החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על תומר סברון

ד"ר תומר סברון, פסיכולוג קליני, מרצה ומנחה סדנאות, נפצע במהלך שירותו הצבאי וזה כשלושים שנה הוא בכיסא גלגלים. תומר הוא בעל תואר דוקטור בנוירו־ביולוגיה ממכון ויצמן למדע ובעל תואר שני בפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת בר־אילן. תומר פנה ללימודי פסיכולוגיה במטרה לטפל ... עוד >>

לחיות מתוך רוגע

מאת:
הוצאה: | 2019 | 264 עמ'

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

38.00

רכשו ספר זה:

החיים המודרניים הם מלאי מתחים, סטרס וחרדה. אנחנו כל כך רגילים להיות בלחץ שזה הפך להיות המצב הרגיל והמוכר, אולם לחץ וסטרס מתמשכים פוגעים בתפקוד מערכות הגוף ותורמים להיווצרות מחלות.

 

ד"ר תומר סברון מלמד אנשים כיצד להיות רגועים בתוך היומיום האינטנסיבי, ולמעשה בכל מצב. הידע והכלים שד"ר סברון מעביר בספר הם משני חיים: באמצעותם ניתן לחזק את מערכת העצבים האחראית על הרוגע, ליצור שינוי בדפוסי החומרים וההורמונים הזורמים במוח ובגוף שלנו, וליצור שינוי בדפוסי המחשבה שלנו.

 

הכלים הפשוטים והמעשיים שתומר מעביר בספר הם כלים שיוצרים ריפוי עמוק בכל הרמות, ולכן הכלים האלו ישפרו את המצב הנפשי, הרגשי והגופני של הקורא.

 

תומר סברון נפצע בצבא בחוט השדרה הצווארי, ומאז הוא נמצא בכיסא גלגלים. תומר הוא ד"ר לנוירוביולוגיה ממכון ויצמן למדע ופסיכולוג קליני. בטיפולים ובסדנאות שלו, תומר מעביר את הידע ואת הכלים שיוצרים שינוי וריפוי עמוקים. עכשיו תומר מעביר את הידע ואת הכלים החשובים האלו כאן בספר הזה. זהו ספרו הרביעי.

 

תהליך רכישת הידע והכלים לשחרור מלחץ ומחרדות מועבר על ידי תומר גם בסדנה בקבוצה. ניתן לראות פרטים על הסדנאות של תומר באתר שלו:

Tomersivron.co.il

מקט: 4-800-1911221
לאתר הספר הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


עולם של פחד וחרדה

אנחנו חיים בעולם של פחד.

עידן של פחד.

פחד, לחץ, חרדה.

הלחץ והחרדה הפכו להיות מעין מגפה, ואולי המכה של המאה הזו, המאה ה־21. רובנו, בייחוד בעולם המערבי המודרני, חיים בפחד ונמצאים רוב הזמן בלחץ, במתח ובחרדה.

מגיל צעיר החיים שלנו רוויי מתחים ולחצים:

בין שזה לחץ כלכלי או לחץ למצוא זוגיות,

לחץ להרוויח מספיק כסף על מנת לגמור את החודש

או לחץ להביא ילדים ולהקים משפחה,

לחץ להספיק את כל מה שאנו רוצים במהלך היום,

לחצים הקשורים לילדים שלנו,

וכמובן, לחץ בנוגע לבריאות שלנו ופחד ממחלות…

ועוד ועוד…

הרשימה ארוכה…

למעשה, מהילדות אנחנו גדלים לתוך הלחץ ורגילים לחיות מתוך לחץ. זה מתחיל עוד בכיתה א’, כאשר אנחנו צריכים לשבת על כיסא בשיעור, לעמוד בדרישות הלימודים והחברה, להשיג ציונים טובים במבחנים – וכל זה בגיל שש!

וככל שאנו גדלים הלחצים הולכים וגדלים אף הם, ומגיעים לשיא מסוים בתיכון ובמבחני הבגרות, ומאוחר יותר כשאנו יוצאים לחיים עצמאיים.

ואנחנו מתרגלים להיות לחוצים ובלחץ.

אנחנו שוכחים שאפשר אחרת, והמצב הלחוץ הופך להיות הרגיל והנורמה. ארחיב על כך בהמשך כשאסביר על הדפוס החרדתי.

מהי חרדה?

חרדה היא התגובה הגופנית לפחד.

מהי חרדה?

מהו הדבר הזה שאנו קוראים לו חרדה?

חרדה זו התגובה הגופנית לפחד.

חרדה היא מגוון התגובות הפיזיולוגיות המתרחשות בגוף בזמן פחד.

