החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לחיות בכבוד

מאת:
הוצאה: | 2018 | 96 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

32.00

רכשו ספר זה:

המאמרים הקצרים באתיקה-יישומית (applied ethics), שקובצו כאן לספר, התפרסמו ברובם בעיתון הארץ בין השנים 2001-1999. הם עוסקים בכמה נושאים כלליים, העשויים לגעת בחיי כל אדם ואדם, ובהם: יחסי משפחה למיניהם; דיני עונשין, לרבות עונש לעברייני מין; זכויות אדם: חופש ההתבטאות בכלל, וחופש ההתבטאות במסגרת האקדמיה בפרט; סוגיות בביו-אתיקה: תרומת איברים להשתלה, שיבוט, השבחה גנטית ועוד; מדינת ישראל וערך קדושת החיים.
עובדיה עזרא – פרופסור לפילוסופיה מדינית ולתורת המוסר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב – הלך לעולמו בערב ראש השנה תשע"ח, 20 בספטמבר 2017, והוא בן 58 שנים בלבד. בשנים 2010-2008 שימש פרופ' עזרא ראש החוג לפילוסופיה. כמו כן הוא כיהן שנים רבות כנציג הפקולטה למדעי הרוח בוועדים של ארגון הסגל האקדמי הזוטר ושל ארגון הסגל האקדמי הבכיר. בין כתביו: צדק ושוויון: צריך העדפה מתקנת (הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים, 2006); The Withdrawal of Rights: Rights From A Different Perspective (Kluwer, 2002); Moral Dilemmas in Real Life: Current Issues in Applied Ethics (Springer, 2006).

מקט: 4-249-50605
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א. על דיני משפחה

בן 6 בין שני עולמות

האם זכותו של האב לאפוטרופסות חשובה מהרווחה הכלכלית המובטחת לאליאן גונזלס בארצות הברית

בימים אלה מתנהל מאבק חריף בין ארצות הברית לקובה, שאינו משבר טילים. במרכזו של המאבק ניצב, שלא בידיעתו, ילד בן שש, אליאן גונזלס, שמתאושש מאסון שפקד אותו. אליאן ואמו, יחד עם פליטים נוספים מקובה, ניסו להגיע לחופי פלורידה במטרה להיכנס לארצות הברית ולהצטרף אל רבבות בני עמם החיים בה. למרבה האסון, טבעה הספינה. אמו של הילד נספתה, אך חלק מהנוסעים, ובהם הילד, ניצלו. השלטונות האמריקאיים, שבדרך כלל נלחמים מלחמת חורמה במהגרים הלא־חוקיים, הסכימו להעניק לילד אשרת שהייה בארצות הברית. בנקודה זו התערב האב שנשאר בקובה ודרש במפגיע לקבל את בנו, בטענה שהוא האפוטרופוס החוקי היחידי שנותר אחרי מות האם. עד מהרה נהפך הוויכוח לעימות פוליטי בין המעצמה היחידה בעולם לבין המדינה הקטנה והמוחרמת על ידה. בני משפחה שחיים בארצות הברית הסכימו להעניק את חסותם לילד, וביקשו מהשלטונות להתמיד בסירובם להחזיר את הילד לאביו. עיקר טענתם היה שבארצות הברית העשירה יגדל הילד בתנאים טובים יותר מאשר בקובה הענייה. טובת הילד, לדעתם, דורשת את גידולו בעולם הראשון ולא בעולם השלישי; מה גם שבקובה יגדל, קרוב לוודאי, במשפחה חד־הורית.

אין ספק כי המניע העיקרי לסכסוך הוא פוליטי. לו מדובר היה בקטין ממדינת עולם שלישי אחרת, ספק אם מישהו היה מעלה בדעתו להפקיע את זכותו הבלעדית של האב לאפוטרופסות על בנו. הפיכת הילד לכלי במשחק פוליטי היא מעשה נבלה בכל קנה מידה ואין הדברים אמורים כאן בהיבט הזה של הקונפליקט. ואולם, אפשר לבחון עניינית את טענות קרובי המשפחה של הילד בדבר רווחתו העתידית, שהרי הסבירות שהילד יגדל בתנאי עוני בארצות הברית קטנה יותר מהסבירות שיגדל בתנאים כאלה בקובה. טענה זו מחייבת בחינה, שכן האינטרסים של הילד חייבים להיות מוגנים על ידי החברה. השאלה היא מה משקלם היחסי בקונפליקט שלפנינו.

