לישנא דני

לִישָׁנָּא דֶּנִי, בארמית: 'הלשון שלנו'. כך מכונה שפה זו בפי דובריה, יהודי זאכו. זאכו היא עיר במחוז דהוכּ שבכורדיסטאן בצפון עיראק סמוך למעבר הגבול העיקרי בין עיראק לתורכיה ובה התגוררה במשך מאות בשנים קהילה יהודית קטנה. יהודי זאכו עלו ארצה בתחילת שנות החמישים יחד עם כל יהודי עיראק.
הלהג הארמי שדובר על ידם במולדתם הוא אחד מן הלהגים הרבים של הלשון הארמית החדשה שעדין מדוברים בצפון עיראק, הן בפי יהודים והן בפי נוצרים וכן גם בפי קהילות מוסלמיות אחדות בסוריה. מספר דובריו של הלהג הארמי של יהודי זאכו הולך ומצטמצם במהירות וסכנת שכחה אורבת גם לאוצרות התרבות המיוחדים של הקהילה, הן היצירות הכתובות והן היצירות שעברו במסורת שבעל-פה כמו שירה עממית וסיפורי עם.
בספר זה הועלו על הכתב ארבעה-עשר סיפורי עם שנרשמו מפיה של ורדה שילה, בת העדה. ייחודו של ספר זה הוא שהסיפורים מובאים בו הן בשפת המקור – ארמית חדשה – והן בתרגום עברי ובכך הם משמרים מצד אחד את הלהג המיוחד של יהודי זאכו ומצד שני מאפשרים לקורא שאינו מכיר את השפה להתרשם מן הסיפורים בלבושם העברי.
לספר נוספו שני מבואות: האחד הוא מבוא לשוני שנעשה בידי מר עוז עלוני ומציג את הרקע הפילולוגי של להג ייחודי זה, והשני, הוא מבוא פולקלוריסטי נרחב, שנכתב על ידי ד"ר יואל פרץ ומאפשר לקורא להבין איך משקפים סיפורי הקובץ את מנהגיהם, אמונותיהם ודרכי חייהם של יהודי זאכו לפני עלייתם ארצה.

ורדה שילה נולדה בזאכו ושם עברו עליה נעוריה. בשנת 1951 בהיותה בת שמונה-עשרה עלתה ארצה עם משפחתה. את הסיפורים המופיעים בספר שמעה ורדה מפיו של בן העדה, יצחק שייח' ז"ל.
ורדה מעורה במורשת התרבותית של בני עדתה. חוקרים רבים נעזרו בידע הרחב שלה בשפה הארמית במחקריהם. בשנת 1994 פרסמה ורדה מילון עברי-ארמי לשפה הארמית בלהג יהודי זאכו בשני כרכים. בשנת 1986 ראה אור ספרה "הבישול הכורדי".

מקט: 978-965-7397-37-4

לִישָׁנָּא דֶּנִי, בארמית: 'הלשון שלנו'. כך מכונה שפה זו בפי דובריה, יהודי זאכו. זאכו היא עיר במחוז דהוכּ שבכורדיסטאן בצפון […]

---

אוֹ מַלֱכּ מֱן בַּעְ’דַד

אֱסְוָא וּלַסְוָא בֱּשְטוֹב מֱן אִילָאהָא לַסְוָא.

כָא נַקְלָא אֱסְוָא כָא מַלֱכּ גוֹ בַּעְ’דַד, וּאוֹ מַלֱכּ גֱבֵּוָא יָאֵוָא מַנִי וֵלֵה קַבֱּל אִילָאהָא. וּאוֹ מַלֱכּ טְלֱבְּלֵה מֱן הוּזָאיֵה דְבָּאזֱ’ר, וּבְּיָוֱלּוּ קוֹל שׁוֹאָא יוֹמָאסָא גְבֵּה מֱנּוּ גְ’וָאבּ, וּהַכַּן לָא מֱסֵלוּ גְ’וָאבּ טָאלֵה, בֱּמְתַלְתֵלוּ בְּכוֹלָא כּוּלּוּ הוּזָאיֵה. אַן נָאשֵה תוּלוּ וּבְּכֵלוּ וּקְחֱרּוּ וּלָא זֵאְלוּ מָה אוֹזִי. זְ’נֱגְבָא, יְאֱלֵּה בְּדַרְגָא כָא נָאשָא נוּכְרָאיָא וּכּוּלּוּ מוֹנֱכְלוּ אֱבֵּّה, וּאָאוָא הַם מוֹנֱכְלֵה אֱבּّוּ…

