החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על חוה אפשטיין

חוה אפשטיין היא ילידת ירושלים, בוגרת המחלקה לאמנות באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, ירושלים (B.A.) חברה באגודת הציירים והפסלים משנת 1971. ערכה כ-40 תערוכות יחיד בארץ ובעולם, ביניהן שתי תערוכות במוזיאון ישראל, ירושלים: הכר אמן ישראלי 1985, חוה אפשטיין מציירת ומספרת ... עוד >>

רגע של זהב

מאת:
הוצאה: | 2017 | 250 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

5.00 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

נועה, אישה ירושלמית, נשואה ואם לשלושה ילדים, ציירת וסופרת של סיפורי ילדים, מגלה שמשפחתה מנעה מאבירם, גבר בן גילה, מלקרוא את מכתב האהבה שכתבה אליו בנעוריהם. פצע נפשי זה שנפתח מחדש מעורר את זיכרונותיה, ומאותו רגע כל מחשבה, רגש, מעשה, התכוונות, כל קשר שנועה מקיימת עם אחרים, וכל דבר שהיא מעלה על הכתב, תכליתו אחת: להגיע אל אבירם, לפגוש אותו, לכתוב לו שוב, ולשתף אותו בקורותיה: 'לו רק הכרת את זה אשר היה שלך'.

זהו סיפור חיים שתובנותיו שזורות באגדות ובחלומות. הוא מצויר במילים וכתוב בציורים, ומשלב תום אנושי עם חשיבה בוגרת. נועה מחפשת את אבירם ומוצאת את עצמה: את יכולותיה להכיל את כישלונותיה ולהפוך אותם למנוף של כוח ובנייה ולפתח את מהותה כאישה הקשובה לרחשי לבה ולאמת הפנימית שבתוכה.

בספר כ100 איורים מעשה ידי הסופרת.

קטע מתוך הרומן:

האם אתה זוכר את החוג לציור של ברוניה, אי אז בכיתה ט', ואת הציפור החנוטה שהביאה עמה באותו יום? זה היה פוחלץ יפהפה, נוצותיו לבנות ושחורות, וכתם כחול על חזהו. הוא עמד על הכן בכנפיים פרושות, כממריא אל על, והמתין שנצייר אותו.

באותו רגע כאילו נקרעו השמיים וחיזיון פלאי שאין כמותו ליופי ולקסם נגלה אלי – החל בתנועותיו הבוטחות והשלוות של אותו נער גבה קומה, תלמיד חדש שלא ראיתי מימי, שהיטיב לצייר ציפור כזו יפה כפי שלא ידעתי לצייר אפילו בחלומותי, וכלה בעיניו הכחולות, ים של חסד.

מה היה בו, באותו נער שהיית, שבעטיו הייתי בטוחה שהכרתי אותך מאז ומתמיד ושכל ימי לא אפסיק לאהוב אותך.

זה מסוג הרגעים שכשאני עושה את מאזן חיי אני יודעת שאם לא הייתי חווה אותו, לא הייתי מצליחה לפענח איזה סוד כמוס ונפלא מאין כמוהו. סוד שלא הייתי מוותרת עליו בעד שום הון שבעולם ושאני מוכנה לשלם עבור ידיעתו בהרבה מאוד כאב וייסורים. זהו סוד שרק מי שלוקח לעצמו את החרות לדייק את מאווייו ולוותר על מימושם יכול לפענח.

מקט: 001-2870-001
לאתר הספר הקליקו כאן
נועה, אישה ירושלמית, נשואה ואם לשלושה ילדים, ציירת וסופרת של סיפורי ילדים, מגלה שמשפחתה מנעה מאבירם, גבר בן גילה, מלקרוא […]

1
סוד כמוס

“אֵיךְ אֲסַפֵּר לְךָ עַל אַהֲבָתִי הָרִאשׁוֹנָה”, לָחַשׁ קִישְׁקִישׁ עַגְּלוּל, “כְּשֶׁהִיא סוֹד גָּדוֹל מְאֹד.”

הוּא נֶאֱנָח כְּאִלּוּ כָּל יְגוֹן הָעוֹלָם מַכְבִּיד עַל גַּבּוֹ הַנִּשְׁעָן, גַּב אֶל גַּב, אֶל חוּחוּ אֲרוּכוּ יְדִידוֹ.

יעל ואני מככבות במרכז התמונה שממנה יפרוץ סיפורי, ואף שבמציאות אירעה, הרי שמפאת מרחק הזמן אני יכולה להציץ בה ולראותה כמעֵין חיזיון דמיוני.

