"אז מאיזו אגדה את? אני? מארץ עוץ… ואתה? אני איש הפח. אז אנחנו מאותה אגדה… אמרתי בשאלה. כן. הוא הניד […]
1.
“החיים הם כמו רכיבה על אופניים. כדי לשמור על איזון אתה חייב להמשיך לנוע“, אלברט איינשטיין
2011
נכנסתי לבניין שברחוב לילנבלום בתל אביב.
שערי נפרע מהרוח שסערה בחוץ. מעילי האפור המנומר בכתמים עגולים שחורים, הגן על רוב גופי מהקור. על מגפיי החומים נקוו טיפות גדולות מהגשם החזק שירד, ואת המטרייה שאיבדה את צורתה מהמאבק עם הרוח השלכתי כלאחר כבוד ועם לא מעט אכזבה אל תוך מכל האשפה הירוק, שעמד דומם ליד הכניסה לבניין.
גבר בגילי פטפט עם בחורה שישבה מאחורי שולחן הקבלה. הוא חייך אליי.
“שלום לכם,“ אמרתי בחיוך רחב משלי, מעיפה מבט ראשוני תוך כדי. קלטתי במהירות ארון זכוכית גדול שמציג לראווה אבני ריפוי ותכשיטים, כנראה עבודת יד, ודלתות מעץ שמובילות לחדר נוסף.
הבניין עצמו היה שחזור של בניין תל אביבי ישן, והתקרה הגבוהה שמעליי העידה על עברו המפואר, או שלא… טרם ידעתי.
“שלום,“ השיב הגבר, ניגש אליי והושיט את ידו. “אני ארי,“ אמר וסקר אותי במבט. “חתיכת סערה, אה?“
חשבתי לעצמי שאני בטח נראית כמו אחת שברחה מהבית או משהו כזה.
“אוסי?“ הוא שאל ואני הנהנתי.
“כן. כאן הסדנה? הגעתי למקום הנכון?“ שאלתי במבוכה קלה.
“נכון לגמרי. בואי, נעלה לקומה השנייה, שם הסדנה.“
עליתי אחריו לקומה השנייה. לוח מודעות קידם את פנינו, ובמבט חטוף הבחנתי ברשימה של סדנאות נוספות המתקיימות במקום.
הקומה התפצלה לשני חדרים. ביקשתי ממנו להמתין ונכנסתי לשירותים מהודרים שעברו שיפוץ מודרני. מצאתי את עצמי מול מראה גדולה, מסדרת בחיפזון את שערי הסורר שהתקרזל לו מהגשם.
התבוננתי אל תוך עיניי, שהחזירו לי מבט של ציפייה סקרנית, וחייכתי. עשיתי זאת.
כשיצאתי, ארי הוביל אותי לאולם רחב ידיים. ספוטים דולקים האירו רצפת פרקט חומה, נורה ג’ונס ניגנה ברקע. ארי הזמין אותי לשבת על כרית חומה גדולה שהייתה מונחת על הרצפה, והתיישב בעצמו על כרית דומה בצבע תכלת.
“אז אוסי…“ הוא פתח.
זה נשמע מבשר רעות בשבילי. הבנתי מייד שהוא מתכוון שאגיד משהו על עצמי.
“ספרי לי קצת על עצמך,“ הוא המשיך עם חיוך בעיניו.
נו, את אשר יגורתי בא לי, חשבתי. “מממ… אני אוסי כפי שאמרתי,“ פתחתי, מתבוננת ישר בעיניו. “לפני שנה וחצי עזבתי את ירושלים החרדית ועברתי לגור ברמת גן.“
“מה זאת אומרת ‘ירושלים החרדית’? היית חרדית?“ ניצוץ של סקרנות נדלק בעיניו.
“כן. הייתי בעלת תשובה במשך 25 שנים,“ השתתקתי לדקה. “ויש לי תשעה ילדים,“ הוספתי בחטף. שמתי לב לכך שהתיאור הזה הפך לכרטיס הביקור שלי והחלטתי להימנע מזה בפעמים הבאות. הגיע הזמן להחליף את הטקסט.
“אוקי…“ הוא אמר, ולאחר כמה דקות הוסיף, “וואו, את לא נראית!“
חייכתי. לא, אני לא נראית חשבתי לעצמי. הוא שיכל את רגליו לישיבה מזרחית, כמו ממתין שאמשיך לומר משהו, בדיוק כששמתי לב לכך שעייפתי מלספר על עצמי. הרגשתי צורך להישאר אנונימית, להיות לרגע ללא עבר.
“הסיבה שהצגתי את עצמי כך היא משום שבשבילי לבוא לכאן זה שינוי כפול,“ אמרתי מהורהרת, מתבוננת ברצפת הפרקט שבהקה אל מול עיניי. “העולם החדש שאני חווה לאחר כל כך הרבה שנים בעולם סגור, עולם פתוח עם הרגלים כה שונים, אחרים מאוד מהדרך שבה חייתי, ואפילו שהייתי חילונית לפני כן, זר לי אך מרתק כאחד. זה שונה, שונה מאוד.“ השתתקתי לרגע, מניחה לו לעכל את הדברים. “חוץ מזה, אני מתביישת ממש לרקוד בנוכחות אנשים זרים, אפילו שאני אוהבת מאוד לרקוד.“
“כאן לומדים שלושה מקצבים בסיסיים,“ אמר ארי. “השאר כיד הדמיון הטובה עלייך. המטרה היא לרקוד את עצמך, את מה שיש לך לומר, להרגיש. אין צורך לדעת.“
נזכרתי בשיחת הטלפון שלנו שבועיים קודם לכן. זה היה יום חורף בהיר, השמש הקרה חדרה דרך התריסים והאירה את החדר הדומם שלי.
