החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על עדי מרקוזה-הס

עדי מרקוזה הס נולדה בשנת 1947 בחיפה. היא מחזיקה בתואר שני במיקרוביולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. לאחר לימודיה עבדה במכון וייצמן ובכתיבת קורסים באוניברסיטה הפתוחה, לימדה ביולוגיה וכתבה מספר ספרי לימוד בביולוגיה של גוף האדם, ובמדעים. בעשרים השנים האחרונות היא מתרגמת ... עוד >>

לא המרחק לא הזמן

מאת:
הוצאה: | 2019 | 442 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

זהו סיפור אמיתי על אהבתם הלא תיאמן של גבר ואשה, שמוראות המאה העשרים ניתקו אותם זה מזו. במשך שש עשרה שנים הם חיו מרוחקים, בלי לדעת דבר איש על גורל רעותו, אך לא ויתרו על אהבתם ועל התקווה לשוב ולהתאחד. יונה נולד ביפו ב-1901. את רגינה, חלוצה שבאה לארץ ישראל מפולין, הכיר בתל אביב. כקומוניסטים שנרדפו על ידי שלטונות המנדט עזבו את הארץ ב-1928 והשתקעו בפריז. מלחמת האזרחים בספרד, ובהמשך, מלחמת העולם, קרעו אותם זה מזו וכל אחד מהם היטלטל למקום אחר. במשך שנים לא היה ביניהם קשר, וגם כאשר הגיע מכתב מקרי, כמעט לא ידעו דבר ממשי איש על גורל רעותו. היכרתי אותם היטב ויצאתי בעקבות סיפורם שמעולם לא סופר במלואו. מצאתי סיפור של אהבה שהחזיקה מעמד נגד כל הסיכויים, אהבה שהמרחק והזמן לא יכלו לה.

 

עדי מרקוזה הס היא המחברת של הספר העיתון – וסיפור המשפחה שמאחוריו, שיצא בהוצאת כרמל. הספר מגולל את קורות העיתון ידיעות אחרונות מהיווסדו ועד שהיה לעיתון הגדול ביותר במדינה; ואת המאבקים המשפחתיים שליוו את צמיחתו. עיסוקה העיקרי הוא תרגום ספרי עיון פופולריים מאנגלית לעברית.

מקט: 978-965-571-262-9
מסת"ב: 978-965-571-262-9

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

יונה ברודקין, איש גדל גוף ורחב כתפיים בן שמונים ושלוש, שכב על מיטה במחלקה הפנימית באיכילוב וצחק צחוק גדול. צחוקו הרם התגלגל בחדר והדהד במסדרון. לחדר נכנס אורח בחלוק של בית חולים וביקש לדעת מה הצחיק אותו כל-כך.

‘הרופא התורן ראה את הפרוטזה,’ ענה יונה והצביע על פרוטזה ענקית, מהירך ומטה, שנשענה על הקיר לצד המיטה. ‘הוא שאל אותי איך איבדתי את הרגל ועניתי לו, במלחמת האזרחים בספרד. ואז הרופא הזה שואל אותי באיזה צד נלחמתי.’ פרץ צחוק נוסף קטע את דבריו.

הלל בירגר, גיסו בן השמונים ואחת של יונה שנמצא בבית החולים לצורך בדיקות, גיחך בפרצוף חמוץ. ‘הצעירים האלה, הם כל כך בורים היום, פשוט לא להאמין. הוא ברצינות חשב שיכולת להילחם בצד של הפשיסטים?’

‘איני חושב שהוא יודע בכלל מי נלחם ועל מה היתה המלחמה הזאת,’ ענה יונה. הוא חשב שזו בדיחה מצוינת.

הלל היה פחות משועשע. ‘זה בלתי נסבל, הם לא יודעים שום דבר,’ חזר ואמר. הוא התיישב על כיסא שעמד סמוך למיטה ושאל את יונה: ‘נמשיך?’ בסתר לבו חשב בגאווה שהנכדים שלו לא ייתפסו בבורות כזאת, אבל היום כל אחד גומר אוניברסיטה בלי לדעת כלום.

