החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לנקות את יפו

מאת:
הוצאה: | 2014-12 | 255 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

החיים של אוֹרִי, מוזיקאי מחונן בן ארבע-עשרה לא פשוטים. הוא עובר עם הוריו לגור ביפו בתקווה לפתוח שם דף חדש. אך למרות שהבריון של השכבה מסמן אותו הוא מצליח למצוא חברה אמיצה ולגלות מושא מרגש לאהבה. מפגש מפתיע עם גולן, מתאגרף חובב בעל חוכמת רחוב, מטלטל את שגרת יומו ומשנה את חייו לנצח. גולן חברו החדש רוכש את אמונו של אורי וסוחף אותו למסע אל הצד האפל של החברה הישראלית. עד מהרה יאלץ אורי לבחור בין נאמנותו לעצמו לבין נאמנותו לגולן. לנקות את יפו הוא סיפור התבגרות של נער מוכשר, שמחפש את דרכו באיזור הדמדומים. על קו החוף של העיר, בין הישן לחדש, הוא מנסה למצוא את זהותו האמנותית והפוליטית.
ברהיטות ובלי מורא טווה שירז אפיק את סיפורה של החברה הישראלית בשנים האחרונות. בהומור ובעין חדה היא מוליכה את קוראיה למסע מרתק ומעורר מחשבה על המקום שבו אנו חיים.

שירז אפיק נולדה בתל-אביב בשנת 1974. בעלת תואר שני בפסיכולוגיה, עבדה בארץ ובחו"ל עם מכורים לסמים, ניצולי שואה, חולים כרוניים ועוד. כיום עוסקת בטיפול לצד כתיבת ביוגרפיות כסופרת צללים. נשואה באושר ואם לבן. מתגעגעת ליפו, שבה התגוררה במשך שנה מופלאה אחת

מקט: 4-99-1932
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בדיוק השבוע למדו בשיעור גיאוגרפיה על אקלים טרופי. אוקטובר כבר התקרב לקִצו אבל החורף מיאן להגיע, ואוֹרי מחה את המצח בגב ידו בפעם המי־יודע־כמה, וחשב שאם כבר להזיע כמו בהמה בחולצת הפוליאסטר האיומה הזו, כבר עדיף להיות בקוּאָלָה לוּמְפּוּר או בפָּלֶמְבַּנְג, מקום שמתגלגל בהנאה על הלשון כמו ליצ'י. כל מקום שהוא לא יפו.

צלצול. אוֹרי יצא מהכיתה ומיהר אל חדר השירותים, שתמיד חסר בהם משהו. הוא נכנס לתא המרוחק ביותר, זה שנמצא בשימוש פחות מהאחרים, כך קיווה. הוא פשט את החולצה בהקלה והניח לעורו לנשום. אמא שלו אמרה לו לא לקנות פוליאסטר. מה שמתאים לאקלים הגרמני, אמרה, לא בהכרח יתאים לארץ. אבל הוא כל־כך התלהב מהחולצה, שהפציר ונדנד עד שהיא נעתרה ואבא שלו שלף את הארנק. בחזית החולצה היה הדפס של Korn, ושרווליה היו ארוכים דיים לכסות את הצלקות, שאז עוד בכלל לא התנוססו על זרועו.

כעת, בפרטיות התא הקטן, אוֹרי הרים את ידו ורחרח את בית־השחי שלו. הוא עיווה את פניו בתיעוב. ריח של מבוגר, כמו אלה שאוחזים במוט באוטובוס ומפזרים סביבם ענן צחנה. ועכשיו הריח הזה נודף ממנו. הוא הוציא חבילת מגבונים לחים מהתיק שלו וניסה כמיטב יכולתו למחות את הריח, כשצחוק כבוש גרם לו להפסיק. אוֹרי הביט סביבו, ואז הרים עיניו מעלה, לעבר מקור הצחוק. דן מצגר השקיף עליו במבט משועשע ממרומי תא השירותים הסמוך, שהיה חסר תקרה כמו שאר התאים. ביד אחת אחז טלפון סלולרי.

"למה הפסקת?" שאל. "תמשיך."

אוֹרי חש שפניו, שגם כך היו מיוזעות ולוהטות, מאדימות אף יותר. "אתה צילמת אותי?" שאל.

"אתה צילמת אותי?" חיקה אותו דן בלעג. אוֹרי שמע צחוק נוסף מהתא השני. "יש שם עוד מישהו?" שאל אוֹרי את דן, ודן אמר, "יש שם עוד מישהו?"

אוֹרי ידע שזה אחד משני השפוטים של דן — עילי שקולניק או גור אליאסי, שנמצא שם ועושה לו סולם גנבים. הוא לבש את חולצתו בבהילות, הסתבך, ותחב את ראשו לתוך אחד השרוולים לקול צחוקו של דן, שהמשיך לצלם.

"בבקשה תמחק את זה," ביקש אוֹרי, ולקולו התלוותה יבבה שרק העצימה את הבושה. תשלוט בעצמך עכשיו, חשב.

"בבקשה תמחק את זה," חיקה אותו דן, וקולו העתק מעליב בדיוקו. מעבר למחיצת התאים נשמע קול צחוק. "למה למחוק?" שאל דן. "יצאו אחלה תמונות. בעיקר זאת — " הוא הראה את הטלפון לחברו שתמך בו מלמטה, ושוב נשמע אותו צחוק מלגלג. "וגם זאת, שאתה נתקע עם הראש בשרוול, ממש חזקה. מטלטלת, כמו שאומרים. אחרי שאני אעלה אותן לפייסבוק, המנהלת בטוח תציע לי לעבור למגמת צילום."

