החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לפני שאשכח

מאת:
הוצאה: | 2022 | 378 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

93.00

רכשו ספר זה:

יצחק פלר הוא מורה, עיתונאי ויועץ תקשורת בדימוס. דור רביעי בירושלים, נולד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. בספרו "לפני שאשכח" הוא נזכר, בין השאר, בילדותו בצל המנדט הבריטי, בפרוץ מלחמת העצמאות ובחוויות של ילד "צבר" שנוסע בעת הזאת לארצות־הברית. פלר מעלה רשמים משנות הוראה בעיירת הפיתוח דימונה של תחילת שנות השישים וזיכרונות ממרוצת שלושים ושש שנותיו בשירות העיתונות הכתובה והאלקטרונית, "קול ישראל"  וטלוויזיה. בסמוך למלחמת "ששת הימים" מתמנה יצחק פלר לכתב "קול ישראל" הראשון באשדוד, אשקלון ורצועת עזה.

פלר שימש כתב־חוקר בתחומים רבים וערך את יומני החדשות ברשת ב' של "קול ישראל".הוא נשלח לסיקור ההפיכה הצבאית בקפריסין, ביולי 1974, שהובילה לפלישת טורקיה לאי, כיסה את "ועידת קמפ דויד", שבה נוצר הסכם השלום בין ישראל ומצרים, באוגוסט 1978, והיה הכתב־שדר הראשון לדווח מרבת עמון על ההסכם שהתגבש עם אש"פ ועל הסכם השלום שנרקם בין ישראל לירדן. באמצעות דרכון זר סייר פלר בפולין ובברית המועצות לשעבר,חיפש "שורשים", ובד בבד תיאר מפגשים עם מסורבי עלייה ועם לומדי עברית במחתרת.

במרוצת חמש שנים יצחק פלר נטל חופשה מרשות השידור ושימש שליח הסוכנות היהודית בארצות־הברית ובדרום אפריקה של משטר האפרטהייד. בין השנים 1996-1999 שימש פלר כיועץ תקשורת לשר הקליטה יולי אדלשטיין. בשנים אלה הוא גם פעל מאחורי הקלעים בסיוע לשחרורו של יונתן פולארד מן הכלא האמריקני.

הספר "לפני שאשכח" הוא קליידסקופ לכל התקופות האלה.

מקט: 4-1272-1440
יצחק פלר הוא מורה, עיתונאי ויועץ תקשורת בדימוס. דור רביעי בירושלים, נולד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. בספרו "לפני שאשכח" […]

 

– 1 –

זיכרון ראשון

 

בשלהי שנת 1940 עברו הוריי ואחותי ציפי מחיפה לירושלים, לרחוב “הטורים” 38, בשכונת “מקור ברוך”. הבית היה האחרון ברחוב, ממול ל”בית חורי” וסמוך למחנה הצבאי הבריטי “שנלר”. הבניין שנבנה בידי קבלן ערבי היה בן שלוש קומות. הוא הוקם על צומת הרחובות “הטורים” ו”החשמונאים”, כך שבדירות האמצעיות פנה חדר אחד לרחוב הטורים והחדר השני פנה לרחוב החשמונאים. אנחנו גרנו בקומת הקרקע האמצעית. שנה לאחר מכן הגחתי לעולם.נקראתי על שם סבי יצחק ושמי השני (“הלוי”) הוסף לציון הסנדק הנכבד שלי,יצחק הלוי הרצוג,שהיה הרב הראשי של ארץ ישראל.

עד מהרה יצא שמנו לתהילה ברחוב ובשכונה בשל העובדה שהיינו מיחידי הסגולה, באותם הימים, שהיה ברשותם מכשיר טלפון. היותו של אבי עיתונאי והשתדלותו של עורך ה”פלשתיין־פוסט” דאז גרשון אגרונסקי (אגרון), הם שזיכו אותנו במכשיר השחור הנכסף. הטלפון שלנו היה מחובר לקו פלאי, שבאמצעותו ניתן היה לחייג ולהתקשר לכל ירושלמי ששפר עליו גורלו ואף לו היה טלפון שחור המחובר לקו. בכלל אלה, רופאים, קציני צבא ומשטרה בכירים, שירותים חיוניים כמגן דוד אדום, מכבי אש, בתי מרקחת, בתי מלון, עיתונאים ואישי ציבור בכירים יותר ובכירים פחות ו”בעלי קשרים”, מה שנהגו אז לכנות “פרוטקציוניסטים”. לקיום שיחה מחוץ לירושלים היה צורך להתקשר למרכזייה ולמסור למרכזנית את מספר הטלפון ואת אזור החיוג של הנמען.

המרכזנית מסרה בדרך כלל הערכה לגבי משך הזמן שייאלץ מזמין השיחה להמתין, על סמך כמות ההזמנות עד לאותה השעה ובידיעה שמספר שיחות החוץ שאותן אפשר לקיים בעת ובעונה אחת היה מוגבל. לעיתים, המרכזנית הייתה מקשרת את המזמין בתוך חצי שעה ולעיתים ההמתנה ארכה אף כמה שעות. זכורני כי אנשים שהזמינו שיחות מדירתנו, ותוך כדי ההמתנה הארוכה הייתה אימי מגישה להם יותר מאשר כוס תה אחת עם רוגעלך.

