החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לפני המבול / שלוש ערים

מאת:
מיידיש: בלהה רובינשטיין | הוצאה: | 2020 | 750 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

69.00

רכשו ספר זה:

כרך א':
סיפור החיים הנסער של זאכארי מירקין עומד במרכז רומן היסטורי מאת שלום אַש (1957-1880), מחשובי היוצרים בספרות יידיש. לפני המבול מציג מהפך שאירע באימפריה הרוסית בתחילת המאה ה־20, ורישומי השפעתו ניכרים עד היום: עולם "ישן" נהרס, ועולם "חדש" עומד להיבנות על חורבותיו.
האירועים מתרחשים בשלוש ערים (פטרבורג, ורשה, מוסקבה). מכאן צמחו השם הנוסף (שלוש ערים) ופרסום היצירה בשלושה כרכים. כרך זה מציג תמונה צבעונית תוססת של התחנה הראשונה בחיי הגיבור: בן עשירים יהודי שנהנה מחיי המותרות של אצולת הממון בפטרבורג, אף שאינו חדל לחפש את שורשי ה"אני" שלו ואת דמות האֵם שחסרה לו. מכאן צומח מגע ארוטי חטוף עם אמהּ של ארוסתו, ובעקבותיו – תחושת חטא נורא שמעוררת מחשבות אובדניות בנפש הגבר הצעיר. לבסוף הוא מתנתק מאביו ומסביבתו הקרובה ויוצא למסע של תיקון, שיתואר בשני הכרכים הבאים של הטרילוגיה.
תרגום עדכני זה נעשה על ידי ד"ר בלהה רובינשטיין, כלת פרס מצוּיָנוּת בתרגום ספרותי מטעם משרד התרבות, שנת 2018.

כרך ב':
זאכארי מתנתק מאביו ומחיי העושר בפטרבורג, ועובר לוורשה במטרה לפגוש את רחל־לאה הורוביץ: אישה דעתנית, בעלת תודעה חברתית־מהפכנית. שלושה מילדיה הולכים בדרכה הלוחמנית, והיא עתידה לשלם על כך מחיר כבד. "אישה־אֵם" זו שונה מדיוקן אמו הנעדרת ומתחליפי האֵם שזאכארי חיפש עד כה, וכעת הוא נעזר בה כדי למצוא טעם לחייו ולהיבנות מחדש. היא מכוונת אותו לאפיק המתאים, והוא יוצא למסע ייסורים ארוך שיוביל אותו להגשמת שאיפתו.

הידיעה על פרוץ מלחמת העולם הראשונה מעוררת ויכוח עז בבית המורה הורוביץ: מהפכן צעיר השמח לקראת המלחמה, כי הוא רואה בה אות ל"מבול שיבוא על העולם ויטהר אותו". המורה ההומניסט טוען כנגדו שהמלחמה והמהפכה יהפכו את בני האדם ל'חיות־טרף', ואסור להשתמש ברוע כדי לסלק רוע אחר. זאכארי מאמין ש"האנושיות תגבר על כל החטאים והיצרים הרעים". מי מהם צודק? – על כך בכרך הבא.

כרך ג':
שלהי מלחמת העולם הראשונה. הדרמה מגיעה לשיאה: מהפכת אוקטובר 1917 מכלה את הישגי מהפכת 1905 והמאבקים על תפיסת השלטון מתחדשים. זאכארי מצטרף ללוחמים הבולשביקים, ומרגיע את מצפונו במחשבה כי "תם עידן המילים היפות. כעת באים הכידונים… זה הקרב האחרון לפני הניצחון". אבל המאבק בין פלגים מהפכניים שונים נמשך, ונהרות של דם זורמים במלחמה בין ה"אדומים" ובין ה"לבנים".

טיפוסים מפוקפקים חודרים אל מוסדות השלטון הבולשביקי. נכלוליות נפשעת מרימה את ראשה, והשאיפה לבנות עולם טוב מקודמו מתפוגגת באכזריות. סבל האזרחים גובר והציבור היהודי מתייסר, למרות שרבים מטובי בניו לחמו למען המהפכה. "הטרור האדום" משתולל ללא מעצור. רבים, וביניהם אביו של זאכארי, מוצאים להורג בלי משפט. זאכארי מתפכח מ"חזון המהפכה", מסתכן בחציית הגבול וחוזר לוורשה.

מקט: 4-249-50743
כרך א': סיפור החיים הנסער של זאכארי מירקין עומד במרכז רומן היסטורי מאת שלום אַש (1957-1880), מחשובי היוצרים בספרות יידיש. […]

פרק א': יהודי ונוצרי

מגררות שלג קטנות, מרופדות מצע קש ורתומות לסוס אחד, יצאו לאט מתחנת הרכבת הוורשאית ונגררו על פני השלג הנמס בדרכן משדרות ווֹזְנֶסֶנְסְקִי אל כיכר אִיסַקוֹבְסְקִי. טורים ארוכים של מגררות קטנות כאלה נמתחו והלכו. כמה עגלונים עטפו רגליהם בחותלות קשורות לכפכפי עץ מגושמים, רגלי האחרים היו נתונות במגפי לֶבֶד. פרוות הכבשים שעל גופם העלו אדים, בדומה לעור השחור הנוצץ של הסוס הנמרץ הרתום למגררה. אדם וסוסו נשמו בכבדות, כשהם מבוססים בבוץ שהצטבר על משטח הקרח שכיסה את הכביש המרוצף, ומגששים בתוך הערפל הכבד שעלה מן התעלות ורבץ על פני פטרבורג כולה. מפעם לפעם טסה וחלפה על פניהם מגררה קלה ומהירה, רתומה לשלושה סוסים. הסוסים השחורים והמבהיקים התיזו בוץ על העגלונים, מה שנתן להם סיבה לקלל ולדבר. פיהם לא נח לרגע: כשלא גידפו זה את זה, דיברו עם הסוסים. לרגע פנו אליהם בכינויי חיבה מתאימים ליצורים נבחרים, ולרגע קיללו אותם בגסות.