"למה רק בפייס? תתלה גם על הלוח־מודעות," נשמע קולו של גור. "בעיני הכי יפה הראשונה, זאת שהוא מסתכל עליך כאילו הוא הולך לבכות. אתה יודע על איזה אני מדבר?"

דן מצגר הנהן בהנאה. "בטח. אותה אני מגדיל."

"בבקשה לא," אמר אוֹרי. "בבקשה, אל תעשה את זה. מה נטפלת אלי?"

"לא יודע," מצגר משך בכתפיו. "בשביל הכיף?"

אוֹרי פרץ בבכי, ומצגר המשיך לצלם אותו מתייפח, מוחה את עיניו ואפו בנייר הטואלט המחוספס. אוֹרי הביט אליו כלפי מעלה, חש כמו חיה לכודה בסרט טבע שנתונה לחסדי שוביה, ואז טיפס על האסלה, עיוור מדמעות, וניסה לחטוף את הטלפון הנייד מידו של דן. "תיזהר," אמר לו דן שנרתע לאחור, ואוֹרי שמע קול נפילה מהתא השני.

"חתיכת מזדיין," שמע את דן, שעכשיו בעט בדלת התא שלו. "נשבר לי המסך בגללך, חתיכת מטומטם אפס. זה היה מכשיר חדש. אבא שלי קנה לי. אתה חייב לי עכשיו, אתה שומע?" דן אחז בידית הדלת וניער אותה בעוצמה. אוֹרי הביט במנעול, יתד קטנה שנתחבה לתוך לולאת מתכת. הוא קיווה בכל לבו שתחזיק מעמד. "אתה שומע, חתיכת ילד כאפות סתום? אתה עכשיו מביא לי כל שבוע מאה שקל עד סוף השנה, או שאני גומר עליך. אתה מבין? כל שבוע."

אוֹרי, שהצטנף בינתיים על מושב האסלה, הנהן למקרה שמישהו שוב מתצפת עליו מלמעלה, חושש להרים מבט ולראות. "בסדר," הצליח לומר לבסוף. "סליחה." דן בעט עוד פעם אחת, חזקה, בדלת התא שלו, ואז השתרר שקט. אוֹרי המשיך לשבת, עלוב, עלוב, בתוך דמעות שהתערבבו בנזלת וקולות שבקעו מתאי השירותים האחרים, שהיו ריקים עד עכשיו ופתאום שקקו חיים. הוא חיכה לצלצול שקרא לתלמידים לחזור לכיתות, ואז ספר עד חמישים לפני שהעז לצאת מהתא. כשיצא מהשירותים החל לרוץ במסדרון למרות האיסור המפורש, חצה את חצר בית־הספר, חלף על פני עמדת השומר, והמשיך עד שהגיע אל שורת הסלעים שעל הים. שם התיישב, חש שלבו מאיים להתפוצץ מהמאמץ שלא היה מורגל בו. הוא שלח לשון ללקק את אגלי הזיעה שנצברו מעל שפתו העליונה. כמה זיפים סוררים שגולחו לאחרונה דקרו אותו. הוא המתין שנשימתו תסתדר, הוציא את הנגן מהתיק שלו והרכיב את האוזניות. פנתרה. בפעם האלף חשב עד כמה מוזיקה קלאסית ורוק כבד דומים לעתים, בדרמטיות שבהם, בתואם המופלא שבין הכלים. הוא כיוון את עוצמת הווליום לשש־עשרה, ואחר־כך העלה לשמונה־עשרה. הווליום חייב להיות בכפולות של שתיים. אף פעם לא מספר אי־זוגי.

הוא הוציא מהתיק בקבוק מים מינרליים וחיסל את תכולתו בכמה לגימות. אחר־כך הוציא כריך לחם שְׂאור שאמא שלו הכינה בשבילו ובחן את תכולתו: דבלים ממולאות אגוזי מלך על גבינת ברי ברוטב סילאן. פתק תכלכל צד את עינו בתוך השקית: "יום מתוק לילד מתוק", ועיניו צרבו לשנייה. הוא נשם עמוקות ומיקד את מבטו בגלים, המתין שיתנפצו כנגד שובר הגלים ברגע המדויק שבו מתחיל ריף הדיסטורשן האהוב עליו באוזניות. כמה עוצמה, חשב, כל הקלישאות נכונות כשמדובר במוזיקה. לפתע הרגיש נשימה חמה על עורפו. דן מצגר, הבזיקה במוחו המחשבה בזמן שכתפיו התרוממו אינסטינקטיבית להגן על עצמו והאוזניות נשמטו מאוזניו. אלא שבמקום פניו הלועגות של דן, מצא מול פניו כלבת אמסטף מריירת. אם היה לבדו, בטח היה פולט אנחת רווחה קולנית. אבל לא רחוק מהכלבה ניצב גבר צעיר ומוצק, חובש כיפה לבנה.

"יש לך בשר בתוך הסנדוויץ' הזה?" שאל אותו הגבר.

אוֹרי נד בראשו לשלילה. לבו עדיין הלם בפראות.

"כי בדרך־כלל היא משתגעת ככה רק מריח של בשר. טוב," חייך הגבר, "אולי היא סתם נדלקה עליך."

עיניו, עדיין מחייכות, נחו כעת על אלה של אוֹרי. אוֹרי חייך בחזרה.

"יש לי פה בְּרִי־דבלים," אמר. "אני יכול לתת לה לטעום, אבל לא בטוח שהיא תאהב."