יונה אמר, ‘כן, ברצון. אם אינך עייף. אנוכי מוכן להמשיך.’

הלל הוציא מכיסו מחברת שורות ישנה ועט. ‘הגענו לאשפוז שלך בבית החולים במוסקבה,’ אמר בלי לדפדף. זיכרונו היה מצוין כתמיד. הוא ידע בדיוק באיזו נקודה בסיפורו של יונה עצרו ופתח את המחברת בדיוק במקום שבו סגר אותה כשהביאו קודם את ארוחת הצהריים.

‘אני ועוד חמישה עם פצעים פתוחים הופנינו לבית חולים בבולשויה פירוגובסקאיה 4. האמת היא שהם עשו בשבילי מה שיכלו. אבל המצב של הרגל היה קשה.’

יונה ברודקין המשיך לדבר. השנה היא 1940 (בחוץ השנה 1982 וצבא ישראל נלחם בלבנון), והוא במוסקבה, בבית חולים גדול. בית החולים הוא מקום טוב להיות בו. יונה הוא ‘גֶרוֹי’, גיבור בשפה שזה עתה החל להבין ועדיין מתקשה לדבר בה. האחיות מחבבות את הגבר רחב הכתפיים שלעולם אינו מתלונן, שפניו מתרחבים בחיוך כל אימת שמישהי מהן עוזרת לו במשהו פעוט, מנסה להסביר לו משהו. הוא לומד ללכת עם התותבת הענקית שהותאמה לו במאמצים רבים. הוא גבוה וכבד-גוף (הדייסות ותפוחי האדמה שנתנו לו החזירו לו ‘קצת בשר על העצמות’), ונדרשות שתי אחיות כדי לתמוך בו בשיעורי ההליכה האלה. הוא מתחזק ומשתפר מיום ליום. הרופא החביב מדבר ומדבר, משתמש בפנטומימה, אך בעיקר מסתייע במתורגמן, ויונה מבין שקשה להתאים לו פרוטזה מפני שאת הקטיעה עשו במקום אחר, מקום לא כל-כך טוב.

כן? מה אתה אומר, הוא חושב בלבו, מתבונן ברופא המזיע כולו מרוב רצון טוב ומאמץ להסביר לפציינט המיוחד שלו למה כל-כך קשה להם לעזור לו. בית חולים מאולתר, במנזר של עיירה נידחת במרכז ספרד, בעיצומה של מלחמה, אפשר לומר שזה מקום לא כל-כך טוב לקטיעת רגל. תגיד תודה שנשארת בחיים.

גם בבית החולים הצרפתי שהגיע אליו, לא רחוק מפריז, לא הצליחו לעזור לו. אבל שם גם לא כל כך התאמצו. בשביל הרופאים שם הוא היה כלב קומוניסטי, לא שווה את טרחתם.

‘כמה חודשים אחרי שהגעתי למוסקבה הם שוב ניתחו אותי, ואחר כך התברר שזה היה הניתוח האחרון. המנתח היה פרופסור בודרנקו (שהיה חירש בעקבות מחלת השפעת), שהתמנה מאוחר יותר לרופא הראשי של הצבא הסובייטי. הוא אמר לי, זאת אומרת המתורגמן הסביר לי, שכבוד גדול לו לנתח מישהו מלוחמי ספרד. בכלל, התייחסו אלינו שם בכבוד רב. לפני הניתוח נתנו לי הרבה אוכל וּויטמינים. בעשרים בינואר 1940 יצאתי מבית החולים אחרי שהייתי שם כשישה חודשים. כעבור שלושה חודשים הפצע הגליד ולא נפתח שוב. מעניין מה הם ידעו שהרופאים בצרפת לא ידעו או לא רצו לעשות. במוסקבה גם הרכיבו לי בפעם הראשונה פרוטזה אמיתית, ואחרי שהנפיחות הצטמצמה – פרוטזה שנייה.’

