החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לפעמים האדם יודע

מאת:
הוצאה: | 2019-06 | 182 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

17.50

רכשו ספר זה:

יום אחד, אמא הנמצאת איתי, התינוקת, במסתור בדיר חזירים, רואה מרחוק חיילים גרמנים מכתרים נערים יהודים וחובטים בהם באלות.

אמא… רצה לכיוון האירוע ונעמדת בתווך במלוא נוכחותה. המפקד עוצר, מרים ידו ושואל: ״מי את?״

״ Ich been eine mench ״

״אני אדם״.

לימים שאלתי את אמא: ״איך העזת לחדור אל לב הסכנה?״

ואמא, במבט מהורהר אמרה: ״לפעמים האדם יודע״.

*

אני יוצאת לשחזר ולתאר את המסע שלי.

הולכת לאור העקבות שהשארתי, אשר הותירו חותמם בדרכי.

לעיתים עומדת באי-ידיעה מאפשרת, הנפתחת לגילויים חדשים, המייצרת קשרים עם עולמות אחרים. חיי ניזונים מזיכרונות, ממגע עם העולם המוחש ועם ממדים שמעל.

 

ספר שיריי הראשון ״ספירלה״ יצא לאור בשנת 2015 בהוצאת פרדס.

מקט: 4-1272-371
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


לפעמים האדם יודע

לימים שאלתי את אמא:

“איך העזת, איך לא פחדת, הלוא ידעת כבר דבר–מה על אכזריות החיילים הגרמנים, ולך אחות צעירה ותינוקת במסתור בדיר חזירים. איך העזת לחדור אל לב הסכנה?“

ואמא, במבט מהורהר אמרה: “לפעמים האדם יודע.“

תחילת שנת 1940 – מלחמת העולם השנייה. מלכיני, עיירה במזרח פולין.

אמא פניה, אחותה חנה בת השלוש–עשרה, ואני – תינוקת כמעט בת שנתיים – מגיעות למלכיני לאחר שנמלטנו מוורשה, שאליה פלשו הגרמנים בספטמבר 1939. עד למלכיני הגיעו הגרמנים בעת הזאת, קבעו בה מִפקדות, סימנו גבולות. מן העבר האחר היו הרוסים. זה הגבול – אין מעבר, אין יותר לאן לברוח. אנו מוצאות מסתור בדיר חזירים פולני עם עוד כמה יהודים. חוסר ודאות, קור, רעב, צפיפות, פחד. לאן עכשיו?

יום אחד אמא רואה מרחוק חיילים גרמנים מכתרים נערים יהודים וחובטים בהם באלות. אמא לובשת את מעילה, חובשת כובע, רצה לכיוון האירוע ונעמדת בתווך במלוא נוכחותה.

המפקד עוצר, מרים ידו ושואל: “מי את?“

”Ich been eine mench

אני אדם.“

רגע של שקט, המפקד מסמן לחיילים להתפזר והנערים היהודים בורחים. אמא עומדת במקומה. המפקד ניגש אליה, מבקש ממנה להתלוות אליו ומוביל אותה לאורך הגבול. אמא חוששת שמא תוך הליכה יחבוט בה מאחור עם האלה שבידו. אך הוא מתחיל לדבר, מספר על משפחתו, על עצמו… הוא מורה.

הם ממשיכים ללכת והוא מתאר לה את מה שרואים לאורך הגבול, מתעניין לדעת על אודותיה, במוצאות אותה. היא מספרת, מספרת גם על המסתור, וגם עליי… והוא המפקד, בא לראות אותי, ושולח מזון עם חייל.

‘אני אדם“

לאחר כמה ימים שבהם שכנינו היהודים במסתור רואים את היחס האוהד של המפקד לאמא, הם מבקשים ממנה לגשת אל הגסטאפו ולבקש עבורם אישור לחזור לוורשה. שם מסוכן, אך לפחות המקום מוכר. כאן אין תקווה, אין לאן.