שכבתי לבדי במיטה הזוגית הגדולה שלי והתבוננתי בארון החום הגדול ובכוננית הספרים. הכול מסביבי היה מסודר. אפילו הבגדים שלרוב היו תלויים על עמוד במבוק, נחו מקופלים על הפוף הסגול. באותו רגע לא ידעתי להגיד לעצמי אם נעים לי עם זה, או שהסדר הזה מעיק על נשימתי. זה היה מוזר בכל מקרה. יכול להיות שזה משהו שהולך ביחד, מין פיצול תחושתי, רגשי. בתחילת השינוי שעשיתי השקט והסדר האלה היו מעוררים בי פחד נוראי ואשמה שהייתה כובשת את כל ישותי. הייתי מתעוררת בבהלה ומגלה שגופי מזיע מהלחץ, בדרך כלל דמעות היו מציפות את עיניי וגרוני היה חנוק מצער. אבל כעת הייתי קפואה. אף על פי שרק לפני דקות אחדות פקחתי את עיניי, הגוף שלי נהיה כבד ועפעפיי החלו לרצד מעל עיניי בניסיון לעצום אותן. לא, לא, את לא נכנסת לזה, אמרתי לעצמי בטון קפדני. קומי, צאי, לא משנה לאן, העיקר שתהיי בתנועה. זה היום החופשי שלך ואת לא מתכוונת לבזבז אותו בהתחפרות בתוך המחשבות הנוגות. סידרו לך שמיים בהירים ושמש. קדימה, צאי.
קמתי בדיסוננס מוחלט. הרגליים שלי נעו לכיוון הרצפה, בזמן שהקולות שעלו מהמוח שלי נאבקו בהן. ניגשתי לכוננית, שלפתי מאחד המדפים את הספר “מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי“ של יונה לוי וקראתי:
“הקשר בין תחושות גרעיניות ותבניות תגובה מוטוריות.
גם עוררות תחושתית וגם עוררות ריגושית דוחפות לפעילות מוטורית שתחזיר את המערכת הגופנית-רגשית לאיזון רגשי פיזיולוגי“.
סגרתי את הספר, הלכתי לסלון והדלקתי את המחשב. מצאתי ביוטיוב יצירה של מוזיקת עולם. פסנתר החל לנגן ובחושיי הרגשתי את הצלילים זורמים אל חלל החדר וממלאים אותו, בדומה לתבשיל טוב שהבלו ממלא את הבית בריחו המפתה.
שאפתי עמוק פנימה את האוויר על כל מרכיביו: האור שחדר דרך התריסים, הצלילים שנשמעו והרהיטים המעטים שעמדו דומם. הנוקשות שאחזה בי בתחילה החלה להתפוגג. הבנתי איזו משמעות יש לתנועה והחלטתי למצוא חוג תנועה וריקוד.
שעה קלה אחר כך כבר יצאתי לרחוב, מהדקת היטב לגופי את ז’קט העור החום מפאת הקור. קודם כול ללכת. אחר כך חייגתי ואחר כך דיברנו.
“אני לא בטוחה שאוכל להשתחרר ליד כולם,“ חזרתי אל הפרקט. “אני פה כדי לנסות.“
“לנסות זה חשוב,“ אמר ארי במבט מעודד של “אני מאמין בך“.
“יש לי הרבה מה לשחרר, לומר, להרגיש…“ הוספתי בשקט.
“אני מתאר לעצמי.“
חייכתי בהקלה. לראשונה זה זמן רב הרגשתי משוחררת. ובתור התחלה זה היה טוב.
המשתתפים בסדנה התקבצו על רחבת הפרקט כחצי שעה אחר כך. לאחר תרגילי חימום אחדים והסברים של ארי על תנועה עגולה, הוא הפעיל את נגן המוזיקה ו-Hey now של לונדון גרמר התחיל להתנגן. התחלנו לנוע במרחב במקצב של תנועות עגולות, כמו ליצור מעגלים באוויר עם הידיים ועם האגן, שהניע את הרגליים שנסחפו אחריו.
שמתי לב לכך שגופי התקשח, ובמקום נינוחות ורוגע חשתי עצבנות וכיווץ של שריריי. עיניי פזלו לכל כיוון וכל תנועה שעשיתי עם ידיי הייתה רחוקה מלהיות עגולה, היא הייתה חדה וחותכת.
כל המחשבות האפלות האפשריות עלו לראשי והציפו אותי, כמו מקהלה צורמנית, שהייתה רחוקה מלהישמע הרמונית.
המוח שלי הניף את דגל ההתנגדות ובמקום להיות מרוכזת בריקוד מצאתי את עצמי בדמיוני באחת ההרצאות שהעברתי כשנה לאחר הגעתי לרמת גן. “מדוע קשה לנו כל כך לעשות שינוי?“ שאלתי את הקהל באולם.
“הפחד, האשמה, המחשבה שאנחנו הורסים משהו או מישהו כשאנחנו עושים שינוי, ההרגשה שאנחנו מאבדים שליטה, הם אלה שעוצרים אותנו,“ עניתי. “המחשבה שאומרת: ‘מי אני שארשה לעצמי לעשות שינוי’? לפעמים שינוי נתפס כמילה מגונה, מהפכנית, מאיימת, עבריינית, כזו שמעמידה את האדם שמתכוון לעשות שינוי בחייו כמישהו שנתפס בקלקלתו, או כמישהו שמקבל פריווילגיה שמותרת רק לאלה שקיבלו אישור.