שרועות היינו על הספה המאולתרת ממיטת ברזל וכריות, ורדים ענקיים, אדומים כיין, בוקעים מתוך חשכת האריג. אני הייתי מקריאה מן הדפים, ויעל היתה מקשיבה ומעירה. מדי פעם היינו לוגמות מן הקפה המצטנן ומניחות את הספלים המרוקנים, כרותי האוזן, על מפת התחרה המתפוררת. שולחן מגולף רגל שנרכש, משומש, ממנזר בבית ג’לה, הציץ אלינו מתחתיה באינספור עיניו הכהות.

רגלינו היחפות היו מורמות מעל הרצפה המצוירת בפרחים מסוגננים, חריצים פרועים סודקים את פניה, וידינו נשענו אל גב החלון המקומר, המסורג בשחור.

אני הייתי בחודש השמיני להריוני ובתוך כרסי המתגבהת היתה גנוזה בתי-לבתי, משוש נפשי, ובדפים שהקראתי היו סיפורי ילדים אשר התחילו במעשיות שבדיתי מלבי כדי לשעשע את יהל בכורי בדרכנו אל הגן. חוחו ארוכו וקיש קיש עגלול קראתי לצמד גיבורי הסיפורים, וכשציירתי את דמותם לנגד עיני הם התגבשו בי לצמד ניגודים כגון השמן והרזה או דון קישוט וסנשו פנשה.

“תַּפְסִיק לִדְחֹף”, רָטַן חוּחוּ, “וּתְסַפֵּר כְּבָר אֶת הַסּוֹד הַגָּדוֹל מְאֹד הַזֶּה.”

“וְלֹא תְּגַלֶּה לְאַף אֶחָד?”

“אֲפִלּוּ לֹא לָאַף שֶׁלִּי, אָז נוּ כְּבָר!”

“אַתָּה זוֹכֵר שֶׁלָּמַדְנוּ בְּכִתָּת הַבַּרְוָזוֹנִים?”

“בְּקֹשִׁי”

“אֲבָל אוֹתָהּ אַתָּה בֶּטַח זוֹכֵר!”

“כָּל מָה שֶׁאֲנִי זוֹכֵר זוֹ קַצְ’קְיָדָה חוֹגֶגֶת.”

“אַל תַּגִּיד לִי שֶׁשָּׁכַחְתָּ אֶת הַבַּרְוָזוֹנֶת הַהִיא שֶׁהָיְתָה גַּם יוֹתֵר מִדַּי חֲרוּצָה וְגַם יוֹתֵר מִדַּי רְחוּצָה.”

“אָה… אַתָּה מִתְכַּוֵּן לְנִימוֹנֶת. אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁדַּוְקָא אַתָּה שֶׁהָיִיתָ הֲכִי הֲכִי מְפֻזָּר, וַהֲכִי הֲכִי עַצְלָן… אָכֵן – מָצָא מִין אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.”

“כַּנִּרְאֶה שֶׁהָאַהֲבָה הִיא עִוֶּרֶת,” הִצְהִיר קִישְׁקַישׁ וּפָנָיו הַסְּמוּקִים הֶאֱדִּימוּ עוֹד יוֹתֵר.

“וְגַם חֵרֶשֶׁת, מִסְתַּבֵּר,” הִכְרִיז חוּחוּ וְגֵרֵד אֶת פַּדַּחְתוֹ, מִתַּחַת לְכוֹבָעוֹ הָאָרֹךְ, “אַחֶרֶת הָיִיתָ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלוֹ שֶׁל הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר.”

“דון קישוט וסנשו פנשה, זוכרת שכך קראו לנו בתיכון?” בידחתי את דעתה של יעל, אחר צחקקתי אל עצמי. אני עם כרסי העגולה דמיתי יותר מתמיד לסנשו פנשה או לקישקיש העגול כאבטיח.

“כמה געגעו שם,” העירה יעל, “כמו חוחו וקישקיש בבית ספר לברווזים. אני לא מתגעגעת לשם בכלל.”

“אם כבר אז כתבתי עוד סיפור מגעגע. כל כך רגשני ומביך ומתגעגע, שאותו אני לא אראה לך.”

“בטח על אבירם,” אמרה יעל, מאווררת אלי זיכרון נעורים ער מנשוא.