המגררות הקטנות של העגלונים נשאו תוצרת שהגיעה מארצות החום, והובילו אותה מתחנת הרכבת הוורשאית אל מרכז עיר הבירה: יין מובחר מן הכרמים של שמפניה, שאנשי הכרך צרכו בכמות כפולה מזו שבעולם כולו; קרונות חתומים הביאו מן הריביירה ורדים, ציפורנים, תפרחות ססגוניות של שיחי מימוזה, פירות שמגדלים בחממות; בתי החרושת המעולים ביותר בצרפת שלחו בשמים מובחרים, סבון ריחני ומוצרי קוסמטיקה משובחים בצד סוגים שונים של אבקות ומים מינרליים. בקיצור, כמויות אדירות של מוצרים משובחים ונדירים הובאו מארצות אירופה אל עיר הבירה הרוסית דרך תחנת הרכבת הוורשאית. התוצרים של רוסיה עצמה הגיעו לפטרבורג דרך תחנות רכבת אחרות.
***

באחת הסמטאות הצדדיות שיצאו משדרות ווֹזנֶסֶנְסְקִי התנהלו לאט מגררות קטנות עמוסות ארגזי יין ותיבות פרחים. כאן עמד בית עתיק שנבנה בימי אלכסנדר הראשון.זה היה בית גדול ממדים עם שתי כניסות, שנבנה בסגנון אֶמְפַּיֶיר[1] ונצבע בגוון צהוב. ארבעה שומרי־סף במדי שרד, שניים בכל כניסה, שמרו שם ביום ובלילה. החזית הקדמית של בית־מידות זה תפסה למעלה ממחצית שטחו של הרחוב, וחלקו האחורי השתרע על מחצית הרחוב המקביל. למרות גודלו, היו בו רק כמה דירות־פאר רחבות ידיים. בקומת הקרקע גרה בעלת הבית, אלמנת גנרל. בקומה השנייה גר בעל אחוזות עשיר, והקומה העליונה הייתה תפוסה על ידי עורך הדין הידוע סולומון אוֹסִיפּוֹבִיץ' הלפרין.[2]

הפרוזדור שהוביל אל חדרי הקבלה של הפרקליט המפורסם היה מלא וגדוש לקוחות, שהגיעו לכאן כבר בשעה שלוש אחרי הצהריים. זה היה פרוזדור פטרבורגי מפואר, מואר היטב, מוסק כראוי, עם דרגשים מרופדים קטיפה אדומה. על הקירות היו תלויות מראות גדולות במסגרות עבות מעוצבות בסגנון אמפייר. היה נוח לשבת כאן ולהמתין. הלקוחות, שידעו לשחד את שומרי הסף, שהו בפרוזדור הזה עד שעה ארבע. בשעה זו נפתחו דלתות הכניסה הגדולות שהובילו אל חדרי הקבלה, והם יכלו להתקבל ראשונים אצל הפרקליט המפורסם.

ברגע שדלתות הכניסה נפתחו, פרצו פנימה אנשים רבים – יהודים, איכרים, בעלי אחוזות – וגדשו את אולם ההמתנה הגדול. רבים הגיעו לכאן מהפרובינציות השונות ברחבי רוסיה בגלל עוול שנגרם להם: אנשים שפקידי הצאר הציקו להם, שדוכאו על ידי חוקים לא אנושיים, שנרדפו על ידי בתי משפט וקטגורים קשוחים, שהתענו תחת ידם החזקה של בעלי שררה וקציני משטרה. כולם חיפשו מגן בבתי־דין עליונים ואצל אנשים רמי מעלה בפטרבורג, מקום מושבם של הצארים ואנשי חצרם. עיר הבירה שלטה על מאות מיליוני נתינים שמאכלסים שישית השטח המיושב של כדור הארץ ומשכה אליה מדי יום אלפים ורבבות מכל קצווי רוסיה הגדולה והרחבה. הם עלו לרגל אל מֶכָּה של מזרח אירופה – העיר האחת והיחידה שהייתה לה אמירה מכרעת במה שנוגע למתרחש ברחבי האימפריה הרוסית הגדולה והעשירה. כאן ביקשו למצוא חוק וצדק, חסות ומגן, זכויות והעדפות. רבים ממבקשי היֶשַע מילאו את הפרוזדור וחדרי הקבלה שבדירת עורך הדין הלפרין, שהתפרסם במחצית שטחה של רוסיה הגדולה, למרות שהיה יהודי. שמו הלך לפניו בזכות חוכמתו וחריפות שכלו, כישרון הדיבור שלו (עורך הדין הזה נחשב אחד הנואמים המעולים ברוסיה), וקשריו עם בעלי השפעה בחוגים הגבוהים.

