החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לפני המבול

מאת:
מאנגלית: שושנה כרם | הוצאה: | 2009 | 390 עמ'
זמינות:

16.50

רכשו ספר זה:

לפני המבול: ברלין 1933-1918 פורש לפני הקורא את הפוליטיקה, את התרבות ואת חיי החברה של ברלין בשנות העשרים הסוערות של רפובליקת ויימאר.

בצל משבר כלכלי קשה, אלימות ופשיעה ברחובות עולה לשלטון המפלגה הנאצית ובה בעת מתקיימת יצירה אנושית מופלאה בתחום האמנות (אקספרסיוניזם), המדע, המוזיקה, הקולנוע, התיאטרון, והקברט. פרק מיוחד מיועד לאקורד הסיום של יהודי ברלין.

אוטו פרידריך, סופר ועורך כתבי עת, כתב רב-מכר מרתק המתווה את התהליכים שהביאו לידי אסון מלחמת העולם השנייה, ובד בבד תיאר את דיוקניהם של יוזף גבלס, ברטולט ברכט, מרלן דיטריך, אלברט איינשטיין, גיאורג גרוס ורבים אחרים.

מקט: 4-249-2047
מסת"ב: 978-965-407-922-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה

מן הראוי שראשית לכול אודה כי אינני ברלינאי. נולדתי בבוסטון וגדלתי בקיימברידג', ואותה יושרה מוסרית שג'ק קנדי התיימר למצוא בברלין נראית לי מעוגנת יותר במסורות הרוֹוחות בניו אינגלנד על מסיבת התה של בוסטון, אגם ווֹלדן והתנועה לביטול העבדות. במישור האישי יותר, זיכרונות ילדותי וביתי מעלים בעיקר מראות של סירות מירוץ מזנקות במורד הצ'רלס, ריח העובש של מדרגות המתכת במוזיאון פיבודי, והצליל העצוב של פעמוני סנט פול.

ואולם, גם ברלין הצטיירה תמיד ברוחי כעיר של קסם ומסתורין, ושל סכנה פתאומית. בשנת 1933 הייתי בן ארבע כאשר לראשונה ביליתי קיץ ביערות עצי המחט ואגמי מחוז גרונוולד, אולם מה כבר יכול אדם לזכור מקיץ שנתו הרביעית? נדמה לי שאני זוכר את אמי מוציאה את אחי הבכור ואותי לטיולים ביערות השקטים, אך אינני זוכר שאבי לימד באותו קיץ תאוריה פוליטית בהיידלברג. אינני זוכר שעליית הנאצים לשלטון ב-1933 גרמה לו למהר לנטוש כל תקווה להמשיך להורות בהיידלברג, ולבנות את עתידו באמריקה. אינני זוכר חלק ניכר מבני משפחתי המרובים בגרמניה, אינני זוכר שאחת מחברותיי למשחקים באותו קיץ הייתה בת דודי לֶני, ילדה בלונדינית נאה, בת גילי וגובהי.

מקרה אחד אני זוכר: שחינו באגם עם אחד הידידים של אבי, פרופסור אף הוא, כאשר ראינו לפתע שהוא אחוז פחד, כושל לעבר החוף, עוצר מדי פעם כדי להרים את כף רגלו, שבאורח מסתורי כוסתה בדם. מישהו הסביר שהוא טעה: הוא שוטט קרוב מדי לחוף השייך לאחד השכנים ודרך על שברי זכוכית שאותו שכן פיזר כדי להעניש מסיגי גבול. אני עדיין זוכר את עצמי מתבונן ברגלו המדממת של הפרופסור באימה ובפליאה.

שבתי לברלין בחורף 1946. העיר הייתה אז עיי חרבות, חשוכה, קרה ומושלגת. אבי היה באותה עת יועץ אזרחי לממשל הצבאי של ארצות הברית, אדם שאמור היה לדעת כיצד יש לארגן מחדש את החברה הגרמנית, וללמד גרמנים הלכות ממשל עצמי. באותו סתיו נרשמתי ללימודים באוניברסיטת ג'נבה ובאתי לבקרו בברלין. גיליתי שאחת השורדות את שנות האסון הייתה בת דודי לני, שגם עתה הייתה צעירה בלונדינית נאה בת גילי וקומתי. סיירנו יחד בין ההריסות. טיפסנו במעלה המדרגות המנותצות של מה שהיה בעבר הרייכסקנצלראי, ארמונו של היטלר, ועתה מקום שומם של טיח שנשר, שברי זכוכית, ואפילו מפוזרים בו דפי נייר כתיבה של מנהיגי הרייך המובסים.

"אנחנו לא אמורים להיות כאן," אמרה לני כשפילסנו את דרכנו באשפה.

"מי אומר כך?" עניתי, אני, האמריקני הצעיר המתנשא בברלין הכבושה. "למי אכפת?"

"למי אכפת?" הסכימה לני.

