החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

להיות שמרן

מאת:
מאנגלית: יאיר לוינשטיין | הוצאה: | 2020 | 268 עמ'
קטגוריות: עיון, פילוסופיה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

34.00

רכשו ספר זה:

"שמרנות מתחילה מתחושה המוכרת בוודאי לכל האנשים הבוגרים: התחושה שדברים טובים נהרסים בקלות, אך אינם נוצרים בקלות. זה נכון במיוחד לדברים הטובים שאנו מקבלים כנכסים קולקטיביים: שלום, חופש, חוק, נימוס, מסירות ציבורית, הביטחון שמקנים רכוש וחיי משפחה… בכל אלה, פעולת ההרס היא מהירה וקלה; ואילו עבודת היצירה היא איטית, מפרכת ומשעממת. זהו אחד הלקחים מן המאה העשרים. זו גם אחת הסיבות שהשמרנים סובלים מעמדת נחיתות בדעת הקהל. העמדה שלהם נכונה אבל משעממת, ואילו זו של מתנגדיהם מלהיבה אך שגויה".
רוג'ר סקרוטון היה סופר, אמן, מבקר תרבות, והפילוסוף השמרן החשוב בדורנו. סקרוטון, שעבר בצעירותו מהשמאל לימין, שילם מחיר אישי כבד על בחירתו להגן על לאומיות, דת ושוק חופשי כנגד ההגמוניה השלטת באקדמיה. בספר סוחף ורחב יריעה זה, המזקק את תפישת עולמו של סקרוטון ושוזר אותה בשפע אנקדוטות אישיות, בוחן הפילוסוף הבריטי את זרעי האמת שטמונים בסוציאליזם, בלאומיות, בסביבתנות, בקפיטליזם ובשלל תופעות מודרניות נוספות, ואורג אותן לתפישת עולם שמרנית בהירה, מקורית ומלאת רגש.
• האם יש לאהבה ערך כלכלי?
• מה כל כך גרוע בגורדי השחקים המודרניים?
• מדוע מיזם האיחוד האירופי נידון לכישלון עוד מראשיתו?
• מה הבעיה התרבותית של המוסלמים באירופה?
• מדוע שיפוטיות תרבותית עשויה להיות דבר חיובי?
בהיגיון צלול, בחוש ביקורת בריא, ברגש יראה עמוק ובאהבה גדולה לאנושי, ליפה ולנשגב, מתהלך סקרוטון בין חדרי עולמנו המשתנה, ומבריש את אבק המוסכמות השגויות מעל הדברים היקרים לליבנו.
רוג'ר סקרוטון, יליד 1944, בנו של פוליטיקאי בריטי סוציאליסט, פנה אל השמרנות באמצע שנות העשרים לחייו. כתביו ויצירותיו הציבו אותו כהוגה השמרן הבולט של זמננו, אך בה בעת עוררו כלפיו תגובות קשות מצד קובעי הטעם באקדמיה ובתקשורת בבריטניה – עד כדי החרמה ופגיעה כלכלית. במהלך חייו הספיק סקרוטון לפעול לעזרת מתנגדי המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, להיעצר שם, לייסד עיתון שמרני, לפרסם חמישים ספרי עיון והגות בתחומי הפילוסופיה והתרבות, לחבר חמישה רומנים ושתי אופרות, ועוד. בעברית ראו אור ספריו שפינוזה, מדריך לתרבות המודרנית ועל טבע האדם. סקרוטון הלך לעולמו בחורף 2020.

מקט: 4-1386-1040

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה למהדורה העברית

יאיר לפיד

מה משותף למגילת העצמאות, לעשרת הדיברות, לארוחת יום שישי אצל ההורים, לעובדה שאנחנו לא מתניעים את האוטו ביום כיפור ולעשרות אלפי האנשים שהגיעו ללווייתו של חייל בודד שנהרג ברצועת עזה?

התשובה היא שאף אחד מהדברים האלה אינו מעוגן בחוקי המדינה. אין להם שום מעמד רישמי. איש לא הכריח אותנו לכבד את מה שהם מייצגים או ליטול בהם חלק. ובכל זאת הם שם. חלת הדבש שסביבה נבנתה הכוורת. אין כמעט ישראלי שיכחיש את העובדה שזו התשתית של מערכת הקשרים והחיבורים של חיינו. אלו אינם רק סמלים וסימנים של תחושת השייכות שלנו, אלא מערכת ההפעלה שלה. אם אתם שומרי מסורת, אפילו באופן מתון, ארוחת יום השישי שלכם מתחילה קרוב לוודאי בקידוש. כשהמשפחה מתכנסת סביב הנרות הדולקים אנחנו מניחים, באופן לא מודע, שהקידוש הוא העיקר. זה לא נכון. ההתכנסות היא העיקר. העובדה שאנחנו נמצאים שם יחד. לא מתוקף החלטה, אלא מתוקף הזכרונות והרגשות שיש לנו אחד כלפי השני. אם מישהו ישאל אתכם מתי ואיך החלטתם לאכול ביחד בימי שישי, קרוב לוודאי שלא תדעו לענות. אחד הטקסים החשובים של המוסד המרכזי בחייכם — המשפחה שלכם — נוצר כביכול מעצמו.