הפרוזדורים הרחבים שהובילו אל חדרי הקבלה היו עמוסים ארונות ספרים גבוהים ורחבים, מלאים וגדושים ספרי חוקים, החלטות והכרעות של הסנאט, קבצים של פסקי דין וספרי משפט אחרים. הלקוחות הפחות חשובים ישבו על ספות וכיסאות עץ אלון שעמדו בסמוך. רובם היו יהודים מן הפרובינציה, שגורשו ממקום מגוריהם. הם הוכנסו תחילה אל עוזרי עורך הדין שקיבלו על עצמם את הטיפול בנושאים משפטיים מסובכים ומעניינים. את המקרים הסנסציוניים, שהעיתונים עתידים לדווח עליהם – מהפכנים שהועמדו לדין, עלילות דם ואירועים דומים – השאירו לטיפולו של עורך הדין הנכבד. בחדרים צדדיים קטנים ישבו עשירים ויחסנים. רובם עסקו בהיקף רחב של סחר עצים, נפט, סוכר, וכעת באו להתייעץ עם עורך הדין בקשר לזיכיונות, שילוב ילדיהם בעסקיהם כדי שיוכלו לגור יחד במוסקבה או בפטרבורג.[3]

בטרקלין, שחלונותיו היה מכוסים וילונות משי כבדים וקירותיו מעוטרים תמונות של לֶוִויתָן, אִיוַואזוֹבְסְקִי ורֶרִיך, (רֶרִיך התפרסם רק בזמן האחרון, ותמונתו נרכשה בהשפעת הבת חובבת האמנות),[4] היו כורסאות גדולות ורחבות, וביניהן – אגרטלים מפוארים וחפצי־נוי מברונזה. כאן אירחה גברת הבית אורח נדיר: הסנאטור אָקִימוֹב, הממונה על ענייני המדינה, שגם הוא המתין לעורך הדין.

לכל הלקוחות האחרים נאמר שעורך הדין עוד לא התחיל לקבל קהל, כי התעכב עקב הופעתו כסנגור במשפט חשוב שהתקיים בסנאט. אבל לסנאטור אָקִימוֹב נמסר שעורך הדין מבקש את סליחתו על האיחור. הוא עסוק כעת בעבודה חשובה מאוד, שחיי אדם תלויים בה, והוא מבקש שהאורח יבלה רבע שעה בחברת אשתו.

אבל הציפּייה ארכה יותר מרבע שעה. הממונה על ענייני המדינה, אדם נמוך קומה בעל זקנקן גזור ומצח גבוה מבהיק שמגיע עד הקרחת שמתנוססת במרכז הראש, שפשף בעצבנות את ברכיו בידיו הרכות, שנראו כמעט נשיות. עיניו הכחולות התרוצצו בחוסר שקט מקצה אחד של הסלון אל הקצה האחר. כעסו על היהודי שמעז לתת לו לחכות היה גדול מן המבוכה שנגרמה לו בגלל הסיבה שהביאה אותו אל הטרקלין של יהודי זה. אבל הוא התאמץ ככל יכולתו לא להראות סימן של רוגז, ושוחח עם הגברת על נושאים שגורים: האופרה, מזג האוויר הגרוע, אסון הרכבת שאירע בקווקז. הגברת הייתה אישה בגיל העמידה, ברונטית שמנמנה, ששֹערה השחור מבהיק כמשי, וגבות עיניה כהות. כשחייכה, עלו גומות חן בלחייה הזרוּעות נמשים חינניים, ובפיה התגלו שני טורים של שיניים צחורות. עיניה המוארכות העניקו לפניה חזות מונגולית יותר מאשר יהודית. היא נראתה מכובדת ומושכת במחרוזת הפנינים שענדה על שמלת המשי השחורה שהוזמנה מפריז, נהגה בחופשיות ודיברה בטבעיות שהפליאה את הסנאטור. תחילה תהה איך זה שאישה יהודייה נוהגת כך בנוכחותו, ואחר כך התרשם ממנה מאוד. הסנאטור היה יכול ליהנות מחברתה, אלמלא מצבו המיוחד. רק עכשיו, בטרקלין ביתו של עורך הדין היהודי, קלט עד כמה עניינו חמור, ותחושה זו הלמה בראשו וקדחה בו כמו כאב שיניים.

בינתיים ישב עורך הדין הנחשב בחדר העבודה שלו על כורסת עץ בעלת משענת גבוהה, מעוטרת פיתוחים מפותלים בסגנון רנסנס ספרדי. הכורסה הגדולה, שנראתה כמו כס מלכות, ניצבה ליד שולחן כתיבה כבד עשוי עץ מהגוני אדמדם. חדר העבודה הגדול היה מלא ארונות ספרים כבדים ומעוצבים. שטיחים עבים ורכים כיסו את הרצפות, ועליהם עמדו כורסאות עור גדולות. מן התקרה השתלשלו מנורות מחופות אהילי זכוכית ירוקה.

שום לקוח לא היה ליד עורך הדין, ועל שולחנו לא היה שום מסמך משפטי. שֹערו השחור־אפור לא היה מסורק, והזקנקן השחרחר־אפרפר שהקיף כמסגרת את פניו המוארכים הבליט את צורתו היהודית. הוא נראה כמו רב צעיר, והשפם הדק שנמתח על שפתו העליונה הקרין איזושהי רוח נעורים של בחור ישיבה. הוא סרק את קצות זקנקנו המאפיר באצבעותיו הארוכות והגרמיות, קימט את מצחו הגבוה וחשב על האורח יוצא־הדופן שישב בטרקלין ביתו בחברת אשתו. היה עליו לשקול היטב איך לנהוג.