הלכנו גם לקונצרטים, שכן מוזיקה חיונית לברלין כמו לחם, ואפילו ב-1946 היו קונצרטים. ברלין הייתה הלומת בושה ופחד, אולם בבאך ובבטהובן היא מצאה את אותו גורם חיוני שברכט תיאר פעם כמשהו "שאפשר להיאחז בו". בחשכה החורפית של כנסיית מריה ישבנו לני ואני יחדיו על ספסל אבן ושמענו ביצוע קורע לב של מתיאוס פאסיון.

כאשר הגעתי לאחר כמה שנים לאותו טקס חניכה בדרך של כתיבת ספר, לא היה מנוס מלמקם את העלילה בברלין. כיוון שכבר הייתי בן עשרים, כתבתי נובלת נעורים משמימה וצינית על אהבה בין נערה ברלינאית מושכת לבין אמריקני בוגר ששירת בצבא הכובש. בסגנון מליצי, מקושט ומזויף (הייתי אז מושפע מקסמו של הנרי ג'יימס), שלחתי את שניהם לטייל בינות חורבות הרייכסקנצלראי ולהאזין למתיאוס פאסיון. הערכות הביקורת והכמות האפסית של מכירות הספר "עלובי הרוח" שכנעוני לפנות לערוץ עבודה אחר.

הייתי עורך של כתב עת כשחזרתי לברלין כעבור עשור. עתה התחלף סבלם של הברלינאים ב-1946 בשגשוג הגאה של ברלינאי 1963. "אנשי הנס הכלכלי," אמרה לני בבוז למראה שני אנשי עסקים שיכורים ורעשנים במסעדה (ה"ווירטשאפטסוונדר" היה מה שעיתונאים כינו "הנס הכלכלי" של גרמניה). לני ביטאה במרירות תחושת ביטול כלפי אזרחים משגשגים, וכינתה אותם "אנשי הנס הכלכלי". אולם דומה שאפילו החומה המכוסה תיל, שחצצה בין שני חלקי ברלין, מילאה את הברלינאים בתחושת חשיבות עצמית, גבורה ובלבדיות, ואף ששגשוגה הראוותני של ברלין נתמך במידה רבה ממענקים שהגיעו מוושינגטון ומבון, העיר התקשטה בשלטים שהכריזו "הרי ברלין היא תמיד ברלין".

כמובן, חיינו היו עתה שונים. היו לי אישה וחמישה ילדים. גם לני נישאה והייתה לה בת, וגם גירושין. אולם היא מצאה לה עבודה שאהבה, וכתבה טור ללבבות בודדים בעיתון הבוקר הנפוץ ביותר בברלין. הופתעתי לגלות שבת דודי הנאה נודעה עתה למיליונים כגברת בריגיטה, זו שמחלקת עצות בעניינים אישיים.

התחלנו במה שהפסקנו לפני עשרים שנה – ללכת לקונצרטים. למערבה של ברלין היה עתה בית אופרה נוצץ משלה, שם צפינו ב"וואלקירות" וב"פיק דאם" וב"דון קרלוס" מופלא. אני זוכר בחדות אירוע שהיה בהפסקה של "דון קרלוס", כשלקחתי את לני לבַּר, הזמנתי שתי כוסיות קוניאק והצתתי לה סיגריה. לפתע הופיעה גברת אפורת שער, חלפה על פני לני, רטנה משהו כלפיה, והסתלקה.

"מה זה היה?" שאלתי.

"זה שום דבר, מגוחך," אמרה לני, אולם שפתה רעדה.

"אבל, מה היא אמרה?" התעקשתי.

"היא אמרה 'גרמנייה הגונה לא מעשנת ברחוב'," השיבה לני.

"האומנם?" אמרתי. "ומה את ענית?"

"אמרתי לה לעסוק בענייניה," אמרה לני. "זה באמת כלום – אמונות טפלות ישנות."

"הרי ברלין היא תמיד ברלין". בזמן כלשהו של מפגשים אלה עם ברלין, הֵנץ הרעיון לכתוב ספר על עיר לא רגילה זו, בתקופה שתושביה הגדירו אותה "שנות העשרים הזהובות" – תור הזהב שלה. איני יודע בדיוק היכן או כיצד עלתה המחשבה. זה התחיל בדרך כלשהי עם אהבתי את ה"אופרה בגרוש", והעניין העמיק ככל שלמדתי יותר על המגוון הראוי לציון של בני אדם בולטים שבאו לחיות בעיר באותה תקופה: איינשטיין, שֶנברג, גֶבֶּלס, נַבּוקוב, גרוֹפיוּס וכל השאר. אולם זו הייתה גם ברלין של לני. וכך חזרתי לבקר שוב ב-1970 כדי לחפש את העבר, ולני שבה ולימדה אותי על אודות עירהּ, כפי שעשתה תמיד – על הגנים הציבוריים, על הציפורים, על המזונות המיוחדים והמשקאות, ועל ההנאות והפחדים.

