החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לקראת הבנה מחודשת של עולמו של הילד עם האוטיזם – מיהו הילד הנמצא בחדר?

מאת:
הוצאה: | 2021 | 367 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

הספר עוסק בעולמם של ילדים עם אוטיזם. הספר מבקש להבין מי הילד הנמצא בחדר, מה מתרחש בתוך נפשו, מהן שאיפותיו ומאווייו, פחדיו ורצונותיו, וכיצד הוא חוֹוֶה את העולם סביבו ואת עצמו בתוכו.

מודל אחד בספר מציג את עולמם של ילדים עם אוטיזם שלא פיתחו שפה מילולית, בעיקר באמצעות הגותו של לודויג ויטגנשטיין, העוסק בתהליכי המשׂגָה של החוויה ודן במהות היחסים האפשריים בין המילים שבשפה לחוויה ולרגש.

מודל שני מציג את החוויה של ילדים עם אוטיזם שפיתחו שפה, אך מתקשים להשתמש בה כדי לכונן את חוויתם הרגשית. הספר דן באופן שבו הם משתמשים בספרות, בעיקר באגדות ובספרות מידע בדיוני לצורך כינון עולמם הרגשי.

הקריאה בספר פותחת צוהר להבנת עולמו הכמוס של הילד הלוקה באוטיזם תוך הצגת מקרים מתוך החדר ומאפשרת לקורא הצצה לתוך עולם זה.

 

עירית חגי היא בעלת תואר דוקטור בפילוסופיה, פסיכולוגית חינוכית והתפתחותית ותיקה, המטפלת שנים רבות בילדים עם אוטיזם ובמשפחותיהם. ספר זה מתבסס על עבודת הדוקטורט שנכתבה במסגרת המסלול לפסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר אילן.

מקט: 4-249-50844
הספר עוסק בעולמם של ילדים עם אוטיזם. הספר מבקש להבין מי הילד הנמצא בחדר, מה מתרחש בתוך נפשו, מהן שאיפותיו […]

מבוא

פתיחה

ספר זה עוסק בתהליכי כינון העצמי והעולם הרגשי של ילדים עם אוטיזם בדרגות תפקוד שונות. מטרתו היא להבין מהו עולם זה וכיצד הוא מתכונן, ובתוך כך להבין מי הוא הילד הנמצא בחדר הטיפול וכיצד ניתן ליצור עימו קשר.

ארצה לטעון כי קיימת לקוּנה בתחום זה. הספרות החלוצית העוסקת באוטיזם הייתה ברובה הגדול פסיכואנליטית[1] (אלווארז, 2006; טסטין, 1994; Bick, 1968; Meltzer, Bremmer, Hoxter, Weddell & Wittenberg, 1975; Rosenfeld, 1997; Tustin, 1972, 1984, 1990, 1991, 1994). ספרות חשובה וחלוצית זו, שפתחה צוהר להבנת תופעת האוטיזם והפנתה את הזרקור לעיסוק בתחום זה, עוסקת פחות בתהליכי כינון העצמי ועולמו הסובייקטיבי של הילד עם האוטיזם ויותר בתהליכים הגנתיים ופסיכופתולוגיים. כך למשל ספרות זו שמה את הדגש על דפוסי אינטראקציה אינסטרומנטליים ובלתי אישיים עם הסביבה, כגון הזדהות דביקה עם האחר (Meltzer et al., 1975; Bick, 1968) או שימוש באחר כמגן בפני העולם (Tustin, 1990), ועל דפוסים תבניתיים וחזרתיים המאפיינים את התנהגותו של הילד עם האוטיזם. ספרות זו ממעטת לעסוק, למשל, בסיבות הרגשיות והדינמיות שבבסיס דפוסי ההתנהגות החזרתיים, או בסיבות למשיכה של ילדים עם אוטיזם לתחומי העניין הייחודיים שלהם, ובשאלה – האם דפוסים אלה טומנים בחובם משמעות רגשית סובייקטיבית בעבור הילד, משמעות העשויה ללמד אותנו משהו על עולמו הפנימי (כפי שיתואר בהרחבה לאורך הספר).