גם אם נכונה טענת משפחת האם בארצות הברית, עדיין יש לבחון את רווחת הילד מול זכות האב לאפוטרופסות על בנו. במקרה שבו שני ההורים נאבקים על הזכות לגדל את הילד, משקל טענות הזכות של כל צד דומה לזה של הצד שכנגד. המבנה החברתי והמשפחתי הקיים מעניק יתרון קל לאם, בעיקר כשמדובר בילדים קטנים, ולבטח כשמדובר בתינוקות. ואולם, במקרה שלפנינו מול תביעת האב לא עומדת תביעה של צד שווה מעמד, אלא של קרובי משפחה. במקרה כזה לא רק שאין שוויון במשקל בין התביעות הנוגדות, אלא שזכותו של האב על בנו היא מוחלטת. האם יכולה הטענה בדבר טובת הילד לגבור על זכות זו?

גם אם הייתה הסכמה שעדיף שהילד יגדל אצל קרוביו, הגדרת זכות האב כמוחלטת הייתה גוברת על טיעון זה. יש לבחון גם כמה עניינים נוספים: למשל, האם דעתו של הילד רלוונטית למחלוקת. גילו הצעיר אינו מאפשר שיקול דעת כזה, שכן לבד מהיותו חשוף למניפולציות ולפיתויים, אין הוא מבין את המשמעות של הוויכוח העקרוני על אפוטרופסות. עניין נוסף הטעון בדיקה הוא השאלה – האם אכן ילד שיגדל בתנאי רווחה אצל קרובים יהיה מאושר יותר מאשר אם יגדל בתנאים פחות טובים אצל אביו.

העובדה שאיבד כבר הורה אחד מהווה שיקול כבד משקל לזכות החזרתו לאביו. ואולם, שאלת השאלות בוויכוח זה היא האם תנאי המחיה העדיפים במדינות העולם הראשון יכולים להוות שיקול שיגבר על זכותם של הורים ממדינות העולם השלישי לגדל את ילדיהם. תשובה חיובית לשאלה זו תהווה למעשה הסכמה לכך שהעולם השלישי ישמש מעין “רחם להשכיר” לעולם הראשון, ושאלת שלמות המשפחה הביולוגית תהיה משנית למצב הכלכלי של ההורים. לא בכדי מתייצבים תושבי קובה כאיש אחד לצדו של האב, ביודעם שלא רק מעמדו כהורה עומד לבחינה אלא מעמד התביעות של תושבי המדינות העניות מול רצונם של תושבי העולם הראשון. התעלמות מזכות האב לקבל חזרה את בנו בנימוק שהוא עני יותר תוכל אפילו לשמש הצדקה להפקעת ילדים מהוריהם העניים גם בתוך המדינות העשירות עצמן, בטענה שבשכונה עשירה יתפתח הילד טוב יותר אצל משפחה מאמצת מאשר אצל משפחתו הביולוגית בשכונה ענייה. שיקול כזה מעוות לחלוטין את מערכת המושגים שלנו לגבי הורות ומשפחה, וקבלתו משמעה אובדן צלם אנוש.

“הארץ”, 14.12.1999

סוף דבר

האב של אליאן גונזלס תבע את קבלת בנו בטענה שלפיה האם הבריחה את בנם אל מחוץ לקובה בלא ידיעתו. הילד נלקח בכוח מבית קרוביו במיאמי על ידי סוכני ה־FBI, לפי צו התובעת הכללית של ארצות הברית, ג’אנט רינו, ונמסר לאביו, אשר הגיע לשם כך לארצות הברית. טענת האב הייתה לכאורה אנושית, לא פוליטית, אבל, כפי שהדגיש עובדיה עזרא ברשימתו, כל ההתרחשויות סביב הפרשה היו, למעשה, פוליטיות. ב־28 ביוני 2000, לאחר דחיית הערעור שהגישו בני המשפחה לבית־הדין העליון, חזרו הילד, גונזלס, ואביו, חואן מיגל, לקובה; הם התקבלו שם כגיבורים לאומיים.