שמרנים מאמינים שמדינות נבנות באופן דומה. שוב ושוב חוזר רוג'ר סקרוטון, מחברו של הספר שאתם מחזיקים בידיכם, להגדרתו הנודעת של אדמונד ברק לפיה המדינה היא הסכם בין הדורות שמתו, הדורות שחיים היום, והדורות שעוד לא נולדו. השמרנות אינה תקועה בעבר — העבר חי ותוסס בתוכה. היא אינה מתנגדת לשינויים, אבל דורשת מאתנו להיות זהירים ועקביים ולהמנע משינוי לשם שינוי. היא אינה מנסה להכתיב את העתיד, אלא לשמור למענו על הקיים הנחוץ כדי לבנות את העתיד. החופש שלנו, החוק, הנימוסים הטובים, הכמיהה לשלום ובטחון, כל אלה אינם רק מצבים אנושיים אלא גם נכסים שהופקדו בידינו כדי שנעביר אותם הלאה.

בניגוד למה שמאמין השמאל, מדינות אינן תרגיל בהנדסה חברתית. המציאות האנושית רבגונית ורבת משתנים מדי: אין דרך — או לפחות, אין דרך לא אלימה — לנסח אידאל אנושי קשיח שכולם יתכנסו תחתיו בפקודה. לאכזבת הסוציאליסטים התברר שבני אדם מגיבים רע מאוד כשמישהו מוריד להם הוראה להיות טובים ונטולי־אנוכיות. על כך נהג לומר אריק איינשטיין ז'ל, מי שכתב את מילות השיר 'אני ואתה (נשנה את העולם)': 'התברר שהוא לא רצה להשתנות'.

מצד שני, גם הימין הליברטריאני, שבעיניו המדינה היא גוף טכני שעיקר תפקידו לא להפריע לבני האדם לעשות ביניהם עסקים, מחמיץ משהו מהותי מאוד בטבע האנושי. בני אדם הם הרבה יותר מהאינטרסים שלהם. אדם יכול להיות קפיטליסט ועדיין להאמין שאהבה חשובה יותר מרווח. לזמן שאנחנו מבלים עם ילדינו אין ערך כלכלי, אבל זה לא הופך אותו ל'זמן מבוזבז'. את תגי הערך הגבוהים ביותר מצמידים בני האדם דווקא לְמה שאי אפשר לסחור בו — ידע, ידידות, משפחה, נאמנות. את כל אלה אין לנו אפשרות להשיג לבד, אלא רק עם אנשים אחרים שיש לנו רגשות כלפיהם.

אם כן, איך נוצרות מדינות? ולשם מה? תשובתו של השמרן היא שמדינות — או לפחות המוצלחות שבהן — צומחות באופן טבעי מתוך הקהילות הקטנות והגדולות שמרכיבות אותן. ערכי היסוד שלהן לא מוכתבים מהצמרת, אלא מגיעים מהשורשים. הרגע המופלא שבו קמו עשרות אלפי אנשים והלכו ללווייתו של סמ'ר שון כרמלי זכרו־לברכה, חייל בודד שאותו לא פגשו מעולם, החל להיווצר בהתכתבות של אוהדי קבוצת הכדורגל מכבי חיפה. הם אמרו זה לזה בפייסבוק ובאי־מיילים שאם הם לא יבואו, איש לא יבוא. מה שנראה עד לאותו רגע כקהילה מבודדת העסוקה בעניין מסוים, התברר פתאום כחלק מרשת של קהילות שיוצרות אומה. מה שמחבר אותן לחברה אחת, אומר לנו סקרוטון, אינו חוזה או חוק אלא 'משהו שקרוב יותר לאהבה'.

