החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ללטף סרפדים

מאת:
הוצאה: | 2013 | 284 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

מי באמת נותנת יד למי כשיש כאלו צרות? יודית הקטנה לאמא? אמא ליודית? ולמה אמהות צריכות לידן גיזלות, שייתנו עצות? בגלל הסרפדים? סיפור אהבה מצחיק-מבכיא על המזל בחיים בבלוקים של שכונה הירושלמית.

"רוצחת!" זה מה שיודית בת העשר שומעת מחדר השינה של הוריה, שם, היא רואה את אביה מחזיק בידו סכין גדולה. התברר שהאם, סוניה, החביאה את הסכין תחת הכרית של בעלה, שכן בעצת ה"גיזלות", תקרע הסכין לחתיכות את אהבתו של האב ל"זונה הגויה" מרומניה. רצה הגורל ודווקא באותו לילה, האב, שתמיד ישן כבול עץ, החליט להתהפך על משכבו והרגיש את חודו של הלהב.

מעתה יעברו שתי הנשים – הגדולה והקטנה – ימים של בכי, צער וחרדה שמא ייזרקו לרחוב כמו הכלבים, אם הגבר שלהן יחליט לעזוב אותן. ובכל זאת, עם קצת תושייה, קצת גיזלות ונחישות מפתיעה, הן מפלסות להן דרך ללטף את הסרפדים הדוקרים בחייהן.

ללטף סרפדים הוא סיפור אהבה רגיש בין אם לבת. זהו גם סיפור מצחיק ומבכיא על המזל בחיים, מזל שיכול להיות רע שלא בצדק ויכול להיות טוב – גם שלא בצדק; או הפוך, כמו שאומרת אמא של יודית, גיבורת הרומן. ללטף סרפדים הוא בעיקר סיפור של אהבה ושנאה, קנאה וידידות, חמלה ורשעות, עליבות והתנשאות, אשר מתעופפות מחלונות מוארים או מחלונות חשוכים, תלוי מי גר בבלוקים של קריית יובל, שכונה ירושלמית בשנות השישים.

צביה פריד, מחברת הרומן ללטף סרפדים, מרחיבה, לכאורה בקלילות בלתי רגילה, את מעגלי ה"אני" הפרטי – למעגלי חברה, לתקופה ולשפה, ועושה זאת בתחביר ובקול אישיים ועוצמתיים. בתוך מציאות הזויה, שבה הדשא צהוב גם בגשם והשמש מבעבעת דווקא כשקר בלב, יוצרת פריד בהומור ובלשון קולחת פיסת חיים צבעונית, עטופה באהבה ובתקווה.

מקט: 4-1178-3
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
סקירה

מי באמת נותנת יד למי כשיש כאלו צרות? יודית הקטנה לאמא? אמא ליודית? ולמה אמהות צריכות לידן גיזלות, שייתנו עצות? בגלל הסרפדים? סיפור אהבה מצחיק-מבכיא על המזל בחיים בבלוקים של שכונה הירושלמית.


1 – ככה זה כל יום. הם רבים ואני מסתגרת בחדר שלי ומקמטת ניירות נגד הרעש שלהם. בדרך כלל הרעש של הניירות, ה־כחח־כחח הזה, מצליח למחוק גם את המילים שלו וגם את היללות שלה, אבל פתאום שמעתי את הצעקה, “רוצחת!”

ישבתי על הספה שלי, עם שתי הכריות בצבע כחול משני סוגים: כרית אחת שבגלל שהיתה פרומה, אמא עטפה בחולצה כחולה של אבא ובגלל זה היא כרית עם כיס, ועוד כרית, שעוד לא מצאנו לה חולצה, והיא עוד לא פרומה לגמרי. הכרית הזאת דווקא נשארה בצבע הכחול הכהה האמיתי שלה. אבל אמא אומרת שהצבע זה לא מה שחשוב, העיקר שכל דבר יהיה נקי ובלי קמטים.

חוץ מהספה יש אצלי בחדר גובלן גדול של נסיך ונסיכה שאמא רקמה מרוב שהחיים שלה קשים. אני מסתכלת עליהם הרבה והתרגלתי לדבר איתם, בעיקר כשההם רבים בחדר השני, או כשעושים עלי חרם בכיתה. רק איתם, עם הנסיך והנסיכה שלי, אפשר לתכנן עתיד בצבע ורוד בזוקה ולקבל מהם חיוכים קבועים בפה חצי סגור, “אלגנטי,” כמו שאמא אומרת כדי לתת מחמאה.

