1570, העיר האיטלקית פרארה. מנזר סנטה קתרינה המקומי מלא בנשים אצילות שנישאו לישו, שכן רבות מהן לא הצליחו למצוא להן […]
1
לפני שמתחילות הצרחות, הומָה דממת הלילה במנזר קולות משלה.
בתא בקומה התחתונה, הכלבלב של סוּאוֹרָה איזְבֵּטה, מחותל כתינוק ביריעת סאטן, צד בחלומו, ונהמות ורטינות כבושות מסמנות את העונג הנלווה לכל ארנבת שהוא דוחק לפינה. איזבטה עצמה עסוקה גם היא במרדף, מגשהּ הכסוף משמש לה מראה, יד ימינה מורמת, והיא לוכדת במלקטת עשויה מעצם שערה לבנה עקשנית שמזדקרת מסנטרה. היא מושכת בחוזקה, והדקירה והסיפוק הנלווים למריטה נמזגים בנשיפה אחת קצרה של “אההה”.
מעבר לחצר הפנימית, צמד נשים צעירות, שמנמנות ורכות לחיים כילדות, שוכבות יחד במיטת יחיד, כרוכות זו בזו כזרדים דליקים, פניהן צמודים כל כך, שנדמה כאילו הן מחליפות ביניהן נשימות, האחת שואפת, ואילו השנייה נושפת. פנימה. החוצה. פנימה. החוצה. מתיקות קלה עומדת באוויר. צמחי מלאכית אולי. או מנטה מתוקה, כמו אכלו שתיהן מעוגה מסוכרת אחת או שתו יחד מגביע יין מתובל. יהא אשר יהא מקור הריח, הוא הפיל על שתיהן שינה ערבה והמיר את שביעות רצונן בהמיית עונג שקטה האופפת את החדר.
בינתיים, סואורה בנדיקטה בקושי מצליחה להתאפק, כל כך הרבה מוזיקה מתנגנת בראשה. הלילה אלו נעימות ה”גְרָדוּאָלֵה רוֹמאנוּם” של חג ההתגלות, והקולות השונים כחוטיו של שטיח רקום ססגוני משתרגים זה בזה וזה מעל זה. לעתים הם נעים במהירות כזאת, שהיא בקושי מצליחה לעקוב אחריהם בתוך יער התווים הלבנים המגולפים על לוח הצפחה שלה. יש לילות שאינה נרדמת כלל, כמדומה, או שהקולות עיקשים כל כך, שהיא משוכנעת שהיא שרה איתם בקול. ואולם ביום המחרת אף אחת אינה גוערת בה וגם לא מעירה אותה אם היא נרדמת פתאום בחדר האוכל. לחניה מביאים כבוד וחסדים למנזר, ולכן הן מעלימות עין ממוזרותה.
לעומתה, סואורה פֶּרְסֵוֵורַנְצָה הצעירה משועבדת למוזיקת הסבל. נר חֵלֶב יחיד יורק צללים על פני תאהּ. תחתוניתה דקיקה כל כך, שהיא חשה בלחות החורף כאשר גבה שעון על קיר האבן. היא מושכת את הבד מעל שוקיה וירכיה, אחר על בטנה ביתר קפידה ופולטת סדרת גניחות רוטטות כשהבד נדבק ונצמד אל הפצעים הפעורים תחתיו. היא עוצרת, מתנשמת פעם או פעמיים כדי להירגע ואז מושכת חזק יותר במקום ההתנגדות, עד שעורהּ המאוחה למחצה נקרע ונתלש עם הבד. אור הנר חושף חגורת עור שצובטת את מותניה, שורה של מסמרות קצרים בחלקה הפנימי, כמה מהם נעוצים עמוק כל כך בבשרה שהדבר היחיד הנראה לעין הוא הפצעים הקרושים, הנפוחים, במקום שבו עור החגורה ועור גופה התמזגו. אט־אט, בכוונה יתרה, היא לוחצת על אחד המסמרות. ידה ניתזת לאחור בעל כורחה, צעקה בוקעת מתוכה, ויש חדווה בצליל, אתגר שהיא מציבה לעצמה בעוד אצבעותיה שבות ומתמקמות שם מחדש.
מבטה נעוץ בקיר מולה, שם האור המבליח נופל על צלב עץ מגולף; ישו, צעיר, חי, שריריו בולטים מבעד למרקם גופו הרכון לפנים כנגד המסמרות, והצער חרות על פניו. היא נועצת בו עיניים בגוף רועד, דמעות מרטיבות את לחייה, עיניה בורקות. עץ, ברזל, עור, בשר. כל עולמה מוכל ברגע הזה. היא שרויה בסבלו של הצלוב. הוא שרוי בסבלה. היא אינה בודדה. הכאב הפך לעונג. היא לוחצת על המסמר פעם נוספת, ונשימתה מגיחה בנהימה מספקת, צליל חייתי כמעט, נספג וסופג.
בתא הסמוך, אצבעותיה של סואורה אוּמיליאנה נעצרות ונחות לרגע על האבנים המקרקשות של מחרוזת התפילה. קולות התמסרותה של האחות הצעירה כמוהם כטעם הדבש בפיה. בצעירותה ביקשה גם היא את האל באמצעות פצעים פתוחים, אך כעת, כאחראית הטירוניות, מתפקידה להעמיד את רווחתן הרוחנית של האחרות לפני רווחתה האישית. היא מרכינה את ראשה ושבה אל חרוזיה.
בתאה שמעל המרפאה, סואורה צוּאָנָה, אחראית המרפאה של סנטה קתרינה, עסוקה בתפילה משלה. היא רכונה מעל ספר עשבי המרפא הגדול של אוטו בְּרוּנפֶלס ומצחה חרוש קמטי ריכוז. לידה נח איור חדש למדי של גרניום, שעליו הוכחו כיעילים לעצירת דימום מחתכים או מפצעים עמוקים — אחת הנזירות הצעירות החלה להפריש גושים של דם קרוש, והיא מחפשת חומר שיעצור את הדימום שאינה יכולה לראות.
גניחותיה של פֶּרסֵוֵורַנְצָה מהדהדות לאורך מסדרון האכסדרה העליונה. בקיץ שעבר, כשהחום זיהם את פצעיה והיושבות ליד הנזירה הצעירה בקפֵּלה התלוננו על הריח, שלחה אותה אם־המנזר לקבל טיפול במרפאה. צוּאנה רחצה וחבשה את הפצעים הנזעמים כמיטב יכולתה ונתנה לה משחה להורדת הנפיחות. לא היה לה עוד מה לעשות. אמנם ייתכן שפרסוורנצה תרעיל את עצמה מזיהום עמוק יותר, אך מלבד זאת היא בריאה דיה, ומתוך היכרותה של צואנה עם פעולתו של הגוף היא מניחה שזה לא יקרה. העולם שופע סיפורים על גברים ועל נשים שחיים עם מומים שכאלה שנים על גבי שנים; ואם כי פרסוורנצה נוטה לדבר על המוות בחיבה, ברור שהיא שואבת עונג רב מסבלה ואינה מעוניינת לשים לו קץ בטרם עת.