גם המחקר המודרני בתחום האוטיזם, שהתפתח מאוד בשנים האחרונות, אינו נותן מענה לשאלה זו. המחקר המודרני באוטיזם עוסק בעיקר בתחומי הנוירוביולוגיה (Carper, Moses, Tigue, & Courchesne, 2002; Courchesne, Carper, & Akshoomoff, 2003; Mosconi et al., 2009; Roth & Rezaie, 2011) ובתחומי הגנטיקה (צחור, 2012;De Kluiver, Buizer-Voskamp, Dolan, & Boomsma, 2016; Gabis, Pomeroy, & Andriola, 2005; Gabis, Tsubary, Leon, Ashkenasi, & Shefer, 2015; Loke, Hannan & Craig, 2015; Yuen et al., 2016). אך גם מחקרים חשובים אלו – המקדמים מאוד את הבנתנו לגבי תהליכים נוירוביולוגיים שבבסיס האוטיזם ואת הידע שלנו בתחום הגנטיקה של האוטיזם, ואף מעוררים תקווה שיהיה אפשר לעזור לאנשים עם אוטיזם באמצעות הרפואה המודרנית – אינם מקרבים אותנו להתמודדות עם נושא הספר, קרי: הבנת עולמו הסובייקטיבי של הילד עם האוטיזם.

זאת ועוד: הספרות הפסיכואנליטית ממעטת לעסוק בקושי השפתי של הילד עם האוטיזם ובהשפעתו על תהליכי כינון העולם הסובייקטיבי והחוויה הרגשית שלו. כלומר, היא ממעטת לעסוק בשאלה כיצד היעדרה של השפה, או היכולת המצומצמת לשימוש בשפה מילולית, וכן הקושי בשימוש ב’שפה רגשית’, משפיעים כולם על כינון העולם הרגשי הסובייקטיבי של הילד עם האוטיזם. בספר זה ארצה לטעון שלקושי השפתי יש חשיבות רבה בכינון העולם הרגשי הסובייקטיבי של ילדים עם אוטיזם בדרגות תפקוד שונות, ובשל קושי זה מכוננים ילדים אלה את עולמם הרגשי בדרכים חלופיות, כלומר בשפות שאינן מילוליות, או לחלופין באמצעות שימוש בתבניות לשוניות ייחודיות שהם לומדים מהסביבה (הנשמעות כהדהוד של משפטים ומילים, כלומר אקולליה), שאותן יפנימו לתוך המערך הנפשי שלהם על מנת לכונן בעזרתן את עולמם הרגשי.

התחום השפתי נחקר גם הוא רבות בשנים האחרונות (אורן, 2017; שטיימן ודרומי, 2007; Adamson, Romski & Barton-Hulsey, 2014; Luyster & Lord, 2009; Paul, 2008; Suh et al., 2014; Tomblin, 2011). אלא שמחקרים חשובים אלו, המסייעים רבות לקלינאים בטיפול בקשיי השפה של ילדים עם אוטיזם וחלקם אף היוו פריצת דרך בזיהוי מוקדם של ילדים אלה, אינם עוסקים בעולמו הרגשי הסובייקטיבי של הילד עם האוטיזם. מתואר בהם בעיקר האופן השונה שבאמצעותו מתפתחת התקשורת הקדם־מילית אצל ילדים אלו, אופן הפקת הדיבור ותופעות מילוליות שמזוהות עם הלקוּת, אך אין התייחסות למשמעות הרגשית שלהן ולאופן שבו הן משקפות את עולמו הרגשי הסובייקטיבי של הילד עם האוטיזם או משפיעות עליו.

נראה כי בשל היעדר עיסוק מספק בעולמו הרגשי הסובייקטיבי של הילד עם האוטיזם, הוריו של הילד ואנשי המקצוע המטפלים בו חווים לא פעם תחושה של תסכול וחוסר אונים בבואם לנסות להבין את הילד הנמצא מולם. לעיתים נראה שאי אפשר להבין את החוויה הפנימית שלו, את רגשותיו ותחושותיו ואת המניעים להתנהגויותיו, ואלה נראות תמוהות וחסרות תכלית, כפי שיתואר בהרחבה בתיאורי המקרה שבספר.