כל זה שונה מאוד מההגדרה הרווחת של שמרנות בימים אלה. האתגר האינטלקטואלי הגדול שמציב סקרוטון אינו מול השמאל הסוציאליסטי, אלא דווקא מול שמרנים אחרים. לא מפני שהוא אינו מודע לסכנות המרקסיזם, אלא מפני שהוא ניהל את המאבק נגדו הרבה לפני כולם. סקרוטון התייצב לראשונה מול חסידי המניפסט הקומוניסטי כבר במהלך מהומות הסטודנטים בפריז ב־1968, בזמן שסארטר וחבורתו עוד סגדו ל'שמש העמים'. בשנות השבעים הגיע לפראג כדי להזדהות ולסייע למתנגדי המשטר הקומוניסטי וסופו שגורש מצ'כוסלובקיה בידי השלטונות. עד יומו האחרון ידע איך לשגר אגרוף ימני יעיל לעבר תיאוריות הדיכוי המופרכות של פוקו, אבל ניכר בו שהוא מרגיש שהוא יכול להשאיר את המאבק בשמאל למתנקשים צעירים ומיומנים ממנו. הסוציאליזם הרי כבר הפסיד במערכה. לא מפני שלא הבינו אותו, אלא דווקא מפני שכן. כפי שהעיר פעם בחדות בן שפירו: 'אני נגד סוציאליזם פשוט מפני שאני נגד הרעיון שארבעה אנשים ייכנסו לחדר ושלושה מהם ייתנו לרביעי מכות וייקחו את הכסף שלו'.

תיזה מעניינת יותר מציב סקרוטון דווקא מול אלה שהתנחלו בחצר האחורית שלו: השמרנים החדשים. אותה חבורה נשכנית ומרתקת שהרימה ראש בשני העשורים האחרונים אל מול התגברות הדיכוי של הפוליטיקלי־קורקט. בין חבריה אפשר למצוא כמה מהאנשים שנכללים בסדרת הספרים הנוכחית של שיבולת — תומס סואל, דגלס מאריי, ג'ונה גולדברג, בן שפירו. יחד ולחוד הם מנהלים מאבקים סוערים נגד ההשתקה הפרוגרסיבית, הדיפ־סטייט האמיתי או המדומיין, המשפחה הלהט'בית (מוסד לגיטימי לגמרי שנקלע לוויכוח שלא באשמתו) והממסד המשפטי והתקשורתי. עוצמת הרגשות שהם מעוררים מאפשרת להם לשלב בהצלחה בין שני דברים סותרים — תמיכת הרוב הדומם בצירוף להט אנטי־ממסדי מחשמל.

הממסד הפוליטי הוותיק והאקדמיה השמאלנית הגיבו למתקפה בהלם מוחלט. במקום להציע אלטרנטיבה רעיונית מעודכנת, הם חפרו תעלות מגן סביב מבצרי הרב־תרבותיות של העולם הישן. מבחינתם כל הנראטיבים זהים בחשיבותם, חוץ מהנראטיב של המערב הנאור. הוא היחיד שאמור לשתוק ולהתבייש על חטאי הקולוניאליזם והעבדות. תשובתם המרעננת של השמרנים החדשים היתה שדווקא לא מתחשק להם לשתוק. המערב הביא לעולם את המחשב, את שוויון האשה, את הטיסות לירח ואת שייקספיר ודה וינצ'י. כשמישהו יוכל להציג רשימת הישגים שמדגדגת את זה, הוא יוזמן לארוחת הערב. מלחמה הוכרזה! כל צד התחפר מאחורי חומותיו הדיגיטליות. התוצאה הפרדוקסלית היא שבכל רחבי העולם המערבי אנשים הקרויים 'שמרנים' מאיימים עכשיו להחריב עדי יסוד את העולם הישן, בעוד האנשים הקרויים 'מתקדמים' הפכו למאובנים שדורשים לשוב אל העבר.

למול הכאוס הרעיוני הזה, נדרשת שיבה אל השמרנות במובנה המקורי — ההתחייבות להתחשבות. זה אולי נשמע ברגע הראשון כמו בסיס חלוש לקיום משותף, אבל כל עוצמתה האדירה של החברה המערבית מבוססת על ההתחייבות הזו. תפישת Win-Win שמתוכה צמחה הכלכלה האמריקנית מבוססת על התחשבות וכבוד ליריב. היא זו שמאפשרת לכלכלה האמריקנית להגדיר את ההבדל בין שוק חופשי לשוק של טורפים ונטרפים. במדינה שיש בה אדיבות אנושית בסיסית, בעלי ההון והחברות הגדולות יודעים שיש להם אחריות סביבתית כלפי הדור הבא, אחריות כלפי הקהילה שבה הם חיים, אחריות כלפי העובדים המבוגרים או עובדות המטוּפלות בילדים קטנים. התחשבות באחר היא הבסיס לסובלנות שמונעת ממלחמות דת לקרוע אומות לגזרים. היא זו שיוצרת — במהלך חודשים ארוכים של אימונים מפרכים — את החברות והנאמנות של חיילים לחבריהם ביחידה. היא ההצלה היחידה שלנו מפני אלו שישעיה ברלין הגדיר כאנשים המסוכנים ביותר עלי אדמות — אלה החושבים שיש להם בעלות על האמת. אנחנו מדוממים את המכונית שלנו ביום הכיפורים לא מפני שהייתה לנו התגלות אלוהית, אלא מפני שזהו אקט של התחשבות כלפי אמונתם של אחרים. השקט הקסום היורד ליממה אחת על עירי תל אביב — כרך חילוני רועש — הוא הפרס היחיד שאני מקבל על כך.

