החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

למה דומה קולנוע?

מאת:
הוצאה: | 2021 | 197 עמ'
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

הקולנוע הוא "האומנות האחרונה" – שכן הוא מוצר התרבות היחיד הנצרך בהיקפים גדולים והוא השדה בה מתנהל השיח התרבותי בצורתו הרחבה ביותר: בקולנוע מסופרות עלילות היסוד של התרבות, בקולנוע מתבררים ומתחדדים ערכים, הקולנוע מעצב שפה ותפיסת זמן/מרחב המשפיעות על בני התרבות כולה.

קשה להגזים בהשפעת השיח הקולנועי על תרבות המערב בעשורים האחרונים של המאה העשרים והעשורים הפותחים את המאה העשרים ואחת. מונחים פוליטיים, שפת דימויים שלמה, תפיסות גוף ומגדר, כולם מושפעים ומצטטים את השיח הקולנועי.

הכללית ששואל הספר היא: מה השפעותיו של כל אחד מן הסרטים הנידונים בו על תרבותינו, מה האמירה התרבותית המשתקפת בו וכיצד נעשה התרגום משדה ההגות לשדה הקולנוע. למעשה ניתן לומר שהסרט מבקש לנסח, כשמו, את מהותו של הקולנוע.

ד"ר צחי כהן מביא לדיוניו ידע קולנועי מעמיק המשולב ברוחב יריעה ודיון בתרבות המערב ויישומיה. הספר מעלה שאלות יסוד ומברר כמה מ"כלי העבודה" המרכזיים בעולם הקולנוע העכשווי.

מקט: 4-249-50853
הקולנוע הוא "האומנות האחרונה" – שכן הוא מוצר התרבות היחיד הנצרך בהיקפים גדולים והוא השדה בה מתנהל השיח התרבותי בצורתו […]

מסע בין מסכים מה בין קולנוע לטלוויזיה? הרהורים וסיווגים מאבדים ממשמעותם

זוהי קינה לקולנוע ערב מותו.

כלומר, הקולנוע חי ויחיה, אולם זהותו הייחודית אובדת לו. "רומא" של קוארון, סרט המופת של שנת 2018, הוא למעשה מה שכונה בזלזול בעבר "סרט טלוויזיה", שכן הופק על ידי חברת התוכן "נטפליקס", המטשטשת את הפער שבין הסוגות, והקולנוע מאבד את בכורתו.

על מרקע הטלוויזיה הכחלחל מרצדות דמויות. הן רצות אנה ואנה או מדווחות על המתרחש בחוץ בפנים מרצינות, אולי מתחרות זו בזו במשימות יום הולדת אחרי שלקחו יותר מדי סטרואידים והשתגעו, או מקפצות, מזמרות, רוקדות ומפרסמות משקה או תכשיר שיער. דמויות גברים, דמויות נשים, דמויות מצוירות. כולן יפות ומוצלחות.

מה זה? מדוע אנו צופים בזה? מדוע זה כל כך מרכזי בתרבותנו ובחיינו, גם אם המכשיר עצמו לא עומד במרכז הסלון שלנו?

האם הטלוויזיה איננה בסך הכול מקרן פרטי לסרטים? הרי יש ערוצי סרטים, ופעם היו מקרינים את "סרט השבוע", או "סרט השבת"? אמנם אחר כך, עם פרוץ הערוץ השני, החלו קוטעים את הסרט בעשרות פרסומות, והצפייה בו הפכה לבלתי אפשרית – אבל אולי זה מה שזה: מכשיר לשידור סרטים מקוטעים, המכונים סדרות?

השנים האחרונות מערבלות את התחומים ומטשטשות את הגבולות. תחילה הופקו סדרות איכות עם חידושים עלילתיים או אסתטיים (מצלמת הכתף ב"בלוז לכחולי המדים", הגנגסטר המיוסר טוני סופּרָנו, התוכנית על כלום של ג'רי סיינפלד), ולאחר מכן החלו לככב בהן כוכבי קולנוע (ראשית הבינוניים, כגון סטיב בושמי שזלג ל"אימפריית הפשע", שאת פרק הפיילוט שלה ביים מרטין סקורסזה, ולאחריו שון בין, שכיכב בעונה הראשונה של "משחקי הכס", ואחריהם זרם סוחף של כוכבי־על בסדר הגודל של ג'וליה רוברטס, מריל סטריפ ורבים אחרים). גודל ההפקות הלך וגדל, לא עוד אולפני קרטון ואפקטים ממוחזרים אלא תנועות אפיות ולהטוטי קולנוע של ממש, עד למפץ הגדול של "נטפליקס", ספקית תוכן שהפכה לחברת הפקה שהיא תופעה תרבותית גלובלית.