בַּסֱר כְּמָא דַקִיקֵה, קַם בָּקֱרּוּ, קָי הַתְכָא וֵתוּן תִיוֵה וּבֱּבְּכָאיָא וּקְחִירֵה? מֱרּוּ-לֵה, מָאטוֹ לָא הָוַךְ קְחִירֵה?! מַלֱכּ דֱדֵּה בָּאזֱ’ר גֱבֵּה מֱנֵּנִי אַמְרַכְלֵה, מַנִי וֵלֵה קַבֱּל אִילָאהָא וּהַכַּן לָא אַמְרַכְלֵה, בְּקָטֱלָּן כּוּלָּן הוּזָאיֵה. מַנִי וֵלֵה קַבֱּל אִילָאהָא?! לָא כִּיאַךְ מַנִי וֵלֵה קַבֱּל אִילָאהָא. לַוְמַן וַךְ קְחִירֵה רָאבָּא. וַכְתָא מְתַמִּי שוֹאָא יוֹמָאסֱת קוֹל וּאַכְנָן לָא כִּיאַךְ מַנִי וֵלֵה קַבֱּל אִילָאהָא וּהַכַּן לָא יָאַךְ יָוַכְלֵה גְ’וָאבּ, בָּאסֵה קָטֵאְלֵה רֵישָן… לַוְמַן וַךְ בֱּבְּכָאיָא אֱל אֱקְבַּל דֵנִי. אַכְנָן וַךְ בֱּזְדָאָא וּקְחִירֵה רָאבָּא.

מֱרֵּה-לוּ אוֹ הוֹזָאיָא נוּכְרָאיָא: מָרוּן תָא מַלֱכּ, דְאָנָא בַּמְרַנֵּה מַנִי וֵלֵה קַבֱּל אִילָאהָא. קַם בַּקְרִילֵה, אָאהֱת כִּיאֵת? מֱרֵּה-לוּ, הֵא כִּיאֵן. מְאֵיכָא כִּיאֵת מַנִי וֵלֵה קַבֱּל אִילָאהָא? מֱרֵּה-לוּ, מָה וַגּ’וֹכוּן-ילֵה! אָנָא כִּיאֵן. כוּזִּי… מֱרּוּ-לֵה: אִילָאהָא קַם שָדֱרּוֹךְ טָאלֵינִי דֱד מַכֱלְצֱתָּן מֱן אִיזֱד אוֹ כַּפּוֹרָא. בְּלַזִּי, בְּלַזִּי אְרֱקְלוּ וּמֱרּוּ תָא מַלֱכּ דְאִיס כַאְ הוֹזָאיָא בְּיָוֱלּוֹךְ גְ’וָאבּ. דְכִּיאֵה מַנִי וֵלֵה קַבֱּל אִילָאהָא…

מֱרֵּה-לוּ אוֹ מַלֱכּ, מֵסוּלֵה אַכָّא שַמְאֱנֵּה… סֵלֵה אוֹ הוֹזָאיָא קָם מַלֱכּ, אוֹ מַלֱכּ, קַם בַּקֱרֵּה אוֹ הוֹזָאיָא, מָאטוֹ כִּיאֵת? מַרִּי מַנִי וֵלֵה קַבֱּל אִילָאהָא? מֱרֵּה-לֵה אוֹ הוֹזָאיָא: בָּאשִ-ילָא. בַּס בַּלְכִּין אָנָא לָא יָאֵן מַנִי וֵלֵה קַבֱּל אִילָאהָא, וּאָאהֱת בְּקַטְלֱתִּי, וּנָאשֱת גְנָפֱּק אֱלֵּה אֱמֱר קְטָאלָא, אֱתְלֵה זַכוּס דְטְלָאהָא טֱלְבָּאיֵה קַבֱּל מָה קַטְלִילֵה. לַוְמַן אָנָא גֱבֵּן קַבֱּל מָה אַמְרֱן גְ’וָאבּ דִידִי, טְלָאהָא טֱלְבָּאיֵה מֱנְּוֹךְ מַלְאֱתּוּ, קַבֱּל מָה מְאַמְרֱת אֱל אֱרְגָ’אלִי דִידִי.