על מנת להתמודד עם הלקונה הקיימת בתחום הספרות העוסקת באוטיזם, אפנה בספר זה לכיווני חשיבה אינטרדיסציפלינריים. לאינטרדיסציפלינריות יש כיום מקום חשוב בדיון כיצד נוצר הידע (Klein, 1990). ליאורה סלטר במאמרה “אינטרדיסציפלינריות” שבספר מחוץ לקו – נושאים במחקר אינטרדיסציפלינרי (1997Salter & Hearn, ) מציעה עקרונות שונים, שלדעתה צריכים להנחות אותנו כשאנו בוחרים בגישה אינטרדיסציפלינרית במחקר. היא מציינת, בין השאר, כי כדאי להשתמש בגישה זו כשישנה תחושה בקרב הקהילה המדעית שנושא מסוים הוזנח ולא טופל במשך השנים, או כשהמתודולוגיה או הפרספקטיבה של גישת מחקר מסוימת אינה מצליחה לענות על השאלות העולות במהלך המחקר. כמו כן היא ממליצה במאמרה לפנות לגישה זו כשהחוקרים מרגישים כבולים, כדבריה, במשך זמן רב על ידי תחום הידע או שיטות המחקר שבהם הם משתמשים, וכשהם חשים כי אלו אינם מאפשרים להם לענות על שאלת המחקר או מצמצמים את כיווניו.

נראה כי תחום חקר האוטיזם נמצא במצב דומה למצב שאותו מתארת סלטר במאמרה. אכן, העיסוק בעולמו הפנימי של האדם עם האוטיזם ובכינון העצמי והחוויה הרגשית שלו הוזנח במשך השנים, והודגשו התהליכים הפסיכופתולוגיים המאפיינים אותו. נוסף על כך, הפרספקטיבה הקיימת כיום, בעיקר בגישות הפסיכואנליטיות והקוגניטיביות, כובלת את ידי החוקרים, כלשונה של סלטר, ואינה מאפשרת להרחיב את החקר גם לתחומים אחרים שצוינו כגון כינון העצמי והחוויה הסובייקטיבית הפרטיקולרית, היכולים להאיר את עולמו הפנימי של הילד עם האוטיזם וכך ולעזור לנו להבינו, ובתוך כך לסייע לו לפרוץ עולם זה.

מבנה הספר

הספר פותח בהצגת רקע בנושא האוטיזם ושינויים חברתיים ותרבותיים ביחס אליו. שני הפרקים שלאחר מכן הינם תאורטיים, והם עוסקים בתהליכי כינון העצמי והעולם הרגשי הסובייקטיבי אצל שתי קבוצות: ילדים עם אוטיזם שלא פיתחו שפה מילולית, וילדים עם אוטיזם שפיתחו שפה מילולית אך מתקשים להשתמש ב’שפה רגשית’. בחלק האחרון של הספר מוצגים תיאורי מקרה, המתייחסים למסקנות העולות מהחלקים התאורטיים. גם בחלקים התאורטיים משולבים תיאורי מקרה מניסיוני האישי כקלינאית, הממחישים את הטענות המוצגות ומחברים בין ההגות התאורטית למציאות הקלינית והחברתית.

כאמור, החלק התאורטי הראשון עוסק בתהליכי כינון העצמי והעולם הרגשי הסובייקטיבי של הילד עם האוטיזם שלא פיתח שפה מילולית, או שכמעט אינו משתמש בשפה מילולית לצורך תקשורת עם הסביבה. לצורך התחקות אחר תהליכים אלה עשיתי שימוש בגישות מתחום יחסי אובייקט – בתחילה כאלו העוסקות במישרין בכינון העצמי והעולם הרגשי של הילד עם האוטיזם, כגון אלו של פרנסיס טסטין, אסתר ביק, דונלד מלצר ואן אלווארז (אלווארז, 2006; טסטין, 1994;Meltzer et al., 1975 Bick, 1986;) – במטרה להבין כיצד גישות אלה מסבירות את עולמו הפנימי של הילד עם האוטיזם וכיצד הן ממשיגות את החוויה הפנימית שלו.

