החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לחיות עם גאון

מאת:
מרוסית: חמוטל בר יוסף | הוצאה: | 2018 | 328 עמ'
זמינות:

21.00

רכשו ספר זה:

סופיה טולסטוי כתבה יומנים משנת 1862 ועד מותה בשנת 1919. בספר זה כלולים קטעים מיומניה שנכתבו בשנים 1910-1891, עשרים שנות חייה האחרונות עם בעלה, שהיו סוערות במיוחד. הקטעים שנבחרו יוצרים סיפור דרמטי ומרתק על היחסים בין הסופר המפורסם והנערץ לאשתו. הספר כולל גם קטעים מתורגמים מיומנו של ליב טולסטוי המעניקים את נקודת המבט שלו לכמה אירועים מסעירים, בעיקר בשנות נישואיהם האחרונות, ונספחים מרשימותיה של סופיה, שבהן היא מתארת את המפגש המרגש עם הסופר באחוזתו, את חתונתם במוסקבה ואת מותו של בנם האהוב ואניצ'קה. חותם את הספר מכתב מרתק שכתב טולסטוי לסופיה שבו הוא מסביר מדוע עזב אותה.

מקט: 4-249-50609
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1891

25 בינואר

קמתי מוקדם בבוקר, אף שעוד לא החלמתי מהשפעת. נסעתי לטוּלה, היה בהיר וחמים. ליד הגשר פגשתי את ליוֹבוֹצְ’קה, מחליף ברכות בוקר עם העוברים ושבים, כולו עליז ובהיר, ולי תמיד ובכל מקום נעים לראות אותו, במיוחד בהפתעה. בטולה היו הרבה סידורים: קיבלתי כסף עבור העצים המנוסרים, הגעתי להסכמה עם הכומר של אוֹבְסיַאניקוֹבוֹ, ויתרתי על הכול בקשר לחלוקת הקרקע.[1] הייתי אצל משפחת ראיֶבסקי, אצל משפחת סביֶרבֶּיֶב, ואצל מריה זינוביֶבה, ובביתה פגשתי את ארסנייב, המושל המחוזי של האצולה.[2] אני שמה לב זו השנה השנייה שמתייחסים אלי כאל אישה זקנה. אני לא רגילה לזה, אבל זה גורם לי מעט מאוד צער. כמה חזק נעשה ההרגל הזה, שאת מרגישה שבכוחך לגרום לאנשים להתייחס אליך באהדה מסוימת, שלא לומר בהתפעלות. וכעת אני מרגישה במיוחד צורך בכבוד ובחיבה מצדם של אנשים.

הערב, כשעשיתי הגהות ל’סונטת קרויצר’, עלה על דעתי שהאישה בנעוריה אוהבת מכל הלב ומתמסרת ברצון לאיש שהיא אוהבת, כי היא רואה כמה עונג זה גורם לו. בשנים הבוגרות יותר, כשהיא מביטה לאחור, היא מבינה פתאום שהגבר אהב אותה רק כאשר הייתה נחוצה לו, ואחר־כך הפך פתאום מרך ומלטף לחמור ותקיף או לרוטן ומתלונן מיד לאחר שסיפק את תאוותו.

והנה, כאשר האישה, שזמן רב העדיפה לא לראות את כל זה, מתחילה בעצמה לחוש באותו צורך, כשהאהבה הרגשנית שבאה מהלב חולפת, והיא עושה אותו הדבר, כלומר בתקופות מסוימות מגלה לבעלה את תאוותה ודורשת ממנו לספק אותה, אוי ואבוי לה אם הוא כבר חָדַל לאהוב אותה, ואוי ואבוי לו אם הוא כבר לא מסוגל לספק את תביעתה. מכאן כל הדרמות המשפחתיות והגירושין, שהם כה בלתי צפויים וכה מכוערים בגיל מבוגר. האושר נשאר רק במקום שהרוח והרצון מתגברים על הגוף ועל התשוקה. ‘סונטת קרויצר’ היא לא מהימנה בכל מה שנוגע לאישה צעירה. לאישה צעירה אין תשוקה גופנית כזאת, במיוחד כשהיא יולדת ומניקה. הרי היא אישה ממש רק פעם בשנתיים! התשוקה מתעוררת רק לקראת גיל שלושים.