צואנה עצמה אינה שותפה לכמיהה להסתגפות. לפני שהגיעה למנזר היא חיה שנים רבות כבתו היחידה של פרופסור לרפואה. משימת חייו היתה לחקור את כוחו של הטבע לרפא את הגוף, והיא אינה זוכרת ולו רגע אחד בחייה שבו לא היתה שותפה ללהט הזה. אילו התאפשר הדבר, היא היתה יכולה להיות רופאה מצוינת או מורה כמוהו. אך הדברים התגלגלו כך שלאחר מותו התמזל מזלה ששמו הטוב ורכושו איפשרו לה לרכוש תא במנזר סנטה קתרינה, שבו רבות מנשות האצולה של פרארה מוצאות דרך לקיים אורח חיים משלהן בחסות האל.
ועדיין, כל מנזר, מאוזן ככל שיהיה, חושש במקצת כשהוא אוסף אל חיקו מישהי שאינה רוצה להיות שם באמת.
צואנה מרימה את עיניה מן השולחן. היפחות הבוקעות מתאה של הטירונית החדשה גברו כל כך, שאי אפשר עוד להתעלם מהן. מה שהחל כדמעות רגילות הפך לנהמות זעם. כאחראית המרפאה, מתפקידה של צואנה להרגיע כל טירונית שנקלעת לקשיים בעזרת שיקוי שינה. היא הופכת את שעון החול. השיקוי כבר מעורבב ומוכן במרפאה. השאלה היחידה היא כמה זמן עליה לחכות.
עניין רגיש הוא לשפוט את עומק מצוקתה של טירונית. עם תום החגיגות, כשהמשפחה עוזבת והדלתות הכבירות שבות ומוברחות מפני העולם, אך טבעי שאפילו האדוקה ביותר מבין הצעירות תיתקף בהלה לנוכח הבדידות והדממה של התא הסגור.
אלו שיש להן קרובות משפחה במנזר נרגעות בקלות יחסית. רובן ינקו את אווירת המנזר עם חלב אמן, ושנים של ביקורים, שבמהלכם הרעיפו עליהן תפנוקים וחנופה, הפכו את המקום לביתן השני. אם — כפי שקורה לעתים — יום הכניסה פורץ סכר של דמעות תשישות, תמיד יש דודה, אחות או דודנית בקרבת מקום שתשדל ותנחם אותן.
אצל אחרות, שאולי חלמו על חתן גשמי יותר או השאירו מאחור אח אהוב או אם מסורה, הדמעות הן בה־בעת אֵבֶל על אובדן העבר ופחד מפני העתיד. האחיות האחראיות נוהגות בהן בעדינות כשהן מפשיטות אותן משמלות ומתחתוניות בעודן רועדות מעצבּים, ולאו דווקא מקור, וזרועותיהן העירומות מונפות גבוה באוויר לקבלת התחתונית. אבל כל הדאגה שבעולם אינה יכולה לפצות על אובדן החירות, ואף שכמה מהן יחליפו בהמשך את המשי באריג סֶרג’ (עבֵרות אופנה מעין אלה, אף שאינן מורשות, מתקבלות בהעלמת עין), בנות הלילה הראשון, שעורן רך ואין בהן כל נטייה לסיגוף, עלולות לצאת מדעתן מרוב גירודים ושריטות. הדמעות נגועות גם ברחמים עצמיים, ומוטב שיבכו אותן כעת, שכן אם מניחים להן להתמגל לאטן, הן עלולות להפוך לרעל.
בסופו של דבר הסערה שוככת מאליה, והמנזר חוזר לישון. האחות המשגיחה תסייר במסדרונות אגב שימת לב לשעה עד לתפילת האשמורת הראשונה, כשעתיים לאחר חצות, ואז תחצה בחושך את האכסדרה הגדולה ותדפוק על כל דלת בתורה, למעט על דלתותיהן של החדשות. זהו מנהג בסנטה קתרינה, להניח לטירונית להעביר את לילהּ הראשון באין מפריע כדי שתקום ביום המחרת רעננה ומוכנה יותר להיכנס לחייה החדשים.
ואולם הלילה אף אחת לא תרבה לישון.
בתחתית שעון החול גבעת החול שלמה כמעט לחלוטין, והיללות כבר רמות עד כדי כך שצואנה חשה בהן בבטנה לא פחות מאשר בראשה: כאילו גדוד השדים הגחמני פלש בכוח אל תאה של הנערה, והוא בוחש בקרביה ברגעים אלה ממש. באולם השינה יתעוררו תכף הנזירות הצעירות בבעתה. השעות שבין תפילת הנעילה לתפילת אשמורת ראשונה מציינות את שנת הלילה הארוכה ביותר, וכל הפרעה כעת תהפוך את המנזר כולו לטרוט עיניים ורע מזג למחרת. בין הצרחות צואנה מזהה קול סדוק שמשמיע שיר צורמני בתוך המרפאה. קדחת הלילה מעוררת בקרב הקולות מיני חזיונות, לא כולם טהורים, והצטרפותן של המטורפות והחולות למקהלה לא תתרום דבר.
צואנה יוצאת מתאה מיד ואינה טורחת להצטייד בנר, שכן כפות רגליה מכירות את הדרך טוב יותר מעיניה. היא יורדת במדרגות אל האכסדרה, וכשהיא יוצאת אל החצר הפנימית הגדולה, היא קופאת לרגע, כפי שקורה לה לעתים קרובות למראה יופייה הטהור. למן הפעם הראשונה שעמדה שם לפני שש־עשרה שנים, כשהקירות סביב איימו למחוץ אותה, הפכה החצר הזאת למקום של שלווה וחלומות. ביום האוויר בה דומם כל כך, שנדמה כאילו הזמן עצמו פסק מלכת, ואילו בחושך אפשר כמעט לשמוע את אוושת כנפי המלאכים מאחור. אך לא הלילה. הלילה באר האבן שבאמצע החצר נראית כספינה אפורה בים שחור, וקול יפחותיה של הנערה מהדהד סביבה כרוח פרצים. זה מזכיר לה את הסיפור שאביה נהג לספר לה על הפלגותיו לאיי הודו המזרחית לאסוף דגימות צמחים, וכיצד מצאו במים המהבילים סירת סוחר נטושה שסימן החיים היחיד בה היה צווחותיו של תוכי מורעב שנותר על הסיפון. “תארי לעצמך, קָריסימה. לו רק הבנו את שפת הציפור, אילו סודות היא היתה מגלה לנו?”