“שינוי בהרגלי החשיבה שלנו נדמה בעינינו לפסגה גבוהה כל כך עד כדי ייאוש או רצון לנסות בכלל,“ המשכתי. “אנחנו מתפשרים על המציאות שבה אנו חיים, אוסרים את עצמנו באזיקים ומסתפקים בשלוש ארוחות ליום ובמיטה מוצעת לשכב עליה גם אם היא בנויה לתלפיות. סופרים את השעות ליום הבא בציפייה שמשהו יקרה או מסיחים את דעתנו בכל דרך אפשרית.“
הרגשתי שהגוף שלי נע על הרחבה בתנועות עקמומיות, מה שהגביר את המבוכה שלי. חששתי שהוא יוצא מאיפוס. דחקתי את עצמי לפינת האולם בתקווה שאיש לא רואה אותי, והדבר היחיד שעלה בדעתי היה איך אני יוצאת מהאולם בלי שישימו לב ובעיקר בלי שארי יעצור אותי.
בינתיים נמלטתי במחשבותיי בחזרה לאולם ההרצאות שהיה נעים למראה, מקושט בציורים ובעציצים מפלסטיק. עד כמה שלא אהבתי ממש את רעיון הפלסטיק, הם שיוו לאולם תחושת רוגע. אולי זה היה הצבע הירוק.
“השינוי שאנו עושים אינו נעשה בהכרח במציאות החיצונית,“ זכרתי את מילותיי לקהל, “הוא נעשה קודם כל במציאות הפנימית שלנו, בדרך שבה התרגלנו לחשוב ולראות את העולם, את החיים, את הסביבה ואת עצמנו. אנחנו חיים בתוך מעגלים. או שהמעגל יוצר חיבור או שהוא יוצר קצר.“
נזכרתי בשיעור טבע בכיתה ג’, במעבדה, כשלמדנו איך לחבר את המינוס והפלוס ליצור זרם כדי שהמנורה תדלק. זכור לי שלא התייחסתי לזה כדבר מובן מאליו, בעיניי הילדותיות זה היה פלא. אז עוד לא הבנתי שלא די בזה שהחוטים יהיו מחוברים, חשוב שגם המנורה עצמה תהיה תקינה, ומכאן זה לא מספיק שיהיו לנו הזדמנויות. חשוב שנהיה פתוחים להכיל אותן.
כעת על הרחבה המבוכה הפכה לכעס, שהלך והתעצם מול התנועה העגולה. שמעתי סביבי את רחשם של שאר המחוללים והסטתי את מבטי אל הווילון הארוך שכיסה את החלון בקיר.
מהי ההתנגדות הזו? שאלתי את גופי במחשבותיי. למה אני בורחת ולא מסוגלת להיות כאן ועכשיו?
“שני דבר אחד,“ שמעתי פתאום קול מדבר אליי.
אחד? איזה מהם? את הרגש? את המחשבה? את התנועה?
“שני את קצב הנשימה.“
נשמתי עמוק ופקחתי את עיניי. ארי היה שם מולי בתנועה משלו. הוא הניח את ידו על כתפי והניע את זרועי בתנועה רכה. “ככה…“
אוטומטית הסתכלתי לצדדים לראות אם מישהו מביט בי.
“אל תסתכלי לצדדים.“
“אז לאן?“
“אל תסתכלי. תקשיבי, תקשיבי למוזיקה.“
על זה לא חשבתי. מוזיקה אני אוהבת. כשיש מוזיקה אני מרגישה בבית.
“עצמי עיניים,“ הוא הורה לי ונע למרכז הרחבה, מותיר אותי בפינה שאליה דחקתי את עצמי, עיניי עצומות ואני נושמת נשימות עמוקות.
שאלתי את עצמי: לנוע על הרחבה או לעצור? להתרכז במחוללים או בתנועה של עצמי?
לאפשר לעצמי להתבטא או להמשיך את מסורת ההדחקה? לשמור בתוכי את התשוקה ליצירה או לשחררה החוצה? לשמר את הרגליי הישנים להקשיב לקולות של הפחד או לתת לביטחון שלי להתחזק? לכווץ את עצמי לכדי עובר קטן שתלוי בסביבה שלו או להעניק לו לידה ועצמאות?
אחד הדברים ששמתי לב אליהם ערב הפרישה שלי מהעולם החרדי היה לבוש השחור והלבן, שבעיניי אפיין את הקוטביות בבחירות. אין אמצע, אין דרך אחרת, אין גשר. ישנם שני צדדים ועליך לבחור מבין שניהם. יש אמת אחת והיא חייבת להיות חילונית או חרדית, כאילו אין משהו באמצע, כאילו להיות דתי ממוצע זה לא מספק. דברים דומים אמר לי רב אחד בתחילת דרכי כחוזרת בתשובה, “עדיף להיות חילוני ולא דתי ממוצע, פושר, ששואף לבינוניות,“ ואני האמנתי לזה מאוד.
כך הבנתי שחייתי בין הנוקשות לרכות, בין ה“בעד“ ל“נגד“, בין ה“יחד“ ל“לחוד“.
חיפשתי בתורה את המקור ל“שחור ולבן“ הזה, ל“או הכול או לא-כלום“ ובמקום זה מצאתי את הרמב“ם מלמד שדרך האמצע היא דרך המלך.
הרמב“ם ממשיל את הרפואה למטוטלת שנעה על צירה מצד לצד. כל זמן שהיא בתנועה, גם אם היא מורה על סטייה קלה, היא עדיין מורה על בריאות ואיזון. כשהיא נתקעת באחד הצדדים, היא מצביעה על חריגות שמתאפיינת בתסמינים שמעידים על מחלה כלשהי.
המחשבות גרמו לגוף שלי להתחיל להפשיר, כמו כדור שלג שנמס לאיטו מול אש מפזזת בתוך אח שטמונה בקיר, מכווץ במקצת אך מוכן לשחרר.
הרחבה קרצה לי, ורגליי נשאו אותי אל המרכז. חיוך החל להאיר את פניי, חיוך בלתי נשלט. לפתע ארי עצר אותנו, וזה הרגיש יותר כמו הדף אותנו. האנרגיה המשיכה לרטוט חזק בתוכי, ושכשהוא החל להסביר את המקצב הבא, הרגשתי שהמוח שלי נע, כמו בדהרת סוסים שיצאו באותו הרגע מהמכלאה לאחר תקופת צום ממושכת מהחופש שהם כה נזקקו לו, ורק בקושי הצלחתי לרסנו.