החירות שלנו היא תמיד איום בשלילת חירותו של אדם אחר. ההתחשבות היא זו שמונעת ניצול לרעה של החופש שניתן לי. נכון שאני אוהב לשמוע ברוס ספרינגסטין בשתיים בלילה בפוּל ווֹליוּם, אבל נכון גם שלשכנים שלי יש תינוקת בת שלושה חודשים והיא נרדמה לפני חמש דקות. השמרנות אומרת לנו שזהו אינו דיון מורכב על זכות הקניין, חופש הביטוי וכבוד האדם — סגור את המוזיקה לעזאזל! מתוך השקט הלילי הפתאומי מבליחה האמת: בני אדם אינם פועלים מתוקף הזכויות החוקיות שלהם, אלא מתוך היכולת לראות את האחר. מהי הדרך הנכונה לראות אותו? לנסות לברר איתו איך הוא רואה את עצמו. הגל הבטיח לנו שהיכולת הזאת — להכיר באחר דווקא מפני שהוא מגביל את חירותך — מגיעה עם תגמול־נלווה גדול: ההתקדמות המתמדת. הרגע הזה, שבו אתה שולח יד לכפתור ומשתיק את ספרינגסטין, הוא הרגע שבו אתה מתקדם לשלב הבא שלך כאדם. כשאנשים צעירים מורדים בהוריהם ועוזבים את הבית בטריקת דלת, הם בעצם מכירים בהורים ככוח היסודי הפועל בחייהם (אל תגלו להם את זה, אבל זו גם הסיבה שהם יחזרו בשישי הבא). המצב האנושי אינו נוצר מעצמו, הוא התקדמות אל מול התנגדות. תחשבו על זה רגע כך — מה מחדד יותר את הטיעונים שלכם, האנשים שמסכימים אתכם או אלו שמעלים טיעונים נגדיים?

אל מול המסע האנושי הזה, ראוי להציג גם שתי אזהרות־מסע: הדת והמלחמה. בבית הכנסת ובשדה הקרב אין מקום לפשרה או להכרה בצדק של האחר. בניגוד לשמרנים החדשים — שלפחות חלקם מונעים מרגש דתי עמוק — סקרוטון מזהיר אותנו שוב ושוב מעירוב הדת בענייני המדינה. הוא אינו אומר זאת ישירות, אבל ההתנגדות שלו נובעת מאותו מקום שבו הוא מתנגד לקומוניזם: העובדה שהוא אינו מאמין שאפשר לכפות על המדינה שום תיאוריה אידאלית קשיחה, בייחוד לא כזו המתחזה לחמלה. מדינה אינה מקום אבסולוטי, אזרחיה אינם ישויות אבסולוטיות. המושג 'הרוב קובע' אינו משקף את מהות הדמוקרטיה, שכן אנחנו נמדדים דווקא בשאיפתו המתמדת של הרוב לא לכפות את רצונו על המיעוט. מדינה אינה משחק של מנצחים ומנוצחים, אלא קונפליקט מנוהל. אלוהים לעומת זאת, הוא הצדקה שאין לערער עליה. זו הסיבה שלפוליטיקאי הדתי אין אפשרות לסרב לשום הזדמנות לכפות את חוקיו על אחרים. כפי שהגדיר זאת פרדריק דגלס: 'אדם אחד ועוד אלוהים זה כבר רוב'.