בניגוד לו, צואנה מעולם לא ראתה את האוקיינוס, ושירת הסירנות היחידה שהיא מכירה היא קולות הסופרן מגביהי העוּף בקפֵּלה ויללות הנשים בלילה. או נביחות הכלבים הקולניות — כמו זה שנובח כעת בתאה של סואורה איזבטה, כדור צמר קטן מרופט ומצחין ששיניו חדות דיין לבקע את זמם הלילה שלו ולהצטרף לדרמה. כן, הגיע הזמן לשיקוי השינה.
האוויר במרפאה סמיך מעשן הנר ומחומר החיטוי בריח רוזמרין שבוער תמיד כדי לסתור את צחנת המחלות. היא חולפת על פני נזירת המקהלה הצעירה שדימום פנימי פגע בה. גופה מקופל סביב עצמו, ועיניה עצומות באופן שמרמז על תפילה יותר מאשר על שינה. בשאר המיטות הנזירות זקנות כשם שהן חולות, ריאותיהן ספוגות בלחות החורף ונשימתן מבעבעת וחורקת. רובן חירשות לכל דבר, למעט קולות המלאכים, אך כוחן עדיין עומד להן להתנצח בשאלה קולה של איזו מקהלה מתוק יותר.
“הו, ישו האהוב! הוא מגיע. הַצל את כולנו.”
אף שאוזניה של סואורה קלֵמֶנציָה עדיין חדות דיין לשמוע את דריכת כפתו של חתול, מוחה מעורפל כל כך שהיא עשויה לפרש זאת כפסיעת שליחו של השטן או כרמז ראשון לבּיאה השנייה.
“שששש.”
“שִמעו את הצרחות. שִמעו את הצרחות!” הזקנה יושבת זקופה במיטה האחרונה, זרועותיה מתנופפות כמו כדי לגרש מתקפה בלתי נראית. “הקברים נפתחים. כולנו נישאב פנימה.”
צואנה אוחזת בידיה ומניחה אותן על הסדינים. היא מצמידה אותן וממתינה שהנזירה תבחין בנוכחותה. ב”דומייה הגדולה”, הנמשכת מתפילת הנעילה עד עלות השחר, מוחלים לחולות ולמטורפות על הפרת חוק השתיקה, אבל האחרות מסתכנות בענישה חמורה על כל דיבור סרק.
“שששש.”
על פני החצר נישאת יללה נוספת ולאחריה קול נפץ וצליל עץ מתפצח. היא משכיבה את הנזירה הזקנה בעדינות במיטתה ומרגיעה אותה כמיטב יכולתה. ריחו החריף של שתן טרי עולה מן הסדין. זה יוכל לחכות עד הבוקר. האחיות המשרתות ינהגו בה בעדינות רבה יותר אם יישנו כראוי.
היא לוקחת את הנר ונכנסת במהירות אל חדר הרוקחות השוכן מאחורי דלת, בקצה המרוחק של המרפאה. הקיר שלפניה, קיר הסירים, הצלוחיות והבקבוקים, מרקד במקצב הנר המרצד. היא מכירה כל אחד ואחד מהם; החדר הזה הוא ביתה המוכר לה אפילו יותר מתאה. היא נוטלת צלוחית זכוכית ממגירה וכעבור רגע של היסוס מורידה בקבוקון מן המדף השני, חולצת את פקק השעם ומוסיפה כמה טיפות תרכיז. טירונית ששוברת לא רק את השתיקה, אלא גם את הרהיטים, זקוקה לחומר הרדמה חזק יותר.
כשצואנה חוזרת לאכסדרה הראשית, היא מבחינה בסרט אור שמבליח כעת מתחת לדלת לשכתה החיצונית של אם־המנזר. מדונה קיארה בוודאי ערה ולבושה, יושבת אל שולחן האגוז המגולף שלה, ראשה זקוף, ספר התפילות פתוח תחת צלב העץ שלה, וגלימתה בלי ספק על כתפיה כדי להרחיק את רוחות הלילה. היא לא תתערב — אלא אם כן טיפולה של צואנה ייכשל משום־מה. בעניינים שכאלה שוררת ביניהן הבנה.
צואנה מתקדמת במהירות לאורך המסדרון ועוצרת לרגע מחוץ לחדרה של סואורה מַגְדֵלֵנָה. זוהי הנזירה הזקנה ביותר במנזר, זקנה כל כך, שלא נותר עוד איש שיודע בת כמה היא. תשישותה היתה אמורה להוביל אותה אל המרפאה זה מכבר, אך כוח הרצון והאדיקות שלה שלובים זה בזה עד כדי כך שהיא ממאנת לשאוב נחמה מכל דבר מלבד תפילה. היא מדברת אל אף אחד ומסרבת לעזוב את תאה. מבין כל הנשמות שבסנטה קתרינה, אלוהים בוודאי להוט ביותר להשיג את שלה. ואף על פי כן הוא שומר מרחק. לפעמים צואנה חולפת על פני תאה בלילה ויכולה להישבע שהיא שומעת את שפתיה נעות מעבר לעץ, וכל מילה מקרבת אותה בסנטימטר נוסף אל גן עדן.
“הודו לה’ כי טוב, כי לעולם חסדו.” מילות המזמור זורמות אל ראשה של צואנה, לא קרואות, בעודה מתקדמת לאורך המסדרון.
הנערה החדשה שוכנת בתא פינתי כפול. יש שיטענו כי היתה זו בחירה אומללה. פחות מחודש קודם לכן שרה שם סואורה טומאסה בקולה המתוק את המדריגלים האחרונים, שירים שהִגניבה אחות שלמדה אותם בחצר המלך, עד שגידול ממאיר התפתח במוחה, והיא התמוטטה בהתקף שממנו לא התעוררה עוד. כשהמועמדת החדשה התקבלה, בקושי הספיקו לנקות את הקיא מן הקירות. צואנה תוהה כעת שמא לא ניקו היטב. במרוצת השנים החלה לחשוד שתאי המנזר נאחזים בעברם זמן רב יותר ממקומות אחרים. היא בוודאי לא תהיה הטירונית הראשונה שחשה את התרוממות הרוח, או את הרשע, פועמים בין הקירות המקיפים אותה.
