחד, וגלימת הארגמן של בריטניה, שנישאה על פני המים, התבהרה לצבע ורוד־קקאו. לורה צפתה בהם מאבדים צבע ואטמה את לבה. היא לא הרשתה לעצמה לשגות בסימבוליות הזולה שעוררו. הזמן יַדהֶה את האודם על לחיי הבחורים ועל גלימתה של בריטניה. ורק הדם נותר אדום כתמיד. היא האמינה שעל אף מורת רוחה המייאשת — הדם הזה נשפך בעבורה.

היא המשיכה לארוז חבילות עד האחד עשר בנובמבר 1918. אז, כששמעה את קול קריאות השמחה ואת תרועות הצופרים, עזבה את עבודתה והלכה הביתה. הבית היה ריק. כולם יצאו לחגוג. היא עלתה לחדרה והתיישבה על המיטה. היה לה קר והייתה לה בחילה, היא רעדה מכף רגל ועד ראש כמו שרעדה פעם, אחרי שהייתה עדה למלחמת כלבים. כל הצופרים צפרו ונדמה שהם מתנשאים מעל קולות החוגגים באיזו הדגשה סרקסטית. היא קמה והתהלכה בחדר. על אדן האח הוצבה תמונה של טיטוס. ‘טוב,’ היא אמרה לו, ‘לפחות חמקת מהרג, איך שלא יהיה.’ קולה נשמע קשה ומלאכותי, היא חשבה שקירות חדרה רועדים מהזעזוע, כמו קירות בתפאורה של הצגה. היא נשכבה על מיטתה והתעלפה מיד.

היא חזרה להכרה רק כשקרוליין מצאה אותה והשכיבה אותה לישון. הייתה לה שפעת. היא הייתה אסירת תודה על כך ועל החדר המוחשך ועל הכוסות הקרירות הנוקשות זו בזו. היא אפילו הכירה תודה לחלומות הרעים שביקרו אותה כל לילה והעלו לה את החום. בעזרתם יכלה להישאר במיטה שבועיים, דבר שלא עשתה מאז הגיעה ללונדון.

כששוב ירדה למטה מצאה את הנרי וקרוליין מדברים על ימים טובים יותר שעתידים לבוא עכשיו. הבית נותר כשהיה, בלא שינוי, אבל הייתה בו אווירה כללית של התחדשות. גם היא, אחרי השבועיים שלה במיטה, הרגישה מחודשת, ועד מהרה הצטרפה לַדיבור על ימים טובים יותר שעתידים לבוא. לא היה שום דבר מוגזם במצג שביעות הרצון המשפחתי. הנרי עדיין מצא בטיימז סיבות להתרעם וקרוליין לא הפסיקה לחסוך ולהצטמצם לרגע. אבל שביעות הרצון הייתה שם, שביעות רצון מאופקת בנוסח וילוז לנוכח העץ המשפחתי שלהם, ששרד את הסערה והתגבר באומץ לב ירוק ועז. לורה לא ראתה סיבה להתווכח על זה. היא הייתה גאה למדי בהישגים המלחמתיים של בני וילוז. היא העריצה את הסגנון המאופק ששלט במשך ארבע שנים של זעזוע, ועודנו מסוגנן ומאופק. גברת אחת חקרה את הנרי: ‘מה אתם עושים בהפצצות האוויריות? אתם יורדים למרתף או עולים אל הגג?’ ‘לא זה ולא זה,’ השיב הנרי. ‘אנחנו נשארים במקומנו.’ ריגוש אחז בלורה כששמעה את ההצהרה הזו על ההוויה הווילוזית. אבל אחר כך פקפקה בתוקפו של הריגוש. אולי הוא לא היה יותר מאותה תגובה רגשית שיש לה לסמלים נושנים ומכובדים אחרים, כמו המצעד הצבאי ביום הולדתה של המלכה או הפרק החמישה עשר באיגרת אל הקורינתים, סמלים נושנים ומכובדים שמעוררים בה תגובה עוד לפני שהיא מספיקה לבחון אותם במחשבתה? היא נוכחה עד כמה ראויה להערכה עמידתם היציבה של הנרי וקרוליין. אבל היא הייתה מודעת — מודעת יותר מהם — לכך שבני המשפחה הצעירים בכל זאת נעו למקומות חדשים. והיא עצמה, האם לא החלה קצת להרים עוגן, כבד ושקוע ככל שיהיה? אבל עכשיו הגלים שחבטו בה נסוגו, והיא החלה לחזור למקומה ושוב ראתה מסביבה את הצללים המוכרים, השלווים, של כל הדברים הרגילים. כלפי חוץ לא ניכר הבדל בינה ובין הנרי וקרוליין בהסתגלותם מחדש לשלום. אבל מבחינתם המלחמה נגמרה, היא חשבה, ואילו מבחינתה המלחמה רק הונחה לאחסון על מדף.

כשהימים הטובים יותר שעתידים לבוא אכן באו, התברר שהם נוצקו בתבנית דומה ככל האפשר לתבנית הימים שחלפו. היה מדהים להיווכח כמה מעט שינוי חוללו השינויים. כשהם חזרו למזרח בינגהם — בשל חשיבותו הצבאית של אזור מזרח בינגהם, הוא לא היה מקום מתאים לנפוש בו — מצאו שם בתחילה עקבות רבות שהמלחמה הותירה בכל מקום, כמו שקי חול וסלילי תיל. אבל עד הקיץ שלאחריו נרקבו שקי החול ופקעו, וסלילי התיל נטמעו בגדרותיהם של האיכרים. בדומה לזה, חשבה לורה, תופעות מלחמה אחרות, כמו מר וולף־סונדרס, בעלה השני של פנסי, וג’מיימה ורוזלינד, שתי בנותיה, עלולות גם הן להיעלם מהנוף המשפחתי. מר וולף־סונדרס השרוע על החוף אכן דמה מאוד לשק חול ושבה את העין באותה מידה. ג’מיימה ורוזלינד התבלטו יותר. הן היו דור חדש שקרא לה דודה לולי ומצא שהיא חסרת תחליף, בדיוק כמו הדור הקודם.

‘הכול די דומה למה שהיה פעם,’ אמרה קרוליין, שישבה לצדה ושקדה על מלאכותיה. ‘הלא כן, לולי?’

‘חוץ מכל האנכרוניזמים האלה,’ אמרה לורה.

קרוליין הוציאה מסלסילת התפירה שלה את האצות שג’מיימה דחפה לתוכן. ‘שתבוא עליהם הברכה!’ אמרה בהיסח הדעת. ‘בקרוב שוב נחזור העירה.’

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לוֹלי וילוֹז”