החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

להיות גבר

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | 2021 | 224 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

ביצירה המופתית הזאת ניקול קראוס צוללת ללא מורא לעומק היחסים בין גברים ונשים ולשלל המתחים שהם מעוררים מאז ראשית הימים.

קובץ הסיפורים להיות גבר נע סביב העולם ובמרחבי ההווה ומציג דמויות גבריות שונות – אבות, מאהבים, חברים, ילדים, פתיינים, ואפילו בעל אבוד שאולי לא היה כלל בעל מעולם.

הסיפורים משקפים ומהדהדים להפליא זה את זה באיזון כה מכוּונן ומדויק, שחוויית הקריאה היא כמו של רומן. הדים בוקעים משלל זירות החיים: הורים מזדקנים ותינוקות בני יומם; פריחה של נערה מתבגרת ופליאה נוכח העוצמה המינית המתעוררת; פערי הדורות וחוזים חריגים חדשים שנחתמים בינינו לבין החיים; השתאות על תעלומת החיים שבהווה ועל העתיד הממתין בפתח.

להיות גבר מטיל זרקור עז, ממוקד, על הכוחות המניעים את הקיום האנושי: סקס, כוח, אלימות, תשוקה, גילוי עצמי, התבגרות. בדרכה העמוקה, הנוקבת, המבריקה, קראוס מטלטלת את הקורא וחודרת ללבו אגב חשיפת החולשה והעוצמה הטבועות בקיום האנושי, האנושי מדי.

 

"אוסף מהודק וחיוני, המתנוצץ בתובנות וברגעים של יופי כתוב להפליא. הוא מעורר צחוק חסר בושה, הוא מעלה מחשבות עמוקות… בספר המרהיב הזה שזורים יחדיו עדינות, שמחה וצער."

בוסטון גלוב

"אוסף משובח… תיאוריה של קראוס את הניואנסים הדקים של סקס ואהבה, אינטימיות ותלות… סיפוריה תופסים את הדמויות ברגעים בחייהן שבהם הן רעבות לחוויות ופתוחות לאפשרויות, והפתיחוּת הזאת משתקפת בסיפורים עצמם: עלילות בהולות וחיות מכדי לאפשר

קווי־עלילה מדויקים, פתרונות פשטניים או תשובות קלות."

ניו יורק טיימס

"קראוס חוקרת את הקשרים הסבוכים של אומנות

התקשורת האנושית. "

סן פרנסיסקו כרוניקל

"שוֹט חזק וארוך של גאונות… זה כמו לבלות את הלילה בשיחה עם חבר מבריק. 'להיות גבר' הוא אוסף סיפורים שאפשר ללכת בו לאיבוד, ולגלות בתוכו את עושר האפשרויות שהעולם הזה מציע."

וושינגטון פוסט

"ניקול קראוס היא מהאמיצים והמקוריים שבסופרים בני דורה."

מילווקי ג'ורנל סנטינל

"קראוס הוא סטייליסטית פיוטית, הפרוזה שלה מעניקה משקל עצום לכאב ולמאבקים של הדמויות שלה".

פילדלפיה אינקוויירר

“לקראוס יש רגישות מדהימה לעלוּם ולבלתי נתפס."

שיקגו טריביון

"מפגן של תובנות עומק ושל גילוי עצמי – טוב יותר מכל מי שכותב כיום."

O, מגזין אופרה

 

ניקול קראוס (ילידת 1974, לונג איילנד) היא סופרת יהודייה־אמריקנית בוגרת האוניברסיטאות סטנפורד ואוקספורד. מחברת הספרים יער אפל, בית גדול, תולדות האהבה ואדם נכנס לחדר. יצירותיה התפרסמו במגזינים ניו יורקר, אטלנטיק, הרפר'ס מגזין ואסקווייר, ובאוספי The Best American Short Stories, וספריה תורגמו ליותר מ־35 שפות. כיום היא מכהנת כסופרת הבית במכון Mind Brain Behavior באוניברסיטת קולומביה ומתגוררת בברוקלין, ניו יורק.

מקט: 14000055
ביצירה המופתית הזאת ניקול קראוס צוללת ללא מורא לעומק היחסים בין גברים ונשים ולשלל המתחים שהם מעוררים מאז ראשית הימים. […]

שווייץ

עברו שלושים שנה מאז ראיתי את סוֹראיה. במשך הזמן הזה חיפשתי אותה רק פעם אחת. נראה שפחדתי לראות אותה, פחדתי לנסות להבין אותה עכשיו כשאני מבוגרת יותר, ואולי יכולה להבין, ובעצם יש לומר שכנראה פחדתי מעצמי: ממה שעלול להתגלות לי מתחת להבנה. השנים עברו, וחשבתי עליה פחות ופחות. הלכתי לאוניברסיטה, סיימתי את הלימודים, התחתנתי מהר משדמיינתי והולדתי שתי בנות בהפרש של שנה בלבד. אם קרה שסוראיה עלתה בזיכרוני כלל, מבליחה בתוך רצף הפכפך של אסוציאציות, היא היתה נעלמת כלעומת שבאה.