היבבות גוברות כאשר היא פותחת את הבריח החיצוני ודוחפת את הדלת. לרגע היא מדמה לעצמה שתראה ילדה שרויה בהתקף זעם אינסופי, משתוללת על המיטה או נדחקת לפינה כחיה, אולם הנר חושף דמות שעונה על הקיר, תחתוניתה ספוגת זיעה וצמודה אל עורה, ושערה דבוק אל פניה. כשראתה אותה מבעד לשבכה בכנסייה, הנערה נראתה עדינה מדי לקול כזה, אך פנים אל פנים היא נראית חסונה יותר, וכל יבבה שלה נשענת על שאיפת אוויר מלוא הריאות. זו שהיא מכוונת אליה כעת נתקעת בגרונה. מה היא רואה לפניה? סוהר או מושיע? צואנה עדיין חשה באימת הימים הראשונים; כיצד כל נזירה ונזירה נראית אותו הדבר. מתי החלה להבחין בהבדלים מתחת לאריג? כמה מוזר שהיא אינה זוכרת עוד משהו שחשבה כי לעולם לא תשכח.
“בנדיקטוס,” היא אומרת בשקט, והמילה מציינת את כוונתה לשבור את “הדומייה הגדולה”. בראשה היא שומעת את קולה של אם־המנזר מוסיף את האישור, “דֵאוֹ גְרָטִיאָס.” בהחלטה על עונשה תובא בחשבון העובדה שהיא מילאה את חובתה.
“יהי האל איתך, סֵרָפינה.” היא מגביהה את הנר להראות לנערה שאין זדון בעיניה.
“אאאאאח!” הנשימה העצורה מתפוצצת במשב של זעם. “אני לא סרפינה. זה לא השם שלי.”
המילים מגיעות אל צואנה כטיפות רוק על פניה.
“את תרגישי טוב יותר אחרי שתישני.”
“חה! חה… אני ארגיש טוב יותר כשאמות.”
בת כמה היא? חמש־עשרה? אולי שש־עשרה? צעירה מכדי שיהיו לה חיים לצַפות להם. מבוגרת דיה להבין שהם נקטעו באבם. מה אמרה להן אם־המנזר כשקיבלו אותה? שמוצאה ממשפחת אצילים ממילנו עם קשרי עסקים חשובים בפרארה, שלהוטה להפגין נאמנות לעיר בכך שהיא מוסרת את בתה לאחד המנזרים הגדולים בה: ילדה טהורה עם קול זמיר, שחונכה על ברכי אהבת האל. למרבה הצער, איש לא טרח לציין שהיא בורכה ביללות של אדם־זאב.
“ואולי אני כבר מתה. קבורה ב… בקבר המצחין הזה.” היא בוטשת בארץ בזעם, וכדור של שער סוס מסתחרר על הרצפה.
צואנה מגביהה את הנר ומבחינה בחורבן השורר בחדר: המיטה נוטה על צדה, המזרן והכר קרועים, והמילוי מפוזר בכל פינה. התוהו ובוהו מרשים בדרכו.
הנערה מחככת את גב כף ידה באפה כדי לעצור את שטף הדמעות והליחה. “את לא מבינה.” וכעת עוטה קולה נימת הפצרה פראית. “אני לא צריכה להיות כאן. הכניסו אותי הנה בניגוד לרצוני.”
צואנה רואה אותה כורעת במערבולת של קטיפה לפני המזבח, ראשה מורכן, והכומר מנחה אותה בתפילת ההסכמה.
“מה עם הנדרים שנדרת בקפלה?” היא אומרת ברוך.
“מילים. אמרתי מילים, זה הכול. הן יצאו מהפה שלי, לא מהלב.”
אה. כעת הכול ברור. המשפט מוכר לה ככל תפילה. מילים מן הפה, לא מן הלב: השפה הרשמית של הכפייה. בבית המשפט הנכון, זה עשוי להיות קו ההגנה שאישה תשתמש בו בפני שופט אוהד כדי לבטל את נישואיה, או טירונית בפני הבישוף שלה כדי להתיר את נדריה. אך הן מרוחקות מכל בית משפט, ולא הנערה ולא המנזר לא יפיקו תועלת מליל שימורים שיוקדש לדיון בבעיה.
“אם כך, את צריכה לדבר עם אם־המנזר. היא אישה חכמה והיא תדריך אותך.”
“אז איפה היא עכשיו?”
צואנה מחייכת. “מנסה לישון, כמו כולנו.”
“את חושבת שאני טיפשה?” והקול שוב מתרומם. “לא אכפת לה ממני. אני סתם עוד נדוניה בשבילה. אין לי ספק שאבי שילם בנדיבות כדי להסתיר אותי.”
כל מילה שמפרה את “הדומייה הגדולה” מכאיבה לאל כשם שהיא אמורה להכאיב לנזירה שהוגה אותה, אך האדיבות והצְדָקָה נחשבות אף הן למעלות בין קירות אלה; ובכל מקרה, צואנה ממלאת את חובתה כעת. “אפילו הנדוניות הגדולות ביותר מגיעות עם נשמות,” היא אומרת ברוך. “את זה תביני מהר מאוד.”
“לא! אאאח!” והנערה מטיחה את ראשה בקיר, בעוצמה כזאת, ששתיהן שומעות את החבטה. “לא, לא, לא.”
אך כעת הדמעות הזולגות הן דמעות של ייאוש לא פחות מדמעות של זעם או כאב, כאילו ידעה שכבר הפסידה בקרב, וכל שנותר לה הוא להתאבל. כמה נזירות בסנטה קתרינה, נשים שניחנו באמונה גדולה ובחמלה יתרה, מאמינות שזה הרגע שבו ישו נכנס באמת אל תוך נשמתה של נערה, ואהבתו הגדולה טומנת זרעים של תקווה וצייתנות באדמת ייאושה. הקציר של צואנה ארך זמן רב יותר, וברבות השנים היא למדה להבין שהנחמה האמיתית היחידה היא זו שנובעת מבפנים. אף שאינה מתגאה בכך, ברגעים שכאלה אין באפשרותה להעמיד פנים שזה לא כך.
“הקשיבי,” היא אומרת בשקט ומתקרבת אליה. “אני לא יכולה לפתוח את השערים למענך. אבל אם תרשי לי, אוכל להקל עלייך את הלילה הזה. וזה יעזור לך מחר, אני מבטיחה.”
והנערה מאזינה כעת. היא חשה בזה. גופה החל לרעוד ועיניה מתרוצצות לכל עבר. מה עובר במוחה? בריחה? התא אינו נעול, ואיש אינו יכול לעצור את מנוסתה. אילו רצתה, היא יכלה בקלות לחלוף על פניה בדרכה אל הדלת, לחצות את האכסדרות ואת המסדרונות אל בית השער — ושם לגלות שכשהגיעה הנה, לא היתה זו השוערת שהחזיקה את מפתחות הלילה לשער הראשי, אלא אם־המנזר בכבודה ובעצמה. או לפרוץ אל הגינה, בין הבוסתנים, עד שתגיע לחומות החיצוניות — החלקות והגבוהות כל כך, שהטיפוס עליהן כמוהו כניסיון לטפס על משטח קרח. כל זה כמובן ידוע היטב לשוכנות המנזר. למעשה, בעיני כמה מהן האימה האמיתית מתחילה לכרסם כשהן מדמיינות את עצמן עומדות בעולם שמחוץ לחומות.
