החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

על תומר סברון

ד"ר תומר סברון, פסיכולוג קליני, מרצה ומנחה סדנאות, נפצע במהלך שירותו הצבאי וזה כשלושים שנה הוא בכיסא גלגלים. תומר הוא בעל תואר דוקטור בנוירו־ביולוגיה ממכון ויצמן למדע ובעל תואר שני בפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת בר־אילן. תומר פנה ללימודי פסיכולוגיה במטרה לטפל ... עוד >>

לסובב את הגלגל

מאת:
הוצאה: | 2007 | 192 עמ'

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

38.00

רכשו ספר זה:

"…בעפולה עילית נכנסנו, אני ושותפיי לדרך, לבסיס צבאי כלשהו, על מנת ליצור קשר עם בסיס-האם שלי, כדי לדווח על מיקומי ולקבל מידע באשר למיקום הטנקים. נאמר לי כי הטנקים אכן המשיכו בדרכם, ושהכול בסדר. שמח ומלא מרץ מחודש חזרתי לג'יפ להמשיך בדרכנו. לא ידעתי ולא חשתי אפילו לא אפס-קצה של תחושה כלשהי, שזאת תהיה הפעם האחרונה שאעמוד על רגליי באופן טבעי, שאהלך וארגיש את הקרקע מתחת לרגליי. אלה הם דברים שבדרך כלל, ביום-יום, איננו שמים לב אליהם כלל. אנו עושים אותם באופן אוטומטי, מבלי לחוש את הפלא שבהם, מבלי להרהר לרגע איך יהיו החיים שלנו בלעדיהם.

התנעתי ויצאנו מהבסיס להמשיך בדרכנו אל היעד, יעד אליו לא הגעתי לעולם."

 

תומר סברון פורש בפני הקורא יריעה מרתקת של סיפור-חיים באופן חי וקולח.. סיפור של פציעה בעת שירותו הצבאי שהובילה לשיתוק והתמודדות בלתי-פוסקת במאבק על איכות חיים תקינה עד כמה שניתן בתוך כיסא הגלגלים, זאת מתוך אופטימיות ותקווה ותוך התחזקות מהקשיים.

ספר מרגש שמעצים את הקורא וממחיש בפניו בדוגמאות חיות את הקשר החזק וההדוק בין הגוף לנפש במסע החיים.

מקט: 4-682-40
לאתר הספר הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה

 

כתיבת ספר זה החלה מתוך מוטיבציה לספר את סיפור הפציעה שלי וההתמודדות עם השיתוק והאובדן הקשה, מתוך תקווה שהדבר יוכל לסייע לאחרים שנאלצים לעבור מסלול התמודדות דומה. ואולם, ככל שהכתיבה נמשכה וחדרה לרבדים עמוקים של הזיכרון, החוויה והרגש הקשורים לפציעה, הכתיבה עצמה הפכה להיות חשובה ובעלת משמעות עבורי. הכתיבה הפכה להיות חלק מתהליך העיבוד של האובדן הנוראי הזה וחלק מתהליך האבל והקבלה של מצבי הפיזי החדש־ישן. זה היה תהליך מדהים, לאור העובדה שהתחלתי את הכתיבה יותר מעשור וחצי לאחר הפציעה עצמה.

תוך כדי כתיבת הספר עלה בי הרבה כאב הקשור לפציעה ולתוצאותיה. את הכאב הזה שמתי במילים, על הנייר. היה בכך גם עניין של התנקות והוצאה של כל אותו כאב, אך זה היה גם תהליך כואב בפני עצמו. לפעמים ישבתי (כאילו אני לא יושב כל הזמן…) לקרוא את מה שכתבתי עד כה – גם מתוך איזשהו דחף וצורך פנימי לקרוא שוב, וגם כדי להיזכר מה כתבתי ובניסיון להעלות מתוכי חומר וזיכרונות נוספים – ותוך כדי הקריאה עלו דמעות בעיניי, מבלי שהתכוונתי או רציתי. עצם קריאת הכתוב, נגעה אצלי, ככל הנראה, במקומות כה כואבים, שהדמעות כמו זרמו מעצמן. הייתי קורא ובוכה, קורא ודומע.

שחזור הפציעה ותהליך ההתמודדות רב־הפנים והממדים – נמשך כמה שנים. זה בא בגלים, בתקופות. היו תקופות שהכתיבה כמו יצאה וזרמה מתוכי וזיכרונות, מחשבות ותחושות עלו בי בזה אחר זה כאילו מחוברים בחוט בלתי־נראה. היו תקופות של יובש, שכלום לא עלה בי, כמו מעיין שייבש. השתדלתי לזרום עם זה, לזרום עם איך שהדברים יוצאים מתוכי, עם הקצב בו הזיכרונות והחוויות עולים וצפים בי. השתדלתי שלא להילחם בכך, שלא לאלץ את הכתיבה. לא תמיד זה היה קל. היו פעמים לאורך תקופה ארוכה שלא נגעתי בסיפור ונראה היה שהעניין גווע ומתפוגג. אולם החזקתי באמונה שהמעיין ישוב לנבוע כשהזמן יתאים, כאשר הדברים יבשילו בתוכי. ואכן, כך היה.