בשל שיטת הבחירה של נשיא ארצות הברית, ייתכן בהחלט כי הכרעת הבחירות (7.11.2000) לטובת ג’ורג’ בוש הבן, איש המפלגה הרפובליקאית, כנגד אל גור הדמוקרטי, על חודם של 537 קולות במדינת פלורידה, שבה התאזרחו רבים מגולי קובה, הושפעה מהחלטת התובעת הכללית ובית המשפט שהיו כרוכים בממשל של ביל קלינטון, הדמוקרט.

עם הזמן שככה גם תשומת הלב הפוליטית שכוונה כלפי אליאן גונזלס מצד אנשי הממשל הקובני. עיתונאים מה־BBC ומה־CBS שביקרו בביתו דיווחו על היעשותו נער רגיל, אשר אוהב לשחק טניס שולחן, מתעניין במחשבים ומתאמן בלוחמת קרטה. סרט דוקומנטרי על אודות הפרשה וההתנהלות הפוליטית שאפפה אותה הוצג בקיץ 2017, בפסטיבל הסרטים בסידני. בסרט משתתפים גם אנשים שנטלו חלק באירועים, ובהם אליאן גונזלס עצמו, שכיום הוא כבר בשנות ה־20 לחייו.

הזכות ליהנות מהשניצל של סבתא

האם הורים רשאים למנוע מילדיהם להיפגש עם סבא וסבתא

באחרונה נעתר בית משפט אמריקאי לבקשה של סבא וסבתא להתראות עם נכדיהם למרות התנגדות הורי הנכדים. בית המשפט העמיד לבחינה סוגיה מסובכת הנוגעת לגבולות זכות ההורים על ילדיהם. זכות זו – לפחות כשמדובר בהורים שפויים – אינה ניתנת לערעור בכל הנוגע לשאלה מי יגדל את הילדים. במקרה שלפנינו חל קרע ביחסים בין הורי הילדים לסבים, ובהיות הילדים קטינים, סברו ההורים שבמסגרת זכויותיהם כהורים הם רשאים להחליט עם מי יקיימו קשר ועם מי לא. דומה שאיש לא היה חולק על זכות זו במקרה שבו ההורים לא היו מתירים לילדיהם להתראות, למשל, עם השכן ממול או עם בעל המכולת. היה אפשר להסכים שהפיקוח של ההורים על קשריהם החברתיים של ילדיהם מאפשר להם למנוע מהם להיפגש עם מי שלא מוצא חן בעיניהם.

המקרה הנדון כאן שונה. אמנם לסבא ולסבתא אין זכות המקבילה לזכות שיש להורה גרוש לפגוש את ילדיו הנמצאים בחזקת ההורה השני; לכאורה, הם אינם יכולים לדרוש מעמד שווה להורים, ואין להם שום זכות לאפוטרופסות. ואולם, קיימת אפשרות שבה יש לסבים תביעה בת תוקף – כלומר זכות – לראות את נכדיהם. אחד האופנים שבהם נוצרת או מכוננת זכות כזאת הוא ההרגל. כאשר אנו רגילים לנהוג באופן מסוים או לקיים מסגרת חיים מסוימת, נוצרת זכותנו להמשיך לנהל את אורח חיינו בלא הפרעה. דרישה לשינוי מצריכה הצדקה, ואפשר לראות בדרישה זו משום קיפוח זכות הדורש הנמקה.

אפשר לומר שכאשר היחסים בין הסבים לבין הורי הילדים היו תקינים, התנהלו חיי משפחה מורחבת ונוצרה מערכת יחסים גם בין הסבים לבין הנכדים. מערכת זו התקיימה בידיעת ההורים ובהסכמתם. במסגרת המשפחתית המורחבת נהנו גם הסבים וגם הנכדים מקיומה של מערכת יחסים קרובה, וכוננו זכות להמשיך ולקיים אותה. השינוי שבעטיו ניסו ההורים למנוע את המפגשים בין הנכדים והסבים לא נבע משינוי במערכת היחסים בין הנכדים לבין הסבים, אלא משינוי ביחסם של ההורים לסבים. בשום הקשר לא נטען שהסבים החלו להוות איום על הנכדים, או שהקשר ההדדי ביניהם התערער. לו הייתה מועלית טענה כזו, היה אפשר להצדיק את מניעת המפגשים האלה בשם הגנת הקטינים. אלא שלא זו הייתה העילה להתנגדות ההורים. טענת ההורים התבססה על זכותם להחליט מי יפגוש את ילדיהם ומי לא.