אולם בעוד פחד הוא לרוב משהו רגעי העובר לאחר זמן קצר, לאחר חלוף הסכנה, הרי חרדה נשארת ומתקיימת זמן רב.

לפני שאני ממשיך בהסבר על מהי חרדה ומהיכן היא נובעת, עליי להסביר על מערכת העצבים בגוף שלנו שאחראית ליצירת מצב של לחץ או מצב של רוגע.

מערכת העצבים הסימפתטית והפרה־סימפתטית

מערכת העצבים בגוף שלנו מחולקת לשתי מערכות: מערכת העצבים המרכזית – הכוללת את המוח, חוט השדרה ועוד כמה עצבים בראש דוגמת עצב הראייה; ומערכת העצבים ההיקפית – הכוללת את כל שאר העצבים בגוף, בידיים וברגליים. משולבת בתוך שתי מערכות אלו, נמצאת מערכת העצבים האוטונומית, האחראית לשמירת האיזון הפנימי בגוף (לדוגמה טמפרטורת הגוף, רמת הסוכר בדם, לחץ הדם, רמת החומציות בדם ועוד) ולפעילויות אוטומטיות למיניהן (פעילות הלב, מערכת העיכול, הנשימה ועוד).

מערכת העצבים האוטונומית למעשה אחראית למיליוני פעולות שמתרחשות כל הזמן בגוף שלנו על מנת לשמור על האיזון והתפקוד התקין והמיטבי שלו, ועל מנת להתאים את תפקוד הגוף לתנאים המשתנים כל הזמן. המערכת האוטונומית פועלת מחוץ לטווח המודעות שלנו – אנחנו לא ערים ולא מודעים לכל הפעילות הזו ולכל השינויים האלה שמתרחשים בגוף שלנו כל הזמן, ואשר מאפשרים למעשה את הקיום שלנו. זה נמצא אי שם במעמקי תת המודע שלנו.

בתוך המערכת האוטונומית קיימות שתי מערכות עצבים האחראיות על יצירת לחץ או רוגע. אלה הן מערכת העצבים הסימפתטית ומערכת העצבים הפרה־סימפתטית. חשוב לציין שמערכות העצבים האלה – האוטונומית, הסימפתטית והפרה־סימפתטית – קיימות לא רק אצלנו בני האדם אלא בכל היונקים, בין שזה עכבר או פיל.

לשתי המערכות האלה, הסימפתטית והפרה־סימפתטית, השפעה משלימה והפוכה על הגוף והן פועלות כמו מאזניים: כאשר אחת מהן נמצאת בפעילות גבוהה, השנייה פועלת חלש. כלומר בכל רגע נתון אחת מהן היא הדומיננטית והפעילה יותר והשנייה פאסיבית ופעילה פחות.

המערכת הסימפתטית פועלת בתגובה לסכנה קיומית וגורמת לשורה של התרחשויות בגוף:

הפרשה של הורמוני לחץ כגון אדרנלין ונוראדרנלין מבלוטת יותרת־הכליה (הנקראת גם בלוטת האדרנל).

פעילות הלב מואצת ומועצמת.

הנשימה הופכת מהירה ושטחית יותר.

כלי דם מסוימים מתכווצים ואחרים מתרחבים כדי לכוון את הדם לזרום יותר לכיוון שרירי השלד הגדולים ופחות לאיברים הפנימיים דוגמת הכבד, הכליות, מערכת העיכול (כן, לגופנו יש יכולת לשלוט בזרימת הדם ולכוונו לאן שנחוץ לו ביותר ברגע נתון).

המעי הגס מופעל כדי להפריש יציאה וכך גם מערכת השתן, זאת כדי להוריד ממשקל הגוף ולאפשר תגובה טובה יותר.

במקרה הצורך הטחול משחרר לדם את מאגר החירום של תאי הדם האדומים כדי לסייע בהולכת חמצן לתאים ולשרירים ובפינוי חומרי פסולת.

התגובות האלה הן מהירות מאוד, ועשויות להתרחש בתוך חלקיקי שנייה! כל אלה מכניסים את הגוף כולו למצב חירום הנקרא ‘הילחם או ברח’ (Fight or Flight), שכל מטרתו היא להגדיל למקסימום את הסיכוי לשרוד את הסכנה הקיומית הקיימת, ומכאן כל השינויים שמתרחשים בגוף.

נוסף על שינויים אלה, מתרחשים עוד שני דברים משמעותיים כאשר המערכת הסימפתטית מופעלת והאדם נכנס למצב ‘הילחם או ברח’.