מֱרֵּה-לֵה מַלֱכּ, דֵה מַיְלוּ טֱלְבָּאיֵה דִידוֹךְ? מֱרֵּה-לֵה אוֹ הוֹזָאיָא: כַאְ, אָנָא גֱבֵּן מְכַלְפָּךְ בְּג’וּלָּן בַּס תָא כָא-כְּמָא דַקִיקֵה… טֱלְבָּאיֵה דֱד תְרֵה, זוּנִּי טְלָאהָא אֱמָּאיֵה גוֹזֵה. וּאַי דֱד טְלָאהָא, אָנָא גֱבֵּן מָנֱתּוּ אַנְיָא גוֹזֵה קָם אֵינִי. אָנָא גֱבֵּן כּוּד טְלָאהֱת טֱלְבָּאיֵה אָסֵה בְּאִיזִי, כַרָאיֵה בְּשַכְּלֱן בֱּגְ’וָאבּ אֱל בַּקַרְתוֹךְ. אוֹ מַלֱכּ שְלֱכְלֵה ג’וּלֵּה דִידֵה, וּהִיוִילֵה תָא דוֹ הוֹזָאיָא וּאוֹ הוֹזָאיָא שִי שְלִיכִילֵה ג’וֹלֵּה דִידֵה, וּהִיוִילֵה תָא מַלֱכּ, מְכוֹלֱפְּלוּ כּוּתְרוּ בְּגּ’וּלֵּה, אוֹ הוֹזָאיָא לְוִישִילֵה ג’וּלֱּת מַלֱכּ וּאוֹ מַלֱכּ, שִי לְוִישִילֵה ג’וּלֱּת הוֹזָאיָא. אֵה טֱלְבָּאיֵה קַמֵיסָא-לָא אַי דֱתְּרֵאְ, הַיָּא מְאוֹמֱרֵּה מַלֱכּ, מֵסֵה טְלָאהָא אֱמָּאיֵה גוֹזֵה שִי… מוֹסֵלוּ טְלָאהָא אֱמָּאיֵה גוֹזֵה.

מֱרֵּה אוֹ הוֹזָאיָא, אַתָּא אָנָא מַלֱכּ וֱן וּגֱמְאַמְרֱן אֱלּוֹךְ מָנֱתּוּ אַנְיָא גוֹזֵה. אַו מַלֱכּ דֱלְּוִישָא ג’וּלֱת הוֹזָאיָא שְכֱּלֵּה בֱּמְנָאיָא אַנְיָא גוֹזֵה, מְנֵלֵה כַאְ, תְרֵאְ, הִיל אֱשְתָא! אוֹ הוֹזָאיָא דִילֵה לְוִישָא ג’וּלֱּת מַלֱכּ, מְכֵלֵה דַרְבָּא לְאִיזֱת מַלֱכּ וּקַם בַּלְבֱּלּוּ כּוֹלּוּ גוֹזֵה. מֱרֵּה-לֵה אוֹ הוֹזָאיָא, מְנִי בָּאש! מָאטוֹ מַלֱכּ וֵת?! אַפִילּוּ מְנָאיֱת גוֹזֵה לָא כִּיאֵת מָנֱת?! מֱרֵּה אוֹ מַלֱכּ: בָּאשִ-ילָא, בָּאשִ-ילָא, אָנָא בְּמָנֱן כָא-גָא-כֵית… שְכֱּלֵּה בֱּמְנָאיֱת גוֹזֵה גָא כֵת מְנֵלֵה, הִיל נוּמְרֱת שוֹאָא. גָא-כֵית אוֹ הוֹזָאיָא, מְכֵלֵה אִיזֵה לְאִיז דוֹ מַלֱכּ, וּקַם בַּרְבֱּזְלוּ כּוֹלּוּ גוֹזֵה.

