החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

המבט השני

מאת:
מצרפתית: דינה ברכה | הוצאה: | 2008 | 199 עמ'
קטגוריות: במבצע, עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"אני כותב על אודות איש ומבקש להתחקות אחר הלך מחשבתו… אני מביט בו כשהוא מטפס במעלה ההר בחבל ארץ לא נודעת. זהו נוסע. ייתכן שנטש מולדת שהתנכרה לו, אפשר שמאס באפרוריות חייו, או אולי קץ פשוט בשיעמום שאפף אותו. אין זה משנה באיזו תקופה אני פוגש בו – הנוסע שלי הוא בן כל זמן." לפנינו אוסף מסות מרתק ורחב יריעה. הנוסע אותו מלווה סוּבְּלֶן אינו דמות אחת, אך קיים קו מנחה העובר כחוט השני בין כל שנים-עשר הנוסעים: תשוקה להכיר את ה"אחר", הברבארי, השונה. לגיבורי המסעות תכונות משותפות נוספות: כולם אנשי ספר מלומדים המעלים על הכתב, בכישרון רב, את רשמיהם; הם אינם חוששים מתגובת סביבתם לאהדתם כלפי מושאי כתיבתם, חסרי התרבות לכאורה; ומרביתם הם אנשי מעלה: "אני מדבר על אודות איש חזק שאֶאֱצֹל עליו ביטחון עצמי ואמונות מוצקות. הביטחון הזה נאצל עליו משום שאין הוא חושש מפני בני העם הנגלֶה לו. אין לו ספק ביכולתו להכניעם אם רק יעלה מלפניו הרצון," כדברי סובלן. הסופר ודמויותיו נוטלים לעצמם חירות בהגדרת הברבארים: הם יכולים להיות אינדיאנים אוכלי אדם בעולם החדש – אותם בוחן מונטֵן מקרוב; הנוצרים המשונים ועריהם בעיניו של אִבְּן גֻ'בַּיְּר, מוסלמי אדוק הנמצא בדרכו למילוי מצוות החאג' במכה; או הדָרָרִים, שוכני החולות של אראקיס, היא חולית, הזוכים לביקורו של בנו של הברון, פּוֹל, שהופך למנהיגם, וכל זאת בספרו של פרנק הרברט. ספרו של סובלן, מרתק ומאלף, מוביל אותנו דרך יותר מאלפיים וחמש-מאות שנות מסע והכרת ה"אחר", שתמיד יֵראה שונה ומוזר, ברבארי בעיני "אנשי התרבות", אך לעולם יזכה להתייחסות אוהדת מן הנוסע הבלתי נלאה שלנו.

מקט: 4-249-1915
מסת"ב: 9789654077200
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירת הספר באתר סימניה

 הורד דוגמה חינם לאייבוקס     הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק רביעי – על מרכבות ועל קניבלים: ספינות צרפתיות ופורטוגליות נהגו לפקוד את חופי ברזיל מאז ראשית המאה ה-16, ואולי אף קודם לכן. אוצרות "העולם החדש" קוטלגו בשיטות דומות לשיטות שהיו נהוגות באפריקה. לאחר שנכרתה ברית עם שבט מקומי, היו מפקידים בראשו מלח, או ברוב המקרים – שוליית מלחים. הלה היה צריך ללמוד את שפת המקומיים; לסגל לעצמו את מנהגיהם; לערוך רשימות של הסחורות שניתן לסחור בן – ובמיוחד עץ ברזיל, שהיה מבוקש הודות לצבע האדמדם שניתן להפיק ממנו; ובמידת האפשר גם לאגור מלאי בציפייה לשוב עמיתיו, כעבור שנתיים או שלוש.