“לא. לא…” אך זו גניחה יותר מאשר מחאה. היא מליטה את פניה בידיה ומחליקה לאטה במורד הקיר, גבה משפשף את האבן עד שהיא מתכווצת, מצטנפת, הלומת יגון.
צואנה כורעת על הרצפה לצדה.
היא נרתעת ממנה בזינוק. “תתרחקי ממני. אני לא מעוניינת בתפילות שלך.”
“זה בסדר,” אומרת צואנה בקלילות ומרחיקה את שערות הסוס כדי לפנות מקום לנר. “כי האל בוודאי התחרש זמנית מכל הצעקות שלך.” היא מחייכת כדי להבהיר לנערה שהמילים נאמרו ברוח טובה. מקרוב, באור הנר, פניה נאים אם כי נפוחים ומנומרים במקצת מזעם. צואנה נזכרת בחצי תריסר טירוניות עליזות שישמחו לעזור לה להשיב את יופייה.
היא שולפת את הבקבוקון מתחת לגלימה וחולצת את הפקק.
“תפסיקי לבכות.” קולה תקיף כעת. “הבהלה הזאת תחלוף. וזה לא יועיל לך בכלל אם המנזר יהיה ער כל הלילה בגללך. את מבינה אותי?”
עיניהן ננעלות מעל הבקבוקון.
“קחי.”
“מה זה?”
“משהו שיעזור לך לנוח.”
“מה?” היא לא נוגעת בו. “אני בכל זאת לא אישן.”
“אם תשתי את זה, אני מבטיחה לך שתישני. אלה חומרים שנותנים לפושעים בדרכם אל הגרדום, כדי שהנמנום יקהה את העינוי למשך פרק הזמן הדרוש לְביצוע הנורא מכול. לסובלים פחות הם מביאים הקלה מהירה ומתוקה יותר.”
“הגרדום…” היא צוחקת במרירות. “אז את כנראה התליינית שלי.”
אם כך, אני הסוהרת, חושבת צואנה. ניחא. כמה כוחות דרושים להזין מרדנות. וכמה זה קשה כשאת היחידה… היא מותחת עוד יותר את היד האוחזת בבקבוקון, כמגישה מזון לחיית בר שעלולה להימלט בכל רגע.
אצבעותיה של הנערה נשלחות אט־אט לקחת אותו. “זה לא יכניע אותי.”
כעת צואנה לא יכולה אלא לחייך. אילו ידעה לרקוח שיקוי שיעשה דבר כזה, כל מנזר במדינה היה מעוניין להעסיק אותה במרפאה שלו. “את לא צריכה לדאוג. התפקיד שלי הוא לטפל בגוף שלך, לא בנשמה.”
עיני הנערה ננעלות על עיניה של צואנה בשעה שהיא לוגמת. הטעם חזק ומשניק את הגרון המגורה גם כך מן הצעקות. אם הדיבורים על קול הזמיר לא היו שקר, היא תזדקק לתרכיז הרגעה כדי לשוב ולשיר.
היא מסיימת את השיקוי ומשעינה את ראשה על הקיר. הדמעות ממשיכות לזלוג אך יותר בשקט. צואנה מתבוננת בה בריכוז, והמרַפּאה שבה דרוכה כעת לקראת פעולתו של הסם.
“ה’ שִׁמְעָה תפִלתי, ושַׁוְעָתי אליך תבוא.”
מתי בפעם האחרונה השתמשה במינון כזה? לפני שנתיים, לא, שלוש, על נערה עם נדוניה שמנה לא פחות, אך גם עם היסטוריה סודית של התקפים. בהלת הלילה הראשון שלה גררה התקף חזק כל כך, שנדרשו שלוש נזירות כדי לרסן אותה. אילו היתה המשפחה חזקה יותר, המנזר היה נאלץ להחזיק בה, כי אף שמחלת הנפילה היא בין הסיבות היחידות המאפשרות התרת נדרים, גם זה, כמו דברים רבים, תלוי במעמד המשפחה. וכך קרה שמדונה קיארה ניהלה משא ומתן מוצלח על השבתה לחיק משפחתה, לצד נתח מן הנדוניה שניתן כפיצוי על עוגמת הנפש. כזו היתה פיקחותה הדיפלומטית של אם־המנזר הנוכחית של סנטה קתרינה — אם כי עוד נותר לראות מה תעשה בנפש הצעירה והסוררת הזאת.
“אל תסתֵר פניך ממני ביום צר לי.”
הקול בתוך ראשה של צואנה גדל ללחישה.
“מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי.”
כשהיא חושבת על כך בהמשך, היא אינה מצליחה להיזכר מה העלה בדעתה את המזמור הזה דווקא, אולם מרגע שהתחילה, המילים הלמו בהחלט את המצב.
“דמיתי לקְאַת מִדבּר. הייתי ככוס חֳרָבוֹת. שקדתי ואהיה כצִפּור בודד על גג.”
“זה לא עובד.” הנערה מתנערת ומזדקפת, ושוב מכה על סביבותיה בזעם.
“כן, כן, זה עובד. תפסיקי להילחם ופשוט תנשמי. כי אפר כלחם אכלתי ושִקֻּוַי בבכי מסכתי.”
הטירונית פולטת צעקה קטנה, ושוב צונחת.
“כי נשאתני ותשליכני. ימי כצל נטוי ואני כעשב איבש.”
היא גונחת ועוצמת את עיניה.
זה לא יימשך עוד זמן רב. צואנה מתקרבת כדי לתמוך בה כשתתחיל לשקוע בשינה. הנערה מהדקת את זרועותיה בחוזקה סביב ברכיה, וכעבור זמן־מה מפילה עליהן את ראשה. זו מחווה של עייפות ושל תבוסה.
“ואתה ה’ לעולם תשב וזכרך לְדֹר וָדֹר.”
בחוץ מתחדשת דממת הלילה, חולפת בין האכסדרות על פני החצר, מרחרחת את דרכה תחת משקופי הדלתות. המנזר פולט את האוויר שאצר בקרבו ומחליק מעל סִפּהּ של השינה. גוף הנערה מתחיל להישען על גופה של צואנה.
“פָּנָה אל תפִלת הָעַרְעָר ולא בָזָה את תפִלתם.”