הראשון קשור למערכת החיסונית. תפקוד המערכת החיסונית דורש כמות ניכרת של אנרגיה, וכדי להפנות את מירב האנרגיה לצורך ההישרדות בזמן סכנה קיומית, הגוף בחוכמתו הרבה מקטין את הפעילות החיסונית למינימום ההכרחי. יש בכך היגיון: כאשר אנו בורחים למשל מאריה שרוצה לאכול אותנו, אין טעם להשקיע אנרגיה במאבק בווירוסים ובחיידקים…

באותו אופן, כשאנו נמלטים על חיינו, וכל חלקיק שנייה עשוי להיות קריטי, זה יהיה לא חכם בעליל להשתמש בתהליכי חשיבה מורכבים וגבוהים האורכים זמן רב יחסית. יהיה נכון יותר להשתמש דווקא ברפלקסים ובאינסטינקטים הטבועים בנו, שהם מהירים הרבה יותר. לפיכך, כשהמערכת הסימפתטית קופצת לפעולה, זרימת הדם במוח מופנית מהאזורים ה’גבוהים’ במוח אל האזורים העמוקים במוח האחראים על האינסטינקטים.

זו הסיבה לכך שבזמן לחץ אנו הרבה פעמים לא זוכרים דברים או לא מסוגלים לחשוב בבהירות. דוגמה לכך היא ‘חרדת המבחנים’: אנו יודעים את החומר למבחן, אך אם אנחנו בלחץ אז אנו עשויים שלא לזכור כלום במבחן עצמו, יש לנו ‘בלקאאוט’. אך אם נרגיע את עצמנו, נזכור שוב את החומר.

מערכת העצבים הפרה־סימפתטית, לעומת זאת, פועלת במצבי רגיעה ומביאה לירידה ברמת המתח בגוף ולהתרחשויות הפוכות מהמערכת הסימפתטית. מופרשים הורמוני רוגע כגון אנדורפינים, הדם מופנה לאיברים הפנימיים ומאפשר פעולה תקינה והרמונית שלהם, הדופק יורד והלב פועם יותר באיטיות וברוגע, והנשימה מואטת והופכת לעמוקה יותר. הדם במוח חוזר לזרום לאזורי החשיבה הגבוהה, והמערכת החיסונית חוזרת אף היא לפעילות מלאה.

בעבר הרחוק, כשהאדם חי בטבע, למערכות עצביות אלה הייתה חשיבות גדולה בהישרדות. האדם היה צריך להישמר מסכנות כגון חיות טורפות או חיות גדולות וחזקות ממנו, מפני פגעי טבע שונים וכדומה. הסכנות היו מיידיות ומוחשיות, והמערכת הסימפתטית נועדה לתת מענה לסוג זה של סכנות, ולאפשר לאדם להילחם או לברוח באופן המיטבי.

לאחר חלוף הסכנה, פעילות המערכת הסימפתטית יורדת, והמערכת הפרה־סימפתטית נכנסת לפעולה. ואז האדם והגוף חוזרים למצב רגיעה, שהוא המצב הרגיל והטבעי כאשר אין סכנה. כלומר, בהיעדר סכנה או סיבה אחרת, המערכת הסימפתטית פעילה פחות ואילו המערכת הפרה־סימפתטית, המרגיעה, פעילה יותר. מצב זה חשוב לצורך פעילות תקינה של מערכות הגוף השונות ולצורך שמירה על בריאות הגוף והנפש. זה המצב אצל כל היונקים בטבע, לא רק אצל האדם.

בעידן המודרני, סכנות קיומיות המאיימות על חיינו הן נדירות. רובנו חיים בערים גדולות שבהן חיות טרף אינן מסתובבות חופשי, וכדי להשיג את המזון שלנו אנו לא יוצאים לחפש צמחי מאכל או לציד שעלולים להיות מסוכנים. הסכנות הקיומיות שבהן אנו נתקלים הן מועטות יחסית: למשל אם מישהו תוקף אותנו או אם מכונית שועטת לכיווננו.

אולם האגו, הפחדים והאמונות שלנו גורמים לנו לראות ולפרש נסיבות רבות אחרות כסכנות קיומיות – לחץ בעבודה, ריב עם בן/בת הזוג, לחץ כספי, ילדים, תחרותיות, בעיות בדימוי העצמי ועוד (אני מתייחס לאגו במובן הרחב, כפי שתופסים אותו בבודהיזם, וכפי שאני מסביר בספרי ‘להתעורר! מדריך רוחני־מעשי’). כפועל יוצא מכך, חלקנו הגדול נמצאים רוב הזמן במצב של לחץ נפשי. אנחנו מסתובבים לחוצים, עמוסי דאגות ומחשבות, והגוף מגיב בשחרור של הורמוני הלחץ ובפעילות יתר של המערכת הסימפתטית.