בעבר אפשר היה לומר שהטלוויזיה היא יצור אחר. שסדרות הטלוויזיה מתנהגות על פי עיקרון אחר, בנויות אחרת. החוויה כולה היא אחרת. המקום התרבותי הוא אחר.

ראשית – הזמינות, הקלות. הטלוויזיה נמצאת בסלון הבית, בחדר השינה, בכל מקום שהוצבה שם. הושט ידך וגע בה. לוח השידורים ידוע, מוכר, קבוע פחות או יותר, צפוי פחות או יותר. עם בוא ה־VOD והאינטרנט גדלה הזמינות עוד יותר.

הקולנוע נמצא רחוק. בעיר או בקניון (היום כבר פחות…) או בקריה משלו, ליד בתי קולנוע אחרים, קריה המכונה "סינמה סיטי". ליציאה לסרט הקולנוע קודם טקס: קובעים מועד, מזמינים בייביסיטר, מתלבטים, קוראים, שואלים, שומעים המלצה. לצפייה בסרט קודמת הכנה – כמעט לא קורה שצופים בסרט בלי לדעת בכלל על מה הוא (חוויה מוזרה, מעניינת וחריפה ביותר: מומלץ לנסות, אבל לא יותר מפעם אחת…).

הבדלי הזמינות יוצרים גם הבדלי מחויבות: בטלוויזיה אפשר, כמובן, לצפות בהתמסרות גדולה, עד כדי התמכרות לצפיית רצף, אולם דומה שנהוג הרבה יותר לזפזפ – הטלוויזיה עצמה מניחה, מעצם המבנה של לוח המשדרים, משך התוכניות, וההפסקות התכופות להודעות, פרסומות ותשדירים, שהזמן של תשומת הלב מוגבל. הקשב וההתמסרות גדולים הרבה יותר בחשכת הקולנוע, לאחר התשלום, הבייביסיטר, החניה והבחירה (ולרגע: משקפי התלת־מימד). צופה הקולנוע אומר ליוצר הסרט: "הנני, קח אותי למסע." ואילו צופה הטלוויזיה עושה דברים נוספים תוך כדי.

נקודות המוצא והפתיחה השונות כל כך מכתיבות יומרה וסדר גודל אחרים. יוצר הסרט ויוצר הטלוויזיה הם בני התרבות שבה הם פועלים, לכן החוזה עם קהליהם ברור להם – היוצר בקולנוע בא לומר דבר מה מאז'ורי, גם אם הוא מספר סיפור קטן. ליוצר הטלוויזיה ברור שהוא תמונה מזופזפת אחת, חוויה אחת בסדרת חוויות בערב של צפייה, בין חדשות לרכילות. ההקשר מכתיב את התוכן. הקשב מעצב את האמירה.

סדרות הטלוויזיה בנויות כולן לפי אותו עיקרון, תהיה זו סדרה בדיונית ("סרוגים", "האוס", או "סטארסקי והאץ'") סמי־תיעודית, שעשועון או ממש ריאליטי ("כוכב נולד", "מי רוצה להיות מיליונר", "האח הגדול" וכו'), משדרי ספורט, קליפים מוזיקליים, ואפילו החדשות – כולן מדברות באותה שפה, עושות לצופה אותו דבר: סדרת הטלוויזיה תכליתה להחזיק את הצופה במצב של "גירוי נמוך". מגורה מספיק שירצה לצפות בזה, אבל לא מגורה מדי, שלא ישתעמם, אבל גם שלא, חס ושלום, יכעס, יגיב או ירגיש. בסוף כל פרק בסדרה יובטח שיא של ריגוש בפרק הבא – שלא יקוים, אלא יתממש בצורת ריגוש משני, שישמור, שוב, על רמת ריגוש נמוכה.[1]

הטלוויזיה של "נטפליקס", אם אפשר לקרוא לה כך, מפֵרה כמעט את כל העקרונות הללו. הריגושים קיצוניים הרבה יותר, הכוכבים וההשקעה הם בסדר גודל אפי, העלילות מחודדות וחריפות, והתהודה מעצבת תרבות.