פגשתי את סוראיה כשהייתי בת שלוש־עשרה, בשנה שבה חייתי עם משפחתי בשווייץ. המוטו המשפחתי שלנו היה יכול להיות ‘צְפוּ לגרוע מכול’, אלמלא הניסוח המפורש של אבי, ‘אל תסמכו על אף אחד, תחשדו בכולם’. חיינו על פי תהום, אבל הבית היה מרשים. היינו יהודים אירופאים, אפילו באמריקה, משמע אסונות התרחשו בעבר, ועלולים להתרחש שוב. הורינו היו שקועים במריבות אלימות, נישואיהם תמיד היו על סף קריסה. גם אִיום החורבן הכלכלי ריחף מעלינו כל העת; הוזהרנו שבקרוב נצטרך למכור את הבית. שום כסף לא נכנס מאז עזב אבינו את העסק המשפחתי מקץ שנים של מלחמת צעקות יומיומית עם סבֵנו. כשהוא חזר ללמוד, אני הייתי בת שנתיים, אחי בן ארבע, ואחותי עדיין לא נולדה. אחרי המכינה לרפואה הגיע בית הספר לרפואה ב’קולומביה’, ואחריו התמחות באורתופדיה בבית החולים לניתוחים מיוחדים — איזה מין מיוחדים, זאת לא ידענו. במהלך אחת־עשרה שנות הכשרתו העביר אבי לילות רבים מסְפור בתורנות במיון וטיפל בתהלוכת קורבנות מזעזעת: תאונות דרכים, תאונות אופנוע, ופעם תאונת מטוס של ‘אוויאנקה’, שבדרכו לבוגוטה צלל לתוך גבעה בקוֹב נֶק. בתוך תוכו אולי נאחז באמונה התפלה, שהתמודדות עם הזוועה מדי לילה תציל את משפחתו ממנה. אבל אחר צהריים סוער אחד בספטמבר, סבתי נפגעה מוואן חולף בפינת השדירה הראשונה ורחוב חמישים וסבלה משטף דם במוח. כשאבי הגיע לבית החולים ‘בֶּלוויוּ’, אמו שכבה על אלונקה בחדר המיון. היא סחטה את ידו ואיבדה את ההכרה. כעבור שישה שבועות מתה. פחות משנה אחרי מותה סיים אבי את ההתמחות והעביר את המשפחה לשווייץ, ושם החל תקופת התמחות בטראומה.

העובדה שבשווייץ — ניטרלית, אלפינית, מסודרת — נמצא אחד המכונים הטובים בעולם לטיפול בטראומה נראית פרדוקסלית. במדינה כולה שרתה אז אווירה של סנטוריום או מוסד פסיכיאטרי. במקום קירות מרופדים היה שלג שעימעם וריכך הכול, ואחרי מאות שנים השוויצרים כבר עימעמו את עצמם אינסטינקטיבית. ואולי זאת הנקודה: למדינה עם אובססיה יחידה במינה לאיפוק מכוון ולקונפורמיות, עם שעונים מהונדסים ורכבות מהירות דייקניות, יהיה גם יתרון בטיפולי חירום בגוף שמתנפץ לרסיסים. העובדה ששווייץ גם מדינה מרובת שפות היא שהעניקה לאחי ולי הקלה בלתי צפויה מהקדרוּת המשפחתית. המכון שכן בבאזל, שהשפה בה היא גרמנית שוויצרית, אבל אמי סברה שעלינו לשמור על הצרפתית שלנו. גרמנית שוויצרית קרובה להפליא לגרמנית, ולנו היה אסור לגעת בכל מה שיש בו ולו חשד לגרמנית, שפתה של סבתי מצד אמי, שכל משפחתה נרצחה בידי הנאצים. לכן רשמו אותנו לאֶקוֹל אנטֶרנסיונאל בז’נבה. אחי גר במעונות, אבל מאחר שלי זה אך מלאו שלוש־עשרה, לא הייתי מבוגרת מספיק, ובספטמבר 1987 נעשיתי דיירת בביתה של מורה מחליפה לאנגלית ששמה גברת אֶלדֶרפילד. היו לה שיער צבוע בצבע קש ולחיים ורודות של מי שגדלה במזג אוויר רטוב, ובכל זאת היא נראתה זקנה.

בחדרי הקטן היה חלון שהשקיף על עץ תפוחים. ביום שהגעתי, תפוחים אדומים היו פזורים על הארץ סביבו, מרקיבים בשמש הסתיו. בחדר עצמו היו שולחן קטן, כורסת קריאה ומיטה שלרגליה מקופלת שמיכת צמר צבאית אפורה עתיקה מספיק לשמש במלחמת עולם. השטיח החום היה מרופט עד בסיסו במפתן הדלת.

שתי דיירות נוספות, שתיהן בנות שמונה־עשרה, חלקו את החדר האחורי בקצה המסדרון. שלוש מיטותינו הצרות שימשו בעבר את בניה של גברת אלדרפילד, שזה מכבר גדלו ועברו לגור רחוק. לא היו תצלומים שלהם, אז לא היה לנו מושג איך הם נראים, אבל התקשינו לשכוח שפעם הם ישנו במיטותינו. קשר גשמי שרר בין בניה הנעדרים של גברת אלדרפילד ובינינו. גברת אלדרפילד לא הזכירה מעולם בעל, כאילו מעולם לא היה כזה. היא לא היתה מסוג האנשים שמזמינים שאלות. כשהגיעה העת לשכב לישון, היא כיבתה לנו את האורות בלי לומר מילה.

בערב הראשון שלי בבית ישבתי על רצפת חדרן של הבנות הגדולות בין ערימות של בגדיהן. בארצות הברית בנות היזו על עצמן בושם גברים זול שנקרא ‘דרָקאר נואר’. אבל הבושם החזק שנדף מבגדי הבנות האלה היה לא מוּכּר לי. הוא נמהל בחום גופן ובכימיה של עורן לכדי ניחוח רך יותר, אבל מעת לעת נאגר בסדינים ובחולצות הזרוקות בעוצמה כזאת, שגברת אלדרפילד פתחה בכוח את החלונות, והאוויר הקר שב ועירטל הכול.