ארי לימד את התנועה ה“קווית“, וזה נראה לי כמו לחתוך את האוויר לצדדים עם הידיים ולהתקדם.
פשטתי את הסוודר עקב החום שהצטבר בגופי ונשארתי בגופייה השחורה. זיעה כיסתה אותי. הרגשתי מוכנה לצעד הבא.
לא חשבתי שזה יקרה לי מהר כל כך. בעצם לא חשבתי, או מדויק יותר – חשבתי דרך הגוף. זה היה חידוש בשבילי ושמחתי מאוד כי לזה בדיוק התכוונתי. הגוף שלי היה צמא לכך באותה מידה שנשמתי זרחה.
כעת לא האנשים, לא הקולות בראש שלי ולא האורות שחשפו אותי עמדו בדרכי.
רומן החל לבצבץ לו מתוך התנועה, רומן עם הגוף שלי. התנועה הקווית הקשתה עליי, ואסוציאטיבית ראיתי את עצמי באותם מצבים שבהם איבדתי את האסרטיביות ההכרחית כשהייתי צריכה לעמוד על שלי. הבנתי את ההיטלטלות שלי בין התגובות התוקפניות לבין הריצוי כשהרגשתי מאוימת. לא ידעתי לחתוך דברים בקו ישר אחד.
השיר Crazy של סיל התנגן ברקע. התחלתי לרקוד מול הקיר את התנועה הקווית, התנועה שחסרה לי מאוד בחיי.
בשנה הראשונה בהגיעי מירושלים לרמת גן הביטחון העצמי שלי ירד אל מתחת לאפס. נטיתי להסכים או לקבל כל דבר מהסביבה שהכרתי, רק כדי לא ליצור עימותים. הרגשתי שעשיתי מספיק בזה שקמתי והלכתי. היה אפשר להבין שאני אדם של עקרונות ואישיות, אישה שיודעת בגדול מה היא רוצה מעצמה ולאן היא חותרת, אבל הכול עדיין היה בחיתוליו והתקשיתי לתרגם זאת לאמירות חד משמעיות ולאותה נחישות שהפעלתי בעזיבה.
זו הסיבה העיקרית לכך שנסחפתי במערכת היחסים שנקלעתי אליה עם אורן, הגבר שפיתחתי כלפיו אובססיה בהגיעי לעיר הולדתי. נתקלתי בו ברחוב הסמוך למקום מגוריי, פניו היו מוכרות לי ואכן הסתבר שהוריו גרים לא רחוק מהבניין בו גרתי. חלקנו שכנות מבלי לדעת עד אותו רגע וזה נתן לי תחושה של משהו מוכר מעברי. נתליתי בו כמו עלה שפרח טרם זמנו והוא קטן ורך. תליתי בו את תקוותיי, את בדידותי, את פחדיי ואת חוסר הביטחון שלי. איבדתי את עצמי בו. בזמן אחר הייתי נמנעת מלהיכנס לקשר רומנטי איתו, אבל אז הוא היה קול שחסר לי.
כעת, מול המראה הגדולה, עקבתי אחרי כל מבע בפניי ותנועות איבריי, להפנימם כמה שיותר במוחי הרך.
“שימו לב למה שאתם מרגישים,“ נשמע קולו של ארי ברקע.
הרגשות גאו בי כמו הצפה מכוערת של מי בוץ, בדומה לבוץ של קפה שחור שהיה עד לא מזמן צמוד לתחתית הכוס. המבוכה שבה ותקפה אותי: תראי אותך! איך את נראית; ואז המבוכה הפכה לכעס: מה אכפת לך? ומשם לפחד – אולי את טועה? ולעצב – איפה הילדים שלי עכשיו? איפה החיים שלי? היכן אני? ולכאב – את לבד. לבד! ולאשמה – את לא בסדר! לא בסדר, לא בסדר, לא בסדר…
But we never gonna survive unless we get a little crazy… נכנסתי לקצב שהעלה חיוך על פניי והתנועות של גופי התחזקו בנחישות ויצרו “קוויות“ נאה למדי…
ארי סימן לנו לעצור. עצרנו.
“שקשקו את הגוף,“ הוא ביקש בעודו מנענע את גופו בלי שליטה. ניערתי את עצמי. “נשמו עמוק כדי לנקות את מה שעלה,“ הוא המשיך להדריך. ניסיתי לנקות בכמה שניות. זה לא עבד, זה תפס אותי חזק. את לא חייבת להצליח, תני את הזמן, שמעתי את עצמי מבפנים.
“מקצב שלישי,“ ארי חתך אותי בלי לדעת מה קורה איתי. “המקצב הבא הוא תנועה בלי שליטה, תנו לגוף להתפרק, לעשות את שלו.“ הוא השמיע את Cosma וקרא: “קדימה!“
תנועת ה“בלי שליטה“ הפחידה אותי. לאבד שליטה היה אחד הפחדים הגדולים של חיי אם לא האיום ביותר.
נכנסתי מהוססת וחוששת, וכעת, לפגוש את עצמי היה מעבר מהיר וחד שכבר גרם לי לחוש שאני באיזה חוסר שליטה. פחדתי שאצא “הפוכה“ מהסדנה – יום עבודה חיכה לי למחרת – ובלי קשר עבדתי קשה מאוד לייצב את רגליי מחדש באדמה.
אך הגירוי היה חזק ממני. הדחף לחוות משהו אחר בדרך שונה משך אותי. התחלתי לנוע במקצב ה“בלי שליטה“ ונתתי לגופי לקחת אותי לכל מקום שבחר.