הוא שמע משהו על המצב המביך שהסנאטור רב ההשפעה מצוי בו. משהו נרמז על כך בעיתונים, וקצת יותר הגיע לאוזניו כששהה במסדרונות הסנאט. העניין נגע בחתימה שהסנטור זייף, ובמעילה שביצע בכספי ציבור. "הוא, שונא היהודים המושבע, הריאקציונר החשוך, היה כבר כנראה היכנשהו. שם דחו אותו ולא רצו לקבל על עצמם את הטיפול במצבו" – הרהר הפרקליט – "יש לכך סיבה. כלומר, אָקִימוֹב התָקיף נכשל, ויש מי שמבקש ליהנות ממפלתו. אחרת היו מטשטשים את העניין ומסתירים אותו לפני שיתגלה. ודאי שיש לכך סיבה. לא במקרה השר רוצה במפלתו של אָקִימוֹב. כלומר, בחצר המלך מתנערים ממנו. אחרת, מדוע הוא בא, ככה, אל עורך דין יהודי? כנראה בהמלצת עמיתים, ששלחו אותו אליו. הרי איש לא יחשוד שהיהודי הזה אוהד את אָקִימוֹב. אה, אני מכיר אתכם… כך או כך, זהו תעלול שטני שממנו משתמע שהיהודי הזה מוכן לסנגר על כל דבר: חתימות מזויפות, מעילה בכספי ציבור. תמורת כסף הוא יהיה מוכן להגן על שונאו ואויבו…"

ראשו עבד מהר, ובתוך כך המהם לעצמו בניגון גמרא, שהורגל בו ולא הצליח להשתחרר ממנו: "ואולי להסכים דווקא בגלל זה?" – עורך הדין מתח את חוט מחשבתו ושינן לעצמו – "אָקִימוֹב, הסנאטור יושב־הראש, שונא היהודים המושבע, עדיף כך. כן". הוא שקל בדעתו שוב ושוב כדי לבחון את הרושם שייווצר: "עיתונים יכתבו על המשפט הזה. זה יהיה חיזיון מרהיב ברחבי רוסיה. ודאי…. העובדה שאני אסנגר עליו תגביר את הרושם. משפט קיים מחוץ לתחומי הפוליטיקה ואין בו פנייה רגשית. זוהי דוגמה של הימנעות מהעדפה כלשהי. אני גם לא אדרוש שכר טִרחה. אתמול הגנתי על מהפכן, היום – על ממונה לניהול ענייני המדינה, שונא יהודים מובהק. המשפט לא מכיר בהבדלים מפלגתיים…" אבל זיוף חתימה הוא עניין מכוער ומגונה. אין כאן שמץ של אידאליזם. עורכי הדין האחרים דחו אותו, כי כנראה יש כאן רמז מלמעלה: "אָקִימוֹב, כשלת ונפלת כי נטפלת יותר מדי לאלוהי היהודים…"

הוא הבין שהחלטתו הראשונה הייתה נכונה. הוא כעס על עצמו על שמיהר לרדוף אחר פרסום ותהילה, ולרגע חשב על פשרה. הרי הקו המנחה שלו הוא לא להגן על מה שאינו הוגן. "איך אוכל לדעת? צריך להוציא ממנו מידע על מצב העניינים. לפי זה אנהג. בין אם זה אָקִימוֹב ובין אם זהו סתם מישהו. על חף מפשע אגן כנגד כולם; לפושע אסרב, כפי שנהגתי תמיד בכל המקרים".

עורך הדין הלפרין היה גאה בעצמו ובהחלטתו. בסתר לבו הבהבה להבה נקמנית קטנה: "אָקִימוֹב הגדול, עוד מעט תתפתל בין אצבעותיי כמו יהודי פשוט שמתייסר תחת לחצו של השוטר הנחות ביותר". עם זאת, ניסה להחניק את תחושת התיעוב והנקם בעזרת רגש חזק של הערכה עצמית שמילאה את לבו על שהוא, צעיר יהודי מן הפרובינציה, הצליח להגיע כה רחוק, עד שסנאטורים מבקשים את חסותו וממתינים לו בטרקלין ביתו. הכרת הערך העצמי נתנה בידו נשק כדי להילחם בשנאה גזענית ולייצב את מאזני הצדק, שאיש המשפט חייב לשמור עליהם בכל מצב ובכל זמן. "מי שמבקש אצלי הגנה, יקבל אותה, שיהיה מי שיהיה. אבל עליו להיות ראוי לקבל את חסותי". הוא לא הסתפק במחשבה, אלא הגה בקול את המילים, בהדגשה ובהטעמה, כמעט כאילו דיבר אל חבר מושבעים.

הוא נכנס אל הטרקלין כשידיו הארוכות משולבות לאחור, אחרי שפרע במתכוון את תסרוקתו ואת זקנו כדי להדגיש את מראהו היהודי.

ברכת השלום ההדדית הייתה מנומסת, אבל שניהם לא יכלו להימנע ממחווה קרירה. אָקִימוֹב הכיר את עורך הדין רק לפי מראהו, וזכר תמיד את עיניו הכחולות, העיניים הערמומיות הקטנות שבחנו אותו כשהגן בוועדת הסנאט על איזשהו עניין. עורך הדין לא הצליח להימנע מרתיעה כשראה מולו את הפרצוף המוכר של יושב־הראש בוועדת הסנאט שהביט בו תמיד בתיעוב לגלגני. חולשת אנוש נקמנית בערה בו ואיימה לכלות את מידת האיזון המשפטי שבנפשו.

אבל אשתו, הגברת המנוסה בהבנת נפש האדם וידעה מה מתחולל בראש בעלה, סייעה לו להיחלץ ממצב זה. "טוב שמיהרת להיכנס, סולומון אוֹסִיפּוֹבִיץ'. אני חוששת שה"יושב־ראש" (כך כינו את הסנאטור אָקִימוֹב) כבר השתעמם בחברתי".