אלה שהצליחו לשרוד, היו בקיאים לעילא באורח החיים של האינדיאנים תושבי החוף. דיווחיהם היו בעלי ערך רב לבעלי הספינות, ואלה דאגו שיישארו חסויים כדי שלא לעורר את חשקם של המתחרים. אלא שהפורטוגלים החזיקו בברזיל זכויות שהוענקו להם מידי האפיפיור ולא היו עליהן עוררין. פורטוגל הייתה גם בעלת בריתו של מלך צרפת: בשנת 1547 אסר אנרי השני על הסוחרים הצרפתים – שהיו בעיקר בני הערים דייפּ ורוּאַן – לסחור בברזיל. סוחרי רוּאַן קיוו לשכנע את השליט לחזור בו מהחלטתו, שהיוותה לדידם אסון, אירחו אותו בעירם שלוש שנים מאוחר יותר וקידמו את פניו בחגיגה ברזילאית שבמהלכה אינדיאנים אותנטיים – ולא מעט חובלים בתחפושת – חיקו ושִחזרו ריקודים, משחקים וקרבות.

מהלך מתוקשר זה נשא פירות והגזֵרה בוטלה. הסוחרים, המעודדים מהצלחתם, המשיכו במדיניות זו של יצירת דימוי חיובי לברזיל – דימוי ששירת את מטרותיהם. הם "ייבאו" מספר גדול של אינדיאנים, לעתים אף את ראשי השבט עצמו או את בניהם, הציגו אותם לראווה ואפילו הביאום עד חצר המלך. כמה מהאינדיאנים אפילו נישאו והעמידו צאצאים בצרפת.

הדעה האוהדת שעיצבו הסוחרים הגדולים ביחס לאינדיאנים של אמריקה התפשטה בקרב קהל שהיה נכון כל כולו לקבלה, שכן זו עלתה בקנה אחד עם הציפייה לבואו של תור זהב חדש. בסוף המאה ה-15, כשרק יודעי דבר מעטים האמינו בקיומו של עולם חדש, רווחה תקווה משיחית (שמקורה באיטליה) בנוסח ארקדיה, שתוארה בידי משוררי העת העתיקה כמקום שבו הכול חיים חיי פשטות ואושר.

יבשת אפריקה על מסתריה הייתה מוכרת זה מאות בשנים, ולא שם ניסו לחפש אחר מקסמי ארקדיה. אולם הגילוי המפתיע של אמריקה היווה מצע פורה להתפתחות האשליה שרבים עתידים להיות שותפים לה. מוקדם למדי, כבר בתחילת המאה ה-16, בחיבורו של האיטלקי פייטרוֹ מרטירֶה על אודות העולם החדש (De Orbe Novo) משנת 1511, ששאב את השראתו הן מסיפוריו של קולומבוס והן מאגדות האבירים, יצר המחבר זיקה בין תור הזהב לבין אמריקה.

במחצית המאה השש-עשרה הצטיירו אפוא שני דימויים של הברזילאי, שניהם חיוביים: האחד נוצר בידי הסוחרים והשני הועלה מן הנשייה של העת העתיקה בידי אינטלקטואלים.

השלטון הצרפתי, שהתעמולה הכפולה ערערה את שלוותו, ארגן משלחת רשמית, וזו התיישבה החל משנת 1555 במפרץ ריו דה-ז'נרו. ראש המשלחת, וִילְגַנְיוֹן (Villegaignon), היה פחות או יותר קתולי, ואילו רוב חברי המשלחת היו פרוטסטנטים, כך שכמה וכמה שנים עברו עליהם במריבות, עד שבאו הפורטוגלים ודחקו את רגליהם.

אחד המתיישבים הללו פרסם עם שובו לצרפת את סיפור מסעו. שמו היה תֵבֶה (Thevet): נזיר פרנציסקני פיקח ובעל לשון רהוטה, מצוי בתככי החצר, אדם שהיה אמור להעביר את שארית חייו על זרי דפנה. אך כגאוגרף היה עלוב למדי: ספרו משנת 1588, מוזרויותיה של צרפת האנטרקטית (Singularités de la France antarctique), היה גיבוב של קביעות תמוהות. אף על פי כן הוא נחל הצלחה ניכרת בקרב הקהל הרחב, שהתמוגג כשראה לראשונה בחייו את האיורים המתארים את הפראים. מהם הוא למד כי אנשי העולם החדש כלל לא היו שעירים כאותם ברבארים רחוקים שתוארו בידי אנשי העת העתיקה!