מובן שישנן תת־חלוקות בתוך הסדרות והז'אנרים – אבל זה היה העיקרון הטלוויזיוני. מכאן הכול זה רק וריאציה. האם הריגוש, הדמויות עצמן או החיכוך בין הדמויות מתפתחים? האם יש מעגליות (קולומבו פותר את התעלומה כל שבוע באותו אופן מפתיע, מקגייוור נחלץ מצרה במכשיר מחוכם שבנה מקסמים ומסטיק)? או התפתחות הדרגתית מפרק לפרק (אמיר מתאהב ביפעת, נתי מגלה שאינו מסוגל לקשר רגשי, הודיה הולכת ומתחלנת וכו')? ואולי כל פרק לוקח את אותן דמויות לשיחה ולבירור סביב נושא אחר (כלל הסיטקומים, ויותר מכולם סיינפלד, סיינפלד וסיינפלד)? סדרות מופת בודדות הן סיפור מתפתח של ממש על פני עונות רבות, או שהן יודעות לשחק עם הפורמט כך שלפעמים נשבר השטאנץ. אבל פרקי המופת הבודדים של "האוס" או "עשרים וארבע" רק מלמדים עד כמה שגורה היא השגרה ועד כמה היא דורשת רענון.

"נטלפיקס", ובמידת מה גם HBO ואיתן הטכנולוגיה המתפתחת, מציעות את הרענון הזה. לא עוד ציות לצו הבמאי, העורך, עורך התוכן ומדריך הטלוויזיה. הצופה נהיה המדריך של עצמו, הוא יחליט על לוח השידורים וקצב הצפייה, ובפרק ניסיוני אחד של "מראה שחורה", גם על מהלך העלילה.

ישנם ענפי ספורט שלמים שפרחו, שגשגו, ולפעמים אפילו הותאמו לצורת הצפייה והשיח הטלוויזיוניים: הפוטבול האמריקאי וגם הבייסבול, שני הענפים הנצפים ביותר בארצות־הברית, מורכבים מעשרות אירועים קטנים, מרגשים ברמה בינונית. בינינו: גם הכדורסל הוא כזה: הגבוהים האלה רצים לצד הזה, מישהו קולע או מחטיא, הקבוצה השנייה זוכה בכדור ואז רצים בחזרה. אפילו ברמות הגבוהות ביותר זה כל המשחק, למעט הברקות מרגשות ברמה בינונית פה ושם. הכדורגל, לעומת זאת, הוא אירוע בלתי טלוויזיוני בעליל: הרגע המכריע, אולי היחיד במשחק, יכול להתרחש בדיוק בהפסקת הפרסומות, או כשקמתי לרגע לקחת נשנוש או בירה. בלתי אפשרי טלוויזיונית. הכדורגל אכן בלתי פופולרי לחלוטין בארצות־הברית של הטלוויזיה, למעט אי־אילו מיליוני מהגרים מארצות מפגרות, שבהן קדם הכדורגל לתרבות, כלומר לטלוויזיה.

ואכן, כמו בכל דבר: בראשית הייתה אמריקה. שם נוסדה הטלוויזיה (אם כי השתכללה, פותחה והועמקה באנגליה…) ושם גם הובאה לקבורה נטפליקסית, ושם עיקר העשייה הקולנועית (אם כי ישנן גם אירופה, אסיה [אירן!], הודו ו"שאר העולם").

אבל לפני כעשור החלה אמריקה להפיץ בעולם סדרות טלוויזיה מזן אחר, חדש. מושקעות הרבה יותר, נשכניות הרבה יותר, נועזות וקיצוניות הרבה יותר. נורמות קולנועיות מוחדרות לטלוויזיה יותר ויותר: סדרות כמו "אחים לנשק", "הסופרנוס", "אימפריית הפשע", "רומא" ו"תמרות עשן" שלנו היו קפיצת מדרגה הפקתית, לפעמים גם השתכלל הסיפור והדמויות הועמקו – אבל הבסיס בכל זאת נשאר אותו הבסיס. רק בשנתיים־שלוש האחרונות נפרץ הסכר באמת וקו הגבול היטשטש סופית. איכות ההפקה, איכות הצפייה הביתית והמרכזיות בשיח הציבורי קרובות היום מאוד לנקודת השוויון. הטלוויזיה חדלה להיות משחק פוטבול, רצף רגעים פוטוגניים, מרגשים במידה מועטה, המצטברים לכדי חוויה שאפשר לסכמה בשורה אחת. כיום היא קרובה הרבה יותר לקולנוע, למשחק כדורגל: מאורע שלם, דרמטי, הכולל רגעי שיא ספורים של הישג על.