בנוסף, מגיל צעיר הרגילו אותנו להיות בלחץ, במתח, בפחד. מגיל מוקדם אנחנו הולכים לגן ואחר כך לבית הספר, צריכים לשבת שעות על כיסא, להקשיב למורה וללמוד, ואנחנו נבחנים על החומרים, מקבלים ציון ומשווים אותנו תמיד לאחרים. אז מגיל צעיר מאוד אנחנו מתרגלים להיות במתח כלשהו, והמתח הזה הופך להיות בן לוויה קבוע שלנו.

למעשה, אנחנו כל כך מתרגלים להיות ברמה מסוימת של מתח ולחץ, שאנחנו כבר לא שמים לב לכך שאנחנו בלחץ ולא רגועים. זה הופך להיות המצב הרגיל והמוכר. הדבר דומה למזגן שפועל ברקע ומשמיע רחש מסוים. אחרי זמן מה אנחנו נתרגל לרחש ונפסיק לשמוע אותו. רק אם נכבה את המזגן, פתאום נשים לב לשקט שנוצר ולרחש שכל הזמן היה שם.

כך שמרבית האנשים מסתובבים בעולם כאשר הם למעשה ברמת לחץ מסוימת, ומערכת העצבים הסימפתטית היא זאת שפעילה ודומיננטית יותר. הרבה אנשים לא יודעים איך זה לחוש רוגע, הם פשוט לא מכירים את התחושה של להיות רגוע ולא חוו את זה מעולם כאנשים בוגרים.

אך הגוף אינו בנוי לפעילות מתמשכת של מערכת הלחץ. זוהי מערכת שנועדה לתת מענה למצב חירום ולהפיק לזמן קצר את המקסימום מהגוף מבחינה פיזית. כאשר מערכת זו פועלת לאורך זמן, הגוף מתחיל להיפגע מכך. העיכול עלול להיפגע, וכך גם פעילות הכבד, ודי בשני אלה כדי שיתחיל תהליך שבו הגוף מקבל פחות מהחומרים הדרושים לו מצד אחד וצובר רעלים מצד אחר. מכאן קצרה הדרך לפגיעה ברמה התאית בכל איברי הגוף, בגלל חסרים תזונתיים ופינוי לא יעיל של חומרי פסולת.

בנוסף, הנשימה במצב לחץ היא רדודה ואיכותה נפגעת, דבר הגורם למחסור כרוני בזמינות חמצן לתאי הגוף ולפינוי לא מספק של חומרי פסולת המפונים דרך הריאות.

הלחץ עשוי לפגוע גם בשינה, ושינה לא מספקת עשויה לפגוע אף היא במערכות שונות בגוף. גם המוח נפגע מכל אלה, ועשויה להיות פגיעה ביכולות מנטליות (דוגמת זיכרון, ריכוז, ראיית התמונה הכוללת והסקת מסקנות).

אם אנחנו נמצאים בטבע, ולפתע אנחנו שמים לב לנחש הנמצא לידנו, מערכת העצבים הסימפתטית תקפוץ לפעולה, ובגופנו יתרחשו כל אותם השינויים שתיארתי קודם, והכל במטרה שנצליח לשרוד את הסכנה הקיומית – ונחש עשוי בהחלט להוות סכנה קיומית. בהנחה שחמקנו מהנחש והסכנה חלפה, המערכת הסימפתטית תחזור לפעילות מינימלית, והמערכת הפרה־סימפתטית תשוב להיות הפעילה והדומיננטית יותר, שזה המצב הטבעי והרגיל.

אולם כאשר אנחנו בלחץ מתמשך ויש לנו חרדה, אז המערכת הסימפתטית ממשיכה לפעול כאילו עדיין קיימת סכנה, כאילו הנחש עדיין לידנו ומסכן אותנו.

אז נחזור לשאלה – מהי בעצם חרדה?

חרדה היא התגובה הגופנית לפחד, לחץ, מתח.

למעשה כל השמות האלה – לחץ, מתח, סטרס, חרדה – הם ביטויים לאותו הדבר: מצב שבו מערכת העצבים הסימפתטית, זו היוצרת בגוף את התגובה לפחד, פועלת ודומיננטית.

כאשר המערכת הסימפתטית נכנסת לפעולה, מתרחשים כל השינויים הגופניים בהתאם. הגוף מגיב כאילו אנו נמצאים בסכנה קיומית כלשהי, למרות שבמציאות אין שום סכנה קיומית שכזאת… הסימפטומים הגופניים הם החרדה.