ראיתי את עצמי מתפתלת במנהרה ארוכה וממגנטת שלא נגמרת. המנהרה הייתה חשוכה, מלאת חוטים, חלקם צבועים באדום וחלקם בכחול. הם דמו לשורשים באדמה, רבים מהם סבוכים ואחרים נחו זה ליד זה ברוגע.
לא שאלתי שאלות. פשוט זרמתי עם הטראנס והחלקתי במורד החוט הראשון שלקח אותי איתו.
מצאתי את עצמי הולכת ברחוב חשוך. כמה כוכבים נצצו מעליי, חוטי ברק הבריקו מדי פעם בשמיים השחורים, ורעמים רעמו כמו תופים במופע אפריקאי.
נענעתי את גופי בלי שליטה, ומהצד, בתוך המנהרה, פסעתי במרץ.
גשם חזק החל לרדת, והחוטים שבמוח שלי רטטו בקצב שלא הכרתי קודם.
המנהרה התפתלה עוד ועוד והרחוב נהיה רטוב.
פנסים כתומים החלו להידלק. לבשתי מעיל בצבע בורדו, מנוקד בעיגולים לבנים, עם בטנה עשויה פרווה מפוספסת בשחור ואפור שחיממה אותי. הזעתי. בסך הכול עוד כמה בניינים אמרתי לעצמי, דוהרת מבפנים.
יעקב, החבר שלי מכיתה ג’, ליווה אותי עד לצומת של הרמזורים ומשם המשכתי לבד. הכנו שיעורים בביתו ושיחקנו קלפים ודמקה.
רחוב הירדן 40. אני צריכה להגיע למספר 46 כדי לפנות ימינה ולהיכנס לסמטה שמובילה לביתי.
הרעם הרעיש בשנית. נתקלתי בספסל החום שעמד בצד המדרכה. “אימאל’ה,“ אמרתי בקול והחוט האדום נרעש.
שקשקתי את גופי בתנועה הבלתי נשלטת על הפרקט. הספוטים שבתקרה התחלפו בפנסים הכתומים של הרחוב בלי הפסקה.
מהסמטה פניתי מתנשפת לרחוב שבו עמד ביתי. עוד שני בניינים, וזהו. הגשם פסק. חבורה של בני נוער עמדה מתחת לבניין בן ארבע קומות, סמוך לבניין שבו גרתי.
“הי, ילדה,“ אחד מהם קרא לי.
עיניי החומות הביטו בו בתמימות.
“ילדה,“ הוא חזר, “בואי רגע.“
נעמדתי במקומי. לא ידעתי אם לגשת אליו או להתעלם ולהמשיך.
על ידו עמדה הבת של השכנים, שגרה בבניין אחר ברחוב. התקרבתי אליו בהיסוס והחוט האדום עבר לדום. הוא חייך כשקרבתי ואז צרח בפתאומיות, “אימאאאא…“ צרחתי איתו בשל הבהלה שאחזה בי והתנשמתי בפראות. הם פרצו בצחוק. שנאתי אותו, והחוט האדום התבלבל. על הרחבה הגוף המשיך לשקשק בלי שליטה, ובדמיוני שמעתי שקשוק של רכבת. במנהרה, האיברים שלי רעדו ודמעות עלו בעיניי. עליתי בריצה כל עוד רוחי בי לקומה השלישית ודפקתי בחוזקה על הדלת. אחותי פתחה לי את הדלת. נצמדתי לקיר שלידי חיוורת ומבולבלת, כשהדמות של הבחור הצורח מתערבבת לי עם עיניה של זו שגרה ליד.
“הכול בסדר אוסי?“ אימא שאלה מתוך הסירים במטבח.
“כן. הכול בסדר,“ עניתי חלושות.
החוטים האדומים געשו: “מה בסדר? מי בסדר? איך בסדר? שום דבר לא בסדר!”
“הכול בסדר,” ניסיתי להרגיע אותם.
“אפשר לצעוק, להכות בכרית או כל דבר אחר שישחרר את הכעס שלכם,“ אמר ארי ברקע. אנשים מסביבי החלו לצעוק, כמה מהם הכו עם כרית ברצפה. לקחתי כרית, התקרבתי לקיר והתחלתי להכות אותו בכל כוחי, רואה בדמיוני את האטימות של אותו בחור מהרחוב, צוחק אל מול הבהלה הנוראית שהציפה אותי.
החוטים האדומים במוח שלי פרצו מחסום, כמו קהל מתפרץ דרך מחסום שהציבו מאבטחים בהופעה משובחת. תמונות צפו אל מול עיניי: הרב בבית הדין, מנהלת הסמינר שסירבה להקשיב, מנהל בנק שהסיר עיניו ממני והתעלם, ראש הממשלה שהתעלם מהעניים בזמן שליטף את הטייקונים, החשבון המוגזם בקנייה שגרתית, אלה שאומרים מה לעשות, שרוצים שזה ייעשה בדרך שלהם, סטיקרים שקוראים למלחמה, שמתחננים לשלום, זעקות של כאב שאיש אינו שומע, זוגות שנפרדים בגלל קצר בחוט כזה או אחר, ניסיון נואש להסביר, להיות מובנים… התמונות התחלפו בקצב מסחרר, והקיר ספג את מכותיי בשתיקה. גופי רעד בקצב הטראנס, ניער ברצף את כל התמונות החוצה, הן ניגרו כמו שפך של מים והתנועה נעשתה רפויה יותר, עדיין בלי שליטה אך רפויה.
עפתי עם הרוח במרחב השמיים, גמעתי אוויר והדמעות המשיכו להרטיב את פניי ואת צווארי. תמונות חדשות עלו: שמש זורחת, מים זורמים, חיוך של תינוק, עצים שנעים ברוח, חיבוק אוהב…
“מאושרים הם התמימים והחפים השוכחים את העולם שהעולם שכח“, מילותיו של אלכסנדר פופ ריצדו אל מול עיניי גדולות וסגולות, והחוט הכחול במוחי בחר לקרוא את זה אחרת: “מאושרים הם התמימים והחפים הזוכרים את מה שהעולם שכח“.