כשהופיעה הצעקה היא תפסה אותי מול הנסיך. ככה זה, קודם הנסיך. רק כשאני מסיימת עם השאלות בקשר לבעלי, שיהיה בעצמו נסיך או מלך, ואם לבנות ארמון בבית הכרם או ביער ירושלים, אני עוברת לשבת על הכרית מול הנסיכה. “גם אני פרינצסה, יקירתי, ואו־הו, איך שהמזל ישתנה ויהיה יותר ורוד ממסטיק בזוקה,” והנסיכה הנדיבה מחייכת. לפעמים אני אומרת לה, כמו אמא, “עוד יהיו לי חיים בטעם קונפיטורה.”

“במטותא ממך, באמת”, אני פונה לנסיכה, “בכוונה תחילה”, “צר לי צר, על כל אשר קרה”, “אללי אללי אפרת האומללה…”, או “תם וגם נשלם”, אני אומרת בשיא השקט והנימוס. אני כבר יודעת שלאצילים מתאימות מילים יפות שאני לומדת מהמורה נטע ורושמת בסוף המחברת כדי לזכור. שמתי לב שלמילים יפות יש ריח וטעם והן עושות רושם טוב.

גם מהקלפנים למטה יש מה ללמוד. הם מומחים באצילים. מדברים שעות על מלך, מלכה, נסיך ונסיכה. יוז’ו שמדביק את השערות בברילנטין נגד כרבולת, מכנה את הנסיכה “שלוש־עשרה”.

לקח לי זמן להבין שאם הוא מבקש מחרי, שיושב מצד שמאל שלו, “תזרוק לי שלוש־עשרה לב אדום, מה אתה שומר את היפהפייה אצלך,” הוא מתכוון לנסיכה.

עם הקלפנים שלמטה אני מתערבבת כדי ללמוד איך לדבר נכון עם הנסיכים מהגובלן למעלה, שעומדים זקוף לפני היער שלהם, הארמון שלהם, הנחל שלהם והציפורים שלהם. הם לבושים מלמלה וקטיפה מכף רגל ועד למעלה, ושונים זה מזה רק בתסרוקת. שלו שחורה עם תלתלים ושלה לבנה כמו צמר גפן שצונח כמו בקבוקים משני הצדדים של הפנים. פלא שאני מתייחסת אליהם בכזה כבוד?

“הראיני־נא את הדרך,” הספקתי ללחוש, והחיוך שלה אמר שאמצא אותה בבוא היום.

יש להם המון אהבה בעיניים, ובגללה בחרתי להתייעץ איתם כמו שאמא מתייעצת עם הגיזלות. ככה אני קוראת לחברות שלה בגלל שלקוֹבעת שלהן קוראים גיזלה. הן החברות שהיו איתה ברומניה באותה העיר ועלו ארצה באותה אונייה. על זה הם כמו משפחה, אפילו יותר ממשפחה.

הנסיכה שלי לא ממש מסתכלת עלי כשאני מדברת, רק בנסיך היא מביטה, לא מורידה ממנו עיניים, ואפשר ללמוד ממנה איך אוהבים אצילים. כאן אצלנו, גם אם מחפשים בכל הבלוקים של קריית יובל, ועד הצריפים של קריית מנחם, ולא רק בבלוק ארבע מאות עשרים וארבע שלנו, אין ממי ללמוד על אוהבים. לכולן, חוץ מלאמא של התאומות, חסרה שעה מנוחה ביום כדי לעמוד על הרגליים ולירה במשכורת כדי לקנות ברחוב יפו שמלה עם דקולטה עגול או מרובע שיחליף את החלוק הפרחוני. על תסרוקת חלה עם בקבוקים בצדדים — אין מה לדבר. הכי הרבה מרטיבים את השיער בבירה מהבקבוק ומנפחים במסרק, אבל איפה זה ואיפה הצמר גפן על הראש של הנסיכה?

אצלנו בבלוקים, שכל אחד מהם ארוך כמו הרכבת באנציקלופדיה “תרבות”, יש נשים כמו אמא, פחות או יותר — קצת יותר. מה קורה בקטמונים אני לא יודעת, כי זה של מרוקאים ואיתם אני לא מתעסקת, חוץ מסיגל כשאין ברירה. לשכונה של שמריהו לוין, שזה של הבתים הפרטיים, אני לא מגיעה, כי מה יש לראות שם? לכל בית יש גדר בגובה של חומה ולא רואים מה הולך בפנים, בטח לא עם הווילון מעומלן כמו שנכון.