יש מגוון רחב של תגובות גופניות שקשורות למצב של לחץ. יש את התגובות הגופניות האופייניות ואשר רוב האנשים החווים חרדה יחושו אותם –

דופק מהיר.

נשימה רדודה ואולי קושי בנשימה ותחושת מחנק.

לחץ באזור החזה.

תחושות שונות בבטן דוגמת בחילה, שלשול וכו’.

חוסר יכולת להתרכז ולחשוב בבהירות.

ויש גם תגובות גופניות שהן ייחודיות יותר לכל אחד ואחת. התגובות הייחודיות האלה יופיעו בדרך כלל לאחר תקופה ממושכת של הימצאות בלחץ, במתח או בפחד. התגובות האלה עשויות להיות כמעט כל דבר גופני –

כאבים בשרירים מסוימים.

רעד בשריר מסוים.

רעד בעפעף.

בעיות עיכול שהופכות לכרוניות עד כדי עצירות או שלשולים.

צפצוף באוזניים (טינטון).

תחושת שריפה בפה ובלשון.

כאבים נוירופתיים.

ועוד…

למעשה כמעט כל סימפטום גופני אפשרי שיופיע כתוצאה מלחץ וחרדה מתמשכים.

כאשר מישהו סובל מחרדות באופן מתמשך, לרוב מדובר בדפוס חרדתי שהתחיל בגיל צעיר, הרבה פעמים כבר בשנות העשרה. לפעמים החרדות עשויות להיות מתונות וחלשות יחסית לאורך שנים, עד שאירוע מסוים, טריגר מסוים, גורם לעלייה בעוצמת החרדה ואולי אף להתקפי חרדה. משלב זה החרדות יישארו ברמה גבוהה יותר ויהיו חזקות ונוכחות יותר בחיי האדם.

התקף חרדה אינו מופיע סתם כך יש מאין. תמיד זה ‘יושב’ על דפוס חרדתי שקיים כבר שנים.

כיצד נוצר הדפוס החרדתי?

הדפוס החרדתי הוא דפוס שהתהווה ונוצר בדרך כלל עוד בשנים הראשונות לחיים, בעשור וחצי הראשונים. יש שלושה גורמים עיקריים להיווצרות של דפוס חרדתי:

1. התנהגות לחוצה/חרדה/דאגנית יומיומית ומתמשכת מצד אחד ההורים או שניהם, גם בצורת הדיבור וגם במעשים, או התנהגות בוטה, אלימה מילולית או פיזית של אחד ההורים.

לדוגמה, אישה נשואה ואמא לילדים, שהחלו אצלה התקפי חרדה, הגיעה לטיפול אצלי. היא זכרה אירוע מילדותה (עוד לפני עידן הטלפונים הסלולריים) שבו אמא שלה איחרה להגיע מהעבודה. אביה עמד במרפסת, והיא לצידו, שניהם צופים בדריכות אל הרחוב לראות מתי תגיע האם, מתוך דאגה שאולי קרה לה משהו. הדאגה של אביה זכורה לה באופן חזק. היא היתה אז בת שבע, ומובן שהאירוע הזה מייצג את אופני ההתנהגות והחשיבה הקבועים אצל האב.

או דוגמה נוספת, אישה בשנות הארבעים לחייה, שסבלה מחרדות, מפחדים ומקושי לתת אמון. התברר שאביה נהג לומר באופן קבוע ש’העולם מסוכן ואנשים רק רוצים לנצל אותנו’. בנוסף, הוא היה נועל את דלת הכניסה בכמה מנעולים. מובן שאצל הילדה התפתח דפוס חרדתי שבצאתה לבגרות כבר היה עמוק ודומיננטי.

אצל מישהי אחרת, בחורה צעירה שסבלה אף היא מחרדות, אביה היה חוזר מהעבודה, שותה אלכוהול ומדי פעם היה מתפרץ בהתנהגות אלימה שבה היה צועק, מאיים וזורק דברים בבית. כאן חוסר העקביות בהתנהגות האב (הוא לא היה מתפרץ בכל יום אלא אחת לכמה ימים, וההתפרצויות היו תמיד פתאומיות, ללא שום התראה מוקדמת) תרם אף הוא להיווצרות הדפוס החרדתי ולרמת החרדה הגבוהה אצל אותה בחורה, הבת שלו.

2. אירוע טראומטי עוצמתי או רצף של כמה אירועים טראומטיים.