חזרתי מטולה בשש בערך, ואכלתי לבדי. ליובוצ’קה יצא לפגוש אותי, אבל הוא לא פגש אותי, וזה היה לי מאוד חבל. הוא נעשה רך יותר בזמן האחרון, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב שזה תמיד בגלל אותו הדבר, משום שהוא החלים, והתעוררה בו אותה תשוקה מוכרת, רגילה.

כל הערב עבדתי קשה על ההגהות של ‘סונטת קרויצר’ ושל ה’אחרית דבר’, ואחר־כך טיפלתי בחשבונות. כתבתי רשימה של כל מה שאני צריכה לעשות במוסקבה: זרעים, קניות, סידורים.

26 בינואר

קמתי בעשר. ואניצ’קה עלה אלי. האומנת הלבישה אותו ולקחה אותו לטייל. הסתכלתי פעם נוספת בהגהות של אמש וסיימתי אותן. הסתכלתי גם בקטלוג הזרעים ורשמתי. לימדתי מוזיקה את אנדריושה ואת מישה. אנדריושה עקשן נורא ולא נעים בזמן השיעור. כעת הוא מדבר בטון כזה שקשה להתרגל אליו. […] נכנסתי אל ליובוצ’קה לקרוא יחד את המכתבים של הזקן גֶה.[3] אמרתי לו שאני אוהבת את בנו של גֶה, […] והוספתי שהאנשים האלה קיבלו חינוך אקדמי במסורת הישנה, ובזה כוחם וקסמם וכל המטען שלהם. והנה אנו רואים איך הילדים שלהם גדלים, ומה יוצא מהם. ליובוצ’קה התחיל מיד לדבר בטון נרגז ומזלזל, השיחה הפכה לא נעימה. הערתי לו על זה בשקט, אבל יצאתי בהרגשה קשה כלפיו. אילו מישהו ידע כמה מעט טוב לב אמיתי יש בו וכמה הרבה יש בו מהעשוי על פי עיקרון ולא מהלב.

כולם הלכו לישון, אלך גם אני. אלוהים, הצל אותי מהחלומות החטא האלה שהעירו אותי הבוקר.

4 בפברואר

סבלתי הרבה כל הזמן הזה. ב־27 בינואר בלילה נסעתי למוסקבה לסידורים. מה שעשיתי שם לא מעניין במיוחד. […] הלכתי לקונצרט. ניגנו את סונטת קרויצר. […] היה חם מאוד ומעייף. לא הצלחתי לעקוב אחר הנגינה, אף על פי שהרגשתי שניגנו היטב. למחרת שילמתי בבנק 7,600 רובלים כדי לשחרר את אחוזת גרינייבקה הממושכנת, והשארתי הוראה להעביר את הניירת לבנק האצולה. אכלתי ארוחת צהריים אצל פֶט ופטפטתי יותר מדי על דברים מיותרים, ובעיקר התלוננתי בטיפשות וברוע לב על חוסר אהבה של ליובוצ’קה. בערב פגשתי בבית את דוּנאיֶב,[4] ושנינו סגרנו את החשבונות עם מזכיר האחוזה. הדוד קוסטיה אמר פעם על דונאיב ‘זה שמשתוקק אליך’, וזה קלקל לי אחת ולתמיד את היחס לדונאיב, אם כי הוא איש כל־כך טוב ותם־לב. […] סיימתי את הסידורים מהר, אבל לא האנשים ולא הסידורים הדאיגו אותי אלא לב. כולו כמו שהוא עם חייו הרוחניים המסובכים, עם ניסיונות הכתיבה ועם יחסו הלא־שמח בכלל לחיים. הוא קרא לי את הסיפור שלו ‘מונטה קריסטו’, סיפור נוגע ללב, משפיע חזק על הרגש – כמעט סיפור ילדים. סיפור אחר הוא שלח ל[שבועון] ‘ניֶדיֶליָה’, שם העורך הבטיח לפרסם אותו בחוברת של מרס. זה סוד שהוא ביקש לא לגלות לאף אחד. פתאום צצה במוחי מחשבה שמחה: שמה שאני התרגלתי לחוות כל חיי – האווירה האמנותית והרוחנית שאופפת אותי – אסור שתיעלם. אם אאריך ימים אחרי ליובוצ’קה, אדאג שבני [ואניצ’קה] ימשיך להתעניין ולעקוב אחר מה שמילא את הווייתי בצורה כה מעניינת וטובה, כך שאמשיך לאהוב גם אותו ובגללו גם את חיי שלי וגם את אביו. רק שמשהו מזה אלוהים עוד ייתן לי!