בית המשפט צריך היה לבחון אם זכות זו גוברת על זכות של סבא וסבתא (וגם הזכות של הנכדים), שנבעה מקיום של מסגרת משפחתית מורחבת אשר זכתה בעבר להסכמת ההורים. כאשר היה ברור שאין חשש לשלום הילדים וגם אין סכנה שהסבים יסיתו את הנכדים נגד הוריהם, סבר בית המשפט שזכות של סבא וסבתא להמשיך ולהתראות עם הנכדים שרירה וקיימת. לו לא התקיימו יחסי משפחה מורחבת קודם להולדת הנכדים, והסבים היו דורשים לראות את נכדיהם אחרי ששנים לא נפגשו עם ההורים, לא הייתה להם עילה לדרוש זאת. היה אפשר בהחלט לראות בנתק מההורים נתק ממשפחתם הגרעינית, ובכלל זה נתק גם מהנכדים. מאחר שהנתק חל רק אחרי שנוצרו יחסי קרבה בין הסבים לנכדים, נוצרה זכות להמשיך לקיים מסגרת של קרבה בין הנכדים לסבים, גם בהיעדר יחסים בין ההורים לסבים.

האומנם היה בהחלטת בית המשפט משום קיפוח זכות ההורים? לדעתי לא, שכן אין בהחלטה זו משום ערעור על האוטוריטה של ההורים בעיני ילדיהם, או על זכות ההחזקה שלהם. יש בה רק הגבלת השימוש בזכות זו במקרה שמימושה גורם סבל לאחרים. בפועל מנע בית המשפט שימוש בילדים כאמצעי לחיסול חשבונות בין ההורים לסבא ולסבתא. המסר של קביעתו הוא שאין להשתמש בילדים ככלי נשק או כלי משחק במאבקים בין מבוגרים. בכך הגן בית המשפט הן על זכויות הסבים והן על חסינות הילדים מפני מניפולציות שעלולות להיעשות בהם בשל היותם קטינים.

“הארץ”, 2.2.2000

כאשר בני 70 מבקשים לגדל ילד מזרע של בנם המת

גם אם יצליחו ההורים המבוגרים למלא את כל הצרכים הגופניים של הילד, ספק אם יוכלו לממש את מלוא זכותו ל”עתיד פתוח”

בשבועות האחרונים התבקש היועץ המשפטי לממשלה לחוות דעתו בשתי סוגיות הקשורות להורות. האחת, בקשתה של אלמנה להרות מזרע של בעלה, שהוצא ממנו לאחר שמת. אף שהזרע הוצא בלא הסכמה מפורשת מצד הבעל, הספיקה הבעת הרצון של משפחתו ושל האישה לשכנע את לשכת היועץ המשפטי שלא להתנגד לבקשה, ולהתיר לאלמנה לנסות ולהרות מזרע בעלה. הסוגיה השנייה הייתה פשוטה יותר מבחינה משפטית, אך מסובכת יותר מבחינה ערכית. זוג הורים כבני 70 ביקשו היתר להפרות בזרע שבנם תרם לפני מותו אֵם פונדקאית, שתמסור לידיהם את הילד אחרי הלידה. מאחר שזו הייתה מראש מטרת תרומת הזרע, היועץ המשפטי לא התנגד לבקשה. ואולם, בקשה זו העלתה שאלה עקרונית סבוכה הקשורה לגיל המתקדם של ההורים.

יש חשש ששני ההורים לא ימשיכו לחיות עד השלב שבו הילד לא יהיה תלוי בהם יותר. חשש נוסף הוא שגם אם יאריכו ימים, הם עלולים להוות נטל על הילד לפני שיהיה מסוגל לדאוג אפילו לעצמו. לבד מחששות אלה קיים גם חשש שזכות יסודית השמורה לכל ילד, שאותה מכנה הפילוסוף האמריקאי ג’ואל פיינברג “הזכות לעתיד פתוח” (the child’s right to an open future) תיפגע עקב גילם המתקדם של ההורים. “הזכות לעתיד פתוח” כוללת את כל מה ששמירתו תורמת להתפתחות נאותה של הילד, על מנת שכמבוגר יוכל לממש את הזכויות המובטחות למבוגרים בחברה.