זה נגמר: המרד הסתיים. כעת משגיחה צואנה במעין עצבות מהולה בהקלה, כאילו בסופו של דבר לא היה די במילות המזמור להביא נחמה. היא גוערת בעצמה על המחשבה הלא־ראויה. תפקידה אינו לערער כי אם להרגיע.
וזה קורה. בקרוב תאבד הנערה את הכרתה. צואנה מקיפה את התא במבטה.
בכניסה לחדרון השני נח ארגז כבד. בסידור מתוחכם נזירה יכולה להחזיק בתוך ארגז כזה חצי עולם. יש לה בוודאי מצעים משלה; מי שהנדוניות שלהן קונות להן תאים כפולים ישנות על סדיני סאטן וכרים של נוצות אווז. את המיטה תוכל אולי להציב על רגליה בלי עזרה, אך אפילו כששאריות המזרן יחזרו למקומן, יידרשו לה מצעים עבים יותר. גופה, שעוצמת המצוקה מחממת אותו, יתקרר ויתלחלח, ומה שראשיתו היתה בכעס עלול להסתיים בקדחת.
“יָקֵם סערה לדממה ויֶחֱשו גליהם.”
היא שבה ומשעינה אותה על הקיר וניגשת אל הארגז. המכסה משחרר גל ריח של שעוות דבורים וקמפור. צמד פמוטי כסף נח על מצע של בדים, גלימת קטיפה וכותנות פשתן ליד צלמית עץ של ישו הילד. מתחתם מונח שטיח פרסי עבה ולידו עותק נאה של “ספר השעות” ועל עטיפתו תבליט משוכלל שוודאי הוזמן זה לא כבר לרגל כניסתה למנזר. היא יכולה לחשוב על כמה אחיות שייאלצו להיאבק בחטא הקנאה כשיראו אותו בקפלה. כשהיא מרימה אותו, הוא נפתח מעצמו בטקסט שופע איורים של המגניפיקט: דמויות מורכבות ובעלי חיים שזורים בקנוקנות פתלתלות של ריקוע זהב, נוצצות באור הנר. ובפנים, כסימניות, תחובים כמה דפים כתובים בכתב יד. האם נקראו ואושרו? או שמא חמקו מעיניה של אחראית השער בתוך כל השפע הזה? זו לא תהיה הפעם הראשונה.
“מה את עושה?” היא שוב דרוכה, ראשה מזדקף למרות מנת הסם. “זה שלי.”
שלי. מילה שתצטרך ללמוד להשתמש בה פחות בחודשים הקרובים. בהלת הנערה עונה על שאלתה. לא תפילות כנראה. אולי שירים? אפילו מכתבים מאהוב… יקרים לא פחות מתפילה… האור עמום מכדי לקרוא את המילים. וטוב שכך. אי אפשר לצפות ממנה לגנות את מה שאינה יכולה לקרוא.
היא חושבת על ארגזה שלה, וכיצד הספרים שבתוכו הצילו את חייה לפני שנים רבות כל כך. מה היה קורה אילו מישהו מצא לנכון להחרים אותם? היא נזקקה להם יותר מלכל שיקוי שינה כדי להקהות את הכאב.
“יש לך חיים עשירים כאן.” היא טורקת את הספר ותוחבת אותו חזרה לארגז. “ויש לך מזל שקיבלת את שני החדרים האלה,” היא אומרת ושולפת פיסת קטיפה כבדה. “האחות שגרה כאן לפנייך קיבלה כאן לפעמים אורחות בין ארוחת הערב לתפילת הנעילה. היא הגישה יין ועוגיות וניגנה, ואפילו שרה מדריגלים מחצר המלכות.” היא מציבה את המיטה על רגליה ומניפה את שרידי המזרן אל תוך המסגרת.
“אני יודעת שמבחוץ החומות נראות מאיימות. אבל מרגע שמתרגלים אליהן, החיים כאן אינם שוממים כפי שאת חוששת.”
“התפקיד’שַך טפֵּל בַּגופְ’שי לא בנשמה.” אף שהיא עדיין שעונה על הקיר, עיניה עצומות למחצה ומילותיה נופלות זו על זו. הרוח אולי סרבנית, אך לפחות הבשר נחלש.
“וַישׂמחו כי ישתֹקו וינחֵם אל מחוז חפצם.”
צואנה מניחה בעדינות את כיסוי המיטה על המזרן השסוע כדי שרוב שערות הסוס לא ידבקו בעורה. כשהיא מסיימת, עיני הנערה שוב עצומות.
היא מרימה אותה בבתי השחי, מניחה את אחת מזרועותיה על כתפה ותומכת במותניה כדי לייצב אותה בשעת התזוזה. גופה מפוטם כגוף חוגלה וכבד מן הסם. שאריות שמן ריחני שבוודאי התבשמה בו בבוקר מעורבות כעת בחמיצות זיעתה. היא חשה את הבל פיה על לחייה, והוא חריף מתרכיז הפרג. אה — לצד עקומות הרגליים והפוזלות, אדוננו פורש את חסותו על היפות שבנערות כדי להגן עליהן מטומאת העולם. היא עצמה מעולם לא היתה נחשקת כל כך. אולם דברים כגון אלה מעולם לא הטרידו אותה.
“אנְ’לֹא… ישנה,” היא לואטת בהתרסה בעודה צונחת על המיטה.
“שששש.” היא עוטפת אותה בכיסוי המיטה ומהדקת אותו תחתיה כחיתול. “הודו לה’ כי טוב, כי לעולם חסדו.”
אך אין עוד מי שישמע אותה.
כפי שלמדה מניסיונה, היא הופכת את הנערה על צדה כך שפניה נוטות אל המזרן. אביה טיפל פעם בחולה אלים, אשר — בלא ידיעתו של הרופא — הקדים לשיקוי כמות נאה של יין. באמצע הלילה הוא הקיא וכמעט טבע בקיאו כששכב מחוסר הכרה על גבו. ניסוי וטעייה. המסלול האמיתי של הלמידה.
“את רואה את נפלאות הטבע, פָאוּסטינה? כיצד תרופה שעלולה להיות קטלנית בפני עצמה יכולה לרפא אם מבינים כיצד היא פועלת עם חומרים אחרים ומשלימה אותם?”
קולו, כתמיד, מוכן ומזומן בשולי תודעתה, ממתין לרגע שבו התפילות יסתיימו ויפנו מקום למחשבותיה שלה.