גָא-כֵית עְ’לֱטְלֵה בֱּמְנָאיָא כָא-גָא-כֵית קַם מַסְמֱקְלָא צוּרְטֱת מַלֱכּ וּגָא-כֵית צְרֱכְלֵה אֱלֵּה וּמֱרֵּה-לֵה: שְכּוֹל בֱּמְנָאיָא סְקִילָא! וּלָא עַ’לְטֱת. שְכֱּלֵּה בֱּמְנָאיָא אוֹ מַלֱכּ: כַאְ-גָא-כֱת צְרֱכְלֵה אוֹ הוֹזָאיָא, אֱל דוֹ מַלֱכּ: מְנִי סְקִילָא! אוֹ מַלֱכּ, גְ’גֱרֵּה בַּס לֵיבֵּה אָמֱר צ’וּ מֱנְדִי צֻ’כּוּן אָאוָא אַתָּא לֵוֵה מַלֱכּ, לֵיבֵּה גָ’גֱר. מֱרֵּה-לֵה: אָנָא גְמָנֱן בָּאש! מָה גֱבֵּת?! אָנָא גְשַכְּלֱן מֱן כַאְ, וּגְמָנֱן… אָאהֱת גְשַכְּלֱת מֱן כַאְ? מֱרֵּה-לֵה אוֹ הוֹזָאיָא, אֱלָּא מָאטוֹ גְמָנֵה?! לָא גְשַכְּלִי מֱן כַאְ? מֱרֵּה-לֵה אוֹ הוֹזָאיָא: גְשַכְּלִי מֱן כַאְ בֱּמְנָאיָא? מֱרֵּה-לֵה אוֹ מַלֱכּ: אֱלָּא מָאטוֹ גְשַכְּלִי בֱּמְנָאיָא, בֱּד תְרֵאְ?! מֱרֵּה-לֵה אוֹ הוֹזָאיָא: יַעְנֵה אָאהֱת כִּיאֵת דְלֵיס עֵ’יר אוּרְכָא דְמָנֵה בַּס מֱן כַאְ גְשַכְּלִי בֱּמְנָאיָא? מֱרֵּה-לֵה אוֹ מַלֱכּ: לֵיס עֵ’יר אוּרְכָא דְשַכְּלִי בֱּמְנָאיָא בָּאס מֱן כַאְ וּתְרֵאְ… מֱרֵּה-לֵה אוֹ הוֹזָאיָא: בָּא-מָאטוֹ אָאהֱת גְטָלְבֱּת מֱן הוּזָאיֵה אַמְרִי-לוֹךְ מַנִי וֵלֵה קַבֱּל אִילָאהָא?! אִילָאהָא אָאוָא קַמָאיָא-לֵה לֵיס קַבֱּל מֱנֵּה. מָאטוֹ דְלֵיס אוּרְכָא מָנֵה אֱלָּא מֱן כָא אוֹטוֹ לֵיס אוּרְכָא דְאַמְרִי מַנִי וֵלֵה קַבֱּל אִילָאהָא.

מֱרֵּה אוֹ מַלֱכּ, תָא דוֹ הוֹזָאיָא אָאהֱת חָכָם וֵת יָא הוֹזָאיָא, אָאהֱת חָכָם וֵת בְּאֱמֶת קַם ג’וֹבֱּתִּי בָּאש. אוֹ הוֹזָאיָא שְלִיכִילֵה ג’וּלֱּת מַלֱכּ, וּמֱרֵּה תָא מַלֱכּ, אַתָּא מַדְאֵרֱנּוּ ג’וּלֵּה דִידוֹךְ טָאלוֹךְ, וּהַלִּי ג’וּלֵּה דִידִי טָאלִי. מֱרֵּה-לֵה אוֹ מַלֱכּ, אָאהֱת לָאזֱם פֵּשֱת וַזִיר כַזְרִי גוֹ דִיוַן חֱכּוּמָא דִידִי, בְּיָוֱנּוֹךְ בֵּיסָא סְקִילָא וּעִיש תָא עֱיָאל דִידוֹךְ וּפַּיֵה-לוֹכוּן כָאיֵה בָּאש וּבַּסִּימֵה, וּפָּוֱת וַזִיר גוֹ חֱכּוּמָא דִידִי.