זה נכון להתפעם מן הפריחה התרבותית של ברלין בשנות 1920, ואפילו לשוטט קצת באגמיה וביערותיה. אבל לכל בני גילי שהתחנכו כמוני, השם ברלין אומר מעל לכול נאצים. היטלר לא אהב את ההמוניות של ברלין, והברלינאים לא אהבו את הקנצלר מאוסטריה, אולם ברלין הייתה הבירה והמרכז של העצמה הגרמנית. לכן, דיוקן של ברלין, אפילו לפני עליית הנאצים לשלטון, חייב לשלב בדרך כלשהי את יוזף גבלס עם מרלן דיטריך. היסטוריונים נוטים להתמחות, למדר, ולחשוד בכל ניסיון עיתונאי לכלול כוכבי קולנוע וגנרלים ובנקאים ומשוררים באותו תיאור של מהלך האירועים. אני סבור שסיפורה של ברלין של שנות העשרים אינו מאפשר כל גישה אחרת.

זה נראה נכון עוד יותר כאשר כתבתי את "לפני המבול" בשנים 1970-1971, שאז היינו בתוך עידן מזל דלי, וכל המערכות הפוליטיות והאינטלקטואליות הישנות בארצות הברית נראו קורסות. מעשי רצח היו לעניין שגור, סטודנטים התפרעו נגד מוריהם, והמשטרה פתחה עליהם באש. רבים מבני כל האמונות והדעות הגנו על צעדי האלימות כעל עניין מוצדק ואף נחוץ. כאשר ראיינתי פעמים רבות פליטים יהודים קשישים על זיכרונותיהם מברלין, השיחה הגיעה לשאלה האם "זה" היה יכול להתרחש שוב. במילה "זה" התכוונו בראש ובראשונה להיטלר ואולי גם לאושוויץ. שוב ושוב הפליטים היהודים הקשישים האלה משכו בכתפיהם וזכרו כי אכן שמאלנים צעירים התפרעו והיו אלימים בברלין, ואז הגיעו צווי החירום, המאסרים, מחנות הריכוז. כמובן, ניקסון אינו היטלר ובכל זאת… מי יכול לדעת מה יהיה? משיכת כתף.

"לפני המבול" אינו גוזר ואינו מנסה לגזור גזרה שווה בין ברלין של שנות העשרים לבין אמריקה של שנות השבעים, כל שכן ששני התהליכים לא התקדמו בד בבד עם המדיניות שהתווה היטלר. אף על פי כן האפשרות הייתה נוכחת במחשבתי כשהדברים נכתבו. כמובן, כפי שאנו יודעים הנשיא ניקסון עשה הרבה דברים גרועים, אך להוביל את אמריקה לפשיזם לא היה אחד מהם. ועתה, כאשר החומה המפורסמת נהרסה, ונראה שברלין תשוב להיות בירתה של גרמניה מאוחדת, אין מי שיקבל ברצינות איום שאמריקה יכולה להפוך לפשיסטית. ועדיף כך.

סנטיאנה כנראה צדק באפוריזם המאוד מצוטט שלו כי מי שאינם יכולים לזכור את ההיסטוריה נידונים לחזור עליה, אולם קשה לסמוך על הנחיה זו. זה נכון בערך כמו האמירה שבני אדם שאינם יכולים לשכוח את העבר אינם יכולים להבין את העבר (כמו למשל הצרפתים שבנו את קו מאז'ינו כדי למנוע את הישנות הקרב על הסוֹם, או הבריטים ששבו והזכירו את מינכן בניסיון השווא שלהם לחזור ולהשתלט על תעלת סואץ). והֶגֶל דייק אף הוא באותה מידה כאשר כתב שהדבר היחיד שההיסטוריה מלמדת אותנו הוא כי "עמים וממשלות מעולם לא למדו דבר מן ההיסטוריה". וכך אולי צריך שיהיה. סיפורה של ברלין בשנות העשרים אינו נבואה לאמריקנים של שנות התשעים; זו רק דרמה גדולה וטרגדיה גדולה. וכמו ברוב הטרגדיות, כוחות הרשע מנצחים בכמה מקרים בשל פגמים טרגיים שלוקים בהם כוחות הטוב; אולם גם בתום כל האלימות וההרס, כוחות הטוב הם שממשיכים את החיים. מי באמת היה חשוב יותר, ומי ייזכר זמן רב יותר, איינשטיין או גבלס?

בת דודי לני אינה גרה עוד בברלין. היא עקרה לבית על אי קטן בים הצפוני, ליד הגבול עם דנמרק. היא כותבת שברלין אינה כפי שהייתה. אווירהּ המפורסם של ברלין, האוויר שפעם ריענן את הדם ורומם את הנפש, הזדהם. אולם מדי פעם היא עדיין חוזרת לבקר בעירנו.

לוקוסט וואלי, ניו-יורק, מרס

אוטו פרידריך

___________

ההיסטוריה של ברלין עד 1933 נכתבה בלשון עבר; ראיונות עם אישים ותובנות על גרמניה שלאחרי מלחמת העולם השנייה נכתבו בלשון הווה, ונוגעים לזמן כתיבת הספר – ראשית שנות השבעים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לפני המבול”