הטענה בבסיס הדיון הזה היא כי גישות של יחסי אובייקט המתייחסות ישירות למצע האוטיסטי יכולות לתת מענה חלקי בלבד לשאלת כינון העצמי של הילד עם האוטיזם. לכן, בחלק זה מוצגות גם גישות שאינן עוסקות בדרך כלל בחקר האוטיזם במישרין, אך מאידך עוסקות רבות בכינון העצמי והעולם הרגשי של התינוק בשלבים שבהם טרם התפתחה שפה מילולית, השלבים הטרום־מילוליים. בתחילה מתוארת גישתה של מלאני קליין, המתייחסת ל”חיפוש אחר אובייקט” בינקות ולתהליכי הזדהות השלכתית שבאמצעותם התינוק מכונן את עולמו ללא שפה (קליין, 2003), ואחריה גישתו של תומס אוגדן, שחבר להמשגותיה של קליין והציע פוזיציה נוספת לשתי הפוזיציות שהציעה קליין, פוזיציה שאותה הוא כינה “אוטיסטית מגעית” ובה האדם מכונן את החוויה הרגשית שלו ללא מילים ובאמצעות המגע (אוגדן, 2002). עוד מוצגת תפיסתו של וילפרד ביון, שהמשיך את חשיבתה של קליין בנושא ההזדהות ההשלכתית והדגיש את מקומו של ההורה או המטפל בהתמרת “רכיבי בטא”, הלא ניתנים להכלה, ל”רכיבי אלפא”, הניתנים להכלה במערך הנפשי של האדם בתהליך שאינו מערב שימוש בשפה (ביון, 2004). מובאת גם חשיבתו של מיכאל באלינט (2008), שהתייחס לקיומם של אזורים שאותם הוא כינה “אזור הקונפליקט הבסיסי” ו”אזור היצירה”, אזורים שבהם לא מתקיים שימוש בשפה אצל המטופל ובהם למילה הדבורה אין מקום ואין השפעה על התהליך הטיפולי, והתהליך הטיפולי מתרחש ללא מילים. נוסף על כך מוצגת חשיבתו של כריסטופר בולס (2000), המתייחס ליכולת של המטפל לחשוב את מה שהמטופל אינו מסוגל לחשוב. הוא מדבר על ה”ידוע שאינו נחשב”, ומתייחס ל”אסתטיקה” המסוימת הנוצרת בחדר כאל ביטוי לא מילולי לעולמו של המטופל. טענתי היא כי מגוון גישות אלו ואחרות של יחסי אובייקט, המתייחסות לכינון העולם הרגשי, החוויה הסובייקטיבית והתחושה הראשונית של העצמי ללא שימוש בשפה מילולית, יכולות לסייע בהתחקות אחר האופן שבו מתרחשים תהליכים אלה בנפשו של הילד עם האוטיזם שלא פיתח שפה מילולית, גם אם לא כוונו במישרין לצורך זה.

עוד הסתייעתי, לצורך חקר עולמו של הילד עם האוטיזם שאינו מדבר, גם בהגותה של הפילוסופית סוזן לנגר ובתאוֹריה שלה על רגש וצורה, וכן באופן שבו היא ממשיגה את החוויה הסובייקטיבית. אחד החידושים המרכזיים של לנגר, הרלוונטי לדיון זה, הוא החיבור שהיא עושה בין הרגש לבין הביטוי שלו באמצעות ה”צורה” (Langer, 1953). באמרתה המצוטטת “האמנות היא יצירת צורות סימבוליות לרגש האנושי” (שם, עמ’ 40) טוענת לנגר שבאמצעות ה”צורות” האדם מבטא ומגלם את הרגש שלו. אין זו החשיפה ליצירה האמנותית המעוררת את הרגש, כפי שמקובל לחשוב, אלא להפך – היצירה האמנותית היא זו המגלמת את הרגש באמצעות הצורות. כך למשל במחול מודרני: אין זו החשיפה לריקוד שמעוררת את הרגש אצל האדם אלא להפך, הרגש מבוטא בצעדי הריקוד המסוימים, באקספוזיציה ובכוראוגרפיה המיוחדת, והם אלה המבטאים אותו ומייצגים אותו. המשגה זו עשויה להאיר באור שונה את החוויה של הילד עם האוטיזם שאינו יכול לתאר את עולמו במילים ולהפנות את הזרקור אל ה’איך’, אל ה”צורות” – התנועות, ההפקות הקוליות והתוצרים של ילד זה בחדר, שעשויים לבטא ולייצג על פי תפיסה זו את עולמו של הילד עם האוטיזם, ובתוך כך לאפשר הצצה לעולמו הסובייקטיבי.