"מה זה? ברית תפלים?" שאל האיש, הבעת פניו משועשעת ולא מבינה, "אללה איסתור, מה יש בסנדוויץ' הזה?" אוֹרי בצע מהפרוסה. הוא הניח לכלבה לגרוף את הגבינה בלשונה הארוכה ואחר־כך לכרסם את פרוסת הלחם עד תומה. היא המשיכה לנעוץ בו מבטים כלביים. אוֹרי ליטף את ראשה. "את לא יכולה לאכול מהתאנים," הסביר. "יש בתוכן אגוזי מלך. זה יכול לשרוט לך את הקיבה."

"תגיד לי, מה זה הגבינה הזאת?" שאל הגבר.

"בְּרִי? הייתי מציע לך לטעום גם, אבל הכלבה…" ואוֹרי פשט את ידיו לצדדים.

"עזוב, לא בשבילי הגבינות המסריחות האלה. אני, תן לי קוטג' תשע אחוז או עוד יותר טוב, פרוסה גבינה צהובה. הכי כיף, כשאתה חוזר הביתה רעב מת, לתקוע את זה בפיתה עם קטשופ ולחמם על הגז. פיצה, עאלק. תענוג."

הוא עצר לרגע לבחון את אוֹרי. "משקיענית, האמא שלך," אמר.

אוֹרי משך בכתפיו. "קצת."

"קצת? בטח מכינה לך רק סטייק פילה ברוטב שו־איסמו."

אוֹרי צחק, אפילו שהבדיחה על חשבון אמא שלו, והאיש התיישב לצִדו על הסלעים.

"נשבע לך, ילד, אני רק מקשיב לך מדבר ואני מתחיל להתגעגע לאמא שלי, עליה השלום. איזה אישה, זהב. לא תגיד היו לה חיים קלים — עלתה לארץ לבד, התחתנה בגיל חמש־עשרה עם אבא שלי והוא מִרמֵר לה את החיים טוב־טוב. מאז שאני זוכר, כל הזמן היתה רצה מסביבו. שהיתה צעירה נראתה כבר כמו אישה זקנה, עם בעיות ברגליים, ואז עם הדיאליזה — אללה איסתור. אבל מה, לכולם היתה דואגת. היתה יודעת בשכונה — זה, זה וזה גרים לבד, אין מי שיבקר אותם. אנחנו, היה לנו בשכונה הרבה ניצולי שואה עריריים, ואמא שלי, הלב שלה היה נשבר עליהם. אני הייתי הכי קטן בבית, והיא היתה תופסת אותי שאני בדרך החוצה ואומרת לי, ׳גולן, עכשיו תיקח את הסיר הזה לגיברת זאתי וזאתי, ואחרי זה תחזור תביא לחם מהמכולת לאדון ככה וככה.׳ אני אומר לה, ׳אמא, אני מתבייש ללכת אליהם,׳ אז מה היתה אומרת לי? ׳ושהם יֵלכו רעבים, זה אתה לא מתבייש?׳ הייתי הולך, יושב, מדבר איתם קצת. נשבע לך, מאז נשאר לי הקטע של לנשק לחם לפני שאני זורק. לא תראה אותי זורק חתיכה לחם אם לא צריך. ככה זה, אתה שומע אנשים רעבים, זה נדבק לך."

הבחור חייך חיוך עקמומי שחשף רווח בין שתי שיניו הקדמיות. "אין, אני חושב על אמא שלי, ישר געגועים," הוא אמר. "לפני שבע שנים היא הלכה, ועד היום מתי שאני עובר שם בשכונה, אין אפס, תמיד איזה שכן יספר לי עליה משהו שלא ידעתי, איך עזרה לו, ככה בשקט, בלי לספר לאף אחד.

"תקלוט," המשיך האיש, "לא היה לנו הרבה כסף, כן? אבא שלי גם עם הבעיות בריאות שלו, ואמא עם חמישה ילדים ברוך השם, לא יכלה לעבוד. אבל תמיד היתה מוצאת איך לתת לנו הרגשה שאנחנו מיוחדים. נגיד, היתה מכינה לנו בֶּרְקוּקְשׁ, שזה מין דייסה של מרוקאים? אז לכל ילד היתה כותבת למעלה את השם שלו בקינמון ומגישה לנו אחד־אחד. אין דברים כאלה. צדיקה. מה איתך, תגיד, יש לך אחים?"

"רק אני," אמר אוֹרי.

"רציני?"

אוֹרי הנהן. "זה לא מה שחושבים… אנשים תמיד מקנאים בי על זה שאני מקבל המון תשומת־לב. אבל לפעמים הייתי דווקא שמח לקבל קצת פחות. ככה אני מרגיש שכל רגע שאני לא נמצא ליד אמא שלי היא רק סופרת את הדקות עד שאני אחזור. כל דבר אני צריך לעשות טוב בשביל שני ילדים."

"וואלה," אמר הבחור. "לא יודע, בכל־זאת נראה לי הייתי בכיף מתחלף איתך. אצלנו היינו בת אחת ואחרי זה ארבע בנים. אני הייתי הכי קטן. שזה באסה מצד אחד, כי לאף אחד כבר אין כוח אליך. מצד שני דווקא יצא לי טוב, כי עד שהגיעו אלי, להורים שלי נגמרו השמות המבאסים. אני לא מגזים איתך: אחות שלי הגדולה זאת ימימה. אחרי זה יש את יששכר, זבולון ועקיבא. איפה יששכר ואיפה גולן, אה?" שאל. הוא העביר יד על קרקפתו המבריקה. "רק מה," אמר, "בקטע של הקרחת, כל הגברים במשפחה שלי נדפקו." הוא חייך. "פה כבר לא קיבלתי פרוטקציה. כבר שנתיים אני מגלח הכול."

אוֹרי חייך. "אני אוֹרי," הושיט לו יד ללחיצה. ידו של גולן, גדולה וחמה, עטפה את אצבעות הפסנתרן הארוכות שלו.