שיחות החוץ נספרו בדקות. המטלפן היה מודיע למרכזנית כמה דקות הוא “מזמין”. שניות אחדות לפני תום השיחה המוזמנת הייתה המרכזנית “עולה על הקו” ומתריעה שנותרו כך וכך שניות עד לסיום הקשר הטלפוני. בעת הזמנת ההתקשרות, הייתה המרכזנית מעדכנת את המטלפן בדבר התעריף, כך שבתום השיחה ידע המתקשר כמה עליו לשלם לבעל הטלפון על החוויה התקשורתית שזה האחרון סיפק לו.

הטלפון בדירתנו היה מצלצל לעיתים קרובות ואנחנו הילדים נדרשנו לשמש כשליחים – לרוץ לשכנה שגרה ממול ולקרוא לה לשיחת הטלפון, או לשכן שגר מעלינו או למר סנדק השכן הסמוך, שחלק עימנו קיר סלון ואותו היינו מזעיקים באמצעות נקישות על הקיר המשותף במקל של מטאטא. והיו אף עזי פנים שהרחיקו לכת, התקשרו אלינו ודרשו שנזעיק לטלפון את בתיה שפירא, לדוגמה, שהתגוררה שלושה בתים הרחק מאיתנו. את שיא החוצפה הפגינו אלה שהיו מצלצלים בדלתנו, מודיעים לנו שהם מצפים בדקות הקרובות לשיחת טלפון וכפו עלינו לארח אותם בשעה שהמתינו לשיחה המיוחלת שנרקמה ללא ידיעתנו. אך טבעי הוא שאנחנו, הילדים, לא אהבנו את המטלה שנכפתה עלינו. יתרה מכך, שנאנו גם את השיחות הקולניות שנאלצנו לשמוע, שחשפו לא פעם מצוקות, תחינות ודרישות בדציבלים גבוהים. ובכלל, לא אהבנו שסלון דירתנו הקטנה הפך לחדר המתנה עבור אנשים שהמתינו לשיחת טלפון מוזמנת. אימי, לעומת זאת, אהבה ונהנתה מן האירוח הבלתי פורמלי הזה. היא שוחחה עם הממתינים בשעה שהשלימה את מלאכת הבית, כיבדה אותם בשתייה ובמאפים תוצרת בית ורוותה נחת מן השבחים הרבים שהכול הרעיפו עליה ועל מעשי ידיה. כך שהכול נהנו, מלבדנו. שנים אחדות לאחר מכן, הפופולריות של משפחת פלר מרחוב הטורים 38 גברה ואף הרקיעה שחקים. זה קרה כאשר למכשיר הטלפון הנדיר שבדירתנו הצטרף “פריג’ידר”, מקרר חשמלי שהחליף את ארון הקרח. באוקטובר 1949 שבנו מארצות הברית, לאחר שהות של כשנה וחצי, ובין יתר הדברים שהבאנו עימנו היה מקרר חשמלי.

אני זוכר איך פרקנו מאריזת הקרטון את המקרר מתוצרת “הוטפוינט” שהבריק בלובנו – חיברנו לו את הטרנספורמטור ומשם לשקע בקיר – ואת ההתרגשות שמילאה אותנו כאשר שמענו את שאון המנוע וראינו את האור הנדלק כל אימת שפתחנו את הדלת הכבדה של ה”פריג’ידר”. השמועה עשתה לה כנפיים וחיש קל נודע שלמשפחת פלר יש “פריג’ידר” אמריקני ענק. השמועה הולידה בקשות, ובתוך זמן קצר מצאנו את עצמנו נענים לבקשותיהם של שכנים, קרובים ורחוקים, לאחסן במקרר שלנו מצרכים שונים, החל בדגים ובשר וכלה במיני גבינות ובצנצנות שאת תוכנן לא ידענו. המצרכים הגיעו בנייר עיתון, עם גומייה צמודה, כאשר שם המשפחה הוטבע בצבעוניות על גבי העטיפה. יש וניתנו לנו חבילות ללא שם, ואנחנו נאלצנו להוסיף את שם המוסר. אימי, כדרכה, לא התרעמה על כך שדירתנו הפכה למעין תחנת רכבת. שמריהו סנדק ניהל את עסקי הדגים המשומרים שלו באמצעות הטלפון שלנו, ידידה אנג’ל באה לקחת את כנפי העוף, שאימא שלה הפקידה בפריזר שלנו בשבוע שלפני כן, ורמי הוכשטיין צלצל בפעמון הדלת וביקש לאחסן נתח בשר ומיני בצקים. כאשר הפריזר והמקרר התמלאו עד אפס מקום, אפשר היה לחוש בצערה האותנטי של אימי שנאלצה להשיב ריקם שכנים שביקשו להיעזר בשירותי ההקפאה והקירור שלנו. “אם יתפנה מקום היום או מחר אודיע לכם,” היא נהגה להבטיח ואף קיימה. במבט נוסטלגי דומה שאת שיא הבקשות “שבר” אדון פלדמן, בעל המכולת שבפינת הטורים ובר־גיורא. פלדמן ביקש מאימי קוביות קרח פעמיים־שלוש ביום כדי שיוכל למכור גם כוסות סודה וגזוז צוננים בימי הקיץ הלוהטים. אימי, שכמובן נענתה לבקשתו, דאגה למלא את תבניות הקרח במים, ואחד מילדיו של פלדמן היה מגיע אלינו עם שקית ניילון כדי למלא אותה בקרח הטרי שנוצר. בתמורה היו בני משפחת פלדמן מציעים לבני משפחתנו גזוז צונן בחינם, גם כאשר קנינו במכולת שלהם רק חצי כיכר לחם. את רוב הקניות ערכנו במכולת של קלופמן שברחוב דון יוסף הנשיא הסמוך.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.