אירוע כזה יכול להיות:

התפרצות אלימה של אחד ההורים או אדם אחר, אפילו אדם לא מוכר. ייתכן שהילד עצמו לא היה מעורב ישירות ושהוא אינו מושא האלימות אלא הוא היה רק צופה מהצד, אך עדיין הוא חווה את האירוע או האירועים כטראומטיים.

היעלמות של אחד ההורים או אדם אחר קרוב, למשל עקב אשפוז ממושך, נסיעה ממושכת לחו’ל, גירושים או מוות.

מפגש מפחיד עם כלב או חתול או אפילו עם ג’וק… (;

למעשה, האירוע עצמו לא חייב שיהיה ‘טראומטי’. הוא יכול להיות אירוע לכאורה רגיל, אך הילד/נער/אדם יחווה אותו באופן מסוכן וטראומטי.

3. השפעות מהסביבה.

כילדים וכנערים אנחנו סופגים כל מיני התנהגויות ואמירות במהלך ההתפתחות, מילדים אחרים, ממורים ומקרובי משפחה. חלק מהדברים האלה עשויים להיקלט עמוק בתת המודע וליצור השפעה שעלולה להימשך שנים רבות, אלא אם כן נעשה עבודה פנימית לשנות ולשחרר את הדברים האלה.

כך או כך, ללא קשר כיצד הוא נוצר, הדפוס החרדתי בא לידי ביטוי באותו אופן בגוף־נפש שלנו. למעשה, כדי להשתחרר מהחרדה ומהדפוס החרדתי, אין צורך לדעת או להבין איך ומהיכן נוצר הדפוס החרדתי.

זו נקודה חשובה ביותר, ולכן אחזור עליה שוב:

כדי להשתחרר מהחרדה ומהדפוס החרדתי, אין צורך לדעת או להבין איך ומהיכן נוצר הדפוס החרדתי.

מהו הדפוס החרדתי שעליו אני מדבר?

אצל מרבית האנשים הדפוס החרדתי מתחיל מהמחשבות: דפוס מחשבתי הקשור לפחד, לדאגה או ללחץ. במוחו של מישהו הסובל מחרדות קיימים מסלולים עצביים חזקים ועבים שמייצרים הרבה מחשבות של דאגה ופחד לאורך היום. בחלק השני של הספר אני מסביר באופן מפורט ומעמיק על המסלולים העצביים במוח וכיצד הם נוצרים. לעת עתה נאמר רק שהמסלולים העצביים האלה נוצרים בדרך כלל אי שם בעשור וחצי הראשונים לחיים, והם הופכים להיות דפוסי מחשבה חזקים ודומיננטיים אצל אותו אדם. כלומר, שמדי יום ביומו יעלו בו הרבה מחשבות של דאגה ופחד, ללא כל יכולת מצידו לשלוט בכך. המוח שלו מייצר את המחשבות האלה מעצמו, כי כך פועל המוח שלנו.

מובן שלכל אחד יש את דפוסי המחשבה הספציפיים והייחודיים שלו. אצל מישהו אחד יעלו מחשבות של פחדים הקשורים לבריאות שלו ושל הקרובים אליו. לאחר יעלו מחשבות של פחד מאסון שכביכול תכף עשוי לקרות. ולשלישי יעלו מחשבות של פחד מלהישאר ללא זוגיות, או פחד ממפגש עם ג’וק או כל דבר אחר. הדפוס הספציפי קשור כמובן לדברים שאותו אדם חווה ואשר תרמו ליצירת הדפוס החרדתי.

אצל חלק מהאנשים החרדתיים, הדפוס החרדתי מתחיל לא מהמחשבות אלא ממקור לא מודע כלשהו הנמצא בתת המודע. כאן הדפוס המחשבתי עשוי להיות פחות דומיננטי, והחרדה עשויה לקפוץ כתוצאה מטריגר כלשהו, ידוע או לא. כאן החרדה עולה כמו מעצמה יש מאין, לפעמים ללא כל סיבה נראית לעין. פתאום עולה החרדה ואולי אף התקף חרדה.

אצל אנשים אלה כאמור המחשבות סביב החרדה יהיו משניות יותר, ועשויות להיות כפועל יוצא של הדפוס החרדתי, כלומר מחשבות של פחד מהחרדה, שהן עצמן גורמות לעלייה ברמת החרדה.

אז הדפוס החרדתי מתחיל במוח ובדרך כלל במחשבות שעולות שוב ושוב לאורך היום באדם החרדתי.

נוצר מעגל סגור שלילי ששולט בנו.