"תגיד, ילד," אמר בלי להרפות מידו של אוֹרי, "אני לא מעכב אותך עם כל החפירות שלי? אתה לא צריך להיות בבית־ספר?"

"לא," הזדרז אוֹרי לענות. "כלומר כן. כבר הייתי שם בבוקר, אבל לא בא לי לחזור." ובלי שידע מה נכנס בו, מצא את עצמו מספר לזר הזה, עם הכלבה המריירת, על ההצקות, הבידוד, הסטירות הקטנות והמשפילות. הוא דיבר, וגולן פשוט הקשיב בעניין, בלי שמץ של לעג בעיניו.

כשאוֹרי סיים סוף־סוף לפרוק את כל הזבל שהסתובב לו במערכת, הניח גולן יד ידידותית על שכמו — אוֹרי הופתע ממשקלה, כמו כף של אריה, חשב — ואמר לו, "נשמע לי שאתה צריך חבר." הוא פשפש בכיס האחורי של מכנסיו ושלף ממנו שטר סגלגל מקומט של חמישים שקלים. "קודם־כול, זה און דה האוס, בשביל הילד המניאק מהבית־ספר שלך," אמר, "ואני לא מסכים שתגיד לי לא. אני לא הייתי נותן לך אם לא הייתי יכול."

"וואו, תודה," אמר אוֹרי.

"שטויות. את היתר כבר תשלים מהארנק של ההורים שלך."

"איך?" שאל אוֹרי.

"מה זאת אומרת? תמציא להם איזה פעילות של הבית־ספר. אתה אמור להיות יצירתי, לא? תחשוב כבר על משהו. רק אל תתחיל לשפוך להם שם יותר מדי הסברים, כי אז סתם תסתבך סביב הזנב של עצמך. מה יותר קצר — יותר טוב." הוא הביט באוֹרי, שתחב את השטר לכיס הקדמי של ילקוטו. "ואל תדאג, אתה לא הולך לשלם לו עוד הרבה." הוא הביט בשעונו. "תראה, אני חייב לעוף, עוד מעט צריך לאסוף את הבנות מהבתים, אבל אני בכיף יבוא לפגוש אותך עוד פעם ביום אחר."

"לפגוש אותי?" שאל אוֹרי.

גולן חייך. "אל תדאג, גבר, אני לא מציע לך שנתחתן. נשב איפשהו, נדבר. נכיר לך טיפה את העיר. בלי לחץ. סבבה?"

אוֹרי חשב על זה לרגע. "סבבה," אמר. חיוכו של גולן התרחב.

"אז נגיד, ביום שלישי? אני אחכה לך מחוץ לבית־ספר."

אוֹרי הנהן. "איפה אתה עובד?" שאל, וגולן אמר לו, "יש לי עסק. קבלן ניקיון. רואה את האוטו שלי, עם כל המגבים והמטאטאים למעלה? מתקשרים לקוחות להקפיץ אותנו לעבודה באיזה משרד או חדר מדרגות, אני אוסף את אחת המנקות ומסיע אותה לשם, ובסוף היום אוסף אותה בחזרה."

"איך הכסף?" שאל אוֹרי.

"חרא," צחק גולן, "משלמים חרא," והמשיך, "אבל בשביל הפרעת קשב כמו שיש לי, זאת עבודה חלום. אני אף פעם לא תקוע באותו מקום יותר מדי זמן." אוֹרי הבחין בנימת גאווה בקולו של גולן כשהזכיר את הפרעת הקשב שלו. "ככה אני יכול להוריד את המנקה איפה שהיא צריכה, לדפוק אימון במועדון ואז לחזור לאסוף אותה אחרי מקלחת. טוב, אז נראה אותך יום שלישי?" שאל גולן, והוסיף בקריצה, "ואם מישהו שואל עלי, אתה לא מכיר אותי," ואוֹרי, שקם ללכת, חייך וענה, "אתה יכול לסמוך עלי."

בדרכו הביתה עבר ליד הבית של הפסלת המפורסמת, וזה של המשורר בעל השם הבינלאומי, וראה גם את הבית ההוא, על הגבעה, שבו התגורר זוג הקולנוענים שיצא מהארון לאחרונה. העיניים של אבא הצטעפו בכל פעם שחלפו לידם, מְחשבוֹת מטרים רבועים ושוֹוִי נכס. אבל אוֹרי הצליח לראות רק את הבקתות, קטנות ואחידות בעליבותן, ממלאות את הרווחים בין המבנים המפוארים, כשהכביסה התלויה לידן עומדת כבדה בחום הסמיך, מסרבת להתנופף. הוא צעד בשביל הכניסה אל הבית, חלץ את נעליו בכניסה ודשדש בגרביו לעבר הסלון הגדול, שמסדרון מקושת מוביל אליו. אמא שלו כרעה על ארבע וצחצחה מרצפת סוררת, מתנשמת מרוב מאמץ ונחישות. האחוריים הברווזיים שלה היו מורמים אל־על ואוֹרי הבליע חיוך לפני שתפנה אליו ותבחין. נראה כאילו היא ריפדה את המכנסיים בכרית של ליצן, אבל היא בטח לא היתה חושבת שזה מצחיק.

"חלצת נעליים, אוֹריקי?" שאלה.

"כן, אמא. השארתי אותן בכניסה."

"איך היה בבית־ספר?"

היתה רק תשובה אפשרית אחת לשאלה הזו. "בסדר."

"אתה רואה, מתוק שלי," אמרה. "אמרתי לך. אתה צריך פשוט להתעלם מהם, והם יפסיקו."