המיוחד בזכות זו הוא שהקפדה עליה מצריכה, בדרך כלל, הטלת מגבלות רבות על הילד, כדי שלא יסתום במו ידיו את הגולל על אפשרויות עתידיות (למשל, מחייבים אותו ללכת לבית הספר, לעיתים נגד רצונו, כדי למנוע ממנו בוּרוּת שתפגע בו בעתיד). החשש במקרה של הורים מבוגרים מדי הוא שגם אם יצליחו למלא את כל הצרכים הגופניים של הילד, לא יוכלו לממש את מלוא זכותו לעתיד פתוח, שכן מימושה של זכות זו כרוך לעיתים קרובות במאמץ רב, במאבקים ובהתמודדויות מתישות הן מול הילד והן מול הרשויות.

מבחינת הזכות הנדונה, המקרה שלפנינו שונה מהמקרה הסטנדרטי של אימוץ, שכן במקרה של אימוץ גדולים הסיכויים שהאפשרויות הפתוחות בפני הילד לפני האימוץ מועטות בהרבה מאלה שלאחר האימוץ, גם אם יאומץ על ידי הורים מבוגרים יחסית. ואולם, במקרה של ילד שטרם נולד יש לבחון אם לא סוגרים בפניו מראש אפשרויות אחדות שהיו יכולות להיות פתוחות בפניו עם הורים צעירים יותר.

מה שמקל על פתרון השאלה הנדונה היא העובדה שאפשר להגיע לפשרה שתמלא חלקית את רצון ההורים בהמשך זרעו של בנם ותסיר חלק מהחששות הנובעים מגילם המתקדם. פשרה זו אפשרית, למשל, על ידי תרומת הזרע המוקפא לאישה הזקוקה לתרומה כזאת – שתשמש לא רק כפונדקאית, אלא כאם ממש – ובתמורה לתרומה תסכים האחרונה לשמור על קשר משפחתי בין הילד לבין הסבים הביולוגים (ואפילו תסכים לסיוע מצידם בטיפול בילד או במימון גידולו). פשרה זו תקטין את החשש שהילד יתייתם מההורים המאמצים בגיל צעיר, או שהטיפול בהם יהיה עליו לנטל משלב מוקדם של חייו. לסבים הביולוגים יתאפשר קשר איתו, והם יזכו לחלק מהנחמה שלה ציפו בהקימם זרע לבנם. נכון שמשאלתם לגדל בעצמם את הילד לא תתממש באופן זה, אך זכותו של הילד לעתיד פתוח תישמר בדרך מוצלחת יותר. זכות זו, כאשר היא מיוחסת ליצור שעוד לא נולד, אינה תקפה אמנם מבחינה משפטית, אך מבחינה מוסרית יש לשקול את המתחייב ממנה טרם קבלת ההחלטה להביאו לעולם.

“הארץ”, 6.12.1999

סוף דבר

מהצעת חוק מ־2016 באשר לבנק הזרע, נראה כי המקרה הראשון שעובדיה עזרא דן בו – בקשתה של אלמנה להרות מזרע של בעלה, שהוצא ממנו לאחר שמת – אכן אמור להיות מכוסה על ידי החוק, וזאת בהתאם להסכמת היועץ המשפטי לממשלה ב־1999. להלן האמור בתזכיר להצעת חוק בנקי זרע – התשע”ז, 2016: פרק י’: נטילה ושימוש בזרע נפטר; סעיף 70 (שימוש בזרע שניטל לאחר המוות): “לא ישתמש אדם בזרע שניטל לאחר המוות אלא בהתאם לאחד מאלה: 1) הותיר הנפטר הוראות בכתב כאמור בסעיף 66, ייעשה שימוש בזרעו לפי הוראות סעיף 67. 2) לא הותיר הנפטר הוראות בכתב, אשתו או בת זוגו הקבועה בלבד רשאית להרות מזרע הנפטר או להפרות את ביציותיה בזרעו בהתאם להוראות סעיף 67(1)”.