פעם, בהתחלה — היא כבר אינה זוכרת בדיוק כמה זמן זה נמשך — קרבתו היתה בלתי נסבלת כמעט, כי היא הזכירה לה בעוצמה את מה שכבר לא יכול להיות לה. ואולם המחשבה שתישאר בלעדיו היתה קשה עוד יותר, ולבסוף התרכך הצער ונוכחותו הפכה נעימה; מורה חי לא פחות מאשר אב מת. היא כמובן יודעת שכשמדובר בנזירה, זהו חטא לחיות בעבר במקום בהווה המנזרי, אך חֶברתו נעשתה שגורה כל כך, שהיא אינה טורחת להתוודות על כך עוד. יש גבול לכפרה על חטא שאי אפשר — שלא רוצים — לוותר עליו.
בעודה צופה כעת בנערה הישנה, היא שבה ומזמינה אותו.
“את מוכרחה לתעד את המינון הנוסף. אני יודע — אני יודע — כמה טיפות אולי נראות לך כמו כמות זעירה, אך זה יכול להיות הרבה. אח, איזו הרמוניה מצויה במדידה, ילדתי. מקורות מוסמכים ותצפית, ניסוי וטעייה: השילוב של ידע קדום בעולמנו החדש. כמובן, איננו יכולים לנהוג כמו היוונים ולנסות את התרופות שאנו רוקחים על פושעים. אילו זה היה אפשרי, אולי כבר היינו מגלים את התרופה המרפאה הכול, ושליטתנו ברעלים כולם היתה מובטחת. שווי בנפשך! ואף על פי כן כבר מצאנו הרבה ממה שאבד. וכשאינך בטוחה, או כשאין חולה לנסות עליו חומרים ומינונים חדשים, את תמיד יכולה לנסות אותם על עצמך. אם כי, כשמדובר בשיקויים שממיתים את החושים, עלייך לנקוט משנה זהירות ולציין את הרגעים בלי הרף לפני שאת נרדמת, כדי שהערכתך תהיה מדויקת ככל האפשר כשתתעוררי.”
היא מחייכת. זו היתה עצה טובה לכל תלמידי האוניברסיטה שעמדו בתור במשך שעות, בערפל החורף של פרארה, כדי לזכות להשתתף בהרצאות שנשא ובניתוחים שביצע. במרוצת השנים היא אפילו פגשה כמה מהם; את צבא המלומדים/רופאים הצעירים והלהוטים שהתמסרו לחשיפת סודות היקום הפלאי של האל. וגם היא ניזונה מתבונתו לצדם, אם כי, כמובן, לא יכלה להפגין זאת בפומבי. בזמן שעוזריו המשיכו הלאה לחצרות ולאוניברסיטאות ולקחו עמם את הידע הזה, היא הוכשרה לשרת את האל בצורה אחרת, שבה הרדיפה אחר הידע היתה משנית להתמסרות — שמונה פעמים ביום, שבעה ימים בשבוע, עד שהמוות יפריד ביניהן. לא פלא שזה כאב כל כך בהתחלה. לא היה כמעט מקום לניסויים בין הקירות הללו. לנזירה לא נותר זמן להפוך למטופלת של עצמה.
ובכל זאת, לאחר שפילסה לה דרך אל תפקיד אחראית המרפאה, כעת היא עושה את מה שהוא נהג לעשות: קוטפת צמחים שגידלה בכוחות עצמה, מזקקת את מיציהם ומתעדת את השפעתם. אמנם הצעדים קטנים, אך היא מתקדמת. וזה יותר משהיה מתאפשר לה בחוץ בלעדיו.
היא מניחה את ידה על דופק הנערה: יציב, גם אם אטי במקצת. כמה זמן היא תישן? השעה כבר מאוחרת. לעולם לא יצליחו להעיר אותה בזמן לתפילת ההלל, אולי אפילו לא לתפילת השחרית ולא לתפילת הבוקר, אבל אם יצליחו להעיר אותה, לא יהיה לה כוח להתנגד. לא משנה כמה חזק כוח הרצון שלה, הכניעה הגופנית תמתן אותו לזמן־מה. הנערה לא תודה לה על כך, אבל מי כמו צואנה יודע שזו מעין מתנה. אם ההשלמה האמיתית מגיעה מן האל בלבד, עדיין אפשר לשאוב נחמה כלשהי ממהלך הזמן; שעה אחר שעה, יום אחר יום, הזמן נושר כפתותי שלג עבים, הבא בתור מונח על קודמו, שוב ושוב, עד אשר מה שהיה מתכסה בהדרגה, וצורתו וצבעיו המקוריים נחבאים תחת מעטה ההווה.
בסופו של דבר נשמע מהקפלה קול הפעמון המצלצל לתפילת האשמורת. היא שומעת את פסיעותיה של האחות המשגיחה על אבני המרצפת כאשר היא עושה את דרכה באכסדרות. הדפיקות על הדלתות חדות הלילה. מכוח ההרגל (כמה הולם שיעטו על גופיהן את מה שהן נאלצות לעטות גם על נשמותיהן) כמה מהן קמות עוד לפני שהן יודעות כי הן ערות. אך אחרות, שרק עתה מצאו את השינה, רוצות להישאר בפנים. בנסיבות שכאלה מותר לאחות המשגיחה להיכנס ולנער את הישנה פעם אחת בכתפה. אלה שלא יקומו אז, יתוודו על חטאן בפני אם־המנזר באספה שתתכנס בהמשך היום.
דלתות התאים מתחילות להיפתח ובעקבותיהן גרירות רגליים. הנזירות נאספות ומתקדמות בעקבות האחות המשגיחה, תהלוכה של צללים שחורים נעים באפלולית, נרות מרצדים כגחליליות בחשכה. כשהן חולפות על פני דלתה של הטירונית, מישהי כובשת פיהוק.
צואנה ממתינה. אף שאם־המנזר יודעת על שיטוטי הלילה שלה, חשוב שלא תפר את שגרת המנזר יותר מן הדרוש. דלת הכנסייה נפתחת בגניחה על ציריה הכבדים, ושוב נסגרת כשהתהלוכה עוברת דרכה. העץ חורק שוב — מאחרת אחת, ועוד אחת. צליל השירה כבר זולג מתחת למשקוף הדלת כשהיא יוצאת מן התא ונבלעת באפלה. לפניה היא רואה דמות קטנה, צולעת קמעה, יוצאת לחצר מן האכסדרה העליונה. זוהי משוטטת לילית שמבקשת להסתתר. היא מניחה לדמות לחמוק מתודעתה. מספיק רגשות כבר התבזבזו הלילה. אין טעם להחמיר את המצב.