בהמשך פונה הדיון להגותו של לודוויג ויטגנשטיין, שעסק רבות בשאלת כינון העצמי והעולם הרגשי של האדם ומקומה של השפה בתהליכים אלה, ובשאלות לגבי קיומם האפשרי של שפה פרטית, תהליכים פנימיים ועולם פנימי (ויטגנשטיין, 1999) – כולם מושגים שעשויים להיות רלוונטיים לעולמו של הילד עם האוטיזם ולמלא את הלקונה הקיימת לגבי מקומה של השפה או היעדרה של שפה מילולית ושל שפה רגשית אצל הילד עם האוטיזם – והשפעתם על כינון עולמו הרגשי והסובייקטיבי. אעסוק גם במושגים מרכזיים נוספים של ויטגנשטיין: כללים ומשחקי שפה. ויטגנשטיין טען שאפשר להפיק תועלת מהתבוננות בצורות פרימיטיביות של שפה שבהן לא מופיעים תהליכי חשיבה מסובכים (ויטגנשטיין, 2006), וכן שמשחקי שפה ילדיים הם שפות שלמות בפני עצמן, כלומר מערכות שלמות של תקשורת אנושית שממנה ניתן ללמוד על צורת החיים של המשתמשים בה. בהקשר זה הוא התייחס גם לשפה שאיננה מילולית. טענָתי בחלק זה היא כי המשגות אלה של ויטגנשטיין ומחקריו בנושא השפה, התקשורת והעולם הרגשי עשויים לסייע לשפוך אור על תהליכי כינון עולמו הפנימי הסובייקטיבי של הילד עם האוטיזם, על משחקי השפה הייחודים לו ועל האופן שבו הוא משתמש בכללים חברתיים לצורך כינון עולמו הרגשי והחברתי, וכך לסייע למטפלים להבין טוב יותר עולם זה.

החלק התאורטי השני מתמקד בכינון העצמי והחוויה הסובייקטיבית אצל ילדים עם אוטיזם שפיתחו שפה מילולית אך מתקשים להשתמש ב’שפה רגשית’, כלומר להשתמש בשפה לצורך ביטוי רגשות ושיתוף בעולמם הפנימי הרגשי. בחלק זה מוצגת גישתי שלפיה ילדים מדברים עם אוטיזם משתמשים בסִפרות בדרך ייחודית, המסייעת להם לכונן את עולמם הרגשי. בחנתי בעיקר את השימוש שנעשה על ידי ילדים אלה בסִפרות מסוגת המדע הבדיוני ומסוגת האגדות, שאליהן הם נמשכים במיוחד.

טענתי היא כי המדע הבדיוני מספק לילדים עם אוטיזם מטפורה לחיים האמיתיים ו”מִגרש משחקים” שבו מוצגים אירועים מדומיינים מעולמם, וכי ספרות זו משקפת במידה רבה את עולמו הרגשי של הילד עם האוטיזם: קשרים בעלי מורכבות רגשית מצומצמת יותר, מערכות יחסים מורכבות פחות ועיסוק רב בטכנולוגיה ובמלחמות, שגם להם נודעת חשיבות אצל חלק מהילדים עם האוטיזם. נוסף על כך, דמותו של החוצן המופיעה בספרי המדע הבדיוני, השונה והבודד, המגיע מיְקום אחר, עשויה להדהד במידה רבה בעבור הילד עם האוטיזם את דמותו שלו ולגרום לו להזדהות עימו, ובתוך כך להתמודד באמצעותו עם קונפליקטים של רגש והיגיון, קִרבה וריחוק, המשותפים לדמות זו ולילד עם האוטיזם.