כשכתבתי על הפציעה ועל השיתוק, עם כל המשתמע מכך ועל ההתמודדות שלי מול גופי הפגוע, ניסיתי להביא את הדברים כהווייתם, באופן חי ומוחשי. השתדלתי להביא את הפרטים, את מחשבותיי ותחושותיי השונות, באופן מדויק ומפורט וללא צנזורה, עד כמה שיכולתי. כלומר, תיארתי בצורה מפורטת גם דברים שאינם בהכרח יפים או נעימים… ואולם, היה לי חשוב לנסות להעביר את ההתמודדות באופן מלא על כל פניה וגווניה. לא כתבתי על הכול. יש עוד דברים רבים הקשורים לחיים עם גוף משותק־למחצה, שיכולתי לספר עליהם, אך בחרתי להסתפק במה שנמצא כבר בספר. חלק מהדברים לא נראו לי משמעותיים מספיק וחשתי שרק ייצרו עומס מיותר. על דברים אחרים בחרתי שלא לכתוב מסיבות אישיות והיו, מן הסתם, גם דברים שלא חשבתי עליהם – אם בגלל שפרחו מזיכרוני ואם כיוון שהפכו לחלק אינטגרלי מחיי, ועבורי אין בהם שום ייחוד או עניין.

הדרך שאני מתווה בספר זה אינה דרך קלה. נהפוך הוא. זוהי דרך קשה של מאמץ ועבודה מתמשכים, הדורשת התמדה וסבלנות רבה. אולם היא לא רק קשה ומאמצת. יש בה גם הרבה שמחה וסיפוק וחיים. למעשה, אני מאמין שכוח החיים הוא זה שנותן את הכוח להתמיד ולעמוד בקשיים ובתסכולים. והחיות הזו פועמת בי ומפעימה אותי והופכת את החיים למלאים בתחושות, בריגושים, בצבעים ובטעמים באינסוף גוונים. וזה מה שנותן את הכוח להמשיך הלאה, שכן אלמלא אותה חיות, הדרך הזו וכל המאמצים האלה, היו הופכים לריקים מתוכן וממשמעות.

עבורי זו דרך של לקיחת אחריות על חיינו ונטילת המושכות מידי זרמים שונים סביבנו המאיימים לסחוף אותנו למחוזות אליהם לא רצינו להגיע, ומידי השגרה היומיומית שעלולה להאפיר את חיינו ולהרדים אותנו בעודנו בחיים. מובן שלא יכולה להיות לנו שליטה מלאה על חיינו ועל הקורה לנו, אולם יש בידינו ובכוחנו לעשות המון בכדי להטות את חיינו למחוז חפצינו ובכדי למנוע סחיפה והידרדרות של גופנו ונפשנו.

חשוב לי לומר כי זוהי הדרך שלי. ברור לי שלכל אחד ואחת הדרך המתאימה לו ולה. אין בדבריי משום הטפה או ביקורת על דרכם של אחרים. לכל אחד החבילה שלו, שאותה הוא סוחב ולכל אחד היכולות והרצונות והדעות שלו. אינני בא לומר שדרך זו הנה טובה יותר מכל דרך אחרת. המתואר כאן מייצג את דרכי ואמונתי, ותו לא.

דרך החיים שאני מביא כאן היא גם דרך של לימוד והתפתחות אינסופיים, הנמשכים כל עוד החיים נמשכים. זוהי דרך של הקשבה פנימה, הקשבה לתחושות השונות העולות מחלקי הגוף השונים ולרגשות ולקולות העולים בנו. לדעתי, ללא הקשבה קבועה ומתמשכת שכזו, קיים סיכון שנאבד את הקשר עם עצמנו, עם גופנו ונפשנו. אם נלמד להאזין ולהקשיב לגוף ולנפש שלנו, אנו עשויים לגלות שאנחנו הננו המורים והמרפאים הטובים ביותר עבורנו. רק אז נדע מה טוב ונכון עבורנו ומה לא. נדע זאת טוב מכל אחד אחר.

בה במידה, חשוב שנהיה קשובים לעולם שסביבנו. גם ממנו אנו יכולים ללמוד ולהיות מופרים בלי סוף. לאורך השנים, מאז הפציעה, היו לי מספר רב של מורים ומדריכים. עם חלקם נפגשתי, אם באופן אקראי ואם באופן מכוון על־ידי. עם אחדים התראיתי לאורך תקופה ארוכה, ואילו עם אחרים קיימתי מפגשים בודדים, כמו כוכבים שמאירים את הדרך לרגע. חלקם ידעו שאני רואה בהם מדריך וחלקם לא שיערו זאת. עם מדריכים אחרים שלי מעולם לא נפגשתי, ואני שאבתי מהם הכוונה והארה דרך קריאה של כתביהם או על אודותיהם. אני מעריך ואוהב כל אחד ואחת ממדריכים אלה שלי. כל אחד מהם תרם משהו לדרך שלי ולמקום בו אני נמצא כיום. חפשו לכם את המדריכים שלכם והיו ערים לאלה הנקרים בדרככם.

אני תקווה שהספר הזה אף הוא, יתרום לכם השראה ויסייע לכם בדרככם, תהיה אשר תהיה.

באהבה,

תומר סברון

2007

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.