‘ומה היה אחרי שיצאת מבית החולים?’ שואל הלל.

‘מה היה? חייתי כמה חודשים בעיירה קרובה למוסקבה, ולא תאמין, אפילו עבדתי שם בבית חרושת, אבל כששמעתי שהצבא הגרמני מתקרב ושהחברים שלי התפנו כולם למזרח, הבנתי שכדאי לי להסתלק משם ולנסות להגיע אליהם.’

יונה משתתק ושוקע במחשבות. הלל מחכה קצת אבל חשוב לו להמשיך.

‘אז נסעת אליהם? איך ידעת לאן לנסוע?’

‘כן, נסעתי…’ יונה מדבר יותר אל עצמו מאשר אל הלל. ‘נסעתי ברכבות, וחצי מהזמן לא ידעתי לאן. בהתחלה נסעתי ברכבת משא, אולי שבועיים, אני לא בטוח. אתה יודע, הלל, זה היה כל כך מסובך, כל הרכבות האלה. בקיצור, נסעתי לקירגיזסטן, למקום שחשבתי שקוראים לו גורודוש.’

‘אבל אין עיר כזאת,’ קוטע אותו הלל. ”גורוד’ זה עיר. בטח אמרו לך לנסוע לעיר אוש.’

‘מה אתה סח?’ יונה מחייך. ‘אתה יודע כמה זמן נסעתי ברכבת ואף אחד לא ידע לאן אני נוסע? אפילו אני לא ידעתי. שבועיים, אולי שלושה, ברכבת שלפעמים נעצרת, לא ברור אם במסילה צדדית של תחנה או סתם בין השדות. לא ידוע אם תעמוד שעה או יומיים. אבל לא חשוב. זה היה מזמן וזה נגמר. חבל לדבר על זה.’

‘לא חבל. שמעתי מאנשים שהקציבו שם שתי כיכרות לחם לשלושה שבועות. אז ספר לי, איך נשארת כך בחיים, ועוד עם הקביים?’

‘אתה רוצה שאני אספר לך מה זה היה לעשות שם פיפי?’ יונה מחייך.

אחות נכנסת לחדר וקוטעת את שיחתם: ‘אתה צריך לשירותים, יונה? אני כבר קוראת לרונית שתעזור לך.’ כמה קל ללכת לשירותים ב-1982, גם כשאתה בבית חולים ובלי רגל.

‘אני אספר לך הכל,’ מתרצה יונה. ‘עכשיו אני צמא קצת. אולי תבקש תה מרונית?’

‘אני כבר מביא תה,’ אומר הלל, שאולי יש לו סרטן המעי הגס ואולי לא, אבל להביא תה הוא עוד יכול, והוא לא מתכוון להטריח אף אחד.

הלל יוצא ויונה מעיף מבט בפרוטזה שלו, נזכר במתמחה הצעיר שאין לו מושג מה היתה מלחמת האזרחים בספרד ובטח לא יודע מי היה פרנקו. הוא חושב, כמה שנים אני כבר בלי רגל. אבל לא כל החיים. פעם היו לי שתי רגליים. מתי? מזמן, כל כך מזמן. קשה לזכור איך זה, ללכת על שתי רגליים, לרוץ… בסוף עשיתי הכל עם הפרוטזה ואנשים לא מבינים איך. לפעמים גם אני כבר לא מבין… איך אמר הגיס שלי, מוֹם? לקח לי כמעט ארבעים שנה להגיע מיפו לחולון. הוא חייך לעצמו. מיפו לחולון בשלושים ושמונה שנים. חתיכת דרך…

פעם היתה לי רגל שלמה

דבר, 8.1.1937

יונה הרגיש מכה חזקה ברגלו, קרוב מאוד לברך. לפני רגע עמד בין עצי הזית, ועכשיו נפל על רגבי העפר הקרים, היבשים. ברגע הראשון לא הרגיש כלום מלבד המכה, ולא הבין למה נפל. הוא ניסה להתרומם, אבל כאב חד פילח את רגלו והוא ויתר והמשיך לשכב. שמוליק ראה אותו ורץ אליו בריצה שפופה. הכדורים לא הפסיקו לשרוק מעל העצים, מעל לראשיהם.