עניין אחר שהרגיז אותי. כשחזרתי הביתה מצאתי את מישה סטאחוביץ’[5] ושמעתי ממנו לראשונה את הווידוי הבלתי צפוי כמה הוא תמיד העריץ את טאניה: ‘J’ai longtemps taché de mériter Tatyana Lvovna, mais elle ne m’a jamais donné aucun espoir’.[6] תמיד חשבנו שהוא מעוניין במאשה [הצעירה מטאניה בשש שנים] וכאשר סיפרתי לטאניה על המצב הזה ראיתי שזה הסעיר אותה מאוד. הייתי מאושרת אילו היא הייתה נישאת למישה. אני מאוד אוהבת אותו, הוא מוצא חן בעיניי יותר מכל הבחורים המוכרים לי, ולמי יכולתי לאחל את מי שאני אוהבת, אם לא לבתי האהובה?

כולנו היינו עליזים מאוד באותם הימים: הגיעו לביקור גם קֶרְן ואשתו, הילדים של רָיֶבסקי, דוּנָיֶב עם משפחת אלמזוב,[7] אבל את עיקר השמחה גרם [מישה] סטאחוביץ’. ביום ראשון שעבר, 2 בפברואר, היה חג, והילדים החליקו על ספסלים הפוכים בכל הכפר. הלכתי לבקר את אבלניה העיוורת, אמו של מיטרוחה המשרת של לב, וסיפרתי לה הכול עליו. שימח אותי לעשות לה נחת רוח.

היום לימדתי את הילדים. אנדריושה לא עשה שום דבר בהיעדרי ולא ידע את השיעור. יצאתי מכליי והוצאתי אותו מהחדר. אלוהים! כמה שהוא מענה ומעציב אותי! ליובוצ’קה לא כל־כך מלא מרץ, אבל הוא רכב היום ליאסֶנקי, ואחרי ארוחת הצהריים ניגן קצת שופן. שום נגינה לא נוגעת ללבי כל־כך כמו זו של ליובוצ’קה. מדהים כמה רגש יש בו, ותמיד בדיוק במקום הנכון. הוא אמר לטאניה שהוא מתכנן יצירה אמנותית גדולה. הוא אמר זאת גם לסטראחוב. מאשה החליטה לנסוע לפילירוגובו, אבל קר, אז לא הרשיתי לה, כי היא צרודה והקור הוא 15 מתחת לאפס. האם לא הכאיבה לה הידיעה שסטאחוביץ’ אוהב את טאניה יותר ממנה? כל־כך מזמן כולם הכניסו לה לראש את ההפך.

טאניה הייתה בטולה עם מיס לידיה כדי להצטלם שוב. היא מיהרה לעשות זאת למען סטאחוביץ’, כי הוא ביקש ממנה תמונה. היא נרגשת, זה נכון. אבל שוב… הכול בידי שמיים!

6 בפברואר

קמתי ב־10, ראיתי בחלום את פטיה, הילד הקטן שלנו שנפטר. חלמתי שמאשה הביאה אותו מאיזה שהוא מקום, כל אבריו תלושים וקרועים, הוא כבר גדול כמו מישה והוא דומה לו. אנחנו שמחנו זה בזו, וכל היום אני רואה אותו באותה אפלולית שבה שכב כשהיה חולה. היום גזרתי, תפרתי וגיהצתי מכנסיים לאנדריושה ולמישה וסיימתי עד הערב את שני הזוגות. בערב ליובוצ’קה קרא את ‘דון קרלוס’ של שילר, אני סרגתי. עכשיו 11, הוא רכב לקוזלובקה להביא מכתבים מהדואר. הילדות הלכו לישון, שתיהן נרגזות וגם אומללות מאז נודע על רגשותיו של מ. סטראחוב. אני קוראת את Physiologie de l’amour moderne[8] ועדיין איני מבינה במה העניין. רק התחלתי, אבל זה לא מוצא חן בעיניי.

ליובוצ’קה מתפעל מוואניצ’קה ומשחק איתו. הערב הוא שם אותו ואחר־כך את סאשה בתוך סל ריק, סגר במכסה וגרר בחדר יחד עם אנדריושה ומישה. הוא משתעשע עם הילדים אבל לגמרי לא מטפל בהם.