ובכל זאת היו אלה יצורים נבערים מדעת, מהירי חימה, ובנוסף על כך חדורי רוח קרב. תֵבֶה הסביר זאת כך: "חיים הם ללא אמונה, ללא חוק וסדר, ללא דת וללא קורטוב של דרך ארץ, כחיות חסרות תבונה, ממש כפי שהטבע בראן." הנזיר ממשיך בהסבריו ומזכיר לנו כי מרגע שנתגלה, יועד האינדיאני להיות מומר לדת הנוצרית ה"מתַרבתת": "אולי יחושו כה נרדפים בידי הנוצרים, עד כי אט אט ישילו מעליהם את המראה החייתי ויעטו ארשת תרבותית יותר, אנושית יותר."

בכך מתמצית צורת החשיבה של תֵבֶה, אם אכן אפשר להגדיר אותה כחשיבה: האינדיאני הוא פרא אדם שיש לתרבת. עם זאת, התחריטים היפים שהסופר עיטר בהם את ספרו, סותרים את הטענה הזו כשהם מציגים בני אדם שמבנה גופם הרמוני ואין בו מאומה מן המפלצתיות והגסות. העובדה שמאיירי ספרו של תֵבֶה עיצבו את דמותו של הברבארי על פי דגמים מן העת העתיקה, אינה מעלה ואינה מורידה. יותר מהטקסט עצמו, היו אלה התמונות שמילאו תפקיד מכריע ביצירת דעת קהל אוהדת, לרוב, כלפי הפנים החדשות.

תֵבֶה, שהפך להיות המומחה של המלך לענייני קוסמוגרפיה, דאג תמיד לטפח את המוניטין שלו ונהג להתרועע עם משוררי הפְּלֵיָאדָה וכמה מהם אף הקדישו לו שירי תהילה שחיברו. אחד מקבוצת משוררים זו, אֶטיֵין ז'וֹדֵל, שהתרשם מחיי הטבע של האינדיאנים, ניצל אותם להפנות את חצי ביקורתו כנגד הגינונים המלאכותיים שסיגלו לעצמם בני תקופתו ומי שחיו בסביבתו:

ברבארים אלה מתהלכים עירומים כליל

ואנו, אנו מתהלכים זרים וחסרי-פנים

משוחים בצבעים, עוטי מסכות. עַם זר זה

אינו נמנה עם שורות המאמינים

אנו, לאנשינו-אנו אנו בזים:

אנו נאלמים, מוכרים את עצמנו, מסווים ומכסים

האינדיאני, וליתר דיוק, הדימוי של האינדיאני, מקבל כאן תפקיד חדש: הוא הופך מושא בר השוואה עם החברה האירופית. תפקיד זה מתפתח ומשתכלל במהלך המאות הבאות, והוא תקף עדיין בימינו אנו.

עמדתו של רוֹנְסָר שונה במקצת מזו של ז'וֹדֵל. רונסר, שקשריו עם תֵבֶה היו רופפים יותר, מתקומם כנגד השאיפות הקולוניאליות של וִילְגַנְיוֹן ומבקר אותן בחריפות ביצירתו "כנגד העושר" (Discours contre la Fortune) משנת 1559. עם זאת הוא מקדיש אותה לאחיו של אדמירל קוֹלִינִי (Coligny), הוגה רעיון המשלחת לחופי ברזיל. לדידו של המשורר, האינדיאני חי את תור הזהב. אפשר להתקנא בו, אך בעיקר יש להניח לו לנפשו כדי שיוכל לשמר את הארקדיה שלו הזאת. הנצרות ושאיפותיו הטריטוריאליות של המלך יכולות מצדו ללכת ולמצוא להן מושאים אחרים להמרה ולכיבוש:

אשר לו, הנח לו לנפשו, אל תכבול אותו

בשלשלאות […]

אל תענה אותם, ואז חיש תסיג רגליך מגבולם […]

חיו, רבותיי בני המזל, בלי כאב ובלי דאגה;

חיו בחדווה, כך רוצה הייתי אני לחיות.

גם אם לא נייחס חשיבות רבה מדי לדברי התוכחה של משורר, שלא אחת היה שרוי בדיכאון ולא חש בנוח בתקופתו, וגם אם ברזיל עודנה מהווה את מקור ההשראה לאוטופיה שלו איי האושר (Isles Fortunées), ניתן עדיין לראות בשירתו את הטקסט האנטי-קולוניאליסטי הראשון בספרות הצרפתית.