"סלח לי, קונסטנטין איוואנוביץ', לא יכולתי לבוא קודם. חובת המקצוע עיכבה אותי. הייתי חייב להכין בדחיפות מסמכים חיוניים. חיי אדם תלויים בהם. הם חייבים להימסר לבית הדין מחר בבוקר השכם".

"אני מבין. חובת המקצוע קודמת לכול. אבל מעל הכול, אני העברתי כאן את הזמן בנעימים בחברת אשתך הכבודה. סלחי לי, שכחתי את שם אביך".

"עדיין לא אמרתי את שמי", ענתה בחיוך, "אולגה מיכאילובנה".

"כן, כן, אולגה מיכאילובנה. ביליתי כאן יפה מאוד עם אולגה מיכאילובנה". הסנטור חזר על השם, כמי שמבקש לשנן אותו.

הגברים ישבו בלי לדעת מה לומר זה לזה ואיך לפתוח בשיחה ששניהם רצו לנהל. ושוב התערבה גברת הבית וחילצה אותם מהמבוכה: "אני מבינה שה'יושב־ראש' בא אליך, סולומון אוֹסִיפּוֹבִיץ', ולמענך התענה והשתעמם איתי כל הזמן".

"אה, כן. אולגה מיכאילובנה צודקת. אכן, באתי אליך, סול – סולומון, סלח לי…"

"סולומון אוֹסִיפּוֹבִיץ'", חזר עורך הדין והציג את עצמו.

"סלח לי, כן. אליך, סולומון אוֹסִיפּוֹבִיץ'".

"האם תהיה מוכן להטריח את עצמך ולהיכנס איתי לחדר העבודה? סלחי לנו, אולגה מיכאילובנה".

"כן, כן. סלחי לנו, אולגה מיכאילובנה", הסנאטור חזר על דברי הפרקליט, "את מבינה… עניינים של גברים…"

הגברים ישבו בכורסאות העמוקות שניצבו בחדר העבודה של הפרקליט, והשיחה קלחה ביניהם בלי מעצור לאור הנברשות הירוקות.

"האם אינך מופתע לראות אותי כאן?" פתח הסנאטור.

"לרופא ולעורך דין אין זכות להיות מופתעים בהקשר לענייני מקצועם. אגב, אולי תואיל להבהיר לי את שורש הדבר שבגללו עליי להודות על הכבוד שזכיתי בו בעצם ביקורך אצלי? זה יספק את סקרנותי".

"האם עוד לא קראת בעיתונים?"

"אותי לא מעניין מה כתוב בעיתונים. לא קראתי דבר, ואיני יודע דבר".

"סולומון אוֹסִיפּוֹבִיץ', אותי הביא לכאן עניין רציני ביותר. אתה מכיר את עמדותיי ויודע מהו מעמדי הציבורי. למרות זאת החלטתי לחפש מגן אצלך כדי להוכיח שאיני רוצה להגן על עצמי בחסות שר המשפטים, ואיני רוצה להסתתר בְּצֵל חצר המלכות, בין ידידיי וקרובי משפחתי. בחרתי בך כסנגור שלי, אף שאתה – סלח לי על מה שאומר – נמצא מחוץ לחוגים של בעלי ההשפעה, וכפי שאומרים – סלח לי על המילים – אפילו עומד כנגדם. בחרתי בך כדי להוכיח ברבים שאני עומד בגלוי מול כולם. דבריך, במחילה, יוצאים מפי מי ששייך לחוג אחר, כמו שאומרים. אתה אדם שנמנה עם סוג אחר של אנשים, כמו שאומרים. לדיבורים של אדם כמוך יאמינו יותר. זה יעשה רושם טוב יותר, ויסייע להוכחת חפותי המוחלטת בעניין שמיד אציג בפניך, ותיווכח שנכשלתי בו כנגד רצוני וללא ידיעתי".

סולומון אוֹסִיפּוֹבִיץ' הניח לסנאטור להסתבך בדבריו, ובמתכוון לא סייע לו במילה או במחווה. פניו היו קפואים כמסכת ברזל. דברי הסנאטור, בעיקר הביטוי "סוג אחר של אנשים", הבהירו לו שצדק בהשערתו, לפיה הסנאטור נשלח אליו בעצת עורכי דין אחרים שלא רצו לקחת על עצמם את המקרה הקשה והמסובך הזה. בביטוי "סוג אחר של אנשים" הוא זיהה את סגנון הדיבור של עורך הדין הידוע סולוגוב, שהיה ציר בסנאט מטעם "המאה השחורה".[5] ביטוי זה היה חביב על סולוגוב, והוא חזר עליו פעמים רבות.

"בעצם, במה העניין? אולי תואיל בטובך, קונסטנטין איוואנוביץ', להציג בפניי את כל פרטי העניין?" שאל עורך הדין בנימה יבשה.

"הנושא מתייחס לחתימה של מנהל הלשכה שלי לענייני יערות, שאני ממונה עליה. על סמך חתימה זו משכו מאה אלף רובל מן הבנק הממלכתי. העיתון הרדיקלי וחוגים מהפכניים העלילו עליי שאני זייפתי את החתימה של ראש הלשכה שלי, מיכאיל קְרַסְנִיקוֹב, ואין בכך שמץ של אמת. הרי, כפי שידוע לך, אני הוא הממונה. וכפי שידוע לך, בלי החתימה שלי לא היו יכולים למשוך את הכסף הזה".

"האם משכו את הכסף?"

"כן. ודאי שמשכו את הכסף".

"מי?"