מאותה הצעת חוק מתברר שההיתר שהעניק היועץ המשפטי של הממשלה אינו מכוסה על ידי החוק, ודווקא הפשרה שעובדיה עזרא העלה בדבריו – שלפיה תרומת הזרע המוקפא תינתן לאישה הזקוקה לתרומה כזאת, אשר תשמש לא רק כפונדקאית, אלא כאם ממש – היא המקובלת. בהצעת החוק, בסעיף 74 (מעמד קרובי הנפטר) נאמר: “לקרובי הנפטר, זולת אשתו או בת זוגו הקבועה, לא יהיה כל מעמד לעניין שאיבת זרעו או שימוש בזרעו, אלא אם הנפטר לא היה נשוי או לא הייתה לנפטר בת זוג קבועה בעת פטירתו ורק אם הוא הורה על כך בכתב, כאמור בסעיף 67(ב) [צ.ל. סעיף 66 (ב)]”. ואכן, לפי האמור שם – סעיף 66 (ב-2): “אדם שמינה בכתב והוא הסכים לכך בכתב, יהיה רשאי להורות על השמדת הזרע או על תרומתו למחקר או לבחור לאחר מותו אישה מסוימת, שאינה קרובת משפחתו, שתהיה רשאית להרות מזרעו לשם הולדת ילד שיהיה ילדהּ”.

למרות ובגלל המעמד המקודש

אוטונומיה של התא המשפחתי גורמת לחברה להתייחס בסלחנות להורים אלימים. היא אמורה לגרום להחמרת הענישה

האלימות בחברה הישראלית בכלל, ובתוך המשפחה בפרט, חורגת כבר מההגדרות הבנליות של “מכת מדינה” או “מגיפה”, שלעיתים קרובות גורמות להחמרת הענישה בתחומים מסוימים (בעיקר כשמדובר בגניבות רכב). היא קרובה מאוד להיעשות נורמת התנהגות כמעט לגיטימית בנסיבות מסוימות, ולדפוס שכיח מאוד של ניהול חיי משפחה בישראל.

החברה, ובכלל זה הפרקליטות ומערכת בתי המשפט, מגלה במקרים רבים סלחנות כלפי מעשי האלימות, עניין מקומם במיוחד כאשר מדובר באלימות בתוך המשפחה. הסלחנות הזאת נובעת, בראש ובראשונה, מהדרך המיוחדת שהחברה תופסת את היחסים בתוך המסגרת המשפחתית: יחסים המבוססים על מחויבות שאינה תוצר של יחסים חוזיים אלא גם של אהבה ואפילו אלטרואיזם והקרבה עצמית. תפיסה זו מעניקה למסגרת המשפחתית מעמד מיוחד, הכולל מידה רבה של אוטונומיה לתא המשפחתי, והתערבות מועטה של החברה בנעשה בתוך הבית פנימה.

על ההורים מוטלות חובות רבות, שאי קיומן מהווה לעיתים גם עבירה פלילית. במקביל ניתנת הזכות להכריע בסוגיות הנוגעות לעתיד ילדיהם, בתוקף היותם הנושאים באחריות והאפוטרופסים. מעמד מיוחד זה מרתיע לעיתים קרובות הן את הרשויות והן את בתי המשפט מלהתערב או להצר את צעדי ההורים. ברוב המקרים שבהם ההורים נוהגים באלימות כלפי בני חסותם נוטה המערכת למצוא צידוקים לכך מתוקף הסמכות שניתנה להם כמחנכים, או מתוקף היותם המפרנסים – דבר המעניק להם מעין “בעלות” על בני משפחתם.

ואולם כאן בדיוק נעוץ הכֶּשל בהפעלת העיקרון שלפיו יחסים בין בני משפחה נשפטים (תרתי משמע) אחרת מיחסים בין זרים. מרגע הופעת האלימות במשפחה נשמט הבסיס להתייחסות השונה אליה, משום שמערך היחסים שהיה אמור להיות מכונן על אהבה, דאגה והגנה לא קיים יותר. המעמד המיוחד הניתן ליחסים בתוך המשפחה אינו תקף עוד, מכיוון שהמסגרת המשפחתית נהפכת ממקור של ביטחון והגנה למקור של אימה וסבל.

בהתאם לכך צריך להשתנות גם היחס לאלימות; התנהגות אלימה במשפחה יש לשפוט ביתר חומרה מאשר מקרי האלימות הרגילים. הנימוק לכך הוא ערכי בעיקרו, ונסמך על הטענה שרמת הענישה מביעה, בין השאר, גם את יחסה של החברה למעשה מסוים. הענישה אינה צריכה רק להתאים לנורמות החברתיות אלא גם לקבוע אותן. ענישה מחמירה יותר תעביר מסר, שמי שמנצל לרעה את המעמד המיוחד הניתן לו כהורה מערער על מוסד המשפחה, שהמשך קיומו קריטי לקיומה של חברה. הוא מועל באמון שנתנה בו החברה, ומנצל את אי חדירתה לדלת אמותיו ואת הסמכות שנתנה לו על משפחתו, לשם ביצוע מעשים שבמסגרת אחרת היה מנוע מלבצע.