הקשבתי לבנות המבוגרות ממני מדברות על חייהן במילות קוד שלא הבנתי. הן צחקו לנאיביות שהפגנתי, אבל היו שתיהן אדיבות מאוד כלפיי. מארי באה מבנגקוק דרך בוסטון, וסוראיה מטהרן דרך הרובע השישה־עשר בפריז; אביה היה מהנדס החצר אצל השאה לפני שהמהפכה שלחה את משפחתה לגלוּת, מאוחר מכדי לארוז את צעצועיה של סוראיה, אבל בַּזמן להעביר את רוב נכסיהם הנזילים. פראות — סקס, גירויים ממריצים, מֶרי תמידי — היא שהנחיתה אותן בשווייץ לשנה נוספת בבית הספר, שנה שלוש־עשרה שאף אחת מהן לא שמעה עליה מימיה.

היינו יוצאות לבית הספר בחושך. כדי להגיע לתחנת האוטובוס היה עלינו לחצות שדה, שבנובמבר כבר היה מכוסה שלג שגבעולים חומים קצוצים הזדקרו מתוכו כחרבות. תמיד איחרנו. אני תמיד הייתי היחידה שאכלה. שֹערה של מישהי תמיד היה רטוב, הקצוות קפואים. הצטנפנו תחת הסככה ושאפנו עשן יד־שנייה מהסיגריה של סוראיה. האוטובוס לקח אותנו על פני הכנסייה הארמנית אל החשמלית הכתומה. משם נכונה לנו נסיעה ארוכה לבית הספר בצד השני של העיר. בגלל לוחות הזמנים השונים, חזרנו הביתה לבד. רק ביום הראשון, עקב התעקשותה של גברת אלדרפילד, נפגשנו מארי ואני לנסוע יחד, אבל עלינו לחשמלית בכיוון ההפוך והגענו לצרפת. לאחר מכן למדתי את הדרך, ובדרך כלל עשיתי הפסקה בחנות הטבק הסמוכה לתחנת החשמלית, שם קניתי לעצמי לפני שעליתי לאוטובוס קצת סוכריות ממְכל פתוח, שלדברי אמי שָרץ מיקרובים של אנשים זרים.

מימַיי לא הייתי מאושרת וחופשייה כל כך. ברחתי לא רק מהאווירה הקשה והחרֵדה במשפחתי, אלא גם מבית הספר האומלל שלי שם בבית, העמוס בנות קטנוניות ורוחשות הורמונים שהביאו את האכזריות למדרגה אולימפית. הייתי צעירה מכדי להוציא רישיון נהיגה, אז לא היה לי שום אמצעי בריחה מלבד ספרים או הליכות ביער מאחורי ביתנו. עכשיו ביליתי את השעות שלאחר הלימודים בשיטוטים בעיר ז’נבה. אף פעם לא היה לי יעד, אבל לא פעם מצאתי את עצמי לבסוף ליד האגם, שם צפיתי בתיירים שטים הלוך ושוב, או המצאתי סיפורים על האנשים שראיתי, במיוחד אלה שבאו להתמזמז על הספסלים. לפעמים מדדתי בגדים ב־H&M, או תעיתי ברחבי העיר העתיקה, ושם נמשכתי שוב ושוב אל האנדרטה המרשימה לרפורמציה, אל הפנים המסתוריות של פרוטסטנטים נישָֹאים מאבן, שמכל שמותיהם זכור לי רק זה של ג’ון קלווין. עדיין לא שמעתי אז על בורחס, אך בשום תקופה בחיי לא הייתי קרובה יותר לסופר הארגנטיני, שמת בז’נבה שנה קודם לכן, ובמכתב בדבר רצונו להיקבר בעירו המאומצת, כתב שתמיד חש בה ‘שמח בצורה מסתורית’. שנים לאחר מכן נתן לי חבר את ‘אטלס’ של בורחס, והופתעתי לראות תצלום עצום ממדים של אותם ענקים חמורי סבר שנהגתי לבקר בקביעות, אנטישמים כולם, שהאמינו בגזירה משמיים ובריבונותו המוחלטת של האל. בתצלום ג’ון קלווין רוכן במקצת להשקיף מלמעלה על בורחס העיוור, היָשוב על זיז אבן ואוחז במקל, סנטרו נוטה מעלה. כאילו ביקשה התמונה להגיד, שבין ג’ון קלווין לבורחס שוררת התכווננות אדירה. ביני ובין ג’ון קלווין לא שררה שום התכווננות, אבל גם אני ישבתי על הזיז ונשאתי מבט אליו.

לפעמים בשיטוטיי מישהו היה בוהה בי בלי להסיר את עיניו, או מנסה להתחיל איתי בצרפתית. המפגשים החטופים האלה הביכו אותי והותירו אותי מלאת בושה. לא פעם הגברים היו אפריקנים בעלי חיוכים לבנים נוצצים, אבל פעם, בזמן שעמדתי והסתכלתי בחלון ראווה של חנות שוקולד, התקרב אליי מאחור גבר אירופאי בחליפה יפה. הוא רכן קדימה עד שפניו נגעו בשערי ולחש באנגלית במבטא קל, ‘אני יכול לשבור אותך לשניים ביד אחת.’ אחר כך המשיך בדרכו, רגוע מאוד, כאילו הוא סירה שמפליגה במים שקטים. רצתי כל הדרך לתחנת החשמלית, ושם עמדתי והתנשמתי עד שהחשמלית הגיעה ונעצרה בחריקה, תודה לאל.

הבנות היו מצופות להתיישב לשולחן הארוחה בשש וחצי בערב בדיוק. הקיר מאחורי כיסאה של גברת אלדרפילד היה מכוסה ציורי שמן קטנים של תמונות אלפיניות, ואפילו היום תמונה של בקתה או פרות עם פעמונים, או איזו היידי אוספת גרגירי יער בסינרה המשובץ, מעלות בי זכר ניחוח דגים ותפוחי אדמה מבושלים. מעט מאוד נאמר במהלך הארוחות ההן. ואולי זה רק נראה כך לעומת כל מה שנאמר בחדר האחורי.