"אמא?" אמר אוֹרי. "אני צריך מאה חמישים שקלים לבית־ספר. לוקחים אותנו לסיור במוזיאון הקומיקס בחולון." הוא חשב להוסיף: וזה כולל הסעה, וארוחת צהריים ומדריך, אבל נזכר בגולן שאמר לו לנדב כמה שפחות מידע.

היא נאנחה. "עוד פעם? מסחטת כסף, בית־הספר הזה. תיקח מהארנק שלי, אוֹריקי. שם, על הכיסא," והיד של אוֹרי לא רעדה בכלל, יציבה כמו פלס היא היתה כשהוא לקח את הכסף מהארנק, ואז עוד שטר אחד סגלגל של חמישים.

"תודה, אמא," הוא אמר. "אני בחדר."

"חכה רגע, לא אכלת כלום!"

"אני לא רעב," הוא אמר.

אמא שלו העבירה יד על מצחו, מדיפה ריח לא בלתי נעים של חומרי ניקוי ושל בישול. "אתה מרגיש טוב, אוֹריקי? באמת הכול בסדר בבית־הספר?" ואוֹרי מיהר לנער את ראשו, מההצקות, מהחמלה של אמא שלו. "בטח," אמר. "הכול בסדר."

"יופי, חמוד שלי. כשיחזור לך התיאבון, יש ארטישוק ממולא ופשטידה שאתה אוהב. מחכים רק לך." והם אכן חיכו רק לו. אבא שלו מגיע הביתה מאוחר ואוכל במסעדות, בעבודה, ואמא שלו אוכלת בעיקר חטיפים שמנוניים משקיות שהיא שומרת בארון במטבח. אוֹרי הרגיש שבטנו מתהפכת, והוא נכנס לחדרו ונעל אחריו את הדלת.

לחדר הקודם שלו, בנווה־מונוסון, היו קירות בגוון צהבהב מרגיע, מקושטים בתמונות של מכוניות מרוץ ושל ספיידרמן. על הרצפה היה פרוש מאז ומעולם שטיח צמרירי עגול. מדי יום חיכתה לו בנאמנות ג'יפפה המרוטה והאפרפרה, שבלעדיה התקשה להירדם. עד היום, למרבה הבושה. לקראת המעבר ליפו אמא שלו היתה להוטה לקנות מה שרק ירצה. היא תססה מרוב אנרגיה, לנקות ולצבוע ולטפח את הבית החדש, צדה חנויות בוטיק קטנות שהתחבאו בסמטאות העיר והמתינו רק לעין האמנית שלה, שתבוא ותגלה את מרכולתן.

אבל אוֹרי לא רצה כלום. קירות לבנים. ארון פורמייקה לבן שמראה גדולה מודבקת לצִדו החיצוני. שולחן פורמייקה לבן. זהו. "שיישאר ככה," אמר לאמא שלו כשעבר לחדר החדש. "רק שיהיה מזגן מספיק חזק."

"בטוח שאתה לא רוצה שטיח, אוֹריקי?" היא שאלה אותו. "מה עם וילונות? ראיתי בדים מקסימים ליד השוק. אפשר לקחת מידות וללכת לתופרת שתתאים לחלון שלך, עם המבנה המיוחד שלו…"

"לא צריך," קטע אותה.

"תמונות? משהו?"

"כלום. כלום אני לא רוצה." רק קירות עירומים, רצפה עירומה. את ג'יפפה דווקא שמר, זיכרון אפרפר מהחדר ההוא ומהחיים ההם, וכעת, ממקומה על המיטה, היא הביטה בו מביט בעצמו במראה הצמודה לדלת של ארון הבגדים, מנסה להבין מה יש בו שמרגיז ככה ילדים אחרים. הוא לבש חולצת טריקו שחורה של System of a Down. כבר שלוש שנים הוא לובש רק חולצות טריקו של מוזיקאים ולהקות, בכל מזג אוויר. החולצות היו מגוהצות, מסודרות כמו חיילים בארון שלו — בטור אחד השחורות, בשני הלבנות. משהו במראה שלהן זו על־גבי זו, מאורגנות כל־כך, הרגיע אותו, עזר לו לדעת מי הוא. העיניים התכולות שלו היו פעורות לרווחה, עיניים של כוסית, אמרו עליו. השיער שלו, חום־בהיר, רך וחלק כל־כך שהוא צונח תמיד על עיניו בתספורת פטרייה ילדותית סביב ראשו, ולא משנה כיצד אוֹרי ניסה לסדר אותו. גם כשניסה לאמץ תספורת אִימוֹ, כשהפוני מסורק הצִדה, השיער חזר למצבו הרגיל וחסם לו לגמרי את שדה הראייה. עכשיו הוא גידל אותו, הקפיד על שביל באמצע והתפלל שהשיער ייעתר ויעניק לו מראֶה של מֶטָאליסט.

