החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לוי יצחק 9, תל אביב

מאת:
הוצאה: | 2018 | 228 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

מה לבשה גולדה לארוחת ערב דיפלומטית? איך קנו לחם בשכונת הפועלים? מי אִפשר לזלמן ארן ליהנות מהפסקת סיגריה בשבת?
בזמן "פירוק" הבית לאחר פטירת שרגא ודבורה נצר, מצאה בתם פרופ' רנה שפירא מטמון: מגירה גדושה בפתקים מחברי מפא"י ובפנקסים כתומים בכתב ידו של אביה, שכונה "האיש החזק במפא"י" או "יד ימינו של בן גוריון".
העיון בפתקים, בארכיון הלא רשמי הזה, הוליד פרץ של זיכרונות מהבית, משכונת הפועלים בה שכן, מהתקופה של טרום וראשית המדינה. זהו ספר שהציבורי והאישי משמשים בו בערבוביה, בדיוק כפי שהיה בית הוריה, והוא מספק תובנות חדשות על הדור ההוא, על מנהיגיו ועל אנשיו.
רנה שפירא, פרופסור אמריטה לסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטת תל אביב, חוקרת בעלת שם עולמי בתחומה, כלת פרס ישראל לחקר החינוך (1995), יקירת תל אביב, מילאה תפקידים בכירים באוניברסיטה, במערכת החינוך וכיהנה כיושבת ראש רשות השידור.
רנה שפירא, פרסמה ספרים ומאמרים רבים; ספרה האחרון: המורה רנה אמרה שאנחנו יכולים – המסע שעשינו תלמידי ואני בשנות החמישים בדרך לישראל (כרמל, 2011) עוסק בעלייה בעשור הראשון למדינת ישראל.

מקט: 4-249-50526
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1. לוי יצחק 9, תל אביב – המגירה שנפתחה

התחלנו 'לפרק את הבית', להעמיק חקר בתכולתה של דירת ההורים בלוי יצחק 9 קומה ראשונה, בתום ימי האבל על פטירתה של אמי דבורה נצר בינואר 1989. אבי שרגא נצר, הלך לעולמו כשלוש וחצי שנים קודם לכן. הבית, ארונות הספרים, התמונות שעל הקיר, והמגירות ומה שבתוכן, והחפצים של אז, על הקירות ובפינות הבית השונות, נשארו כולם ללא שינוי. עם פטירתה של אימא, היה ברור שזה הרגע. אימא נתנה הנחיות די ברורות כאשר דיברה אליי יום אחד כאילו היא מדברת לעצמה: 'טוב, רינוק, אז ככה, את כל הספרים האלו בארון הספרים הגדול…' שניצב בסלון כמנהג הימים ההם ובו ספרים, הרבה ספרים – כל כתבי ברל, כמובן, כל כתבי בן גוריון, כמובן, אנציקלופדיות כמה, ספרים של ספריית עם עובד, של ספריית פועלים ושל הקיבוץ המאוחד, והרבה ספרי יהדות מסורתיים ההולכים עם הוריי מבית אימא-אבא שלהם, וספר שחיבר יעקב פֶרֶמֶן, אספן אמנות, איש ספר שאבא היה מזכיר את שמו תדיר כאשר נזקק לדוגמה של 'איש חכם'.

'את כל אלו ודאי תתני לאוניברסיטה. את הניירות, המסמכים שתחליטו שכדאי לשמור עליהם, אני מניחה שתתנו למכון לבון ולבית ברל, לשם אבא כבר העביר את יומנו האישי וחלק מניירותיו. ענייני החינוך ודאי ילכו לבית הספר לחינוך באוניברסיטת תלאביב, והשאר תחליטו'. וכך פחות או יותר אכן תִּכננו לעשות, וכך אכן פעלנו.