"מי? – השד יודע מי! המזכיר שלי, או סגן מנהל הלשכה, או מנהל הלשכה. מי יודע מי?"

"ואתה, קונסטנטין איוואנוביץ', אתה חתמת על הוראה למשוך את הסכום הזה?"

"נדמה לי שחתמתי. הרי אני הוא הממונה. איך אני יכול לדעת אם העניין כשר או לא? מגישים לי מסמך יחד עם מסמכים אחרים, ואני חותם".

"והחתימה של ראש הלשכה, מיכאיל קרסניקוב, הייתה על אותו מסמך או לא?"

הסנאטור הזדקף על מושבו.

"הרי זהו עצם העניין. נדמה לי שהייתה חתימה, כמו בכל הפרטים האחרים. כעת הוא טוען שלא הייתה שום חתימה; שזייפו את חתימתו. ובעיקר, מי יכול לזכור? אכן, בקשר לזה באתי, כדי להתייעץ איתך".

"קונסטנטין איוואנוביץ', לפני שנמשיך, הרשה לי להבהיר לך עניין חשוב ביותר. ראשית, אני חייב לומר לך שכל מה שאנחנו אומרים בחדר העבודה שלי נשאר סגור וחתום בין ארבעה קירות אלה. איש אינו שומע אותנו. אני פותח את כל הדלתות כדי להראות לך שאין איש בפרוזדורים או בחדרים האחרים. הקירות עבים, ואיש אינו שומע אותנו. כעורך דין חובתי להבהיר לך… נדמה לי שאתה יודע את זה בדיוק כמוני… אם אני לא טועה, הרי אתה בעצמך בוגר פקולטה למשפטים".

"לא. למדתי רק שנתיים בבית ספר לקצינים".

"סלח לי, אני רוצה להבהיר: אנחנו, עורכי הדין, אנחנו בדיוק כמו רופאים. רופא צריך לדעת את כל פרטי המחלה כדי שיוכל לאבחן נכון ולרשום תרופה מתאימה. בהקשר זה אנחנו לא אנשים בעלי נטיות ותשוקות, אלא בעלי מקצוע שנוהגים כמדענים שדנים בצורה אובייקטיבית בנושא שמחייב ידע. החדר הזה, הקירות האלה, חייבים לדעת את כל האמת. לפי החוק, כל מידע והבהרה שהלקוח מוסר לעורך דינו בחדר העבודה הפרטי שלו אינו יכול להוות עדות במשפט. מי שלא יהיה – התובע או כל אדם אחר – לא יכול להשתמש בהם נגד הנתבע. דבר כזה מנוגד תכלית הניגוד לעקרונות האתיקה המקצועית שלנו. כל עורך דין יודע שאסור לו לגלות מה ששמע מפי הלקוח שלו, אפילו לא באוזני האנשים המקורבים אליו ביותר. לכן אתה יכול להיות בטוח לגמרי".

הסנאטור הזדקף ונשא את ראשו. עיניו הכחולות הבהיקו, נחירי אפו ושפתו העליונה רטטו בהתרגשות.

"למרות הכול אני רוצה, סולומון אוֹסִיפּוֹבִיץ'" – הוא חרק בשיניו כשאמר את השם – "אני רוצה שלא תשכח שאתה מדבר עם יועץ מדיני בפועל, יושב־ראש של ועדת הסנאט המופקדת על ניהול המונופול הממלכתי בנוגע ליערות, עם הסנאטור, הרוזן קונסטנטין איוואנוביץ' אָקִימוֹב".

"ואני מבקש ממך", ענה עורך הדין בחיוך דק שריחף על שפתיו החיוורות ובקריצת עיניים, "אני מבקש שלא תשכח שאתה מדבר עם הסנגור של אותו קונסטנטין איוואנוביץ' אָקִימוֹב".

תוך כדי דיבור קירב עורך הדין את תיבת הסיגריות הכסופה שלו אל הרוזן: "שכחתי להציע לך סיגריה. סלח לי".

לרגע שררה דממה.

"אם נתחיל כך, לא נגיע רחוק. חבל על הזמן של שנינו," אמר עורך הדין. "זכרתי שבאת אליי כי בחרת בי להיות מי שתיתן בו אמון. אני מבטיח לך שאני יודע להעריך ולכבד את העובדה שאתה מוכן לתת בי אמון מלא. אנחנו חייבים לתת אמון זה בזה ולשכוח כל מה שמבדיל בינינו ברגע שאנחנו עוזבים את החדר הזה. עלינו לשכוח את השוני בין החוגים שאנחנו שייכים להם, ואת הבדלי האמונות והדעות שאנחנו אוחזים בהן. אנחנו חייבים לזכור ששנינו מעוניינים במטרה זהה. אתה חייב להאמין בי ולגלות לי הכול, בדיוק כמו שחולה חייב לסמוך על רופאו ולגלות לו את כל סודותיו, כולל העניינים האינטימיים ביותר בחייו. רק כך ייתכן שאוכל לסייע לך להיחלץ מהמצב שאתה נתון בו. לפי הערכתי המקצועית, מצבך חמוּר למדי והוא עלול לסכן את כבודך ואת חירותך".

הסנאטור ישב דומם. נדמה שהוא הולך ומתכווץ, כאילו גבו הרָפה מתכופף תחת כובד המילים שנחתו עליו בקולו המתכתי של עורך הדין. פרצופו החוויר, עיניו נעכרו, שפתיו נפערו ושיניו הקטנות והחדות הבהיקו ביניהן. הוא חיכך את ידיו הענוגות זו בזו בלי שיוכל להסתיר את המאבק שהתחולל בנפשו בין היוהרה ובין תחושת הצורך בהגנה משפטית.