היי את השינוי שאת רוצה לראות בעולם! חשבתי כעת. לשכוח זה להדחיק, זה גורם לנו לחזור על טעויות. החוטים האדומים התנגדו. הם משכו אותי לכיוון מטה, תופסים בידיי. הרגשתי את ידיי נעות ברפיון מוחלט בלי שום יכולת להתנגד. החוטים משכו ומשכו, החלקנו במהירות אל עבר שלולית עמוקה. “לא!“ צעקתי, “אני אטבע!“
הם לא התחשבו בצעקותיי. הסתחררנו סביב כמו במגלשות הספיראליות בגן העיר. הסתובבתי על הרחבה באולם. צעקות נשמעו ברקע, נאקות, כריות שהוטחו ברצפה ללא רחמים וטפיפות רגליים.
רעם הרעיד את השמיים ומטר נוסף החל לרדת. איך זה שחם לי כל כך?
הרגשתי את טיפות הגשם על פניי והסטתי את השיער שנדבק לפניי הלחות. הגשם היה מלוח וצמרר את גופי.
החוטים האדומים הובילו. הרגשתי בכעס שלהם. החלקנו במהירות אל עבר השלולית שקרבה וגדלה, עד שלבסוף נפלתי לתוכה, גופי כוסה במים ונגעתי בקרקעית. התקשיתי לנשום, אוויר, אוויר, אני צריכה אוויר…
מישהו לא רחוק ממני שאל, “ארי, אפשר לפתוח חלון, להדליק מאוורר?“
“אהה…“ הוצאתי את ראשי מהמים ואוויר החל לחדור לשלולית, מייבש את גופי. נגעתי בשלולית, אוחזת טיפה בידי. פרצוף ניבט ממנה וכאב החל להציף אותי. “את מבינה?“ חוט אדום שאל אותי. “עדיף להדחיק.“
“עדיף לזכור ולשחרר!“ עניתי בתקיפות.
הוא החמיץ פניו ואמר, “כששוכחים זה לא קיים!“
“כששוכחים זה הופך לשלולית אחת גדולה. זה חי בעומק המים, על הקרקעית, מקבל צבע ירוק עכור וצורה של אצה. זו ביצה. זה מתעורר לחיים בכל פעם שמשהו דומה קורה ולא תמיד מבינים את הקשר, הבנת?“
החוט האדום זז בהתנגדות.
“מה כל כך קשה לך?“
שאלתו החזירה אותי לקהל באולם שבו הרציתי. “היכולת שלנו לעשות שינוי תלויה בחיבור שלנו לרגע הזה,“ אמרתי. “אנחנו לא יכולים למחוק את הזיכרונות המכאיבים שלנו, אנחנו יכולים לשנות את היחס שלנו אליהם.“
שקט מתוח עמד באולם ומישהי אמרה, “אבל מה עושים עם הכאב?“ היא נעה בעצבנות בכיסא שלה וקולה רעד.
“נלמד לסלוח,“ אמרתי בשקט.
“לסלוח?!“ ספק שאלה ספק מחתה, “אני לעולם לא אשכח מה שקרה לי, מה שעשו לי, ולעולם לא אתן חנינה לאלה שפגעו בי!“
הבנתי אותה. לסלוח נותן תחושה שהענקנו חנינה למי שפגע בנו. היינו מעדיפים לראות אותו נענש וסובל לא פחות מהסבל שלנו, אבל להדחיק או לזכור בלי לסלוח אוסר אותנו ונראה שאנחנו אלה שלא קיבלנו חנינה. זה ישאיר אותנו במעגל השנאה בלי יכולת להשתחרר.
נזכרתי בסטיקר “לא נשכח לא נסלח“ וחשבתי לעצמי – למי זה כואב יותר, לאלה שלא שוכחים או לאלה שלא שוכחים להם?
“יש אמצע,“ השבתי לה. “נזכור כדי לנקות את עצמנו מהכאב ונזכור את מה שאנחנו רוצים ללמוד מהחוויה כדי לרפא את עצמנו.“
החוט האדום לא רצה לדבר איתי. העלבתי אותו, הוא היה בטוח שהוא שומר עליי מפני אותם זיכרונות כואבים, מהפרצופים, מהצבעים, מהקולות, מהטעמים, מהמקומות. הטראנס חזר לקצב הבלתי נשלט שלו, העלה את רף האקסטטיות והרחבה התמקדה מולי בריבוע אחד. זזתי על אותה משבצת עשרות פעמים. כיבו את המאוורר כי מישהי אמרה שקר לה, ואני חשבתי שזה החוט האדום שהתקשה לוותר ומרוב פחד החל להצטמרר בעצמו.
החום התפשט שוב בגופי ולא ידעתי אם זה מההתלהבות או מהכעס. החוט האדום כעס ללא ספק על החוט הכחול, שדיבר בקול מתון והגיוני, מרגיע ותומך ברצון שלי לתת פירוש אחר לזיכרונות שלי כדי להשתחרר.
הטראנס נשמע כמו צליל מהדהד שעובר דרכי ונחלש בהתרחקו למרחב.