יש להבליט הרבה יותר את סיפורו של זַ'אן דֶה לֵרִי (Léry), קַלויניסט שהתלווה אל וילגניון ושהה באזור ריוֹ כמעט שלוש שנים. את ספרו קורות מסע אל ארץ ברזיל (Histoire d'un voyage fait en la terre du Brésil), פרסם לֵרִי רק עשרים שנה לאחר שובו, ב-1578, והוא ללא ספק נכתב מתוך רוגז על ההצלחה שנחלו דברי ההבל של תֵבֶה. הוא עצמו היה חוקר מצוין המישיר מבט חד וחודר אל עולם הטבע ויושביו. האנתרופולוג קלוד לוי-סטרוס מכנה את ספרו של לֵרִי "התנ"ך של האתנולוגים", אך יותר מכך נוגעות ללבנו האבחנות הדקות שהוא מעלה בנתחו את קשיי ההידברות בין התרבויות.

ניקח לדוגמה את הדילמה המאוד כואבת שלֵרִי, כמו כל נוצרי אחר המגיע לארץ של עובדי אלילים, ניצב בפניה. הוא סבור כי אושרו של האינדיאני נובע מאורח חייו הפשוט. אורח החיים והסדר החברתי האלה מובילים אותו אל האושר בביטחה רבה יותר מאורחותינו וסדרינו אנו. אם נשנה דבר מה בחייו של האינדיאני, נסכן בהכרח את אושרו בעולם זה. כך סבר רוֹנסָר, אך לֵרִי הוא נוצרי מומר, וככזה מוטלת עליו החובה להטיף לנצרות ולעשות לה נפשות. חובה נעלה זו אמורה לדכא כל רגש, להקדים תמיד כל הנאה גשמית ואף לשבש את השכל הישר. לכן היא גם מעוררת שאט-נפש באדם הרגיש ובעל הלב.

תחושה כזו מתעוררת בנו כאשר ההוגנוטי דן בעירומן של הנשים האינדיאניות. עוד מימי קולומבוס העירום מסעיר את נפשם ושובה את לבם של כל כותבי ההיסטוריה. אך יש בו בעירום גם פיתוי לדבר עברה, ועל כן, סבור לֵרִי, יש לאסור אותו. ועם זאת, "אני מוסיף וטוען שהחיקויים הזולים שנשׁים מצד זה של המתרס (הכוונה לנשות המערב) עוטות עליהן בצורה מוגזמת – תכשיטים, איפור כבד, פאות נוכריות, סלסולי שׂיער ושאר זוטות – גרועים לאין ערוך מן העירום הרווח אצל הנשים האינדיאניות, והללו עולות עליהן ביופיין הטבעי."

אי אפשר שלא לחוש אהדה כלפי לֵרִי כשלעת זִקנה הוא ממלמל: "צר לי לעתים על כי אינני חי בין הפראים…"

מונטן, הכותב מעט אחריו, מתייחס גם הוא לשאלת הפראים. אין בו השכנוע הנחרץ שאִפיין את הרודוטוס או גבהות-העין של טאקיטוס, אף לא הקנאוּת של אִבְּן גֻ'בַּיְר. הענווה היא המעלה שהוא מוקיר, הספק הוא כלי עבודתו ויחסו ל"קניבלים" הוא יחס של אהדה ושל רצון טוב. "על הקניבלים" הוא שמה של מסה שהוא מקדיש להם, למרות שכבר באחד החיבורים הקודמים שלו – "דברים בזכות רֶמוֹן סֶבּוֹן" (Apologie de Raymond Sebond), הוא כותב על אודות האינדיאנים. מאוחר יותר הוא דן בהם גם במסה בשם "על המרכבות" (Des coches).