ואז הגיע יום אחד תורן של המגירות שאיש לא ידע אף פעם מה בתוכן. חלקן נפתחו בקלות והתברר ששם שכנו התעודות למיניהן – פנקסי החבר של ההסתדרות הכללית, של מפא'י ושל העבודה; כרטיסים שונים; תעודות למיניהן על קבלת פרסים, מטבעות, מדליות מאירועים שונים, תעודות 'יקיר תל אביב' (כל אחד הפך ליקיר העיר בשנה אחרת), תעודות זהות ישנות, ניירות הקשורים לעלייה ארצה, טיוטות של מאמריו של אבא ל'הפועל הצעיר' – עיתון שישראל כהן המסור היה עורכו הכמעט נצחי – לשָם היו שולחים חברים, ביניהם אבי, מעת לעת, כמה מהרהורי לִבם על הנעשה, ועל מה שלא נעשה, על מה שצריך לעשותו, למה ועלידי מי. במגירה אחרת שכנו ניירותיה של אימא, טיוטות של נאומים לאירועים שונים, כולל נאומיה בכנסת, ולצִדם גזרי עיתונים ישנים ובהם פתגמים שאהבה או שירים שיהיו בהישג ידה על מנת לחזור אליהם ביום מן הימים, או על מנת לעשות בהם שימוש בפתח או בסיום אחד מנאומיה, ותמונות הנכדים כמובן, ועוד מזה המין.

אחת המגירות סירבה להיפתח. היא הייתה עמוסה להתפקע, דחוסה כיאה למגירה האוצרת מטמוני עבר. אמנם עד כה לא טרחנו לרדת לפשרן של שאר המגירות, ובוודאי לא לפשרה של זו המסרבת בעקשנות להראות לנו את מכמניה, אך ככל שהיא סירבה, התעקשנו אנחנו, ולבסוף תורה הגיע. גם מגירה זו נשלפה החוצה, לאט-לאט ובטוח. ומה שהיה בתוכה, המם אותי. כמו שאומרים – נשימתי נעתקה. המגירה הייתה מלאה פתקים, גדולים יותר וקטנים, כאלו שנכתבו על ניירות שנתלשו מ'בלוקים' כתומים של אז, וכאלו שנכתבו על ניירות מכל הסוגים – גזרי עיתונים, שיירי הזמנות, קרעי ניירות כלשהם – בכתבי יד מכל הסוגים והמינים, ישרים ואלכסוניים, קריאים ובלתי קריאים, חתומים ולא חתומים, עם תאריכים ובלי תאריכים, חיִל גדול מאוד – מלוא כל המגירה כבודם. וחוץ מהם גם הפנקסים הכתומים הקטנים של אבא, שאחד מהם שכן תדיר בכיסו, ובהם ניהל את כל רשימותיו לענייני המפלגה. ועוד במגירה, בצד הפתקים והפנקסים, מצאתי שלושה מסמכים – רשמי ואישי ואחד פוליטי. נתקפתי הלם. ידיי רעדו. הלב פעם בחזקה למראה המגירה הגדושה. הפתקים של אבא! סגרתי את המגירה באחת. דקות מספר הוקדשו להתאוששות, ואז הבאתי מאי שם תיק קרטון חום של פעם, עם שרוכים לקשירה, ושפכתי לתוכו את תכולתה של המגירה הסרבנית. סגרתי את התיק, קשרתי היטב את השרוכים, ובטרם הספקתי לשאול את עצמי 'ועכשיו מה?' ולהבין את משמעות המציאה, התחילו להגיע הטלפונים של העיתונאים הראשונים שהעריכו מה עשוי להימצא בבית בעת פירוקו.

'והפתקים של שרגא?' – זו הייתה אחת השאלות הראשונות שנשאלתי בשיחות: 'יש? אין? כמה? ממי? למי?' ולכולם השבתי, כמו גם לעצמי: 'הכול עכשיו עדיין בתהליך של פירוק וארגון, נדבר מאוחר יותר'. נרגעתי. הם פחות.

התיק החום הונח אי שם מתחת לתיקים דומים לו שהחזיקו בתוכם גם הם דברים של פעם, שפעם, אולי פעם, נגיע אליהם.