היא ממתינה עד שדלת הקפלה שבה ונסגרת, ואז נכנסת במהירות, בראש מורכן, נעה בין ספסלי המקהלה אל המקום שהצלב הגדול תלוי בו, אל מול השבכה המפרידה בין הנזירות לבין ציבור המבקרים בכנסייה. היא מתייצבת לפני השבכה, רושמת לעצמה את ההלם הרגעי של קור האבן מבעד לגלימותיה, לפני שהיא מחליקה למקומה בקצה השורה השנייה של ספסלי המקהלה. היא אינה מצוידת בספר התפילות שלה — הוא נותר על השולחן בתאה. אף שהיא יודעת את הדרשות ואת המזמורים בעל פה, שכחתו נחשבת לעבֵרה. עיניה של אם־המנזר חולפות במהירות על פניה. צואנה פותח את פיה ומתחילה לשיר.
המנזר אינו במיטבו הלילה. החורף חרך כמה גרונות, והשירה מופרעת בהתקפים קטועים של שיעול ומשיכות אף. בלילה, הכנסייה קפואה, ומעבר לספסלי המקהלה נאבקות תריסר טירוניות. עם הלחיים השמנמנות והעור הפלומתי, הן נראות צעירות מכדי לקום בשעה מאוחרת ומוקדמת כל כך. צואנה שמה לב שכאשר הן עייפות, כמה מהן משפשפות את עיניהן באגרופים כילדות קטנות. אחראית הטירוניות הבלתי נלאית, סואורה אוּמיליאנה, מחזיקה בדעה שכל משלוח חדש גרוע מקודמו, אנוכי יותר ומועד יותר להבלי החיים. האמת בוודאי מורכבת יותר, שכן אומיליאנה עצמה משתנה. היא נעשית קנאית ותובענית יותר עם השנים, ואילו הן לפחות נותרות צעירות. כך או כך, צואנה רוחשת להן אהדה. בנות בגילן תאבות שינה, ותפילת האשמורת המפלחת את הלילה באִבו היא הקשה מכל מטלות המנזר.
עם זאת, אכזריותה היא גם מתיקותה, שכן עצם מטרתה הוא לפתות את הנשמה ולשלוף אותה מתוך הגוף המתנגד, וכאשר היא נשלפת מתוך השינה יש פחות הסחות דעת מצד קולות התודעה ופטפוטיה. צואנה מכירה אחיות שעם הגיל לומדות לאהוב את הטקס הזה יותר מכל האחרים וניזונות ממנו כאילו היה נקטר: כי מרגע שלומדים להתעלות מעל העייפות, פלא השהייה במחיצת האל כששאר העולם ישן, הריהו מתת נדירה; מעין זכות יתר נטולת גאווה, זלילה בלי גרגרנות.
יש כמה שמסוגלות להתקרב כל כך אל האל ברגעים כאלה, עד שהן נודעות בכך שראו מלאכים מרחפים מעליהן, או במקרה אחד את דמותו של הצלוב מניף את זרועותיו מעל צלב העץ ומושיט אותן לעברן. טלטלות כאלה של הנשמה מתרחשות בתפילת אשמורת יותר מאשר בכל טקס אחר, והצעירות מפיקות מכך תועלת כשהדרמה המזדמנת של עוויתות, או אפילו התעלפויות, פותחת בפניהן את אפשרות האקסטזה. אפילו צואנה עצמה, שמעולם לא נטתה לחזיונות, חוותה רגעים של פליאה: האופן שבו דממת הלילה הופכת את הקולות למלודיים יותר, כמדומה, או האופן שבו הנשימות גורמות לנרות להבהב בחשכה ולפסלים הקשיחים ביותר להימס ולהטיל צללים נוזליים המרקדים על הקירות.
מעטים הסיכויים לנפלאות כאלה הלילה. סואורה אַניֵיזינה הזקנה יושבת וקודחת מרוב אדיקות, ראשה נטוי על צדו, דרוך כתמיד לזהות את הצליל מתוך המקהלה האנושית, אך בספסלים האחוריים סואורה איזבטה כבר ישנה ומשמיעה קולות צפצוף דומים לאלה של כלבהּ הקטן והמעופש, וכל השאר יזקפו לזכותן הישג אם רק יצליחו להתרכז בטקסט.
כדי להילחם בעייפות צואנה מזדקפת עד שכתפיה פוגעות במשענת המושב. בספסלי המקהלה של רוב המנזרים, הנזירות משעינות את גבן על עץ פשוט, ממורק משנים של חיכוך בבד. אך בסנטה קתרינה המצב שונה, כי כאן המושבים מעוטרים בפסיפס מופלא: מאות שבבי עץ בצבעים שונים, משובצים ומודבקים יחד כדי ליצור סצנות ותמונות. הספסלים ניתנו במתנה מאת פטרונית המנזר במהלך שלטונו של בּוֹרסוֹ ד’אֶסטֶה הגדול, יותר ממאה שנים קודם לכן, והשמועה אומרת שלאב ולבנו האמנים נדרשו יותר מעשרים שנים להשלים את המלאכה. כעת, כשהנזירות של סנטה קתרינה מתפללות לאלוהים, כל אחד מעמודי השדרה שלהן נשען על תמונה שונה מעירן האהובה: רחובות, גגות, ארובות וצריחים שניתנים לזיהוי מהשבב האחרון של עצי הדובדבן או האגוז המסמנים את שפות המזחים ועד לעורקי האגוז הכהים של הנהר פּוֹ. כך, אף שהן מופרדות מעיר הולדתן, פֶרארה אהובתן ממשיכה לחיות למענן.
כשדעתה של צואנה סובלת מהסחות קשות, כפי שקורה הלילה, היא משתמשת בעיטורי הפרספקטיבה הזעירים הללו כדי להתחבר חזרה למסירוּת. היא מדמיינת את הקולות צפים מעלה, ענן של צליל נוסק באולם התווך של הכנסייה, עולה ויוצא מגג הקפלה אל האוויר שבחוץ, ואז נע כעננת עשן ארוכה אל תוך העיר עצמה; מתפתל ומסתחרר בין מחסנים וכיכרות, חולף על פני קירות הקתדרלה, מרחף מעל תעלת המגן הטחובה המקיפה את הארמון של שושלת ד’אֶסטֶה, משתחל דרך החלונות ופולט הדים ערבים סביב החדרים העצומים, לפני שהוא חומק החוצה ושוקע אל שפת הנהר עצמו, ומשם נישא מעלה לעבר כוכבי הלילה והרקיע שמאחוריהם.
והיופי והבהירות של המחשבה הזאת מפוגגים את לאוּתה, כך שגם היא חשה עצמה נישאת, חופשייה וצומחת לעבר משהו גדול יותר, גם אם הנשגב איננו מתגשם בכנפי מלאכים מרפרפות או בחום זרועותיו של ישו המקיפות אותה בלילה.
בתא שמעבר לחצר הפנימית הטירונית הזועמת נעה בכבדות בשנתה, שרויה בתמיהה ובטירוף ובחלומות מסוממים.
אין עדיין תגובות