החיסיון שמעניקה החברה, בדרך כלל, ליחסים בתוך המשפחה הופך אותה במובן מסוים גם לאחראית (אם כי בעקיפין) על הגנת בני המשפחה. חיסיון זה מטיל עליה את החובה לנהוג משנה חומרה במי שמנצל את הפרטיות הניתנת לו לשם פגיעה בחסרי ישע. בכך תיקבע נורמה המוקיעה הן את האלימות והן את הפגיעה באמון, שגם החברה וגם הילדים נותנים בהוריהם כמעניקי חסות. הימנעות מכך תהפוך את ישראל לסדום.

“הארץ”, 8.3.2000

סוף דבר

איסור אלימות בקרב בני המשפחה מעוגן ב”חוק למניעת אלימות במשפחה”, התשנ”א, 1991:

החוק מאפשר לבית המשפט להוציא צו הגנה נגד אדם המפעיל אלימות במקרים הבאים:

1. אדם נהג באלימות בבן משפחתו, ביצע בו עבירת מין או כלא אותו שלא כדין.

2. על פי התנהגותו של האדם, יש בסיס סביר להניח שהוא מהווה סכנה גופנית ממשית לבן משפחתו, או שהוא עלול לבצע בבן משפחתו עבירת מין.

3. האדם התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית ממושכת, או לא איפשר לו לנהל אורח חיים סביר.

הצו מאפשר להרחיק את האדם האלים מביתו ומסביבת מגוריו, למנוע ממנו לעשות שימוש בנכס השייך לו ולאסור עליו לשאת נשק.

לאחר קבלת תסקיר, בית המשפט יכול לקבוע בצו הוראה שהאדם שנגדו מופנה הצו מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, צריך לקבל טיפול.

תקופת הצו הראשונית שמכוח החוק למניעת אלימות במשפחה היא שלושה חודשים. אך ניתן להאריכו עד שישה חודשים, ומנימוקים מיוחדים, עד שנה אחת. לפני שתקופת הצו חולפת, יש להשיג צו קבוע יותר.

הגורמים אשר יכולים להגיש בקשה למתן צו הגנה מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה: כל בן משפחה, כולל בן המשפחה שלהגנתו נועד הצו, היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, תובע משטרתי ופקיד סעד.

לחוק הזה נוספו כמה עדכונים ותיקונים, אשר הבולט בהם מחיל על עובדי ציבור רלוונטיים (למשל, אנשי סגל רפואי במרפאות או בבתי־חולים) חובת דיווח לרשויות על חשש להפרת החוק.

אם יש מישהו שצריך הגנה בסיפור הזה, זה לא העובּר

בעקבות כליאתה של אישה אמריקאית הרה שמסרבת לקבל טיפול רפואי

באחרונה הורה שופט מחוזי במדינת מסצ’וסטס לשלוח לכלא ממשלתי אישה בהיריון מתקדם, אף שלא הואשמה בשום פשע. זאת, כיוון שהיה ידוע כי היא מתנגדת לחסות רפואית. הבסיס להוראת השופט היה החלטתו אשר לפיה יילקח התינוק לאחר הלידה לחסות המדינה, והאישה תשוחרר לחופשי. עתירה שהוגשה בעניין זה על ידי פעילת זכויות אדם לבית המשפט העליון של מדינת מסצ’וסטס, נדחתה. האישה, רבקה קורנאו, משתייכת לכת דתית קטנה המחרימה את הרפואה המודרנית. בשנה שעברה ילדה בן שמת זמן קצר לאחר הלידה, והמשטרה סבורה שאילו נכח רופא בזמן הלידה, היה תינוק זה נשאר בחיים. מאחר ששני ילדים נוספים מכת זו נפטרו, סבר השופט שמחובתו להגן על ילדי הכת: הוא שלל גם משאר ההורים את זכויותיהם על הילדים, וכאמור החליט להושיב את הגברת קורנאו בבית כלא, שם תזכה לפיקוח רפואי.