‘נפצעת?’ צעק שמוליק וכרע לצדו.

‘כן, אני חושב. אולי תנסה לקרוא לחובש?’

שמוליק צעק, ‘אני לא זוכר איך אומרים ‘חובש’ בספרדית. שכחתי הכל.’

‘למה אתה צועק?’ שאל יונה. ‘אני כאן. אני על ידך.’ שמוליק רעד בכל גופו. יונה חשב רגע ואמר: ‘נדמה לי שחובש זה מדיקו. תצעק ‘מדיקו’ ותתקדם קצת לכיוון ההוא. נדמה לי שראיתי את החובש לפני כמה דקות. הוא בוודאי קרוב. ותתכופף. הם לא מפסיקים לירות, הנבלות.’

שמוליק נשם נשימה עמוקה אחת, התרומם לעמידה שפופה מאוד, כמעט כריעה, והחל לדדות בין עצי הזית כשהוא צועק בכל כוחו, ‘מדיקו, מדיקו’ בימים שלאחר מכן, כשהיה לו הרבה זמן לחשוב, הרהר יונה פעמים רבות על המזל העצום שהיה לו, כי התברר שהחובש באמת היה בקרבת מקום. אילו נאלץ שמוליק לעבור את המטע בריצת הצפרדע שלו, מי יודע מתי היה מגיע החובש, כמה דם היה מאבד, ובכלל, כל הפלא הזה שקרה לו, שהוא עדיין חי, מינוס חצי רגל, יותר מחצי, אבל חי.

החובש הגיע תוך כמה דקות, ואתו שלושה עוזרים. הוא ידע לרוץ מהר תחת אש, אולי זה משהו שמלמדים אותם בקורס חובשים, מי יודע. הוא חבש את הפצע וכל הארבעה השכיבו אותו על אלונקה. הם רצו אתו כפופים אל מעבר לגבעה הקטנה שבשולי המטע. מעבר לגבעה הם הזדקפו. היתה שם נקודת איסוף פצועים ורופא עם מכונית. הרופא הוסיף תחבושת מעל לזו של החובש והוביל אותו במכונית, יחד עם שני פצועים נוספים, אל נקודת האיסוף המרכזית של הבריגדה ה-14 בעיירה טָרַנקוֹנה, שם השכיבו אותו על האדמה. יונה לא חש כאבים. מטושטש מרעב ומעייפות, החליט שהוא יכול לישון עכשיו, ונרדם.

שמוליק ישב לצדו כשפקח את עיניו. כשראה שיונה מסתכל בו חייך חיוך חיוור. ‘איך אתה מרגיש?’

‘לא יודע, מבולבל. מה אתה עושה פה?’

‘אז זהו, שגם אני נפצעתי. תכף אחרי שלקחו אותך. חטפתי כדור כאן, בצד…’ הצביע במבוכה על ישבנו. ‘זה פצע קל, אבל לא יכולתי ללכת כי כאב לי נורא. כבר פחדתי שאשאר שם והפשיסטים יחסלו אותי כמו שאנחנו חיסלנו את הפצועים שלהם לפני יומיים. צעקתי וצעקתי ובסוף בא איזה מדיקו עם עוזר ולקחו אותי משם. אחר כך רצו להשאיר אותי בנקודת האיסוף, אבל אז הגיעה פקודה לפנות מהר את כל הפצועים, גם הפצועים קל, לטרנקונה, כי הפשיסטים התחילו להתקדם לגבעה שלנו. והנה, ככה אני פה. אבל אין להם מספיק מיטות. אני חושב שעוד מעט יעבירו אותך למקום אחר. כמה זמן אפשר לשכב ככה על האדמה?’