ועדיין, הוא שנא את המראה שלו כמו שנשקף אליו מעיניהם של אחרים. רק העיניים של אמא שלו הסתכלו עליו אחרת. היה בהן ניצוץ מיוחד שהיא שמרה במיוחד בשבילו, והן התעגלו קצת בפינות כשהיא התבוננה בו, ובתוך עיניה הוא היה יפה ומוצלח וראוי לאהבה. כבר כמה שנים שהוא סוחב את תחושת הסלידה העצמית הזאת, חטוטרת כבדה ומגושמת שהולכת איתו לכל מקום. הוא זכר את מגפת הכינים שהתפשטה בבית־הספר כשהיה בכיתה ב', איך אמא שלו היתה מסרקת את שערותיו מדי יום במסרק צְפוּף־שיניים, מטביעה את היצורים הדוחים בקערת מים או מוחצת אותם בין שתי ציפורניים נקמניות, וחוזרת ומסרקת, עד שנדבקה גם היא. במהלך השיעורים, כל ילדי הכיתה התאמצו בכל מאודם שלא להתגרד, לא להסגיר את הסוד המלוכלך שהילך על קרקפתם כשהוא מתרבה והולך, מספח עוד ועוד טריטוריות, אבל ברגע שאחד הילדים התיר את הרסן, פרצו כולם בהילולה משחררת של גירוד לעיני המורה. אוֹרי זוכר איך באחת ההפסקות שמע את ליהי, ששׂערה היה אסוף בשתי קוקיות בובתיות, מדברת על מכת הכינים. הוא שמע רק את סוף המשפט, את התיעוב שבו נאמר, "…מגעיל. אפשר לראות אותן הולכות לו על הראש," והוא ידע, ממש ידע עד לשורשי שערותיו, שמתוך כל ילדי הכיתה המכונמת שלהם, עליו היא מדברת. ולא שינה הרבה שמיד לאחר שפלטה את המשפט הזה היא שחררה יד אחת והחלה לגרד את ראשה במרץ כזה עד שהקוקייה הימנית שלה התרופפה לחלוטין. אוֹרי הלך משם, קרקפתו מעקצצת כאילו דבקה בה מחלת עור מגעילה ומלוכלכת, והוא מחזיק את ידיו צמודות לשני צִדי גופו ונשבע שלא משנה מה יהיה ולא משנה עד כמה הראש שלו יעקצץ, הוא לא יגרד.

הוא נכנס להתקלח. המים היו קפואים, מענישים. בכוונה לא סובב את ידית המים החמים. הניח לזרם הצונן לשטוף את גופו המצומרר, נהנה מהתחושה של הנקבוביות המתמרדות. המים שטפו את שׂערו שהתארך, את ההשפלות של דן מצגר, והוא הרגיש את קצה אפו קופא, את שפתיו מתאבנות. הוא עמד וקִרצף ושטף, קִרצף ושטף, הביט בקצף שנזל ממנו, מתערבל בכיוון השעון וזורם לביוב ואוסף עמו תאי עור מתים ושׂער גוף שנשר ממנו. כשסיים, התנגב חזק־חזק במגבת, שִפשף את גופו עד שהאדים. עורו הבהיר נזקק לחצי שעה לפחות כדי לחזור לגוון הרגיל אחרי כל מקלחת. זה היה הזמן היחיד שבו הרגיש כמעט, כמעט נקי. הוא לבש חולצה לבנה של ברהמס ותחתוני בוקסר שדגיגונים צבעוניים מצוירים עליהם, התיישב במיטת היחיד שלו והדליק את האייפד. לקח לו רגע לתפוס שעמוד הפייסבוק שלו השתנה. הוא גלל את הדף כלפי מטה, רק כדי לגלות שמצגר לקח תמונה שלו, שבה הוא מחייך בעקמומיות אל המצלמה עם גשר על השיניים, והלביש אותה בעזרת תוכנת פוטושופ על שלל תמונות. בראש הדף היה ראשו של אוֹרי מורכב ברישול על גופו של החתול הפסנתרן; הוא גלל באצבעות חרדות את הדף ומצא תמונה נוספת של עצמו, מוטלאת לגופו של באטמן. גלילה נוספת הובילה לתמונה שלו יושב בסמוך לישו, סביב שולחן הסעודה האחרונה, ואחרת — מציץ מתוך אסלה כשהגשר הנוראי על שיניו והחיוך העקום נראה נלעג מתמיד. אוֹרי הבחין בהקלה מסוימת שלפחות התמונות מהבוקר בתא השירותים עדיין לא פורסמו. הוא הפסיק לגלול ובדק את ההודעות שהמתינו לו. רובן היו מעילי שקולניק, שהוסיף כיתובים לתמונות שלו מהנסיעה לאירופה עם הוריו. "היא לא כבדה, היא אמא שלי", נכתב באחת מהן. "תראי, אמא, בלי ידיים!" באחרת. "אני במסע שורשים", נכתב מתחת לתמונה של אוֹרי בגן החיות בברלין. דן ועילי הוסיפו תגובות מבודחות משלהם. תלמידים נוספים הצטרפו אליהם, את חלקם לא הכיר. אוֹרי מחק את ההודעות בזו אחר זו, ואז חסם את דן, ואת עילי ואת אופק ואת כל אותם משתפי פעולה שסימנו להם "לייק" בלי להכיר אותו אפילו. כשסיים, זרק את האייפד הרחק ממנו, שיפגע בקיר, למי אכפת, ופרץ בבכי.

שארית אחר־הצהריים עברה עליו בנגינה בפסנתר, אבל הוא התקשה להתמקד ומצא את עצמו מזגזג בין הקונצ'רטו מספר 2 של רחמנינוב, ליצירות מטאל לפסנתר, שלאחריהן דילג אל הנוקטורן אופוס 9 מספר 2 של שופן. כשסיים הרגיש מרוקן ומיותר כמו צמיג מנוקב. אמא שלו לא היתה לידו. בהתחלה היא ישבה וקראה ספר על ספת הסלון, והשתדלה לא להפריע לו להתאמן, אבל כשהתחיל לנגן בלאק מטאל היא עברה באלגנטיות למטבח. כשגמר לנגן, הקולות הארציים התחילו לחדור שוב לתודעתו: זמזום מדיח הכלים, נביחת כלב אי־שם בחוץ, ולבסוף, צליל המכונית של אבא שלו כשהיא נכנסת לחניה. אוֹרי זינק אל דלת הכניסה ופתח אותה מבפנים, עוד לפני שאבא המופתע הספיק להכניס את המפתח שבידו לחור המנעול.