מוכּרים המקרים של מעבר בין הסוגות – סדרות טלוויזיה שהפכו לסרטים, ופעמים רבות לסדרות סרטים: "מסע בין כוכבים", וכמעט כל סרטי הגיבורים המבוססים על קומיקס, או סרטים שפותחו לסדרות טלוויזיה ("יומני שרה קונור", "לואיס וקלארק" ולאחר מכן גם "פארגו").

תרבותית, הטלוויזיה, כמאמר הדימוי השחוק, היא מדורת השבט. נרענן מעט את הדימוי השחוק: הטלוויזיה ממלאת אצלנו את מקומו של מספר הסיפורים הנודד שהיה נעצר במרכז הכפר, וקבוצת כפריים שבעי עמל, קשי יום, הייתה מתקבצת בסופו של עוד יום עבודה קשה בשדה לשמוע את סיפוריו המעגליים. הוא שר שירי גיבורים מעגליים, על גיבורים גדולים מהחיים המבצעים מעללי מופת. אך שירו ארוך, מעגלי, ומעשי המופת של הגיבורים די חוזרים על עצמם, די דומים.

מדורת השבט הולידה את סיפור ההמשכים העיתונאי (לא נזלזל בו! כמה מפסגות הספרות העולמית, ואפילו העברית, החלו כסיפור עיתונאי בהמשכים, מוסד שגווע ואיננו), שהוליד את תסכית הרדיו (למבוגרים!) שילד את תוכנית הטלוויזיה. תכלית הטלוויזיה היא לשמר את הפסיביות. להפוך אותנו לצרכנים אידיאלים, המחפשים ריגוש קל, אבל לא רוצים ללכת רחוק מדי. עם שינוי הרגלי הצריכה השתנו גם הרגלי הצפייה. הטלוויזיה חדלה להיות מאששת ערכים, משמרת, מקבעת, והיא מגששת את דרכה אל הבועט, הנשכני והמפרק, רק כדי לחזור ולהיות ממכרת.

הטלוויזיה מבקשת למצוא את מקומה לצד הקולנוע כאומנות. לא אומנות כאמירה חנפנית, אלא כסיווג: אומנות כמו ציור השור על קיר המערה, כמו ה"גרניקה" של פיקאסו וכמו "משמר הלילה" של רמברנדט, כמו השיר המשוכלל, כמו הרומן וכמו אביו מולידו: המחזה בתיאטרון. כשאר האומנויות, תכליתה היא (איזו תעוזה! לנסח את תכלית האומנות…) לומר משהו על המצב האנושי: לרגש, לזעזע, להצחיק, ובעיקר להביא נקודת מבט חדשה על היות אדם. הטלוויזיה רוצה להפסיק לייצר לצרכן, ולעמוד לצד הקולנוע בשאיפה לגלות את האדם.

הטלוויזיה הייתה פזמון המתנגן ברדיו ברקע, והיום, ממש כמו הקולנוע, היא יכולה להיות שיר שהתיישבת לקרוא בספר שקנית, והוא אוחז בגרונך ואינו מרפה.

ברור שבלתי אפשרי לשוחח על נושא "מהות האנושות" או "תכלית האדם" מדי יום, על כן אי אפשר לִצפות בסרט של "נטפליקס" או ברצף מלא של סדרה באותה תדירות שרואים תוכניות טלוויזיה. הטלוויזיה עדיין מעניקה לנו זהות, תחושת קיום, גירוי, אישור לקיומנו ונושא לשיחה מחר במשרד. הטלוויזיה, וזה מובנה השני של מטאפורת "מדורת השבט", קובעת על מה נדבר מחר במשרד ומה תהיה דעתנו על המחאה החברתית.

ה־VOD, כבר אמרנו, כבר כאן, וכן תרבות הצפייה באינטרנט. יותר ויותר אנשים בוחרים במה יצפו גם בטלוויזיה, ויכולים לצרוך פרקים של סדרות טלוויזיה (המספקים מנות של ריגוש נמוך) במינונים גבוהים (המצטברים לריגוש גבוה יותר, או לקהות גדולה יותר, המוכרת לכל מי שהשתתף אי־פעם במרתון צפייה בסדרת טלוויזיה כלשהי. מומלץ לנסות, אבל לא יותר מפעם אחת…). זו, כמובן, רק אשליה של בחירה. הטלוויזיה היא זרוע אחת, רבת עוצמה אמנם, של תמנון התרבות החובק אותנו מכל עברינו. אנחנו מנותבים לבחירה בסדרת הטלוויזיה על ידי מכשירים רבים. שנים שמדברים על טלוויזיה אינטראקטיבית (זוכרים את "רואים 6/6" והקוקו של קובי מידן?) שבה הצופים יבחרו את תפניות העלילה, ויש אפילו ניסיונות כאלה ב"יוטיוב", אולם זה רחוק מלהיות ישים, אם כי יש משחקי מחשב ברמה לא רעה של עלילה.