 

מתי הגיע ה'מאוחר יותר'? מתי חזרתי לפתקים שבתיק החום? עוד היה עליי לעבור דרך ארוכה של היזכרות וגעגועים שניתן לסמן את תחילתה עם חזרתי בשנות ה-60 להתגורר בבית ילדותי, עם אורי בן זוגי וילדינו עיריתי, עפר ומיכלי (שנולדה אחר כך, כבר בלוי יצחק). היינו אז לאחר שהייה בארצות הברית, אורי – בשליחות המדינה, ואני – בלימודיי לתואר שלישי באוניברסטית קולומביה, ניויורק, וחזרנו – אורי לענייניו שלו ואני, לסייע בהקמת החוגים לסוציולוגיה וחינוך באוניברסיטת תל אביב שאז הייתה בתהליכי הקמתה. אבא ראה את מצוקת הדיור שלנו והציע (או שאל או קבע) בחיוך: 'למה שלא נגור יחד? תבנו כאן מעלינו ונחיה כאן, ביחד ולבד וביחד'. מרבית בתי הרחוב כבר הגביהו קומותיהם ורק לוי יצחק 9 ועוד שניים סירבו לעוף ונשארו על הקרקע, נצמדים אליה ולמתכונת הראשונה של שנות ה30, שנות ההקמה של שכונות הפועלים. ואכן, כך היה, היינו שם, ביחד לבד וביחד. ימים רבים של חום וקרבה היו לנו, ימים של מחלוקות, ימים של ניסיונות לשנות, לפרוץ דרך, ימים של גידול ילדים ושל הוראה, מחקר וכתיבה.

כבר אז, עם חזרתי לבית ילדותי, החלו תמונות מהימים ההם, של הבית, של שכונת הפועלים, לעלות ולשוב אליי. בהדרגה, בחלוף השנים, בתהליכים טבעיים של היזכרות, המשיכו הזיכרונות לעלות, ועם הפרֵדה מההורים התעצמו דפיקותיהם על דלתות געגועיי. תמונות, קולות, הבזקי מחשבות, הקשרים, תובנות והרהורים – צצו ועלו. מצאתי את עצמי משרבטת את כל אלה על הנייר, כמעט בבלי דעת ובלי תכלית מוגדרת.

ניתן לומר כי הגעתי לתקופה שבה כל דבר – תאריך בלוח השנה, תמונה באלבום, אירוע אקטואלי או חפץ מחפציהבית – עורר את הזיכרון, את המראות, את הסיפורים של הבית הפתוח, שבכל ימות השנה, בין בימי הולדת, בין בשבתות ובחגים ובין בשאר ימי החול, נכנסו ויצאו ממנו מנהיגי התקופה, חברים, חברים לדרך, אנשי המפלגה, אנשי השכונות ובני המשפחה המורחבת מכל הצדדים, וכולם דיברו ונאמו והתווכחו ושרו ואכלו בלינצ'ס של סבתא פסיה שהצטרפה אלינו, להוריי, לאחי משה ואליי, לאחר פטירתו של סבי ר' שמעון לייב דיסקין, בהיותי כבת שבע שנים, ומאז הפך גם סיפורה לחלק בלתי נפרד מלוי יצחק.

אני מסתכלת על הספה, שעד היום נמצאת בלוי יצחק, בקומה השנייה. כמה סיפורים יכולה הייתה לספר על החיים התוססים בסלון הבית שעמד בשכונת הפועלים בתל אביב, על הרדיו הגדול שחיבר את הבית לרחוב, לשכונה, למדינה, לעולם, וכמובן למוזיקה – מ'המבדיל בין קודש לחול' של מוצאי שבת ועד שירי המהפכה הרוסית ומוצרט ובטהובן ואחרים גם.

אני נזכרת, כותבת ונזכרת, נזכרת וכותבת, הופכת את הזיכרונות לסיפורים, ואלו מתחילים להגיע בזרם גובר ועולים מעצמם ומכתיבים לי את קצב כתיבתם, לא לפי סדר ולא לפי מבנה כלשהו. בניגוד מוחלט לכל מה שניסיתי ללמד את תלמידיי שלי על הצורך בכתיבה שיטתית ומסודרת, הנה אצלי הפעם הכול עולה בערבוביה: הדיאלוג שלי עם עֲבָרִי בבית ההורים והלאה הלאה ממנו, מתחיל להתנסח בקטעים של שיחה ביני לביני, ואני מוצאת את עצמי, כדי לא לשכוח, כדי לתפוס את זיכרון העבר החמקמק, כותבת הכול על פתקי תזכורת המפוזרים בכל הבית. בכל מקום שבו יש עט ונייר, אני עוצרת וכותבת, ואחר כך, כשהמחשב נכנס הביתה, בכל פעם שעולה בי זיכרון, הרהור או תובנה אני ניגשת אליו וכותבת. כבר מן הרגע הראשון היה לי ברור שאין אלו הזיכרונות הפרטיים שלי הנכתבים כאילו מאליהם. כבר מהפתקים הראשונים הרגשתי שמדובר בסיפורה של תקופה, בקטעים מהביוגרפיה של אותה תקופה.