"היי, אוֹריקי," אמר. "אתה בדרך החוצה?"

"לא," אמר אוֹרי. "אני צריך לדבר איתך. זאת אומרת, אנחנו יכולים לדבר, עכשיו?"

אביעד בחן אותו. "בטח," אמר. "תן לי שתי דקות, אוקיי?"

אוֹרי הנהן והלך אחריו. אבא שלו הניח את תיק העור שלו על כיסא; מזג לעצמו כוס מים ושתה אותה בעמידה. הוא לא שאל את אוֹרי איפה אמא, והיא לא יצאה לקדֵם את פניו. לבסוף הוא סימן לאוֹרי להתיישב לצדו על ספת הסלון. אוֹרי נד בראשו לשלילה. "בוא לחדר המחשב," אמר בשקט.

אבא התיישב ליד המחשב ואוֹרי התיישב בכיסא לידו. "אמממ…" התחיל. "אבא? יש לי איזה בעיה." הוא השתהה מעט. גם אביעד המתין. "זה, כאילו, בקשר לבית־הספר. יש שם… יש שם כמה ילדים שנטפלים אלי."

גבותיו של אביעד התכווצו.

"מה זאת אומרת, נטפלים?" שאל, ועכשיו היה ישוב זקוף לגמרי בגבו אל מסך המחשב ופניו בדיוק מול אלו של אוֹרי.

"נטפלים," אמר אוֹרי. "מציקים לי. מסתלבטים עלי בפייסבוק. כאלה דברים."

"מרביצים לך?" שאל אבא.

"לא מכות כואבות," אמר אוֹרי, "יותר כאפות קטנות, דחיפות."

היה נדמה לו שאבא מסתכל עליו כאילו היה חלב שהחמיץ. הם שתקו קצת ביחד.

"כמה זמן זה נמשך ככה?" שאל לבסוף.

אוֹרי הסתכל על בהונות רגליו, הזיז אותן קצת. "לא יודע," אמר. "כמעט מאז תחילת השנה."

"ואמא יודעת?" שאל.

"קצת," ענה אוֹרי. "לא רציתי לספר לה הכול כדי לא לבאס אותה. היו בפייסבוק גם דברים עליה," ואז, למרבה ההשפלה, התחיל לבכות בלי שום שליטה. "אני כבר לא יודע מה לעשות," ייבב. "אני שונא ללכת לבית־ספר. אני פוחד ממה שיעשו לי שם. אין לי עם מי לדבר. אין לי אף אחד שם, אני לגמרי לבד." הוא מחה את עיניו ואפו בחולצת הטריקו השחורה שלבש, והרגיש בעצמו כמו סחבה רטובה. אבא שלו הסתכל עליו.

"וואו," אמר. הוא שלח יד גמלונית ללטף את אוֹרי הדומע, ואוֹרי חש את גופו מתקשח במבוכה. "לא היה לי מושג, אוֹריקי. באמת מבאס לאללה." הוא שתק. לחץ כמה קליקים על העכבר בלי הרבה כוונה. הסתובב קצת בכיסא. "להגיד לך את האמת," אמר לבסוף, "אני ממש לא יודע מה להגיד לך. גיל ההתבגרות זה כזה גיל פסיכי, לטוב ולרע. פתאום כל ההורמונים האלה, כל הריגושים…" הוא עצר לרגע, חיפש אחר מילים מתאימות. "אבל כאילו, אם אתה שואל אותי, נראה לי שזה קשור גם לאיך שאתה מציג את עצמך. לבגדים שאתה לובש. אני יודע שזה חלק מהגיל והכול, אבל אתה לא חייב להיות שונה בכוח. להפך, תנסה קצת להשתלב, להיות כמו הילדים האחרים. תעמיד פנים קצת, זה לא סוף העולם. זה אפילו חלק מלהיהפך למבוגר."

אוֹרי הביט בו. היפחות פסקו. "מצד שני," אמר אבא שלו, יותר לעצמו, "אולי אני סתם מדבר שטויות. כל־כך הרבה השתנה מאז שאני הייתי בבית־ספר. יכול להיות שדווקא ילדים כמוך גדלים להיות מבוגרים יצירתיים ומצליחים יותר מכולם, אתה יודע, אלה שחושבים מחוץ לקופסה."

אוֹרי המתין. אבא שלו חשב עוד קצת. "יודע מה, אוֹריקי," אמר לבסוף, "אולי עדיף בכל־זאת שתדבר עם אמא, היא יותר טובה ממני בדברים האלה. בטח תהיה לה איזו עצה טובה בשבילך. אני מבטיח לך, אוֹריקי, שבסוף הכול יהיה בסדר. זאת רק תקופת הסתגלות, והיא תעבור."

"גם אצלך בבית־הספר היו ילדים שהתנהגו ככה?" שאל אוֹרי.

אביו נאנח. "האמת? זה היה כל־כך מזמן שאני בקושי זוכר. אני מתאר לעצמי שהיו גם כאלה, הם פשוט אף פעם לא התעסקו איתי."

אוֹרי קם מכיסאו. "אני הולך להחליף חולצה," אמר, מעביר את החולצה ספוגת הדמעות מעל ראשו תוך כדי הליכה.

אחרי שחזר לחדר הוא נכנס למיטה כדי לסיים כבר עם היום המגעיל הזה, בידיעה ברורה שלא יצליח להירדם. ובאמת, הכרית היתה קשה מהרגיל, המחשבות רצו בתוך ראשו בלופ מעצבן, ותוך זמן קצר החלו קולות לעלות מהסלון.