"מה ברצונך לדעת, אדוני עורך הדין?" שאל לבסוף.

"אני רוצה לדעת אם מסמך הדרישה למשוך סכום של מאה אלף רובל שהגישו לחתימתך היה כבר חתום בידי מנהל הלשכה שלך. האם הייתה חתימה כזו או לא?"

"אני לא יכול לזכור…" הסנאטור התחמק ממבטו השואל של עורך הדין.

"מה פירוש? אינך יכול לזכור?… זה לא תירוץ. אני רוצה לחזור ולהזכיר לך: אני מדבר אליך בצורה כזו, כדי לחסוך ממך את אי־הנעימות הכרוכה בחקירת התובע. אני לא צריך להזכירך שהתשובות לשאלות התובע חייבות להיות ברורות ובהירות".

הסנאטור התכווץ יותר ויותר. נדמה שהוא מתכווץ לגמרי תחת לחץ הקול העַז של עורך הדין ומבטו הנוקב.

"הייתי אז במצב שלא אִפשר לי לזכור דבר. זה היה יום הולדת של ידידה שלי, אחרי ששָתינו מעט. הרי אתה מבין, סולומון אוֹסִיפּוֹבִיץ'".

"אני מבין. היכן חתמת על המסמך? בביתך?"

"לא, סולומון אוֹסִיפּוֹבִיץ'" – הסנאטור כבר נכנע לגמרי – "זה לא היה בחדר העבודה הפרטי שלי ולא במשרדי בסנאט. זה היה במקום שלא נעים להזכירו… בבית פֶּטְרוֹבְנָה, הזמרת הפולנייה מריה פטרובנה…"

"לשָם הביאו אליך את המסמך כדי שתחתום עליו?"

"כן, כן".

"ומי נתן לך אותו? המזכיר שלך? ואולי שליח של הלשכה?"

"לא, לא. את זה נתן לי הלבלר הזוטר שוּלְגִין, שהוא ידיד קרוב של אותה זמרת פולנייה".

"והחתימה של ראש הלשכה לא הייתה על אותו מסמך?"

"לא. היא לא הייתה. אבל שולגין אמר שהוא הביא את זה מהלשכה, וראש הלשכה יחתום מחר בבוקר. השעה הייתה מאוחרת, ואי־אפשר להחתימו. הוא יצא מן המשרד בשעה מוקדמת. אנחנו נוהגים כך תמיד".

"ראש הלשכה לא חתם, ושולגין חתם במקומו. לא כך? ואתה ידעת את זה?"

"לא. לא ידעתי. חי אלוהים, לא ידעתי. איך יכולתי לדעת? הרי זה קרה ביום שלאחר מכן".

"ומי לקח את הכסף? – שולגין או הזמרת הפולנייה?"

"שולגין לקח חצי מן הסכום, ואת החצי האחר – הזמרת הפולנייה".

"ואתה לא לקחת דבר?"

הסנאטור ניסה שנית לשאת את פניו ומבט עיניו, אבל מיהר להרכין את ראשו מול מבט הברזל הקשוח של עורך הדין.

"רק חמישים אלף – חוב של כבוד שהיה עליי לפרוע. אבל הסכום הזה ישנו. אשתי רוצה למכור ליהודים את אחוזת סַלוֹמוֹנְקָה עם היער הצמוד אליה, וכך לשלם את כל הסכום. אם יהיה צורך, אלך בעצמי אל חצר המלכות, אפול לרגלי הצאר ואתוודה על הכול. הייתי שיכור – זה הכול. אבינו הצאר הוא טוב ורחום. ואם לא יניחו לי להתקרב אליו, אשלח אל הצארינה את אשתי האהובה, יקטרינה זַכַרוֹבְנָה. הצארינה מחבבת את אשתי, והיא תבקש מהצאר שירחם עליי. לא ישחטו אותי, אלא ישלחו לזמן־מה אל הפרובינציה. לא כך, סולומון אוֹסִיפּוֹבִיץ'? מה כבר יכולים לעשות לי? לא ישחטו אותי! אבל זה יפגע בשמי הטוב. מעדתי. הייתי שיכור ומעדתי. נתנו לי לשתות מין משקה שקוראים לו ג'ין. מייבאים אותו מהולנד או מאנגליה. אה! האנגלים הארורים אשמים!" הסנאטור לא הפסיק לשכנע את עצמו.

סולומון אוֹסִיפּוֹבִיץ' קם מכיסאו הגבוה ופסע הלוך ושוב בחדר העבודה שלו בלי להביט בסנאטור. הוא רק פלט לעברו: "והתובע כבר יודע על כך?"

"הוא הזמין אותי לבוא אליו מחר, בשעה עשר בבוקר. אבל אתה תעזור לי. לא כך, סולומון אוֹסִיפּוֹבִיץ'? הרי אתם, היהודים, יודעים טוב מאוד איך להיחלץ מצרות. הראש שלכם חכם מאוד. כולם שלחו אותי אליך. רק אליך. רק אתה יכול להציל אותי. אם אתה, סולומון אוֹסִיפּוֹבִיץ', תיקח את העניין לטיפולך, אזכה בדין. הראש היהודי החכם שלך כבר ימצא פירוש מתאים לחוק. כל מה שצריך הוא רק לדעת איך לעקוף את החוק. נוסף לכך, תהיה לי פרוטקציה. אני מתכוון להגיע עד הצאר. הם לא יעזו להתעקש. צריך רק לעזור לי להיחלץ מחומרת הדין. זה הכול. אתה חייב לעשות את זה, סולומון אוֹסִיפּוֹבִיץ'…"

הסנאטור נרגע אחרי שהתוודה על חטאו בפני עורך הדין. הוא היה כמו ילד חוטא, שמאמין שחטאו ייסלח בזכות הודאתו.