והנה כבר מתחילים להסתדר הדברים בצורת סיפורים, בהתחלה סיפורים לנכדיי, שהם כבר שבעה במספר, כדי שיכירו את הסבים שלהם, שיֵדעו מאין באו, מאילו משפחות הגיעו, כיצד נפגשו וכיצד התאהבו; כיצד הגיעו לארץ ובנו בה בית ושכונה בעיר העברית הראשונה. שיֵדעו במה האמינו, כיצד חלמו על אדם בתוך חברה בעלת ערכים של שוויון הזדמנויות ודמוקרטיה משולבים בציונות ובמסורת בית אבא ובמסורות של קהילות אחרות, חברה בעלת אמונה ומחויבות לערכים חברתיים ולא רק אישיים… וכאן מוליכות אותי האסוציאציות לרקע, להווי שאפיין את התקופה, לסיפורי השכונה, לסיפורי החורשה שבשכונה, לסיפורי הילדים שבשכונה, לסיפורי בתי החינוך ותנועות הנוער, לסיפורי סבתא פסיה שותפתי לחדר, לסיפורי אחי הגדול משה וחבֵרותו המיוחדת עם יצחק רבין. לאטלאט נרקמה לה תמונת חיים שלמה, שבמרכזה הבית בלוי יצחק. עת התגבשו הסיפורים הראשונים, כתבתי כך לנכדיי: 'שם גדלתי עם 'הסבאים שלכם' שהיו אנשים נמרצים, מיוחדים, עם אור בעיניים, עם עוצמות וצבעים וערכים ויכולת לבטאם ולעשות למענם היכן ומתי שחשבו שצריך, שידעו להלך עם אנשים ונשים ואדם והעמידו בית שהיה חם ואוהב אוהב'.

הסיפורים המשיכו להיכתב, וגם דמויות אחרות הצטרפו לפאזל. התחלתי בתקופותיו הראשונות של לוי יצחק, כשדייריו היו אבא, אימא, משה ואני, וסבתא פסיה שכאמור הצטרפה אחר כך. אך הֶרכֵּבו של הבית השתנה, משה עזב, סבתא הלכה מאתנו ואורי בן זוגי תפס את מקומו בחיי הבית, ועמו סיפורי משפחתו שגם הם נפרשו לפנינו. וכמובן, כל הזמן – החברים, המשפחה המורחבת והחברים, הדודים והדודות והחברים. באופן טבעי אני מספרת גם את סיפוריהם, אלו הקשורים לבית ישירות ולפעמים גם אם אינם קשורים במישרין. בחירת הסיפורים הושפעה ממקומם גם בעולם הפוליטי שלוי יצחק היה חלק ממנו. מצאתי את עצמי מתעדת, שוב, בדרך אסוציאטיבית ולא שיטתית, פַּכּים קטנים וקצת יותר גדולים בתולדותיה של המשפחה ובמהלך חייהם של אנשיה, על ראשית ואמצע החיים, על קץ החיים ואפילו עד סיפורי בתי קברות הגעתי.

***

כאמור, מן הרגע הראשון הבנתי כי לא ניתן לכתוב את הסיפור של לוי יצחק ללא הפן הפוליטי. העשייה הפוליטית והציבורית הייתה חלק מהDNA של הבית, ופעמים רבות לא הופרד אצלנו הציבורי מהאישי. הרי הוריי היו אנשים פוליטיים בכל הווייתם, והרי ישנם האנשים המשמעותיים הניצבים מאחורי הדמויות הפוליטיות המוכרות. ואז נזכרתי בפתקים, אלו מהמגירה של אבא, שאותם צררתי לפני כ-20 שנה לתוך תיק קרטון חום, ודחפתי לאחד הארונות. מצאתי את עצמי חושבת שאולי זה הזמן הנכון, רחוקה מספיק מאירועי הפרֵדה מההורים, ומתקרבת אליהם מחדש דרך ההתבוננות המחודשת בתמונות העבר, אולי עכשיו יהיו לי הכוח להציץ בתיק ובתכולתו ובעולה ממנו, ואולי גם לנסות ולהבין ולנתח את עשייתם ואת כולנו. פיזרתי את הפתקים כולם על השולחן הגדול בפינת האוכל, עכשיו יכולתי לראות שהיו שם מאות. הייתי נרגשת, כמעט כמו בעת מציאתם, ושוב כמו צצו וחזרו ועלו מתוך האַיִן דמויותיהם של אבא וחבריו למפלגה, לפעילות, קמים ועומדים לנגד עיניי.