שקט… הטראנס חזר לשלו, פראי משהו. החוטים קיפצו זה כנגד זה בתוך ראשי כמו באומנויות לחימה, סובבו זה מול זה ודהרו: לשכוח ולהדחיק! לזכור ולשנות! הבחור מהרחוב התערבב בראשי עם יעקב, ולחלקיק שנייה חשבתי שאולי הצרחה שלו הייתה בעצם זעקה נוראית לחסר בתשומת לב, בצורך להתייחסות. הפרצופים שלו ושל יעקב התחלפו כמו ערבוב קלפים של נסיך ופוקר, הבת של השכנים נכנסה פתאום באמצע, בעיניה מבע נבוך שהתחלף לצחוק שתלוי על בלימה. מעיל הבורדו גדל והנקודות הלבנות זרחו…
אימאל’ה, זעקתי מבפנים, אני מאבדת שליטה. אלוהים! איזה פחד. מה אני עושה פה? איפה הילדים שלי? איפה ירושלים? הדת? מי צודק? מה יהיה הסוף? יש גיהינום? יש גן עדן? אולי אני באמת לא בסדר? אבל אני רוצה חופש! אני צריכה חופש! אני לא יכולה עוד עם הלחץ הזה! את עושה כמיטב יכולתך, ברחי! לאן? איפה האומץ שלך? האמונה? הראש שלי…
תפסתי את הראש בידיי. החוט הכחול נע על צירו, חזק, מאמין, כשהחוט האדום מתגרה בו. הביצה רעדה והמים עמדו לגלוש, אני נחנקת…
“אתה יכול להדליק שוב את המאוורר?“ שאלה מישהי צעיר שרקד סמוך אליה. “כל כך חם,“ היא הוסיפה.
“תודה,“ חשבתי לעצמי בהקלה. איזה מזל שחם לה.
“תודה על מה?” החוט האדום שאל.
“תודה על הכול,” החוט הכחול ענה.
הם החלו להסתובב ושוב ראש הממשלה עלה לי לראש. האיום האירני, מי שמאמין לא מפחד! העניבה של הפקיד מהבנק, חשבון החשמל, הקשישים במועדון שבו עבדתי, הפאה שחבשתי, הגופייה הכחולה שלבשתי בפעם הראשונה ברחוב אחרי שנים רבות, נרות של שבת, עץ ליד נחל, חדר לידה ומאוורר גדול שפעל מעל ראשי בזמן הצירים, הבטן שלי… אני מרגישה אותה כעת, בטח יהיה לי כיווץ שרירים מחר, אוי, אלוהים, כמה אפשר לקפוץ!
“את לא חייבת, את בוחרת!” אני שומעת את החוט הכחול. חייכתי אליו, מקפצת בדביקות, הוא החזיר לי חיוך. החוט האדום אותת, שלא תחשבי, זה לא נגמר… הביצה נעלמת לאיטה… המוזיקה מתרחקת… הרכבת כבר אינה נראית באופק. אני שומעת רק תוף שחוזר על עצמו בקצב מונוטוני, הוא קרוב כל כך שנדמה לי שהוא בתוכי. בחיי, רק שלא אשתגע, רק שלא אאבד שליטה. אולי כבר איבדתי…?
ריחפתי בתוך סבך החוטים, מחפשת פרצה לצאת החוצה. “תישארי,” הם קוראים לי. אני מהססת, התוף הולם בקצב של נפתח-נסגר, פולט-קולט. אני מרגישה את התוף קרוב מתמיד… אני מגששת לאורך גופי בעיניים עצומות. הנה, מצאתי! זה הלב שלי. יש לי לב חזק… ושוב… תודה, תודה, תודה.
אני פותחת את הדלת, הראש שלי עדיין נע על צירו, הכתפיים שמוטות והמנגינה מתרחקת, הקולות מתרחקים, החוטים והרכבת שהותירה פסים ריקים מאחור.
ארי החליף את המוזיקה. צלילים של מוזיקת מדיטציה מרגיעה החלו להתנגן.
התקשיתי לפקוח את עיניי. שקעתי עמוק בטראנס ולקח לי זמן לחזור למציאות.
“תתפסו פינה, אתם יכולים לשבת, לשכב, להתנועע ברוגע, ולהרפות,“ באה ההוראה.
נשכבתי על הרצפה ועצמתי שוב את עיניי. עם כל נשימה ששאפתי ונשפתי הרפיתי את גופי ובעיקר את מחשבותיי.
הרגשתי מעין ריק מבורך, וכשארי ביקש שנשב במעגל לשיתוף, ירדתי למטה והתיישבתי על הספסל שבכניסה.
טיפות זלגו מהעצים, והשיחים הרטובים שהיו צמודים לגדר של הבניין הדיפו ריח משכר של עלים ופרחים רעננים. זה השתלב נפלא עם החוויה שחוויתי.
הסתכלתי על מעט המכוניות שחלפו על הכביש ועל כמה אנשים שעברו ברחוב. עוד לא ידעתי להגיד לעצמי מה בדיוק היה שם בסדנה, אבל הרגשתי טוב, כמו רכבת שפרקה חלק ממשאה וחנתה בתחנה, ממתינה ליום הבא.
לא הרגשתי צורך לחלוק את החוויה שלי עם כולם. למעשה גם לא רציתי, רציתי להיות עם עצמי. הדלקתי סיגריה.
“הי.“
מישהו דיבר אליי, הסבתי את ראשי לאחור.
“הי, נעים מאד אני דורון,“ הוא אמר בחיוך רחב בעודו יוצא מהבניין.
“נעים מאוד, אוסי,“ עניתי מדושנת עונג.
“זה היה חזק, אה? פעם ראשונה שלך?“
“כן,“ עניתי, “ושלך?“
“אני מגיע מדי פעם, אבל נראה לי שאתחיל להתמיד. זה היה טוב.“
הוא התיישב על הספסל לידי והספסל חרק.
“מאיפה את?“
“מרמת גן, ואתה?“
“גם…“ הוא חייך.
“שכנים“ אמרתי, כשהתברר שאנחנו גרים במרחק שני רחובות זה מזה.
“מה את עושה בחיים?“
“מממ… שאלה טובה, עושה שינוי גדול…“ מלמלתי. “אני מטפלת ברפואה משלימה. הרבה שנים.“
“אה, יפה. נשואה?“
“לא, גרושה.“
“ילדים?“
“תשעה.“
“מה?“ הוא נדהם. “לא רואים עלייך,“ הוסיף בצחוק.