“ברור. קראתי לו הברווזונת נימונת, אולי כדי לבדח קצת את עצמי.  כי – את יכולה לתאר לעצמך שעד היום אני מסוגלת לכסות את עיני בכפות ידי, לעצום את עצמי מן ההווה ולראות אותו צועד מולי בראש מורם, למשש את הפנים שלו בעיני רוחי, תו לתו, ולהרגיש בדיוק אותו דבר.”

“האבירם הזה שלך… ואיזו טראומה שהוא עשה לי עם המכתב ששלחת לו בסוף התיכון, ואיך שאימא שלך ואח שלך התערבו! אני לא אשכח את זה.”

“אימא שלי ואח שלי?”

“לא סיפרתי לך מתי שהוא?”

יעל היא כמו אותם פסלי בד שאני אוהבת להכין. יש שמתפעלים ונפעמים מולם.

יש שנרתעים ומפחדים מהם. להתעלם מנוכחותם, לשכוח אותם, אי-אפשר. הם כל כך אנושיים, מלאי חיים, למרות שהם עשויים מאוסף של סמרטוטים.

אני לא יודעת אם נרתעת מיעל, אם התפעלת, שהרי נעול היית מפני, אבל בזאת אני בטוחה – היא בוודאי לא נשמטה מזיכרונך.

הסלון של יעל אפלולי וגבה קומה. את מרישי החלונות היא צבעה באדום, אף שאין זה צבע המקובל כמתאים לחלונות, אבל יעל מעולם לא נהגה כמקובל, ובמיוחד בחייה הסוערים, בשלושת בעליה, באין ספור מאהביה, ובמקצועות שהחליפה תדיר.

בנעורינו דימיתי לנפשי שלכשאגדל אמשיך ואהיה סמוכה אליה, מחברת סודית בידי, ובמחברת אספר את קורות חייה ונפשה, ולאחר שנים רבות, כשכולם ירצו לדעת את שהתחולל בלבה של אותה משוררת וסופרת דגולה, אפרסם את מחברותי האוצרות ושומרות ומתעדות.

אבל לא אותה אני מתכוונת לתעד כיום – אלא אותי.

הכונניות שמולנו עמוסות עד התקרה בספרי שירה וספרות. כמה אהבתי לגעת בשמות הספרים באצבע מלטפת. שמות שצפנו בתוכם מחוזות עלומים, מרביתם אבודים מראש. הפיתוי לעמוס קבוצה שלמה אל ביתי היה כה גדול, ואני תמיד אילצתי את עצמי לגבור על הדחף. אפשר שיעל לא היתה מתנגדת (מעולם לא העזתי לברר) אבל אני העדפתי להסתפק בספר אחד ותמיד הקפדתי להחזיר אותו ורק אז לקחת אחר. אני ידעתי את סוד ההתאפקות אף שהמחיר ששילמתי בעדו היה לעתים יקר מנשוא. ואולי כדי לפתוח ולספר עלי טוב שהזכרתי את סוד ההתאפקות כי עצם כתיבתי אליך היא תוצאה של סדק שפרצתי בחומת אותה תכונה, וההיפוך שחל, בשל כך, בנפשי.

…”לא סיפרתי לך מתי שהוא?”

זה הרגע, אבירם, להחזיר אותך אל הגימנסיה רחביה, כדי שתוכל לאחוז יחד אתי בקצה החוט של הבועה הענקית אשר התפוצצה לרסיסים באותו רגע. וזה הרגע להחזיר אותך לתמונה נוספת החקוקה בזיכרוני. האם אתה זוכר את החוג לציור של ברוניה, בכיתה ט’, ואת הציפור החנוטה שהביאה עמה באותו יום? זה היה פוחלץ יפהפה, נוצותיו לבנות ושחורות, וכתם כחול על חזהו. הוא עמד על הכן בכנפיים פרושות, כממריא אל על, והמתין שנצייר אותו.

באותו רגע כאילו נקרעו השמיים וחיזיון פלאי שאין כמותו ליופי ולקסם נגלה אלי – החל בתנועותיו הבוטחות והשלוות של אותו נער גבה קומה, תלמיד חדש שלא ראיתי מימי, שהיטיב לצייר ציפור כזו יפה כפי שלא ידעתי לצייר אפילו בחלומותי, וכלה בעיניו הכחולות, ים של חסד.

מה היה בו באותו נער שהיית, שבעטיו הייתי בטוחה שהכרתי אותך מאז ומתמיד ושכל ימי לא אפסיק לאהוב אותך.