אולי נחזור מחר לקרוא ספרים, דיגיטליים או מודפסים, ואולי יום אחד פשוט נזנח את הצפייה הפסיבית, את צריכת התרבות שבה אנו צופים בחלומות של אחרים ושומעים סיפורים על גיבורים לא מוכרים לנו, נצא מדלת הבית, ונהפוך לגיבורי־העל של חיינו…

אולם עד שכל זה יקרה סופית, ננסה להקשיב בדפים הבאים לקולות שמשמיע הקולנוע בעשור האחרון. עד לרצח האב שביצעה בו הטלוויזיה הנטפליקסית, היה הקולנוע האומנות האחרונה. למי יש מינוי לאופרה? מי מקדיש שעה לישיבה מול ציור במוזיאון או עשר דקות לשיר? מי סיים בכלל ספר לאחרונה? בקולנוע עדיין נמכרים מיליוני כרטיסים בכל שנה, והשמועות על מותו ואפילו הירצחו היו מוקדמות. כדי להבין את תרבות זמננו יש להפנות את המבט אל השיח התרבותי הטלוויזיוני־הקולנועי, השיחה התרבותית רבת המשתתפים, לפחות רבת הצרכנים הגדולה ביותר.

יהיו־נא פרקי המחשבה שלהלן השיחה על כוס הקפה שלאחר הסרט. חלקם פורסמו בבימות שונות (בדרך כלל במוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון" שהיה לי כבית), חלקם מתפרסמים כאן לראשונה. אין אלה ביקורות קולנוע במובנן השגור ("רוצו לראות") אלא ניסיונות לשוחח שיחה תרבותית, לשמוע את הנאמר, לשקף את ההשתקפות, לזהות את המגמה.

הפרקים שיבואו לאחר מחשבות הפתיחה, נסובים (באופן רופף) סביב שבעה נושאים: האסתטיקה והתרבות, כלומר אמירות רחבות על היפה, החשוב, המוסרי, ושאר ערכים פילוסופיים המגולמים בעלילות סרטים; הגיבור, אותה דמות דומיננטית, מגובשת או מתפוררת, שעודנה מניעה את העולם הקולנועי; הז'אנר (הסוגה), הניסיון למפות, לחוש ולאפיין את תת־הסוגות השונות של הביטוי הקולנועי; המוטיב והסמל, שני מונחים ספרותיים המאפשרים למעשה את הביטוי הקולנועי; המסר, כלומר הניסיון לומר דבר מה, וכישלונותיו; המרחב, העיסוק בעולם המקיף את ההתרחשות הקולנועית, ולבסוף העלילה, רצף המאורעות היוצר את החוויה הקולנועית וסוחף איתו גם את הצופה.

מטבע הדברים יהיה הדיון מקוטע, קופצני, משתלב ורב מימדי כמו האומנות שאותה הוא מתאר, הארה של נקודות יותר מאשר ניסוח של שיטה, אולם דומה שבין שורותיו צצה קריאה, המצביעה על מצב: בדידותו הקיומית של האדם, המופרת בהתחברותו העמוקה, היסחפותו, לעולמם של גיבוריו הקולנועיים.

לא כל הסרטים הנזכרים כאן מופתיים או ראויים, ולא כל התובנות עמוקות ורחבות, אבל דומה שכל מה שייאמר להלן הוא מבט על השפה. יש משהו משונה בכתיבה על קולנוע: הקולנוע חי ותזזיתי כפי שהכתיבה לעולם לא תהיה. כדי להחיות את הדיון, שזורים בו תיאורים של הסצנות והסרטים הנידונים, בפירוט ובחיות ככל האפשר, וכמה שפחות הערות שוליים.

פרקי הספר, שרובם, כאמור, ראשיתם בביקורות שהתפרסמו בבמה עיתונאית מהורהרת, עומדים בפני עצמם, אך גם מצטרפים לאמירות אסתטיות רחבות יותר. נדגיש כי אין כאן שיטה ביקורתית או טענה פילוסופית. יש כאן תגובה רחבה למפעל תרבותי משמעותי בשיח הציבורי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.