אוֹ הוֹזָאיָא שִי טְלֱבְּלֵה מֱן מַלֱכּ דְיָוֱל אֱמֱר דֱמְבָּטֱלָּא אֵה גַזֵירָה אֱל הוּזָאיֵה… אַי-דַמָּא מַלֱכּ הוּלֵּה אֱמֱר מְבַּטְלִילֵה אֱמֱר…

דַמֱּד שְמֵאְלוּ וּזֵאְלוּ נָאשֱת דַאי דוּכָּא, דְאֵה גַזֵירָה אוּרָּא מֱן רֵישוּ וּלֵיס כַטַר אֱלּוּ, שְכֱּלּוּ בְּשִׂמְחָה וּבֱּרְקָאזָא וּבֱּטְרָאפָּא גוֹ בָּאזֱ’ר בַּעְ’דַד, וּאוֹ הוֹזָאיָא, תוּלֵה כַזֱר מַלֱכּ וּמוֹסֵלֵה עֱיָאל דִידֵה שִי גוֹ חוֹש דְמַלֱכּ וּכּוּלּוּ קַם אֱבֵּלֵה אוֹ הוֹזָאיָא. גָא-כֱת פֱּשְלֵה נֵס רוּוָּא אֱמֵּד כּוֹלָּא מֱלֱּתֱת הוּזָאיֵה בְּזַכוּס דוֹ הוֹזָאיָא מֱן זָאכוֹ.

סֵלִי מֱן תָאמָא: וּמֱסֵלִי אֱמִּי טְלָאהָא כַבּוּשֵה כַאְ טָאלִי, וּכַאְ תָא מַחְכְּיַנִיס חֱכּّוֹסָא וּכַאְ תָא וַרְדֵה.
המלך מבגדד

היה ולא היה, טוב יותר מאלוהים לא היה.

פעם אחת היה מלך אחד בבגדד, ומלך זה היה חפץ לדעת, מי קדם לאלוהים. ומלך זה דרש מיהודֵי העיר, והִתנה עִמם שבתוך שבוע ימים רוצה מהם תשובה, ואם לא ימסרו לו תשובה, יתלה בחבל את כל היהודים. ישבו האנשים ובכו ונעצבו ולא ידעו מה יעשו. לפתע, נכנס בשער העיר איש נוכרי אחד, וכולם הביטו בו, וגם הוא הביט בהם…

לאחר דקות אחדות שאלם, מדוע אתם ישובים כך, בוכים ועצובים? אמרו לו, איך זה לא נהיה עצובים? מלך העיר הזאת רוצה מאיתנו שנאמר לו, מי היה לפני אלוהים, ואם לא נאמר לו, יהרגנו אותנו היהודים כולנו. מי היה לפני אלוהים?! איננו יודעים מי קדם לאלוהים. על כן הִננו עצובים מאוד. עוד מעט יתמו שבעת ימי התנאי, ואנו לא יודעים מי קדם לאלוהים ואם לא נדע לתת לו תשובה, יבוא ויערוף את ראשנו… לכן אנו מבכים על גורלנו. אנחנו פוחדים ועצובים מאוד.

אמר להם אותו יהודי בן נכר: אִמרו למלך, שאני אומַר לו מי היה לפני אלוהים. שאלו אותו: אתה יודע? אמר להם: כן, אני יודע. מאין תדע מי קדם לאלוהים? אמר להם: מה אכפת לכם?[1] אני יודע. הלוואי… אמרו לו: אלוהים שלח אותך אלינו כדי להצילנו מידו של כופר אכזר זה. מיהרו ורצו ואמרו למלך שיש אחד יהודי, ייתן לך תשובה. [יהודי] אשר יודע מי קדם לאלוהים…

אמר להם המלך, הביאוהו הנה ואשמע אותו… בא יהודי זה לפני המלך, ומלך זה, שאל את היהודי, כיצד יודע אתה? אמור לי, מי קדם לאלוהים? אמר לו היהודי: טוב הדבר, אך אולי לא אדע מי קדם לאלוהים, ואתה תהרוג אותי, ואיש שיוצאת עליו פקודת הריגה, יש לו זכות לשלוש משאלות לפני שיהרגו אותו. על כן רוצה אני, בטרם אגיד את תשובתי, שלוש משאלות ממך שאותן תמלא, בטרם תצווה על קִצי.