הפתרון היפהפה של סקרוטון היא החזרה — גם כאן, דווקא כאן — אל המסורת. למול האבסולוטיזם של הדת, אין טעם להציג את האבסולוטיזם של מות האלוהים. אם אדם מתנתק מן התרבות שלו זה לא אומר שהוא ימצא חדשה — זה אומר שהוא מנותק. במקום זה אנחנו צריכים להכיר בכך שגם האמונה היא משהו שצומח באופן טבעי אל תוך חיינו תוך יצירת דיאלוג מתחשב עם אחרים. להגדרה 'מסורתי' אין שום מעמד חוקי או דתי, אבל כל ישראלי מבין מיד את משמעותה: מסורתי הוא אדם שהולך לבית כנסת בשבת, אבל גם שולח הודעות ווטצאפ בשבת. למה? מפני שאבא שלו לא היה מעשן בשבת, אבל היה יורד לחצר לשמוע 'שירים ושערים' בטרנזיסטור של השכן. המסורת, להבדיל מהדת, מקשיבה לעבר אבל לא מקבלת ממנו פקודות. היא חיה בתוך עולם כללים מסוים, אבל מאפשרת לנו להמשיך לעצב באופן חי את זהותנו לתוכו.

אל שתי אזהרותיו המפורשות של סקרוטון (לא נכנסתי לאזהרתו מפני האבסולוטיזם של המלחמה מפני שהיא מובנת מאליה), ראוי להוסיף עוד אחת המשתמעת מתוך התיאור שלו: עלינו להישמר מכל משמר מפני הנטיה לחלק את המציאות ל'אלה שאתנו' מול 'אלה שנגדנו'. זוהי פוליטיקה גרועה וקיום אנושי גרוע. העולם הדיגיטלי החדש והקדחתני — שבו לכל קבוצה יש את קובצי העובדות שלה, כלי התקשורת שלה, הנראטיב המוחלט שלה, תפישת החוק הנוחה לה — הפך לאיום ישיר על הרעיון של זהות אזרחית משותפת. זהו אבסולוטיזם מסוג חדש שבו אנחנו לא נאבקים באחר או מתנגחים בו (ומתוך כך מאפשרים לו לתרום לעיצובנו), אלא פשוט מסרבים להכיר בקיום קולו הייחודי.

אני רוצה לפיכך לסיים במקום שבו התחלתי: במה שמשותף לנו. בביקור שערכתי בבית הספר בויאר בירושלים שאלתי את התלמידים מי מהם ימני? כמעט חצי מהם הרימו את ידם. מי מגדיר את עצמו כאיש מרכז? המשכתי לשאול. כשליש מהתלמידים הרימו את ידם. מי שמאלני? ארבעת השמאלנים האחרונים בירושלים הרימו יד. עכשיו, אמרתי להם, תסבירו לי מה בדיוק זה אומר. מה פירוש להיות ימני, מרכזי או שמאלני? אבל יש לי תנאי אחד: אל תגידו לי נגד מה אתם. תגדירו את עצמכם רק לפי השאלה בעד מה אתם.

שתיקה השתררה. 'אני', אמר לבסוף אחד התלמידים הימניים, 'בעד מדינה יהודית'.

'ברור', אמר הילד מהמרכז.

'אין לי בעיה עם זה', אמר השמאלני, 'אבל אני בעד זכויות למיעוטים'.

'גם אני', אמר הימני.

'וללהט'בים', אמרה השמאלנית עם השיער החצי־סגול.

'סבבה', אמר הימני.

'אני', אמר הילד מהמרכז, 'בעד חופש דת'.

כולם הסכימו.

'ושוויון הזדמנויות'.

שוב כולם הסכימו.

השיעור כבר הסתיים, אבל הם המשיכו לרשום על הלוח עוד ועוד דברים שהם מסכימים עליהם, מסוחררים מן התגלית שהם הרבה יותר דומים ממה שחשבו. שיש אפשרות — ומדוע שלא תהיה? — שהם יכולים לבנות משהו מבלי לנסות להרוס משהו אחר. שבניגוד למה שהם רואים בטלוויזיה ובסמארטפון שלהם, יש בעולם לא פחות טוב מאשר רע.

אז אם אתם רוצים לדעת 'איך להיות שמרן', תתחילו במה שמשותף לכם עם האנשים שחיים לידכם. השמרנות לפי רוג'ר סקרוטון, השמרנות העדינה והחכמה והלא מתלהמת שלו, היא זו שמגדירה את עצמה לפי הדברים שבעד. היא מניחה מראש זהות משותפת. היא הגוף ראשון רבים שלנו. ה'אנחנו' המאפשר את הוויכוח. 'הצורך הגדול ביותר שלנו הוא בית — המקום שבו אנחנו מוצאים הגנה ואהבה', מזכיר לנו סקרוטון, 'איננו משיגים אותו לבד, אלא עם אחרים'.

פברואר 2020

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.