“כן, אני יודעת.“ כבר לא ידעתי להגיד לעצמי אם זו מחמאה או לא. מצד אחד זה החמיא לי, אבל מצד שני זה כל הזמן החזיר אותי לעובדה שהם נשארו בירושלים ואני לא שם.
“מי מביא לעולם כל כך הרבה ילדים?“
“מי שהיה חרדי,“ אמרתי בעודי בוהה בעלה הגדול שנפל מהעץ.
הוא צחק שוב. “היית חרדית?“
“כן. חזרתי בתשובה ואחרי שנים רבות עזבתי.“
“וואו, כנראה משהו נדפק שם בגדול.“
“כן,“ אמרתי. “משהו נדפק בגדול.“
“איך את מסתדרת עם זה? רגע, היית חרדית ממש לפני כן?“
“כן, ממש. חייתי כחרדית מן המניין, הקפדתי לקיים מצוות, קלה כבחמורה, ילדיי למדו במוסדות החינוך החרדי, תלמודי תורה, בית יעקב. חייתי בהתנזרות מוחלטת מכל מה שריח החילוניות נודף ממנו ועכשיו לוקח לי זמן להסתדר.“
“אני לא אשאל בת כמה את…“
“אל תשאל,“ חייכתי. הרגשתי נבוכה כי לא היה לי חשק לשאול אותו שום שאלות בקשר למי שהוא ומה הוא עושה. הרושם של הטראנס עדיין רטט בתוכי.
הוא נתן לי טרמפ והוריד אותי ליד הבית. נכנסתי לסלון הקטן והחשוך ברגשות מעורבים, אחוזת התרגשות מחד ומוצפת מאידך.
הכרתי את התגובה הזו. היא אופיינית לסשנים רגשיים. הבנתי שיש כמה דברים שאצטרך להתייחס אליהם:
האשמה הנוראית שרובצת עליי.
הפחד מהבדידות.
הדרך למצוא איזון מחדש, ליצור אותו.
“אני בטוחה בשינוי שאני עושה,“ אמרתי בלחש לסלון שכעת היה מואר ברכות, ונשכבתי על הספה הכתומה. חזרתי על זה כמנטרה, “אני בטוחה בשינוי שאני עושה…“ חזרתי בדמיוני שוב לקהל בהרצאה שנתתי ובמילותיי שלי, “אבקש מכולם לקום ולנוע במרחב האולם ולומר: ‘אני בטוח/ה בשינוי שאני עושה’.“
רחש עלה מהתנועה של הקהל והמילים התעופפו באוויר. כל אחד אמר וכל אחד שמע. “כל מחשבה שאנו חושבים, כל מילה שאנו אומרים יוצרות את המציאות שלנו, הכול מתחיל בצעד הראשון,“ אמרתי בקול רך.
הקהל חזר גם על כך.
“הצעד הראשון מפחיד,“ המשכתי, “זה כמו להיוולד למציאות חדשה וזה לא משנה באיזה עניין. כל דבר שהפך לחלק מהשגרה שלנו, שנקשרנו אליו, שראינו בו עוגן, שנאחזנו בו גם אם הוא היה משהו שלילי, מקשה עלינו להשתחרר. מתעוררת תחושת תלישות ופחד מפני הבאות.“
דמותו של אורן עלתה בראשי, ההיאחזות בו. אחזתי בו כמו בעוגן של אונייה כבדה במיוחד. הנחמה שלי מכך הייתה שבסופו של דבר זה התגלה כעוגן ממשי שלא רק שחיזק אותי, אלא אף העלה והוציא אותי מהסערה שהייתה מנת חלקי.
לאחר כמה חודשי תעתועים, החלטתי להתנתק ממנו באופן סופי, להתנתק מהתלות שנבעה מהפחד. ערב אחד קבעתי איתו פגישה בביתו. זה היה ערב קריר יחסית לחום הלוהט של אוגוסט. ישבנו במרפסת. ריח עדין של יסמין חדר לאפי, מנורת לילה האירה באור נוגה, מוזיקה נשמעה מהסלון ובירות היו על השולחן. בימים כתיקונם הייתי מתפתה לבירה אחת או שתיים, בפרט שהן נראו קרות ומרעננות, אך הפעם לא. הייתי חדורת מטרה לסיים את הקשר הזה, גם אם יהיו לי התקפי קריז ופאניקה יחד. פתחתי במונולוג שסיכם את תקופת המעבר המייסרת שליוותה אותי בתחילה ואת המסך שיורד על יחסינו. בחרתי להתנתק בטוטליות שבסך הכול אפיינה אותי מאוד. הצעד שעשיתי כשעברתי מירושלים לרמת גן היה נועז הרבה יותר מהפרידה הזו, שכעת נתפסה בעיניי כמגוחכת, שכן לא היה בה משהו ממשי אלא רק מה שדמיינתי שיש.
הודיתי לאורן ונפרדנו. חלפו עוד כמה חודשים שלוו בקריזים סביב דמותו, אבל שיננתי לעצמי שזה רק צורך, רק פחד, רק היאחזות סתמית שמשאירה אותי סגורה במקום חדש. לאט ובעקביות זה החל להשתחרר. השריר הזה שהפעלתי, שריר ההתנגדות לכל מגע מכל סוג שהוא עם אורן, חיזק אותי והחזיר אותי לעצמי, הזכיר לי מי אני ואילו עוצמות קיימות בי. בדיעבד, עם כל יום נוסף של פרידה למרות הטלטלה, שמחתי. שמחתי שזה קרה לי!
הספה הכתומה עטפה אותי בחום, עקבתי אחרי תנועתם של שני הדגים הזהובים באקווריום שעמד על המדף האדום, והגוף שלי שקע, לוקח איתו את המחשבות, הרגשות, התחושות והחוויות אל הקסם של השינה.
אין עדיין תגובות