באשר לסוגת האגדות, ממבט ראשון לא ברור כלל מדוע ילד עם אוטיזם, בעל מאפיינים כה פרטיקולריים, עשוי לגלות משיכה לסוגה ספרותית זו, שיש לה מאפיינים כה אוניברסליים ורב־תרבותיים. בחלק זה הטענה היא כי בשל מאפיינים של האגדה הקיימים בחלקם גם בעולמו הפנימי של הילד עם האוטיזם – כמו למשל הקצב הייחודי שלה, המעברים הרבים והמהירים המתרחשים בה, הפיצול הקוטבי בין דמויות טובות לרעות (העשוי להדהד את חוסר האינטגרציה בעולמו של הילד עם האוטיזם) ועוד – הילד עם האוטיזם נמשך אל האגדה ומוצא בה ביטוי לעולמו הפנימי. כמו כן נטען כי לצד קונפליקטים אוניברסליים, הבאים לידי ביטוי באגדה, ימצאו ילדים עם אוטיזם באגדות גם ביטוי לקונפליקט המשמעותי שלהם, בעיקר בין הצורך לפרוץ את העולם הפנימי ולצאת אל העולם החיצוני לבין החשש מפני העולם החיצוני המאיים. עוד אטען כי בשל העובדה שהילד עם האוטיזם, בשל הקושי בשימוש בשפה רגשית, אינו יכול לספר את סיפורו בכוחות עצמו, הוא מוצא לו דרך להתוות את סיפורו ולכונן את העצמי שלו ואת עולמו הרגשי באמצעות הפנמת תבניות לשוניות מתוך האגדה לתוך עולמו הפנימי ושימוש בתבניות אלה, כך שהאגדה משמשת לו ל’פה’ לצורך ביטוי עולמו הפנימי.

בדיון הנועל את הפרק העוסק בכינון העולם הרגשי של הילד עם האוטיזם באמצעות הסִפרות, נידונה סוגיית מקומה של הספרות בסיוע למטפל בילדים עם אוטיזם. לטענתי, טקסטים ספרותיים מסוימים עשויים לסייע למטפל להבין ולחוות בצורה בלתי אמצעית את חוויית הבדידות והניתוק בתקשורת בין בני אדם, להתחקות אחר תהליכים דומים המתרחשים בנפשו של המטפל, ובתוך כך גם להרחיב את יכולתו להבין את עולמו הרגשי של הילד עם האוטיזם ואת החוויה הפנימית שלו.

בחלק האחרון של הספר ייבחנו הטענות שמובאות בחלקים התאורטיים באמצעות תיאורי מקרים מתוך עבודתי כמטפלת בילדים עם אוטיזם. סיפורה של יעל, ילדה בת תשע עם אוטיזם חמור שלא פיתחה שפה מילולית, יוצג לצורך הדגמת הטענות המתייחסות לכינון העצמי והעולם הרגשי של הילד עם האוטיזם שאינו מדבר ובמטרה להתחקות אחר עולמה הרגשי באמצעות ההמשגות המובאות בחלקו התאורטי הראשון של הספר, הלקוחות מתחום יחסי האובייקט ומתוך הפילוסופיה של השפה. שימוש בהמשגות אלה עשוי להאיר את עולמה הפנימי הסובייקטיבי של ילדה זו באור שונה, המאפשר התייחסות גם לחלקים שאינם הגנתיים ואינם פתולוגיים.

לצורך הדגמת הטענות בדבר כינון העצמי והעולם הרגשי של הילד עם האוטיזם המדבר באמצעות הספרות, יוצגו שני מקרים: יוגב בן ה־14, הנמשך לסיפורי אגדות, ואמיר בן ה־15, הנמשך לסיפורי מדע בדיוני. דרך תיאורים אלו מוצגת הדרך שבה ילדים אלה משתמשים בספרות כאמצעי לכונן את עולמם הרגשי, להבין את העולם החברתי ולבסס את תחושת העצמי שלהם.

כמה הערות טכניות הנוגעות לספר כולו:

– לאורך הספר מובאים תיאורי מקרה מתוך ניסיוני האישי כמטפלת בילדים עם אוטיזם. כל השמות המופיעים בעבודה הם בדויים.

– תיאורי המקרה מופיעים בגופן שונה, על מנת להקל על ההבנה.

– במהלך השנים נוצרו מינוחים שונים להגדרת האוטיזם. המונח המוסכם שבו בחרתי להשתמש בחיבור זה הוא “ילדים/אנשים עם אוטיזם”. עם זאת, כאשר מובאים ציטוטים, ראיתי לנכון לשמור על הדיוק בציטוט, ולכן לעיתים מופיעים מונחים פחות מקובלים כיום.
[1] קיימת אמנם גם ספרות המנסה להבין את האוטיזם כסוג של לקות קוגניטיבית, אך גם זו מתייחסת פחות לכינון העצמי והעולם הסובייקטיבי ויותר לקשיים הקוגניטיביים, שעל פי גישה זו מסבירים את התופעה (ברון־כהן, 2006; פרית’, 1997; Baron-Cohen, 1991;.(Leslie, 1987 [חזרה]

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.