זה מסוג הרגעים שכשאני עושה את מאזן חיי אני יודעת שאם לא הייתי חווה אותו, לא הייתי מצליחה לפענח סוד כמוס ונפלא מאין כמוהו. סוד שלא הייתי מוותרת עליו בעד שום הון שבעולם ושאני מוכנה לשלם עבור ידיעתו בהרבה מאוד כאב וייסורים. זהו סוד שרק מי שלוקח לעצמו את החרות לדייק את מאווייו ולוותר על מימושם יכול לפענח. אבי-אבירם, האם אי פעם בחייך קרה גם לך נס כזה?

מה כתבתי שם, במכתב שכלל ארבעים עמודים. אותו מכתב שכתבתי אליך במחשבותי באלפי דפים במשך שנתיים או אולי יותר. אותו מכתב שעבורו הלכתי במיוחד לחנות של שניידר כדי לקנות מעטפה חומה גדולה. רציתי לשלוח אותו בדואר אבל ברגע האחרון נמלכתי בדעתי ובאתי אל ביתך ודחסתי בכוח את המעטפה החומה, העבה, אל תיבת הדואר הקטנה, מעוקמת המכסה (כל הדרך הארוכה מביתי שבמרכז העיר עד ביתך שבקצה גאולה).

אני רואה את עצמי מוציאה את המכתב ממגירת המחבוא הנעולה (עשרה ימים ארכה כתיבתו ואולי יותר), כותבת עוד כמה דפים ומחזירה. ידעתי אז, במעורפל, שלאמי יש מפתח נוסף לאותה מגירה שהרי כבר הציצה ביומני בעבר (הכעסים, המריבות…), אבל לא עלה בדעתי שהיא עקבה אחרי, שהיא קראה ‘את כולו או את חלקו’, ושהיא שלחה את אחי לומר לך שלא תעז לקרוא את המכתב ושתשמיד אותו מיד עם קבלתו.

וכי יודע אתה איזו הרגשה זו לצפות מדי יום ביומו לדבר מה שלבי בי אומר שלעולם לא יוכל להתגשם? כך ציפיתי מול תיבת הדואר שבחדר המדרגות של ביתי, מדי יום ביומו. אם היית טורח לענות לי לא הייתי שולחת אליך את יעל.

“‘…היא השקיעה במכתב הזה את כל נשמתה,’ היא צעקה עליך, ‘ואתה אפילו לא קראת אותו?’ ואת יודעת מה הוא ענה לי? ‘הוריה יודעים מה טוב בשבילה.’ זה היה הרגע בו פרצתי בבכי תמרורים, וכל כך הזדהיתי אתך שלא יכולתי להעביר אליך את העלבון. בשום אופן.”

“את ואבירם צריכים להיפגש פעם ולברר את העניין,” אמרה יעל בנימה מעשית.

“נו באמת, לא ראיתי אותו לפחות עשר שנים, אין לי מושג איפה הוא גר, בטח לא בירושלים, כי אחרת הייתי פוגשת אותו מתי שהוא. את רוצה שעכשיו אני ארוץ לחפש ברנש שנעלם בנבכי העבר הרחוק? יפה, יפה, גברת עם כרס מחפשת אדון בלי כתובת.”

ניסיתי לייחס את גל החום שאפף אותי לעובר הנאפה ותופח בי. קמתי ופתחתי את החלון האדום והנחתי למשב הרוח לצנן את לחיי. בבואתי ניבטה אלי מן החלון. הרגשתי כיצד זגוגית עבה נשברת בי, מתפזרת למכיתות כאב שקוף, ומחתכת בתוכי את בבואת האמת.

יעל לא ראתה את שעבר בי, אם בשל האפלולית ששררה בחדר, כי איך אסביר שכך חתמה את השיחה: “את רואה? סתם בחור פשוט ואת חשבת שהוא אלוהים.”

  1. 5 מתוך 5

    (בעלים מאומתים):

    הקריאה היתה הנאה צרופה,מעניינת,עצובה ומשעשעת עם "פניני ספרות" נפלאים.סיפור מרתק על אהבה שלא מומשה מאז גיל הנעורים,תוך חשיפה אישית נועזת,שהפכה למוטיב מרכזי ביצירתה של האמנית הרב-תחומית חוה אפשטיין.זהו שילוב מיוחד של אגדה ומציאות המתורגם לציורים נהדרים בסגנונה המקורי.

הוסיפו תגובה