אצל הרבה אנשים שסובלים מחרדה נוצר מעגל שלילי שמשמר ומחזק את עצמו. המעגל השלילי הסגור הזה נוצר עקב מחשבות של פחד מהחרדה עצמה. כי האדם חווה את החרדה כמשהו לא נעים ואולי אף מפחיד בפני עצמו, ולכן עולות בו מחשבות של פחד מפני התחושות האלה של החרדה. ומחשבות אלה בפני עצמן מגבירות את החרדה, שהרי חרדה היא התגובה הגופנית לפחד. וכך נוצר לופ, מעגל שלילי של מחשבות פחד – תגובת חרדה בגוף – עוד מחשבות של פחד – עוד תגובת חרדה בגוף וחוזר חלילה.

המחשבות שעולות בנו גורמות לתגובה גופנית.

המחשבות שלנו אינן נמצאות בוואקום. כל מחשבה שעולה בנו גורמת באופן מיידי להפרשה של הורמונים וחומרים אחרים לזרם הדם במוח ובגוף, וחומרים אלה מגיעים לכל האיברים והתאים בגוף. לדוגמה הורמון הלחץ אדרנלין, שמופרש על ידי בלוטת האדרנל כתגובה למחשבה של פחד (או כאמור כתגובה למצב של סכנה קיומית אמיתית).

הורמונים וחומרים אלה הם שגורמים לתגובות הגופניות האופייניות לחרדה: דופק מהיר, נשימה רדודה ומהירה, מיחושים בבטן, חוסר בהירות מחשבתית וכו’…

וזהו הדפוס החרדתי – מחשבות שהמוח מייצר בעצמו, חומרים שמופרשים לזרם הדם, תגובה גופנית לחומרים אלו…

זו נקודה חשובה נוספת:

הדפוס החרדתי נמצא וקיים בכל הרמות:

מנטלית בדפוסי המחשבה.

פיזיולוגית בדפוסי החומרים שנמצאים וזורמים בגוף.

תחושתית־רגשית ובתגובות הגופניות של החרדה.

להיות שבוי של הדפוס החרדתי

לאחר שנוצר בנו הדפוס החרדתי אנחנו שבויים בתוכו, והוא כמו אוחז בנו ושולט בנו באופן חזק. המסלולים העצביים במוח מייצרים את המחשבות הקשורות לפחד/דאגה/לחץ, ואלו גורמות לייצור חומרים בגוף הקשורים לפחד ולתגובות הגופניות של חרדה.

הדפוס החרדתי, מרגע שנוצר, למעשה שולט בנו, מכיוון שהוא פועל באופן אוטומטי:

המוח מייצר את המחשבות החרדתיות באופן אוטומטי,

החומרים הקשורים לחרדה משוחררים במוח ובגוף באופן אוטומטי,

והתחושות הגופניות הקשורות לחרדה עולות בנו באופן אוטומטי.

כך שהדפוס החרדתי רץ על אוטומט, ואנחנו למעשה שבויים שלו, לרוב מבלי לדעת שאנחנו שבויים של דפוס אוטומטי.

לחץ וחרדה הם מצב פנימי

זו נקודה חשובה.

מרבית האנשים חושבים שלחץ הוא חיצוני ותלוי במצב החיצוני ובמה שמתרחש במציאות החיצונית. זו יכולה להיות העבודה שמלחיצה, או לימודים ומבחנים, פיטורים, מצב משפחתי כלשהו, מחלה או פציעה, או אפילו מוות של אדם קרוב. זה יכול להיות כל מצב חיצוני שכאמור גורם לנו להיות לחוצים וחרדים.

אך האמת היא שהלחץ והחרדה נובעים מתוכנו, ואינם קשורים בהכרח למצב החיצוני. לחץ הוא מצב פנימי, הוא אינו חיצוני. תהיה הסיטואציה אשר תהיה, היא עדיין רק סיטואציה, והיא ניטרלית. כל מצב הוא ניטרלי. אלה אנו שהופכים את המצב למלחיץ או מדאיג או מעורר חרדה. ואנו עושים זאת באמצעות הפרשנות שלנו למצב החיצוני, ובאמצעות הדיבור הפנימי שלנו. לפעמים הדיבור הפנימי הזה והפרשנות שלנו למצב הם כל כך אוטומטיים שאנו אפילו איננו שמים לב לכך שאנחנו מפרשים ותופשים מצב במסוים באופן מסוים. אך אנחנו עושים את זה כל הזמן, אנחנו כל הזמן מפרשים את המציאות החיצונית ואת מה שמתרחש.

וכל אחד מפרש את הדברים באופן שונה. שני אנשים עשויים להימצא באותה הסיטואציה, וכל אחד מהם יפרש אותה באופן שונה, ולכן יגיב אליה בצורה שונה. שני אנשים עשויים להיות באותה הסיטואציה, האחד יהיה לחוץ ומלא חרדה, בעוד האחר עשוי להיות נינוח ורגוע.