המפגש עם הפתקים, ששרטט בפניי את מאפייני הקשרים שהיו להוריי עם סביבותיהם החברתיות השונות, עם עמיתיהם לפעילות, עם המנהיגות של אותם ימים, המחיש לי בו-זמנית את שהיה בינינו, הורים וילדים, ועד כמה נכחנו אלו בחייהם של אלו. הומחש לי המיוחד שהיה בו בלוי יצחק 9, שהיו בו כל השילובים האפשריים ולכאורה בלתי אפשריים של בית ששני המבוגרים בו – ומאז החיבור של הביחד והלבד, ארבעה המבוגרים בו – עובדים מחוץ לבית, פעילים, מחפשים דרך, מנסים, כשנראה שמתאים, להיות גם מחוללי שינוי, תוך שהוא, הבית, מהווה בית במובן העמוק והרחב ביותר של המילה – ארוחות, ערבי שבת, שׂיח אל תוך הלילה, שירה לתוך הלילה, ועוד ועוד מזה הסוג, לא רק לדייריו הקבועים אלא לרבים נוספים, מכל השכבות, מכל הגילאים, מכל המגזרים, ושעשוהו בית גם להם. הרגישו בית.

וכך הלך כל זה והתגבש לכדי ספר שכולו הִנו מארג של הפרטי והכללי. פרקיו הראשונים עוסקים בהווי השכונתי ובמאפייני הדור, לאחר מכן מובאת ההיסטוריה המשפחתית, מראשית החיים ועד סופם, מצאתי עצמי מקדישה פרקים מיוחדים לדמויות קרובות שנוכחותן בחיי הבית הפכה אותו למה שהיה – סבתא פסיה, אחי משה וחברו הקרוב יצחק רבין, כמה דמויות מרכזיות מסביבת פעילותם של ההורים. ייחדתי פרק לכל אחד מההורים. בכל אחד בחרתי, או שמא נבחרתי, להתבונן מזווית שונה. הפרק האחרון מוקדש לפתקים, ומביא – לצד ניתוחים והערות – כמה מהם כלשונם, ואחדים אף מלווים בתצלומיהם.

הרבה התחבטתי ביני לביני האם אני, כ'בתם של' ועוד סוציולוגית, אשת חינוך בעלת חשיבה חברתית, כותבת וחוקרת, יכולה לספר את סיפורי לוי יצחק 9, ביתי, שהפך במרוצת ימיו למוסד לרבים אחרים? האם אני צריכה להיכנס – בלשונו של אבא – לשׂדה הממוקש הזה? המענה שהשבתי לעצמי כסוציולוגית היה שעליי להשאיר את המלאכה מזוויותיה אלו לאחרים. ובכל זאת, העובדה שאני ועדותי כאן, מלמדת גם על תשובה חיובית שאליה הגעתי. משום שכמי שהייתה שם, אינני יכולה שלא לכתוב את הסיפור בעצמי, ודווקא על שום היותי סוציולוגית, אינני יכולה שלא לגעת גם בהיבטים חברתיים רלוונטיים לחיינו –תוך השארת הניתוח הסוציולוגי המעמיק יותר לאחרים,

 

ועכשיו הוא כאן: הדיאלוג האסוציאטיבי שלי, באמצעות הפתקים, המסמכים והתמונות שמצאתי, עם זיכרונותיי. כאמור, לא חיפשתי חומרים במקורות חיצוניים ולא ראיינתי אנשים אחרים. ובכל זאת, הסיפור הזה אינו רק הסיפור האישימשפחתי שלי ושל ילדיי, נכדיי ובני משפחתי. 'לוי יצחק 9, תל אביב' הוא ללא ספק חלון לתקופה, לדור, לזמן היסטורי. אני פותחת את דלת הבית הזה לרווחה. כולם מוזמנים להיכנס.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לוי יצחק 9, תל אביב”