מונטן נחשב לאבי המיתוס של הפרא האציל, והמסות שלו תרמו למעשה תרומה חשובה להפצתו של המיתוס ברבים. אך הרעיון נולד עוד לפניו. למן המפגש הראשון של קולומבוס עם תושבי האי הראשון שפקד, כמעט הכול מייחסים לאינדיאנים חיי שפע ושלווה. אורח חיים זה תואם את התפישות שהיו מקובלות בעת ההיא, ועל כן קל יותר לגייס משקיעים למשלחות חדשות שפניהן מוּעדות אל העולם החדש. מונטן מודע לכך, הוא הרי קרא את כתביהם של לֵרִי ושל מרבית קודמיו, אך תרומתו היא בתפקיד החדש שהוא מועיד לאינדיאני, תפקיד החושף פגמיה של החברה האירופית.

מונטן בקי בנושא. בְּרוּאַן הוא פגש כנראה שלושה אינדיאנים שהוצגו בפני המלך הצעיר דאז, שרל התשיעי. המלך הציג להם שאלות ומונטן הסכית לתשובותיהם ובעצמו אף הצליח להחליף כמה מילים עם מנהיגם, לא לפני שקצפו יצא על טיפשותו וחוסר כישרונו של המתורגמן שלו. בְּבּוֹרדוֹ הוא תִחקר מלחים וסוחרים שהכירו את חופי ברזיל. אך המקור הטוב ביותר שלו הוא אדם שחי שם עשר או שתים-עשרה שנים. ייתכן שהאיש ליווה את וִילְגַנְיוֹן במסעו לשם ב-1555, ואולי חי בקרב האינדיאנים כשליחו של סוחר צרפתי. בטירתו של מונטן, על כל פנים, הוא פשוט אחד המשרתים.

הפילוסוף בוחן אפוא את אנשי העולם החדש על פי מידע שהוא מקבל ממקור ראשון, וכמנהגו בניתוח תופעות ורעיונות, הוא מנסה גם הפעם לטפל בנושא בלי משפט קדום. הוא מציין כי אינו משתומם על עורם החלק למשעי; על מנהגם לאכול את בשר אויביהם; על העובדה שהם מתהלכים עירומים; ואף לא על היותם עובדי אלילים. לדעתו, מושג הפראיות כשלעצמו הוא מושג יחסי: "ראיתי פעם אנשים שהגיעו מארצות נֵכר בדרך הים. מי מאתנו לא חשב שהם פראים או נבערים מדעת רק משום ששפתם הייתה זרה לנו לחלוטין, או צורתם ולבושם היו, ככלות הכול, שונים כל כך משלנו?"

הפִּראיות אף היא מושג סובייקטיבי: "על פי הדיווחים שהגיעו אלי מסיק אני כי אין באומה זו לא מן הברבאריות ולא מן הפראיות, אלא שכל אחד מאתנו מכנה ברבאריות כל מה שאינו ממנהגו. …הברבארים רואים בנו יצורים מופלאים בה במידה שאנו מתייחסים אליהם ככאלה, גם אם לנו יש יותר הזדמנויות." קיצורו של דבר, לכל אחד הפרא שלו.

עמדתו של מונטן היא שיש לראות באינדיאנים בני אדם, והוא אף מרחיק לכת עוד יותר ומתייחס אליהם משל היו אחיו. על כן הוא מבקש לבדוק אם אכן בני דעת הם, ועד מהרה הוא משתכנע כי אכן הם כאלה, ראשית כול בזכות הדיווחים המגיעים אליו: "מרבית תשובותיהם והאופן שבו ניהלו עמם שיג ושיח מעידים כי אין הם נופלים מאתנו לא בבהירות מחשבתם הטבעית, אף לא בכושר הבחנתם." דעתו מתחזקת עוד יותר בעקבות השיחה ברוּאַן, שבמהלכה הביע אחד הפראים, ולא בכדי, פליאה על אי השוויון והפערים החברתיים הניכרים בצרפת. אכן אינדיאנים אלה מצטיינים באבחנה דקה ובטיעונים חריפים. הם מגלים גם כישרון בשירה, והראיה לכך היא אחד משירי האהבה שהם קוראים באוזני מונטן ושמכונה בפיו שיר עגבים. אם כן אלה הם "בני אדם" לכל דבר ודבר, ומונטן שם לו למטרה לחקור את טבעם.