7 בפברואר

טאניה חולה, יש לה חום של 39.3, כואבות לה הרגליים, הגב והבטן. נתתי הרבה שיעורים לאנדריושה ולמישה. למישה כואב הראש וזה מפחיד אותי. מלב[9] בני אין ידיעות, זה עצוב מאוד, אולי הוא חולה. […] בשני הערבים האחרונים רציתי לנסוע להנאתי עם לב לקוזלובקה, אבל הוא דווקא החליט לרכוב לשם לבדו. הוא שוב חמוץ, לא טבעי ולא נעים. אמש כל־כך כעסתי עליו בשתיקה. עד שתיים בלילה הוא לא נתן לי לישון. קודם היה למטה והתרחץ באריכות וכבר חשבתי שהוא יחלה. הרחצה היא אירוע מיוחד בשבילו. הוא סיפר לי שהרגלים שלו הסתובבו עד כדי כך שהתחיל לכאוב לו מתחת לעקבים. ואותי כל זה הגעיל. אחר־כך הוא שכב וקרא זמן רב. אני בשבילו גורם מפריע כשאני לא נחוצה לסיפוק שלו. קשה לי מאוד עם הימים שבהם אני נגעלת מהצד הגופני של חיי בעלי – אבל אני לא יכולה, לא יכולה להתרגל – אף פעם לא אתרגל ללכלוך, לריח. אני מתאמצת בכל כוחותיי לראות רק את הצד הרוחני שלו, ואני מצליחה כאשר הוא נעשה טוב אלי.

9 בפברואר

אמש סוף סוף הגשמתי את חלומי – לנסוע במזחלת לאור הירח אל קוזולבקה. נסעתי עם ליובוצ’קה שנינו יחד. […] טאניה מרגישה קצת יותר טוב, אבל עדיין יש לה חום של 38.6. גם ואניצ’קה הקטן שלי חלה: גם לו יש חום. מזג האוויר – רוח ומעלה אחת מתחת לאפס. היום אני עצלה ועצובה. תפרתי לוואניה חליפת מלחים, שעתיים לימדתי מוזיקה, קראתי את החוברת של בֶּקֶטוֹב, ‘על ההווה והעתיד של התזונה האנושית’.[10] הוא חוזה צמחונות עולמית, והוא כנראה צודק. ואניצ’קה משתעל וכואב לי לשמוע אותו.

10 בפברואר, יום ראשון

טאניה נאנקה מהבוקר ועד ארוחת הצהריים והתלוננה על כאב ראש נורא, ואז שוב היה לה חום של 38.5. ואניה לוהט מחום. בבוקר היה לו 39.3. מחלה מוזרה, לא מוגדרת! איני יכולה לומר שאני בחרדה גדולה, אבל כואב לי לראות את החולים שלי. אני בעצמי עוד לא החלמתי לגמרי, לא ישנתי כל הלילה, וכך אני מרגישה כעת כל חודש לפני המחזור. העתקתי את יומני סבסטופול של ליובוצ’קה, מעניין מאוד. לקחתי את הסריגה וישבתי ליד החולים. בחנתי את אנדריושה על השיעור השבועי שלו שהוא לא למד. מאשה פתחה בית ספר בבית ההוא לכל מיני אספסוף,[11] וכל הילדים רצים לשם. גם סאשה הולכת לשם כאשר מאשה חולה. למישה יש שעון חדש והוא נורא מרוצה, כמו שרק ילדים יכולים להיות. את ליובוצ’קה ראיתי מעט. הוא שוב כותב על מדע ועל אמנות. הוא הראה לי היום מאמר ב־Open Court[12] שהאשים אותו שהוא אומר דבר אחד וחי באופן שונה, והסתמכו על כך שאת רכושו לקחה אשתו: ‘אנו יודעים איך מתייחסים אנשים בכלל ואנשים רוסים במיוחד, אל הנשים’, כך כתבו שם, ‘לשניים אין כוח’. לליובוצ’קה היה לא נעים, ולי לא אכפת. אני חסינת אש.

11 בפברואר

אנדריושה שוב חלה. ואניצ’קה הרגיש טוב יותר ביום, עכשיו בלילה הוא שוב לוהט. […] טאניה מרגישה הרבה יותר טוב. מכתב קצר מליוֹבה [הבן]. העתקתי היום הרבה מתוך היומן של ליובוצ’קה על מלחמת סבסטופול. עבדתי, לימדתי את הילדים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לחיות עם גאון”