אבל סולומון אוֹסִיפּוֹבִיץ' נעצר באמצע החדר ועמד לרגע על מקומו כשהוא נועץ את מבטו בסנאטור. זו הייתה אתנחתא קלה, כפי שהיה רגיל לעשות כששיבץ ביטוי ציורי נרגש בנאום שנשא באוזני המושבעים בבית הדין. הוא נשא למעלה את ידו החיוורת והארוכה, הפשיל לאחור את בלוריתו הפרועה – מעריציו כינו אותה "רעמת הארי", והוא אהב לשמוע כינוי זה – וקרא בקולו המתכתי הרם: "הממונה על ניהול ענייני המדינה, אדוני יושב הראש קונסטנטין איוואנוביץ' אָקִימוֹב! עשרים ושמונה שנים אני ממלא את חובתי המקצועית להגן על חפים מפשע ועל מי שנרדף על לא עוול בכפו, ובכך אני עומד כחייל נאמן על משמר הצדק. עיקרון אחד הנחה אותי לאורך כל דרכי המקצועית, והודות לו זכיתי להכרה ולהוקרה של אוהביי ואויביי. כל המשפטנים יודעים זאת; כל השופטים, הקטגורים והסנגורים. מעולם לא הרמתי את קולי" – כעת דיבר עורך הדין בקול רם, מלא רגש נלהב – "מעולם לא ניצלתי את הראש היהודי החכם שלי, שאתה, אדוני הסנאטור, הואלת להלל ולשבח, ואני מבטיח לך שאני יודע להעריך זאת. מעולם לא השתמשתי בכישורים היהודיים שלי, שגם אותם הואלת לשבח, אלא אם כן הייתי משוכנע באופן מוחלט שהלקוח שלי חף מפשע, ואני מגן על עניין הוגן. דבר כזה איני יכול לומר במקרה הנוכחי, אדוני יושב הראש! לצערי, אני לא יכול ללמד סנגוריה על עניינך. זה נוגד את עקרונותיי".

"ומה שאמרתי לך, ומה ש…"

"אני רוצה להרגיע אותך שנית. אני מבטיח בהן־צדק שכל מה שאמרת כאן, בחדר העבודה, יישאר סגור וחתום בין ארבעת הקירות העבים האלה, ואף פעם לא ייצא מהם דבר".

"כלומר, אתה פשוט הונית אותי והוצאת ממני הודאה! לשם מה היית צריך את זה? סתם כך, לשם נכלוליות של יהודי ערמומי?"

"לא, סנאטור. אל תתרגז ואל תתרגש. לא רימיתי אותך ולא הוצאתי מפיך הודאה. רק רציתי להיווכח אם אוכַל לסנגר עליך או לא. כך אני נוהג עם כולם, וכך נהגתי גם עם כבודו".

"אני אלך אל הצאר ואתלונן עליך. הוא יבין ויסלח לי. ואתה!…" הסנאטור שכח את עצמו ונופף באגרופו.

עורך הדין ענה לו בשלווה: "אני מאוד מצטער על שאתה כל כך נסער. לך אל הצאר. הצאר יכול לעשות הכול. אני לא יכול לעשות דבר".

במילים אלה פתח את הדלת בפני הסנאטור וקרא למשרת: "אוֹסִיפְּ, הושט ליושב־ראש את מעיל הפרווה שלו!"
[1] סגנון אמפייר (Empire Style) נוצר בצרפת בתקופת הקיסרות של נפוליאון והוא מתאפיין בתצורות גדולות ומפוארות. סגנון זה חדר לרוסיה בשנות שלטונו של הצאר אלכסנדר הראשון (נולד ב־1777, עלה לשלטון ב־1801. תקופת שלטונו הסתיימה עם מותו ב־1825), ושיקף את זיקת הצאר לתרבות מערב אירופה בתקופה הראשונה של שלטונו. [חזרה]
[2] מאחורי הצליל הרוסי מסתתר שם יהודי: שלמה בן יוסף הלפרין. (במקור: "גאַלפּערין", כי הרוסים הוגים את האות ה' כאילו הייתה ג'). [חזרה]
[3] הגבלות "תחום המושב" אסרו על יהודים לחיות בערים הגדולות. רק יחידי סגולה – סוחרים ותעשיינים עתירי ממון, או בעלי מקצוע חופשי מצליחים במיוחד (כמו עורך הדין הלפרין) – קיבלו היתר לגור בפטרבורג ובמוסקבה. [חזרה]
[4] יצחק איליץ' לוויתן (1900-1861) צייר בעיקר תמונות נוף כפרי; איוואן קונסטנטינוביץ איוואזובסקי (1900-1817) התפרסם כצייר של נוף ימי. שניהם היו ציירים אימפרסיוניסטים. ניקולאי רריך (1947-1874) צייר בסגנון מודרניסטי, וההסבר על רכישת תמונתו ממקם את אירועי הרומן על קו התפר שבין חדש וישן. [חזרה]
[5] גוף ריאקציוני של פורעים אנטישמים ואנטי־סוציאליסטים שפעלו בידיעת משטרת הצאר ובעידודה. כנופיות "המאה השחורה" ("האיחוד הלאומי הרוסי") היו ידועות לשמצה ברחוב היהודי בגלל אחריותן לפוגרומים של 1905-1904. [חזרה]