אביה של מארי פגש את אמה בבנגקוק כשהיה חייל בצבא ארצות הברית והביא אותה איתו לאמריקה, שם קנה לה ‘קדילאק סֶביל’ ובית קטן בסילבֶר ספּרינג, מרילנד. אחרי שהתגרשו אִמה חזרה לתאילנד ואביה עבר לבוסטון, ובמשך עשר השנים הבאות מארי היטלטלה ביניהם מיד ליד. בשנים האחרונות היא גרה רק עם אמה בבנגקוק, ושם היה לה חבר שהיתה מאוהבת בו בטירוף ובקנאות, שיצאה לבלות איתו בכל הלילה, רוקדת במועדונים, שיכורה או מסטולית. כשאמה של מארי, העסוקה עם חבר משלה, לא הצליחה להתמודד איתה עוד, היא סיפרה לאביה על המצב, והוא תלש אותה מתאילנד והפקיד אותה בשווייץ, המפורסמת בבתי ספר ‘מתַקנים’ פרטיים, שבהם ממרקים ומאלפים את הפראות והאופל שבבנות ויוצקים אותן בדמות נשים נעימות הליכות. ‘אקולינט’ לא היה בית ספר כזה, אבל התברר שמארי ממילא מבוגרת מדי לבית ספר ‘מתקן’ ראוי לשמו, שכן כבר היתה ללא תקנה. אז במקום זאת היא נשלחה לשנה אחת נוספת בתיכון ‘אקולינט’. לכללי הבית הנוקשים שהנהיגה גברת אלדרפילד נוספו הנחיות מחמירות מאביה של מארי באשר לשעות גג בערבים, ואחרי שמארי התחילה לשתות את יין הבישול של גברת אלדרפילד — התקנות הנוקשות הוחמרו עוד. משום כך בסופי שבוע שבהם לא נסעתי ברכבת לבאזל לראות את הוריי, מארי ואני היינו יחד בבית לא פעם בזמן שסוראיה נעדרה ממנו.

בניגוד למארי, סוראיה לא הקרינה צרות. לפחות לא צרות מהסוג שנובע מפזיזות, או מתשוקה לחצות כל גבול קיים שאחרים הציבו לה בלי שום התחשבות בהשלכות. אם בכלל, סוראיה הקרינה איזו סמכות אנינה שנבעה ממקור פנימי. הופעתה החיצונית היתה רגועה ומסודרת. היא היתה קטנה, לא גבוהה ממני, ושערה הכהה החלק עטף את ראשה בתספורת שאנֶל קצרה, לדבריה. היא הדגישה בעיפרון את זוויות העיניים, והיה לה שפמפם פלומתי שוודאי ידעה כי הוא מוסיף לכוח המשיכה שלה. אבל היא תמיד דיברה בקול שקט, כאילו היא סוחרת בסודות, הרגל שסיגלה לה אולי בילדותה באיראן המהפכנית או בגיל ההתבגרות, כשתאבונה לנערים, ואחר כך לגברים, התפתח במהירות מעבר לרמה המקובלת על משפחתה. בימי ראשון, כשלא היה הרבה מה לעשות, בילינו שלושתנו את היום ספונות בחדר האחורי. האזנו לקלטות ולקולה הנמוך של סוראיה, שהעמיק עוד יותר בעקבות העישון, מתאר את הגברים שהיתה איתם והדברים שעשתה איתם. אם מעולם לא הזדעזעתי למשמע הסיפורים, הרי זה בין השאר משום שעדיין לא היה לי מושג ברור מספיק על מין, לא כל שכן על ארוטיקה, כדי לדעת לְמה לצַפות מהם. אבל גם בשל שלוות הנפש שבה סיפרה סוראיה על מעלליה. היה בה איזה חוסן עמיד. ואף על פי כן, נדמה לי שהיא חשה צורך לבדוק את מה שבא לה מעצם מהותה בלי מאמץ — ככל מתנות הטבע — יהיה אשר יהיה, ולגלות מה עשוי לקרות אם זה יבגוד בה. למין שתיארה לא היה כמעט שום קשר לעונג. להפך, נשמע כאילו היא מעמידה את עצמה למבחן. רק כאשר שזרה את טהרן בסיפוריה המתחלפים במהירות והעלתה זיכרונות מהעיר ההיא, תחושת העונג שלה היתה מוחשית באמת.