אמר לו המלך: ובכן אמור, מה הן בקשותיך? אמר לו היהודי: אחת, רוצה אני שנתחלף בבגדים רק לכמה דקות… בקשה שנייה, קנה לי שלוש מאות אגוזים. והשלישית, רוצה אני שתספור את האגוזים הללו לנגד עיני. רוצה אני שכל שלוש הבקשות יבואו בידי,[2] לאחר מכן אתחיל לענות על שאלתך. פשט המלך את בגדיו, ונתנם לאותו יהודי, והיהודי פשט את בגדיו שלו, ונתנם למלך, התחלפו השניים בבגדים, היהודי לבש את בגדי המלך והמלך גם הוא, לבש את בגדי היהודי. זו הבקשה הראשונה, [הבקשה] השנייה, מהר ציווה המלך: הָביאו גם שלוש מאות אגוזים! הֵביאו שלוש מאות אגוזים.

אמר היהודי, כעת אני המלך ואני מצווה עליך למנות את האגוזים הללו. המלך הלבוש בבגדי היהודי החל למנות את האגוזים האלו, ספר אחד, שניים, עד שש! היהודי שהיה לבוש בבגדי המלך, היכה על ידו של המלך, והתבלבלו כל האגוזים. אמר לו היהודי, ספור היטב! איך זה שאתה מלך?![3] אפילו ספירה של אגוזים אינך יודע לספור?! אמר המלך: טוב, טוב, אספור שוב… החל לספור את האגוזים, שוב מנה אותם, עד המספר שבע. שוב היהודי, היכה בידו על ידו של המלך, והתפזרו כל האגוזים.

שוב טעה במניה שוב [היהודי] גרם לפני המלך להסמיק[4] ושוב צעק עליו [היהודי] ואמר לו: התחל לספור ספירה יפה! ואל תטעה! החל המלך לספור: שוב היהודי צעק על אותו המלך: ספור היטב![5] המלך, כעס אך הוא אינו יכול לומר דבר, משום שהוא אינו המלך כעת, הוא אינו יכול לכעוס. אמר לו: סופר אני היטב! מה אתה רוצה?! אני מתחיל מאחד, וסופר… אתה מתחיל מאחד? אמר לו היהודי, — אלא איך הוא סופר?! לא מתחילים מאחד? — אמר לו היהודי: בספירה מתחילים מאחד? אמר לו המלך: אלא איך מתחילים בספירה, משתיים?! אמר לו היהודי: כלומר, יודע אתה כי אין דרך אחרת לספור, מתחילים לספור רק מאחד? אמר לו המלך: אין דרך אחרת להתחיל בספירה כי אם מאחד ושתיים… אמר לו היהודי: אז איך מבקש אתה מהיהודים שיאמרו לך מי קדם לאלוהים?! אלוהים הוא ראשון לכל, אין לפניו [דבר]. כפי שאין דרך לספור אלא מאחד, כך אין דרך לומר מי קדם לאלוהים.

אמר המלך ליהודי, על כך, אתה חכם, יהודי, חכם אתה, באמת השבת לי היטב. פשט היהודי את בגדי המלך, ואמר למלך, כעת אשיב לך את בגדיך, ותן לי את בגדיי. אמר לו המלך, צריך אתה להיות וַזִיר לידי במושב הממשלה שלי, אתן לך בית יפה, ופרנסה למשפחתך, ויהיו לכם חיים טובים ונעימים, ותהיה וזיר בממשלתי.

היהודי גם הוא, ביקש מהמלך שיתן פקודה לבטל את אותה הגזרה על היהודים… באותה שעה נתן המלך פקודה לביטול הפקודה…

כאשר שמעו וידעו אנשי אותו המקום, כי הוסרה אותה הגזרה מעל ראשם ואין סכנה עליהם, פתחו בשמחה ובריקוד ובמחיאות-כפיים בעיר בגדד, והיהודי הלז, ישב אצל המלך והביא גם את משפחתו אל חצר המלך, והכל אהבו את אותו יהודי, שוב היה נס גדול, היה עם כל העם היהודי בזכות אותו יהודי מזאכו.

באתי משם: והבאתי אִתי שלושה תפוחים, אחד לי ואחד למספרת הסיפור ואחד לורדה.