‘ומה יהיה אתך?’

‘אני? זה כלום. הפצע שלי זה שום דבר. חבשו לי אותו ונתנו לי קצת משהו לכאבים. אני חושב שעוד מעט יחזירו אותי לגדוד. רק מחכים לראות שהוא לא מזדהם.’

יונה שמח שיש לצדו פנים מוכרים, אבל הדיבורים הכבידו עליו. הוא חייך ועצם את עיניו.

שמוליק שאל בחשש, ‘כואב לך? אני יכול לעזור לך במשהו?’

‘תראה אם אתה יכול למצוא אחות שתיתן לי משהו לכאבים. ותביא לי קצת מים.’

מה עכשיו? שאל יונה את עצמו כששמוליק הסתלק. אני אשכב כאן עד שאבריא? אם רק ימצאו לי מיטה, קצת מנוחה לא תזיק לי. ואם רק הרגל לא תכאב כל כך. צריך לחזור לחברים, אבל כמה שעות של שינה במיטה, עם שמיכה, ואולי איזה מרק חם…

במקום שמוליק, הגיעו רופא ואחות.

הרופא דיבר צרפתית טובה. ‘אנחנו מעבירים אותך לבית חולים באוּקְלֶס. זה לא רחוק ויש שם מספיק מיטות. הפצע שלך קל. אנחנו מקווים שבעוד שלושה-ארבעה ימים תוכל לחזור לגדוד.’ הגיעו שני חובשים עם אלונקה, ויחד אתם הופיע שמוליק עם ספל פח מלא מים עד חציו. יונה שתה קצת והם נפרדו לשלום.

בית החולים באוקלס, עיירה זעירה ונידחת, התגלה כמנזר עתיק שפונה מיושביו. באולם גדול, כנראה חדר האוכל, היו מיטות, סדינים ושמיכות. האחיות, נזירות כולן, טיפלו בפצועים במסירות, ויונה קיבל תה חם ככל שרצה וגם זריקת אנטי-טטנוס. אבל כל זה היה ללא הועיל. הפצע דימם וכל החלפה של תחבושת לוותה בכאבים בלתי נסבלים. לאט לאט חלחלה להכרתו המחשבה שאולי הפצע אינו קל כל כך, והחזרה לגדוד ולחבריו הלכה והתרחקה.

יונה ניסה לחשוב על דברים שישכיחו ממנו את הכאבים. חשב על רגינה, יושבת ותופרת בעליית הגג ברחוב דה דואל ברובע התשיעי בפריז. על כירת הברזל של תנור הפחמים עומד סיר. מה היא יכולה לבשל? הרי אין גרוש בבית. אולי קיבלה כמה סו על תיקונים, קנתה כרוב והצליחה לשכנע את הקצב לתת לה עצם. עצם וכרוב זה כבר מרק, ורגינה יודעת לשכנע. אם ברונקה ושימק יבואו, והם בטח יבואו כי הם הבטיחו לו כשהתגייס שלא ישאירו אותה לבד, הם יביאו בגט. בינתיים כירת הברזל מתלהטת ומחממת את החדר. אם רק היה מספיק כסף לפחם לתנור.

המחשבה על התנור הקר, על כך שאולי אין לרגינה די כסף לפחם, החזירה אותו למיטה בבית החולים. בקצה אחד של האולם היתה אח שבערו בה בולי עץ. היה חם באולם, אבל הרגל כאבה ויונה לא רצה לחשוב על פריז בקור החורף. בעיניים עצומות המציא לעצמו מראה אחר. חוף הים של יפו, בקיץ. רגינה בשמלה בהירה ושניהם חולצים סנדלים ומבוססים בהונות בחול החמים של שעת בין ערביים.

שם היה להם הכי טוב.

אבל אי אפשר היה להישאר שם.

הארץ, ספטמבר 1928

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לא המרחק לא הזמן”