נובמבר, אחרי בוא השלג: ודאי היה זה בנובמבר כשאיש העסקים עלה בשיחותינו. הולנדי שגילו כפול מגילה של סוראיה, שגר בבית נטול וילונות לגדת תעלה באמסטרדם, אבל מדי שבועיים בא לביקור עסקים בז’נבה. בנקאי, כזכור לי. את היעדר הווילונות אני זוכרת משום שהוא סיפר לסוראיה שהוא מזיין את אשתו באורות דולקים רק כשהוא בטוח שהאנשים מעבר להֶרֶנחראכט יכולים לראות אותה. הוא התאכסן במלון ‘רויאל’, והיה זה במסעדת המלון, לשָם דודהּ לקח אותה לאכול, שבה פגשה אותו. הוא ישב במרחק שולחנות אחדים, ובשעה שדודה דיבר בקולו החדגוני בפרסית על כל הכסף שילדיו מבזבזים, סוראיה צפתה בבנקאי מפריד בעדינות את העצמות מן הדג. בתנועות סכו’ם מדויקות, כשהבעת שלווה גמורה נחה על פניו, עד ששלף את האִדרה כולה. הוא ביצע את הניתוח בצורה מושלמת, אט־אט, בלי שניכר בו כל רעב. ומרגע שהחל לאכול את הדג לא עצר ולו פעם אחת לסלק עצם קטנה מפיו כפי שכולם עושים. הוא אכל את הדג בלי כל השתנקות, בלי שמץ קל של העוויה מזדמנת שמקורה בחוסר הנעימות של עצם תועה זעירה הדוקרת בגרון. רק אדם מסוג מסוים מאוד מסוגל להפוך דבר שהוא בעיקרו מעשה אלימות לאלגנטיות. כאשר דודה של סוראיה הלך לשירותים, הזמין הגבר את החשבון, שילם במזומן וקם ללכת תוך שהוא מכפתר את הז’קט. אבל במקום להיישיר את צעדו אל הדלתות המובילות ללובי, הוא סר הצדה לעבור ליד שולחנה של סוראיה, והניח עליו שטר של חמש מאות פרנק. מספר חדרו היה כתוב בדיו כחולה סמוך לפניו של אלברכט פון האלֶר, כאילו אלברכט פון האלר הוא שמעלה בפניה את פיסת המידע היקרה הזאת. מאוחר יותר, כשכרעה על מיטת המלון, קופאת במשבים הקרים הפורצים דרך הדלתות הפתוחות למרפסת, סיפר לה הבנקאי שהוא תמיד מזמין חדר שמשקיף על האגם, משום שהזרם העז של המזרקה, המזדקר לגובה עשרות מטרים באוויר, מעורר את תשוקתו. כשחזרה על הדברים באוזנינו, כשהיא שכובה פרקדן על הרצפה, וכפות רגליה מונחות על מיטת היחיד ששימשה בעבר את בנה של גברת אלדרפילד, צחקה ולא היתה מסוגלת להפסיק. ולמרות הצחוק הוחלט על סידור. מאותו היום ואילך, אם רצה הבנקאי ליידע את סוראיה על בואו הקרוב, היה מתקשר לביתה של גברת אלדרפילד ומעמיד פנים שהוא דודהּ. את השטר בן חמש מאות הפרנקים הפקידה סוראיה במגירה בשידת הלילה שלה.

באותה העת נפגשה סוראיה עם גברים אחרים. אחד מהם היה נער בגילה, בנו של דיפלומט שבא לאסוף אותה במכונית הספורט של אביו, שאת מערכת ההילוכים שלה הרס כשנסעו יחד למוֹנטרה. והיה בחור אלג’יראי בשנות העשרים המוקדמות לחייו, שעבד כמלצר במסעדה בקרבת בית הספר. היא שכבה עם בן הדיפלומט, ואילו לאלג’יראי, שהיה מאוהב בה באמת ובתמים, הרשתה רק לנשק אותה. מאחר שילדותו עברה עליו בעוני כמו קאמי, היא השליכה עליו את הפנטזיה שלה. אבל כשלא היה לו מה לומר על השמש שתחתה גדל, התחילה לאבד עניין. זה נשמע קר, אך בהמשך חוויתי זאת בעצמי: ההתנתקות הפתאומית הנלווית לפחד, כשאת קולטת איזו קִרבה אינטימית חלקת עם מישהו שאינו בשום פנים ואופן מה שדמיינת, אלא משהו אחר, עלום לגמרי. אז כשהבנקאי דרש מסוראיה להיפרד מבן הדיפלומט ומהאלג’יראי גם יחד, היא לא התקשתה להסכים. הדבר פטר אותה מאחריות לכאבו של האלג’יראי.

בוקר אחד, לפני שיצאה לבית הספר, הטלפון צילצל. אחרי שתנתק את קשריה עם כל אחד מן המאהבים, עליה ללבוש חצאית בלי שום דבר מתחת, הורה לה הבנקאי. היא סיפרה לנו על כך כשחצינו את השדה הקפוא בדרכנו לתחנת האוטובוס, וצחקנו. אבל אז נעצרה סוראיה וסוככה על המצית מפני הרוח. הלהבה הבהיקה בעיניה, ולראשונה חששתי לה. ואולי חששתי מפניה. חששתי מפני מה שחסר לה, או מפני מה שהיה לה, שדחף אותה מעבר לנקודה שאחרים היו שמים בה גבול.

סוראיה היתה צריכה להתקשר לבנקאי מהטלפון הציבורי בבית הספר בזמנים נקובים במהלך היום, גם אם היה עליה לבקש לצאת באמצע השיעור. כשהגיעה לאחת מפגישותיהם במלון ‘רויאל’, היתה ממתינה לה מעטפה בדלפק הקבלה, ובה הנחיות מדויקות מה עליה לעשות כשתיכנס לחדר. איני יודעת מה קרה אם לא מילאה אחר הכללים שקבע הבנקאי, או לא מילאה אחריהם במידת הדייקנות שציפה לה. לא עלה על דעתי שהיא עשויה להניח לו להעניש אותה. כמי שזה עתה הגיחה מימי הילדוּת, נראה לי שמה שהבנתי אז, ולו בדרכי הפשוטה, הוא שהיא מעורבת באיזה מין משחק. משחק שבכל רגע יש ביכולתה לסרב להמשיך לשחק בו. העובדה שהיא, מכל האנשים שבעולם, יודעת באיזו קלות אפשר להפר כללים, אבל במקרה הזה בלבד בוחרת למלא אחריהם — מה כבר יכולתי להבין מכך אז? איני יודעת. בדיוק כשם ששלושים שנה לאחר מכן איני יודעת אם מה שראיתי בעיניה כשהבהיקה בהן הלהבה היה סטייה, או פזיזות, או פחד, או היפוכם: טבעו הבלתי מתפשר של רצונה.