אמא נרתמת למשימה, הולכת למטה הגסטאפו, ניגשת לממונה ומתחילה לדבר. זה נועץ בה עיניים, כאשר במקרה עובר המפקד ורואה אותה בחדר מול האיש במפקדה.

הוא נכנס פנימה, צועק עליה ומורה לה בגסות ‘heraus“ – החוצה! אני כבר אטפל בה.“

“השתגעת? את יודעת לאן נכנסת? עוד דקות ספורות ולא היית חוזרת לראות את הבת שלך. לעולם אל תדרכי כאן יותר…“ הוא נזף בה בחוץ.

ימים עוברים, חוסר הוודאות גובר, שותפינו לדיר החזירים מראים סימני ייאוש. “אין בשביל מה,“ הם טוענים. אמא מעודדת, אומרת שחשוב לחיות את היום, לא לאבד תקווה, לעזור זה לזה ולשמור על צלם אנוש.

יום אחד מגיע חייל לדיר החזירים ומורה לאמא לצאת.

בחוץ עומד המפקד ומוסר לה מכתב שהביא עבורנו. היה זה אישור מעבר בין תחנות הגרמנים עד לגבול עם הרוסים. אישור רשמי ובו נכתב שעברנו את המבדק שלו ואנו רשאיות להמשיך בדרכנו. הוא מביט בעיניה ואומר: “שמרי היטב על עצמך ובעיקר על תמרה,“ לוחץ את ידה, מסתובב ומתרחק.

דמותו של המפקד הגרמני העסיקה רבות את מחשבותיי לאורך שנים. איך אפשר להסביר את השינוי בהתנהגותו? אמא לא זכרה את שמו ולא יכולתי להתחקות אחריו. חשבתי כי ייתכן שהאנושיות שֶבָּהּ ואומץ לבה נגעו באנושיות שבו.

אני אדם“

שנים רבות לא חשפתי את עברי בפני רוב חבריי ותלמידיי ולא נגעתי בנושא השואה. אולם ביום השואה בשנת 1998, לאחר שהשתתפתי בסמינר עדות מטעם “יד ושם,“ נתבקשתי לשוחח עם תלמידים מכיתות י“א–י“ב בכפר הירוק. כמאה וחמישים בני נוער מארצות מוצא שונות. הדגש שלי היה על אתגר – התמודדות האדם עם משימה או גורל, עם קשיים בחייו, איך ניתן להתפתח מתוכם, ועל החשיבות של מציאת משמעות. בין השאר סיפרתי על התמודדותה של אמי, על עמידתה מול גרמנים המלקים נערים יהודים ועל תגובת מפקדם.

בתום השיחה, לאחר שהתפזרו רוב התלמידים, ניגש אליי נער כבן שבע–עשרה, בלונדיני עם עיניים כחולות, ואמר: “אני חושב, בעצם אני יודע, שהמפקד הגרמני היה מלאך אשר התחפש ונשלח להציל אתכם. את יודעת, גם אני מדבר לפעמים עם מלאכים, אבל אני לא מספר על זה לחברים ולמורים, אפילו למשפחה שלי אני לא מספר. איתך אני יכול לדבר כי את מבינה.“

“לפעמים האדם יודע“

אמא מלווה בעיניה את המפקד המתרחק, חוזרת לדיר החזירים, אורזת במזוודה את כל המטלטלים שנותרו, תעודות ותמונות בתרמיל. אותי היא עוטפת היטב במעיל ובשמיכות.

לא קל לה להיפרד משותפיה למקלט. הם זוכרים את הסתכנותה עבורם בגסטפו ואת מילות העידוד שלה במשך השהִייה המשותפת, לוחצים אח ידה, מחבקים, מנשקים ומלטפים את התינוקת, אותי. יש המזילים דמעה, יש המביעים דאגה לה בדרכה אל הלא נודע, ומאחלים לה הצלחה.

אמא משדרת ביטחון ונחישות, אותן תכונות שאפיינו אותה גם בוורשה טרם ההימלטות.

ורשה? נדמה כאילו עברו יובלות מאז יצאנו לדרך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לפעמים האדם יודע”