"אוֹרי סיפר לי שמציקים לו בבית־הספר," שמע את אבא שלו אומר. "את יודעת על זה משהו?"

"אני לא מבינה, מה פתאום הוא בא דווקא אליך עם זה?" היא שאלה.

"מה זאת אומרת? אני אבא שלו."

היא השמיעה נחרה. פעם, חשב אוֹרי, הצחוק של אמא שלו היה הכי מצחיק בעולם, מעין נעירה פראית, מידבקת, מפתיעה בחוסר העידון שלה, שלא הותירה לאבא שלו שום ברירה אלא להצטרף אליה. כעת נותרה ממנה רק הנחירה הזו.

"גם כן אבא," אמרה. "כמה אתה כבר רואה אותו? חמש דקות ביום?"

"עובדה שהוא הרגיש מספיק נוח לדבר איתי על זה," אמר אבא שלו. השתררה שתיקה. "את רוצה להמשיך להתנגח, או שננסה לחשוב איך אנחנו פותרים את העניין ביחד?"

"אוקיי," אמרה אמו. "בוא תגיד לי, אב השנה, איך לדעתך אפשר לפתור את העניין ביחד."

"גיתית, יש פה בעיה רצינית. היית צריכה לראות את אוֹרי כשהוא ניגש אלי, כאב לי הלב. תאמיני לי, אני לא מנסה לריב איתך."

"גם אני לא מנסה לריב. סתם, מצחיק אותי איך פתאום נזכרת שיש לך ילד."

קולו של אביו עלה מהסלון, חזק יותר הפעם. "את יודעת, לפעמים נראה לי שהתחרפנת לגמרי. על מה את כל־כך כועסת? על זה שאני עובד קשה לפרנס את המשפחה? ברצינות? חשבת שאולי היה לנו יותר קל אם גם את היית יוצאת לעבוד, במקום לשבת לאוֹרי על הנשמה כל היום?"

"תגיד לי, אתה דפוק? מי כועס עליך בגלל שאתה עובד?"

"נו, באמת, גיתית. את הרי הכי פאסיב־אגרסיב שיש. את לא צריכה להגיד לי שאת כועסת. מספיק לראות איך את מנקה את המקלדת של המחשב עם כרטיס־הביקור החדש שלי. את כל הפרצופים החמוצים שלך כשאני סוף־סוף מגיע הביתה. לפעמים בא לי פשוט להסתובב חזרה כשאני עוד בדלת ולצאת מהבית."

"אז תצא," אמרה אמא שלו באדישות.

בשלב זה אוֹרי התחיל להשמיע קולות רמים מחדרו, השתעל וטִלטל את המיטה כדי שתרעיש, למקרה שמישהו משניהם שכח שהוא שם, ושומע. הם המשיכו בשלהם. הוא היה אסיר תודה על כך שהם גרים בבית פרטי ואף אחד חוץ משלושתם לא עֵד לגועל נפש שזורם אצלם מדי יום בסלון כמו ביוב פתוח. הם דמו בעיניו יותר ויותר לדמויות מסרטים מצוירים: האחד שולף פטיש שניצלים ומכה את השני בראש, ואז הם ממשיכים להתווכח במרץ אם זו עונת הארנבות או עונת הברווזים, וכן הלאה, עד קץ הימים. הוא שמע צרור מפתחות נחטף בחיפזון ולאחריו דלת נטרקת. הוא ספר עד חמישים לפני שהגיח מחדרו בזהירות.

"אימוש, את בסדר?" שאל.

היא הרימה אליו עיניים יבשות. "שמעת הכול?" אוֹרי הניד את ראשו בתנועה שיכלה להתפרש לכאן או לכאן.

"בקשר להצקות האלה… למה אמרת לי שהכול הסתדר? אתה רוצה שאני אגש לדבר על זה עם ז'נט?" שאלה.

"לא, מה פתאום. בשביל מה? אל תדברי איתה."

היא הנידה בראשה. "עם כל הכספים שהם גובים מאיתנו, הייתי מצפה שהם יֵדעו להתמודד עם כזה דבר."

"עזבי, אמא. לא משנה, רדי מזה. את צריכה משהו?" שאל.

היא חייכה אליו בהכרת טובה. "תביא בבקשה את הסולם מהמרפסת. כבר שבוע אני מתכננת להוריד את קורי העכביש מהקשתות."

השעה היתה אחת־עשרה וחצי בלילה כשצפה בה מטפסת בסולם במרץ, תוקפת את קורי העכביש הבלתי נראים במטאטא. "הייתי מפעילה שואב אבק, אבל הוא התקלקל," התנצלה בפניו מסיבה לא ברורה, ואוֹרי תהה לרגע אם היה מן האמת בדבריו של אבא שלו, ואמו באמת השתגעה. כל יום היא התלוננה על ריח ביוב שהוציא אותה מדעתה, דרשה ממנו לשחרר סתימות בשירותים שבכלל לא היו סתומים, והתרעמה כשהציע שתקרא לאיש מקצוע שיפתור את הבעיה. מדי יומיים היא צִחצחה את הסטודיו שלה ביסודיות מדאיגה, ניקתה מכחולים וצנצנות שלא היו בשימוש כבר שנתיים לפחות, איבקה בדי קנבס, תמונות וספרי אמנות עבי כרס. התעסקה והתעסקה שם בלי לייצר ולוּ קו אחד.

עכשיו כבר היה בטוח שלא יצליח להירדם, עם קולות הרקע שעדיין הִדהדו בסלון. הוא הוציא תרסיס להברקת חלונות וגליל מגבות נייר מארון חומרי הניקוי והצטרף אל אמא להילולת הניקיון הלילית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לנקות את יפו”