במהלך חופשת חג המולד טסה מארי לבוסטון, אני שהיתי עם משפחתי בבאזל, וסוראיה נסעה הביתה לפריז. כשחזרה כעבור שבועיים, משהו השתנה בה. היא נראתה מסוגרת, קרובה אצל עצמה, והעבירה את זמנה בשכיבה במיטה עם הווקמן, בקריאת ספרים בצרפתית או בעישון מבעד לחלון. כל אימת שהטלפון צילצל היא זינקה לענות לו, וכשהשיחה היתה מיועדת לה — סגרה את הדלת ולא יצאה לפעמים גם שעות ארוכות. מארי באה לחדרי יותר ויותר, משום שהשהייה במחיצתה של סוראיה עוררה בה חלחלה, לדבריה. שכבנו יחד במיטתי הצרה, ומארי היתה מספרת לי סיפורים על בנגקוק. גם אם היו דרמטיים מאוד, היא עדיין ידעה לצחוק על עצמה ולהצחיק גם אותי. במבט לאחור, נראה לי שלימדה אותי משהו, שגם אם הספקתי לשכוח ולשוב להיזכר בו פעמים רבות, נשאר איתי בעצם מאז: משהו על האבסורד, ואולי גם האמת, שבדרמות הנחוצות לנו כדי להרגיש חיים לגמרי.

לאחר מכן, מינואר ועד אפריל, אני זוכרת בעיקר את הדברים שקרו לי. קייט, הנערה האמריקנית שהתקרבתי אליה, שהיתה המבוגרת בארבע אחיות וגרה בבית גדול בשכונת שמפֶּל, והראתה לי את אוסף ה’פלייבוי’ של אביה. הבת הקטנה של שכנתה של גברת אלדרפילד שלפעמים שמרתי עליה, ושלילה אחד התיישבה במיטה וצעקה כשראתה גמל שלמה על הקיר, מואר בפנסי מכונית. ההליכות הארוכות שלי לאחר הלימודים. סופי השבוע בבאזל, שבהם בידרתי את אחותי הקטנה במשחקים במטבח כדי להסיח את דעתה מהמריבות של הוריי. ושָריף, נער קל־חיוך בכיתתי, שאחר צהריים אחד הלכתי איתו לאגם והתמזמזתי איתו על ספסל. זאת היתה הפעם הראשונה שנישקתי בן, וכשתחב את לשונו לפי, חשתי רוך ואלימות בה בעת. תקעתי את ציפורניי בגבו, והוא נישק אותי חזק יותר כשנלפתנו זה בזה על הספסל כמו הזוגות שצפיתי בהם לפעמים מרחוק. בנסיעה הביתה בחשמלית יכולתי להריח אותו על עורי, ואֵימה השתלטה עליי למחשבה שיהיה עליי לראותו שוב בבית הספר למחרת. בבוא הרגע הסתכלתי מעבר לו כאילו אינו קיים, אך במבט ממוקד מעט, כדי שעדיין אוכל לראות את ערפול כאֵבו מזווית העין.

מאותם ימים אני זוכרת גם איך חזרתי יום אחד הביתה מבית הספר ומצאתי את סוראיה בחדר האמבטיה, מתאפרת מול הראי. עיניה הבריקו, והיא נראתה שמחה וזורחת שוב, כפי שלא נראתה שבועות. היא קראה לי להיכנס ורצתה להבריש ולקלוע את שערי. נגן הקלטות שלה עמד על דופן האמבט, והיא שרה איתו בזמן שאצבעותיה טיפלו בשערי. ואז, כשהסתובבה לקחת את סיכת השיער מאחוריה, ראיתי את החבּוּרה הסגולה בצווארה.

ואף על פי כן, מעולם לא פיקפקתי באמת בכוחה. מעולם לא פיקפקתי בכך שהשליטה בידיה ושהיא עושה כרצונה. משחקת משחק בהתאם לכללים שהסכימה להם, אם לא המציאה בעצמה. רק במבט לאחור אני קולטת עד כמה רציתי לראותה כך: בעלת רצון עז וחופשי, חפה מכל פגיעוּת ובשליטה גמורה. בשיטוטיי בז’נבה כבר הבנתי שהכוח למשוך גברים, כשהוא מופיע, מלוּוה בפגיעוּת מבעיתה. אבל רציתי להאמין שיש ביכולתך להטות את מאזן הכוחות לטובתך באקט של כוח או חוסר פחד או משהו שלא ידעתי לקרוא בשמו. זמן קצר לאחר תחילת הקשר עם הבנקאי סיפרה לנו סוראיה שפעם התקשרה אשתו לטלפון במלון, והוא הורה לסוראיה להיכנס לחדר האמבטיה, אבל היא סירבה, ובמקום זאת שכבה על המיטה והקשיבה. הבנקאי העירום הפנה את גבו, אבל לא היתה לו שום ברירה אלא לדבר
עם אשתו, שלשיחתה לא ציפה. הוא דיבר איתה הולנדית, אמרה סוראיה, אבל באותה הנימה שבה גברים במשפחתה שלה מדברים עם אמותיהם: רצינית, עם קורטוב של פחד. והיא הקשיבה וידעה שמשהו נחשף, משהו שלא רצה לחשוף ואשר הפר את האיזון ביניהם. העדפתי את הסיפור הזה, אם בכלל, על פני הניסיון להבין את החבּוּרה בצווארה של סוראיה.

בשבוע הראשון של מאי היא לא חזרה הביתה. גברת אלדרפילד העירה אותנו עם שחר ודרשה שנספר לה את כל הידוע לנו על מקום הימצאה של סוראיה. מארי משכה בכתפיה ובחנה את הלק המתקלף על ציפורניה, ואני ניסיתי לנהוג כמוה, עד שגברת אלדרפילד אמרה שהיא הולכת להתקשר הן להוריה של סוראיה והן למשטרה, ואם קרה לה משהו, אם נשקפת לה סכנה ואנו הסתרנו מידע כלשהו, לא ייסלח לנו, וגם אנחנו לא נוכל לסלוח לעצמנו. מארי נראתה מפוחדת, ולמראה פניה התחלתי לבכות. כעבור שעות אחדות הגיעה המשטרה. לבדי עם השוטר ובן זוגו במטבח סיפרתי להם את כל הידוע לי, שכפי שהתברר לי שעה שדיברתי — מאבדת את חוט העלילה, מבלבלת את עצמי — לא היה הרבה כלל. הם חקרו גם את מארי, ואחר כך נכנסו לחדר האחורי וסרקו את חפציה של סוראיה. לאחר מעשה החדר נראה כאילו בזזו אותו: הכול, אפילו התחתונים, היה זרוק על הרצפה, ומיטתה עמדה כמחוללת.