פרקליט המחוז, פול וולש, טען שעל אף הספקות לגבי הבסיס החוקי להחלטת השופט, הוא חש ביטחון רב לגבי “בסיסה המוסרי והאתי”. כאשר פרקליט מחוזי חש ספקות לגבי בסיס משפטי של החלטה שהתקבלה לטובתו, השופט חייב – ולו גם מחמת הספק – לפסוק אחרת, בהיעדר בסיס חוקי ודאי. ברם, זו הסוגיה הפחות חשובה במקרה שלפנינו.

חשוב יותר לברר מנין שאב הפרקליט ביטחון כה רב באשר לבסיס המוסרי להחלטה. בהקשר זה עולות שלוש נקודות עיקריות.

– האחת, שלילת החירות של האם, שלא זו בלבד שלא ביצעה שום עבירה, אלא היא אפילו אינה חשודה בביצוע עבירה. מבחינה זו היא חפה מפשע. לפיכך, קשה מאוד למצוא בסיס מוסרי למאסרה או למעצרה. החירות מפני מעצר שרירותי היא כל כך בסיסית, שאין להשלים עם פגיעה בה בהיעדר עילה ממשית וישירה.

– הנקודה השנייה נוגעת למעמד המוסרי של העובּר. שאלה זו שנויה במחלוקת קשה גם בין פרשנים משפטיים ובעיקר בין אנשי אתיקה. לבטח ישנם כאלה הסבורים שיש לו מעמד מוסרי (Moral Standing) ושצָדק בית המשפט במנותו לעובּר עורך דין. ואולם, מכאן ועד הטענה שאינטרס לא ודאי (שכן ייתכן שלא צפויה לו שום סכנה לאחר הלידה) של עובּר, שהוא ישות עתידית, גובר על האינטרס של האם, שהיא ישות מוסרית אקטואלית, להגנה מפני מעצר שרירותי – המרחק רב. כשיש עימות בין אינטרס של ישות עתידית לבין זה של ישות אקטואלית, גובר האינטרס של השנייה, בין היתר משום שהתביעות שלה הן קונקרטיות ומיידיות, בעוד שהתביעות של ישות עתידית הן לא מיידיות ולא מפורשות. העמדה שלפיה המדינה חייבת להגן על תינוקות שטרם נולדו גרמה כבר לכמה עוולות, כאשר שופטים שהרשיעו נשים הרות בעבירות קלות הטילו עליהן מאסרים ארוכים מהנדרש כדי שיילדו בכלא. בכך הפרו בצורה בוטה את העיקרון הדורש פרופורציה בין חומרת העבירה לחומרת העונש. זכותה של האישה לשוויון בפני החוק עומדת לה גם כאשר היא הרה. לבטח אי־אפשר לשלול אותה כאשר מייחסים לעובּר סכנה ממשפחתו בלא שיש לכך כל ראיה. כשם שכאן ברור שאינטרס ערטילאי של העובּר אינו גובר על זכות האם למשפט הוגן, צריך הדבר להיות ברור גם בהקשר של גברת קורנאו.

– הנקודה השלישית נוגעת ליחס אל מי שאינו שייך לקונצנזוס או לקבוצת הרוב. גם אם אמונתה של האישה או אורח חייה אינם תואמים את אלה של השופט, ואף לא את אלה של כלל החברה, היא זכאית להגנה לא פחותה מזו של כל אחד אחר מפני אטימות החוק. יש להגן על חירותה, רווחתה ואמונתה באותה נחישות שבה הדבר נעשה ביחס לכל מי שאמונתו נראית בעיני אחרים כמוזרה. כשם שלא מפקיעים אפוטרופסות ממישהו בשל אמונתו בביאת המשיח, או בשל אמונתו בעלייה השמימה של נביא זה או אחר (או בחזרתו העתידית משם), כך אין לשלול מהורים זכות על ילדיהם בשל אי אמונתם ברפואה המודרנית.

אם יש חשד שחברים בקבוצה דתית מסוימת פוגעים בילדיהם, יש להעמידם לדין ואף להפקיע את הילדים מרשותם. כאשר אין ראיה לכך, אי־אפשר לראות באורח החיים או באמונה הלא־שגרתית שלהם עילה מספקת להפקעת זכויות יסוד שלהם. אם יש מישהו שעליו יש להגן בסיפור הזה, זה לא העובּר מפני הוריו, אלא חברי קבוצות המיעוט והחלשים בחברה מפני שרירות ליבו של החוק ומפני עריצות הרוב.

“הארץ”, 26.9.2000

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לחיות בכבוד”