נוסף על הפרשנות שאנו נותנים להתרחשות החיצונית, אשר קובעת את התגובה שלנו לאותה התרחשות, יש לנו גם את הדפוסים הפנימיים הדומיננטיים. מישהו עם דפוס חרדתי, כפי שראינו, הוא שבוי בידי הדפוס החרדתי הפנימי, והחרדה תעלה בו באופן אוטומטי וללא קשר למציאות החיצונית. הדפוס החרדתי הפנימי יעלה במוחו של האדם מחשבות של דאגה ופחד, סרטים שליליים וקטסטרופליים, יזרים בגופו חומרים שקשורים ללחץ ולחרדה ויגרום לו לתחושות האופייניות לחרדה.

אז לחץ, סטרס וחרדה נובעים מתוכנו, ממקור פנימי, ואינם נגרמים על ידי משהו חיצוני, התרחשות חיצונית כזו או אחרת.

וזו תובנה חשובה ביותר.

כי מרגע שהבנו שהחרדה נובעת מתוכנו ולא מגורם חיצוני, אז אנחנו מבינים גם שאנחנו יכולים ללמוד להיות רגועים ונינוחים בכל מצב חיצוני. בכל מצב חיצוני.

וזה אכן מה שיקרה כאשר אנחנו נחזק את מערכת העצבים הפרה־סימפתטית, היוצרת רוגע, וניצור דפוסי מחשבה חדשים. אנחנו נגלה שאנחנו יכולים להיות רגועים בכל מיני מצבים שבעבר היינו לחוצים בהם.

המחשבות שעולות בנו הן לא באמת שלנו

הרוב הגדול של האנשים מזדהים לגמרי עם המחשבות שלהם, וחושבים שהמחשבות שעולות בהם הן שלהם.

למעשה, רוב המחשבות שעולות בנו אינן שלנו כלל, אלא הן מחשבות אוטומטיות שהמוח שלנו מייצר בעצמו וללא שום שליטה שלנו על כך. אני ארחיב על כך כאמור בחלק השני של הספר. ההזדהות הזו עם המחשבות היא שנותנת להן את הכוח ואת היכולת לשלוט בנו.

כל עוד אנחנו איננו מבינים ומודעים לעובדה הפשוטה שמרבית המחשבות שלנו הן מחשבות אוטומטיות שהמוח מייצר בעצמו על סמך המסלולים העצביים שנוצרו והתקבעו בו – אז אנחנו נחשוב שהמחשבות האלה הן ‘שלנו’, אנחנו נזדהה איתן והן ימשיכו לשלוט בנו.

רק כאשר נבין שאלה מחשבות שהן לא באמת שלנו, ונתחיל להתייחס אליהן בהתאם, כמו אל סוג של רעש – רק אז נוכל להתחיל להשתחרר מהדפוס החרדתי השולט בנו.

אולם הדפוס הוא כאמור לא רק מחשבתי, אלא גם גופני.

אצל אנשים עם דפוס חרדתי (כלומר אנשים המסתובבים חלק ניכר מהזמן עם רמה מסוימת של לחץ/מתח/דאגה) משוחררים וזורמים בגוף בכל יום ויום החומרים וההורמונים הקשורים לחרדה ולתגובות הגופניות הקשורות לחרדה, והגוף רגיל ומורגל לתמונת החומרים הזו בדם ובנוזלי הגוף. ההרגל והדפוס הגופני מגיעים למעשה עד רמת התא והגנים (בעניין הגנים ראו את הנספח על אפיגנטיקה).

מבלי להיכנס כאן לעומק, אומר רק שהתאים ‘רגילים’ לחומרים האלה ודורשים אותם על בסיס יומיומי. והיות שהגנים שלנו מושפעים ומגיבים לחומרים שהתא מקבל מבחוץ, מהסביבה שלו, אז אותם גנים יופעלו שוב ושוב, מדי יום ביומו, כל עוד אנו נהיה ‘שבויים’ בידי הדפוס החרדתי.

כל עוד אנחנו לא נעשה עבודה פנימית ושינוי פנימי באופן מודע, הדפוס החרדתי הזה ימשיך להתקיים ולשלוט בנו. ואפשר להעביר חיים שלמים כך…

כדי להשתחרר, אנחנו צריכים לפעול באופן מודע, לעשות עבודה פנימית באופן יומיומי, וליצור בתוכנו דפוסים חדשים שיחליפו יותר ויותר את הדפוסים החרדתיים הישנים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לחיות מתוך רוגע”