באותו הלילה, השני להיעדרותה של סוראיה, התחוללה סערה ענקית. מארי ואני שכבנו ערות במיטה שלי, ואף אחת משתינו לא העזה לדבר על הדברים שחששנו מפניהם. בבוקר התעוררנו לקול חצץ נגרס תחת גלגלי מכונית, וזינקנו מהמיטה להביט החוצה מהחלון. אבל כשדלת המכונית נפתחה, יצא ממנה גבר בשפתיים הדוקות תחת שפמו השחור הגדול. בתווי הפנים המוכרים של אביה של סוראיה נחשפה איזו אמת על מוצאה, שעירטלה את אשליית האוטונומיוּת שלה.

גברת אלדרפילד כפתה עלינו לחזור באוזני מר ססאני על הדברים שכבר סיפרנו למשטרה. הוא היה גבר גבוה ומאיים שהכעס כירכם את פניו, ונראה שלא היה לה האומץ לספר לו בעצמה. בסופו של דבר מארי — שואבת עידוד מסמכותה החדשה ומאופיין הסנסציוני של החדשות בפיה — היא שנטלה על עצמה את עיקר הדיבור. מר ססאני האזין בשתיקה, ולא היה אפשר לומר אם הוא מתמלא פחד או זעם. שניהם, מן הסתם. הוא נפנה אל הדלת. הוא רצה לנסוע מיד למלון ‘רויאל’. גברת אלדרפילד ניסתה להרגיעו. היא חזרה על הפרטים שכבר ידועים: הבנקאי עזב את החדר יומיים קודם לכן, החדר עצמו נסרק, והחיפוש העלה חרס. המשטרה עושה כל מה שביכולתה. הבנקאי שכר מכונית, והמשטרה מנסה לאתרה. אין מה לעשות מלבד להישאר כאן ולהמתין לבשורות חדשות.

בשעות הבאות התהלך מר ססאני קודר מול החלונות בסלון. כמהנדס החצר של השאה ודאי דאג למנוע כל מיני קריסות. אבל אז נפל השאה עצמו, וכל מבנה חייו הגדול והסבוך של מר ססאני התפורר ושם ללעג את הפיזיקה של הבִּטחה. הוא שלח את בתו לשווייץ על שום ההבטחה להשיב את הסדר והבִּטחה על כנם, אבל אפילו שווייץ לא שמרה על ביטחונה של סוראיה, ונדמה שהבגידה הזאת היתה כבדה מדי עבורו. נראה כאילו הוא עלול לצעוק או לפרוץ בזעקות בכל רגע.

בסופו של דבר סוראיה חזרה הביתה בכוחות עצמה. בכוחות עצמה — בדיוק כפי שנכנסה לזה בכוחות עצמה, מבחירתה. חצתה את השדה שהוריק לא מכבר בשעת ערב וקרבה אל הדלת, סתורה אך בריאה ושלמה. עיניה היו אדומות והאיפור סביבן מרוח, אך היא היתה שלווה. היא אפילו לא הפגינה פליאה למראה אביה, רק התכווצה כשזעק את שמה, וההברה האחרונה נבלעה באנחה או ביפחה. הוא זינק לעברה, ולרגע היה נדמה שהוא עומד לצעוק עליה או להרים עליה יד, אבל היא לא נרתעה, והוא משך אותה אליו וחיבקהּ בעיניים מלאות דמעות. הוא דיבר אליה בבהילות, בכעס, בפרסית, אך היא מיעטה לענות לו. היא אמרה באנגלית שהיא עייפה וצריכה לישון. בקול גבוה שלא כדרך הטבע שאלה אותה גברת אלדרפילד אם תרצה לאכול משהו. סוראיה הנידה את ראשה כאילו אין עוד דבר שמי מאיתנו יכול להציע שהיא זקוקה לו, ופנתה למסדרון הארוך שהוליך אל החדר האחורי. כשעברה על פניי נעצרה, הושיטה יד ונגעה בשערי. ואז, לאט מאוד, המשיכה בדרכה.

למחרת היום לקח אותה אביה בחזרה לפריז. איני זוכרת אם נפרדנו. נראה לי שחשבנו, מארי ואני, שהיא תחזור, שתשוב לסיים את שנת הלימודים ותספר לנו הכול. אבל היא לא חזרה. השאירה אותנו להחליט בעצמנו מה קרה לה, ובעיני רוחי ראיתי אותה ברגע ההוא כשנגעה בשערי בחיוך עצוב, והאמנתי שחזיתי במין חסד: החסד שבא לאחר שדחפת את עצמך עד הסף, לאחר שהתייצבת מול איזה אופל או פחד וניצחת.

בסוף יוני סיים אבי את ההתמחות, ובהיותו עכשיו מומחה לטראומה, החזיר אותנו לניו יורק. כשחזרתי לבית הספר בספטמבר, הבנות המרושעות שבו לגלות בי עניין וביקשו להתיידד איתי. במסיבה אחת מהן חגה סביבי במעגל בזמן שעמדתי במקומי בשלווה, שקטה מאוד. היא התפעלה מן השינוי שחל בי ומבגדיי שנקנו בחו’ל. יצאתי לעולם וחזרתי, ואף על פי שלא אמרתי דבר, הן הרגישו שהתוודעתי לדברים. במשך זמן קצר שלחה אליי מארי קלטות שבהן הקליטה את עצמה מדברת אליי, מספרת על המתרחש בחייה. אבל בסופו של דבר הן חדלו להגיע, והקשר בינינו ניתק גם הוא. וזה היה סופה של שווייץ מבחינתי.