בטרם נמשיך הלאה, נקדים ונאמר כמה מילים על אודות האינדיאנים האלה. לפחות על פי המתואר בחיבורים "דברים בזכות רֶמוֹן סֶבּוֹן" ו"על הקניבלים", הכוונה היא למי שיישבו את חופה של רִיוֹ דֶה-זַ'נֵרוֹ. הם השתייכו לשבטים שונים, כמו טוּפִּינַמְבָּה או טַמוֹיוֹ – שכולם חלק מקבוצה אתנית גדולה יותר, הטוּפִּי. היום אנו יודעים כי מקורם של הטוּפִּי במערב ברזיל וכי לאחר דורות של נדודים דרומה, הם התיישבו באזור פרגוואי ואחר כך המשיכו בירידה עד לחוף האטלנטי. במאה שקדמה להגעת האירופים, תפסו שבטי הטוּפִּי אט אט את כל רצועת החוף של ברזיל, תוך שהם דוחקים את רגליה של קבוצה אתנית אחרת, גֶה, שישבה שם קודם.

הטוּפִּי היו מיסטיקנים שעסקו בחיים שלאחר המוות, ולוחמים מפילי חתת. שבטיהם נלחמו זה בזה למרות קשרי הדם ביניהם. הכובשים השתמשו בהם במבצעי הכיבוש שלהם על תקן כוחות סיוע יעילים ואכזריים. מונטן, מכל מקום, התקשה מאוד לישב את הסתירה בין האנשים רודפי השלום שהוא ראה בהם לבין האויבים הרבים שתמיד סבבו אותם.

ובאשר להיותם אוכלי אדם, מונטן משתדל מאוד להסביר את התופעה, אם לא להצדיק אותה. הקניבליות הייתה, לשיטתו, הרבה פחות נפוצה משתיארו אותה ההיסטוריונים. אכילת בשר אדם, טוען מונטן, היא טקס מיסטי שבו מיוחסות לאדם תכונות האויב. תפישה זו, יותר משהיא מעידה על אכזריות, מעידה על האמונה בהישארות הנפש.

מונטן תופש את ה"קניבלים" כאנשים מאושרים. כל כך מאושרים הם, עד שדמיוננו אינו מסוגל לקלוט עד כמה: "נראה לי שהמציאות שאנו עדים לה אצל עמים אלה, לא זו בלבד שהיא עולה על כל התיאורים הציוריים שהיללו את תור הזהב וההמצאות שהציגו מצג שווא של אדם מאושר, אלא שגם התפישה שם ואפילו התאווה להגות עולות על שלנו."

הכול טוב ויפה, אך מדוע הם מאושרים? מהן הסיבות לחדווה שכזאת? הפילוסוף, שידיעותיו מתבססות על הטקסטים שקרא, מאמין כי הגורמים לכך מגוונים. הראשון שבהם הוא השפע הטבעי שהאזור מְזַמֵן לברזילאים ושמכלכל אותם ללא כל מאמץ מצדם. "הם נהנים מהעושר הטבעי שמספק את כל צורכיהם ללא כל קושי ובלי שיידרשו להשקיע עבודה כלשהי. כל שעליהם לעשות הוא להגדיל את קיבולותיהם." זהו אפוא גן עדן עלי אדמות. כמובן, דברים אלה מוגזמים ואף אינם מתקבלים על הדעת. גם אם תזונתם ובריאותם של בני הטוּפִּי במאה השש-עשרה טובות מאלה של איכר צרפתי מאזור פֵּרִיגֶה, יש להניח כי הרווחה היחסית שבני השבט נהנים ממנה אינה נופלת לידיהם בלי כל טִרחה מצדם; המַנְיוֹק לדוגמה (הוא הקַסַאוָה), מזונם העיקרי, שמונטן אף טעם ממנו – מעובד בעמל רב. הציד אף הוא כרוך תמיד בסכנות, והאויבים, למרות דברי הפילוסוף, מצויים תמיד בסביבה.

השפע הטבעי אינו אלא תנאי הכרחי יחיד לאושרו של הפרא. מונטן מבחין בעוד כמה תנאים הנראים לו מספיקים. החשוב מביניהם הוא הפשטות:

מספרים לנו כי גורם התמותה היחידי אצל הברזילאים האלה הוא הזיקנה ומייחסים זאת לרוגע ולשלווה שהם מקרינים כלפי חוץ, ואילו אני מייחס זאת יותר לפנימיותם, לשלוות הנפש שלהם, ששום מחשבה זדונית, תאווה או עיסוק מוגיע או לא נעים אינם מפריעים אותה, וחייהם עוברים עליהם בפשטות ובתמימות מעוררי התפעלות, בלי דעת קרוא וכתוב, בלי חוקים, בלי מלך, בלי דת, תהיה זו אשר תהיה.

אם כן יש כנראה במה שאפשר לכנות "ציוויליזציה" איזו מורכבות הפוגמת באושר שמשפיע הטבע. מורכבות זו אינה תורמת לנו מאומה. הציוויליזציה מעניקה לנו פחות אושר משמעניקה הפשטות לפרא. "חייהם של עמים שאין להם שופטים וחוקים מתנהלים בדרך מתוקננת ולגיטימית יותר מחיינו אנו."

הנחה זו שהאינדיאנים חיו בכפריהם שבאמריקה בפשטות וללא חוקים, עשויה להפתיע במיוחד היום, כשמומחים מתחילים להתיר את סבך האיסורים ששלטו בחייהם של האינדיאנים, להבין את רשת קשרי הדם ביניהם ולחשוף את אופן התקדשותם של דרכים ונחלות. דומה כי הנחה זו, בניגוד להשערה הקושרת בין שפע לאושר, נשענת על כרעי תרנגולת. אחרי הכול גם הנשאלים שהפילוסוף חקר מכירים היטב את הנתונים האלה, ונשאלת השאלה מדוע אפוא ייחס מונטן לאינדיאנים אושר צרוף. בכך, על כל פנים, הוא עשה להם שירות דוב. הדימוי של בני אדם עצלים ומדושנים אוּמץ עד מהרה בידי הכובשים שהגיעו מחצי האי האיברי, ומכאן קצרה הדרך לתפישה כי על הנרפוּת האינדיאנית ניתן להתגבר רק בעזרת שוט ושלשלאות.

מונטן עצמו סבור באמת ובתמים כי החברה, על כל מוסדותיה, מזיקה לאושרו של האדם. שמועות שהגיעו לאוזניו על אודות עם פשוט ועשיר מנוצלות על ידו, כמעט בלי לבדוק את אמִתותן, כדי לנגח את חוליי תקופתו, והוא מצטט אימרה חביבה עליו מקֹהלת: "מוסיף דעת מוסיף מכאוב". אל לנו לראות בדבריו של מונטן ביקורת חברתית. הפילוסוף הספון בין ספריו אינו מבקש להניע את אמות הסִפים ולחולל מהפכות. כל מבוקשו הוא להבין לנפש האדם.

ביקורתו נעשית נוקבת הרבה יותר כעבור כמה שנים, כשהוא כותב את המסה "על המרכבות". זה עתה הוא סיים לקרוא את חיבורו של לוֹפֵּס דֶה גוֹמָרָה היסטוריה כללית של היבשות האינדיות (Historia general de las Indias), שתורגם לצרפתית בשנת 1584, והתחוור לו כי זוועות התרחשו בעת כיבוש מכסיקו ופרו. לא עוד שבטים מפה ומשם שנפגעו קלות מידי מלחים מדייפּ או בידי קלויניסטים מגנוּאה. הוא מגלה כי עמים שלמים נטבחו בידי מאפיונרים ספרדים צמאי דם ורודפי בצע, והזעם שוטף אותו; הלהט שבו הגן על האדם ועל הצד האנושי שבו הופך עד מהרה לנאצות ולחרפות כנגד הפושעים – לא רק כנגד הספרדים, כי אם נגד הנצרות כולה הנושאת באחריות למעשי הזוועה.

ראשית לכול מונטן מביע צער וחמלה על אלה שפשטותם המיטה עליהם את אובדנם: "ובאשר לדבקות, לציות לחוקים, לטוב הלב, לנדיבות, לחופש הרוח, לנאמנות ולגילוי הלב – הם עלו עלינו אלף מונים ועדיפותם זו היא שהביאה עליהם אסון. הם גם מכרו את עצמם לאחרים וגם בגדו בעצמם."