בעיני רוחי, זה גם היה סופה של סוראיה: כאמור, מעולם לא ראיתיה שוב, ורק פעם אחת ניסיתי לחפשה, בקיץ שבו הייתי בת תשע־עשרה וגרתי בפריז. גם אז, ניסיתי רק בקושי — התקשרתי לשתי משפחות ססאני שמצאתי בספר הטלפונים, ואחר כך ויתרתי. ואף על פי כן, אלמלא היא איני יודעת אם הייתי עולה על אופנועו של הגבר הצעיר ששטף כלים במסעדה מעבר לרחוב, מול דירתי ברוּ דה שֶברֶז, ורוכבת איתו בחזרה לדירתו בפאתי העיר, או יוצאת לבר עם הגבר המבוגר שגר בדירה מתחתיי, שליהג על עבודה שידעתי שלעולם לא יסדר לי במועדון הלילה שניהל, ואז, כשחזרנו לבניין, הסתער עליי ברחבה שמול דלת דירתו והפיל אותי לחיבוק. צפיתי בסרט על ספת שוטף הכלים, ואחריו הוא אמר לי שמסוכן לחזור הביתה עם גברים שאינני מכירה והרכיב אותי בשתיקה בחזרה לדירתי. ואיכשהו השתחררתי מאחיזתו של מנהל מועדון הלילה ורצתי במעלה המדרגות קומה אחת נוספת אל בטחת דירתי, אבל במשך שארית הקיץ פחדתי להיתקל בו שוב במדרגות, והייתי מגששת אחר צאתו ובואו לפני שאזרתי אומץ לפתוח את הדלת ולרדת בריצה במדרגות. אמרתי לעצמי שעשיתי את הדברים האלה משום שבאתי לפריז לתרגל את הצרפתית שבפי, והגעתי להחלטה לדבר עם כל מי שניאות לדבר איתי. אבל כל הקיץ הייתי מודעת לכך שסוראיה עשויה להימצא בקרבת מקום, היכנשהו בעיר, שאני קרובה אליה וקרובה למשהו בעצמי שמושך ומפחיד אותי במקצת, כמוה. היא הלכה רחוק יותר מכל מי שהכרתי במשחק שמעולם לא היה רק משחק, משחק של כוח ופחד, של סירוב להִתרצוֹת לפגיעוּיוֹת שאנו נולדים איתן.

אבל אני עצמי לא הצלחתי להרחיק לכת בו. נראה שלא היה לי האומץ, ומאז אותו קיץ מעולם לא הייתי שוב נועזת או פזיזה כל כך. החלפתי בני זוג בשרשרת, כולם בחורים עדינים שפחדו ממני קצת, ואחר כך התחתנתי והבאתי לעולם שתי בנות משלי. לבכורה יש את שערו הבהיר של בעלי; אילו צעדה בשדה בסתיו, היתה נבלעת בו בקלות. אבל הצעירה בולטת בכל מקום שהיא נמצאת בו. היא גדֵלה ומתפתחת במנוגד לרקע הסובב אותה. זאת טעות, אפילו מסוכנת, לדמיין שאדם יכול לבחור באיזה אופן את חזותו. ואף על פי כן, הייתי נשבעת שיש לבתי איזשהו קשר לעובדה שיש לה שיער שחור ועיניים ירוקות שתמיד מושכים תשומת לב, גם כשהיא עומדת בתוך עדת ילדים אחרים. היא רק בת שתים־עשרה, ועדיין קטנה, אבל גברים כבר מסובבים אחריה את הראש כשהיא עוברת ברחוב או נוסעת ברכבת התחתית. והיא לא מרכינה את ראשה, או חובשת את הקפוצ’ון, או מסתתרת מאחורי האוזניות כמו חברותיה. היא עומדת זקופה ושלווה כמלכה, עובדה שרק מושכת אליה מבטים מוקסמים עוד יותר. יש בה איזו גאווה שמסרבת לקטון, אבל אילו זה היה העניין היחיד, אפשר שלא הייתי מתחילה לחשוש לה. מה שמפחיד אותי הוא הסקרנות שמעוררים בה כוחה והיקפו וגבולותיו. ואולי האמת היא שכאשר איני חוששת לה, אני מקנאת בה. יום אחד ראיתי את זה: איך היא מחזירה מבט לגבר בחליפה שעמד מולה בקרון הרכבת התחתית וחרך אותה במבטו. המבט שנתנה בו היה מתריס. אילו נסעה עם חברה, אולי היתה מפנה אליה את ראשה לאיטה, בלי להסיר את עיניה מהגבר, ואומרת משהו לעורר בה צחוק. ואז נזכרתי שוב בסוראיה, ומאז היא פחות או יותר רודפת אותי. היא, והעובדה שאדם עשוי להיקרות בדרכך, ורק כעבור חצי חיים ההיקָרוּת הזאת מבשילה, פורצת ופוֹדה את עצמה. סוראיה בשפמפמה הפלומתי ובמשיכות העיפרון בזוויות העיניים ובצחוקה, אותו צחוק עמוק שבקע מבטנה כשסיפרה לנו על עוררותו של הבנקאי ההולנדי. הוא היה מסוגל לשבור אותה לשניים ביד אחת, אבל היא, או שכבר היתה שבורה קודם לכן או שלא עמדה להישבר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להיות גבר”