לאחר מכן נושא הפילוסוף קינה על הגזע שהושמד: "ערים רבות כל כך נמחו מעל פני האדמה, עמים כה רבים הוכחדו, מיליוני אנשים נטבחו והחלק היפה והשופע בעולם נהרס רק למען הסחר בפנינים ובתבלין הפלפל! איזה ניצחון טכני…"

מונטן גילה עניין בכל דבר שעודד חשיבה, וכרבים מבני תקופתו גם הוא האמין בתור הזהב שנגוז וקיווה לשובם של ימי אַרקַדיָה. לכן לא היה לו כל קושי לקבל את הדימוי שהיה נפוץ אז, של פרא אמריקאי אציל, פשוט ועל כן גם מאושר. בעקבות לֵרִי גם הוא השתמש בדימוי זה כדי למתוח ביקורת על כמה מן המִשגים של תקופתו, והיה אחד הראשונים שהוקיעו בחרון-אף את שיעבודם של העמים הכבושים. ביקורתו לא הרחיקה מעבר לכך והוא לא פיתח והרחיב את אבחנותיו לכדי לקחים מדיניים.

אך בזכות יוקרתו של מונטן והחשיפה שיצירתו זכתה לה, נפוצה בכל אירופה הידיעה כי אצולה שלבשה צורה חדשה נתגלתה באמריקה. מן הידיעה הזו נולד עד מהרה גם הרעיון שאפשר להשתמש ב"אציל" החדש למטרות גינוי. הרעיון מופיע, למשל, בלונדון ביצירה בדיונית בשם אוֹרוּנוֹקוֹ (Oroonoko) משנת 1688. הסופרת אַפְרָה בֵּין (Aphra Behn) הייתה כנראה האישה הראשונה שכתבה בשפה האנגלית, והיום היא זוכה להערכה רבה בקרב פמיניסטיות מהאקדמיה. חדורת רוח קרב, היא הייתה גם הראשונה שניצלה את הפרא כליל-השלמות כדי לתקוף בחריפות את הדת הנוצרית. יתרה מזו, היא מעלה אל קַדמת הבמה "פרא אציל" שמוצאו באפריקה – מעשה נדיר ביותר בספרות דאז.

שבעים שנים מאוחר יותר, ב-1758, כתב ג'ון קְלֵלַנְד (Cleland) את טוֹמְבּוֿשִיקִי או הפרא האמריקאי (Tombo-chiqui or the American savage) ככתב אישום כנגד הדיכוי המיני. הסופר גילה כבר בעבר כמה כישורים בנושא זה: הוא היה המחבר של פאני היל: זיכרונותיה של אשת תענוגות.

ז'ן-ז'ק רוסו הוא כמובן מי שבסופו של דבר יכונן את השימוש במיתוס "הפרא האציל" למטרות פוליטיות, בחיבורו משנת 1755 "על מקור אי השוויון בין בני האדם" (Discours sur l'origine et les fondements de l'inégalité parmi les hommes), המבוסס על ההנחה כי האדם במצבו הטבעי הוא אדם טוב ומאושר, ואילו החברה היא מקור כל הרע שמתגלה בו. הנחה זו, שפותחה ב"האמנה החברתית" והפכה למקודשת כמעט, הולידה שלושה זרמי מחשבה. לזרם הראשון שייכים כל מי שטוענים, בדומה לטירְגוֹ (Turgot) שכתב על כך באנציקלופדיה, כי הרכוש הוא זכות טבעית וכי לפרא האציל זכות בנתח שנפל בחלקו. תפישה זו משלה בכיפה לאורך המאה התשע-עשרה, אותה מאה בורגנית. בניגוד לכך, הזרם השני שהולך בעקבות רוסו גורס כי ההשתלטות על רכוש היא המעשה הרה-האסון הראשון שביצע האדם; מוֹרֵלִי (Morelli) ובַּבֵּף (Babeuf) יובילו מאוחר יותר את הזרם הזה בכיוון הקומוניזם. ואילו הזרם השלישי יהפוך את הפרא האציל לאדם היחיד המסוגל לפענח את צפונות הטבע ולהגן עליו. זרם זה יציג תפישה אקולוגית שבימינו רוכשת לה אוהדים רבים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המבט השני”