אצלנו, לעומת זאת, רואים הכול. אפילו איך הלב של האמהות שלנו בוכה. גם כי יש מספיק סיבות וגם בגלל שהן הולכות אחת אצל האחרת כדי להוציא החוצה. אמא פחות. היא לא עוברת מכניסה לכניסה כדי להוציא אצל השכנות. כשהלב שלה בוכה, באות אליה הגיזלות. אני לא יודעת מי מספר להן, אבל תוך שנייה הן עוזבות הכול בבית: סמרטוט לא סחוט בדלי, כף בסיר, שטיח על המעקה… וכולן באות כדי לעזור לסוניה שלהן להוציא את הרעל דרך הדמעות.

אני, רק מזה שהן באות, מקבלת מחלת רעידות. בזמן שאני רועדת הגיזלות מחטטות בכיסים, מושכות בכפתורים, או מנגבות בשרוול את השולחן כדי לא להרים את העיניים ולראות מה נהיה מאמא שלי.

כשאמא בצרות קטנות, כאלה שהיא מתביישת אפילו לבכות, היא מדברת איתי בשקט במטבח. לפי דעתה אני ילדה חכמה שמבינה כמו הזקנות שהיו אצלם ברומניה. על צרה רגילה, היא אומרת, למשל, שהבלוק שלנו הוא כמו צנצנת דבש, ובגלל זה הוא מושך אליו גם נשים זולות, שזה דיאנה. מה שזה אומר על דיאנה אני מבינה טוב מאוד, וההבנה הזאת עושה לשתינו את המוות, או מקצרת לנו את החיים — אחד משניהם, או שניהם ביחד.

היום, בגלל הצעקה, לא הספקתי לומר לנסיכה, “יש לנסיך שלך אהבת חינם בעיניים,” שזאת האהבה הכי שווה, לא כזאת שנגמרת אחרי שהוא יוריד לה את השמלה ואחרי זה את התחתונים, אם יש לה בכלל. רגע, יש תחתונים לנסיכות?

לאמא של התאומות, שהיא יפה כמו הנסיכה, אין תחתונים, ואת זה שמעתי בעצמי שהיא מספרת לאריאלה ולא מתביישת. אני ואמא תמיד לובשות תחתונים שאמא קודם מרתיחה, אחר כך מגהצת ואני מקבלת מזה גירודים אדומים בבטן ובתחת, “ואנא, הואילי נא לסלוח לי על שאני אומרת תחת.”

הנסיכה מחייכת בעדינות שלה, היא יודעת על מה אני מדברת. כבר הבאתי לה מהוויטרינה בסלון את התמונה מהחתונה של אמא ואבא. רואים בתמונה שהוא מסתכל עליה עם אהבה בעיניים. אבל תכף אחרי זה, כשהוריד לה את השמלה, עברה לו האהבה בכל התמונות. כנראה זה לא באופי שלו, אהבת חינם.

“אצל הנסיך שלך זה לא נגמר. לנצח הוא יסתכל עלייך עם אהבה,” אני מדברת אליה בלחש, ומסתכלת על הנסיך מהצד.

איתם עובר הזמן בלי להרגיש ובלי להכין שיעורים בטבע, או בחיבור, או בחשבון. בזמן הזה אני לומדת את מה שאני לא יכולה ללמוד מההורים שלי — על אהבה, ובשבילי, אהבה הכי קובעת בחיים.

היום, בגלל הצעקה, שאחריה בא הבכי, אפילו לא הספקתי להוריד תריס כדי שמדאם רבקה לא תציץ ותראה אותי מדברת לקיר במרפסת, שעשו לי ממנה חדר קטן.

היא מסתתרת הרבה מאחורי הרשת, שכבר קיבלה את הצורה של הראש שלה. אף אחד אצלנו לא מבין איך יצא ממנה צביקה הגאון בפסנתר. יש אצלנו עוד כמה מקרים הפוכים: למשל אצל חנה מנדל השקטה ובעלה החברה קדישא, שיש להם את הבן אדי הצועק והמרביץ. הם גרים קומה מתחת לרבקה המציצה. הוא סגור הרבה בבית בגלל שלא נדע, הוא מרביץ לעצמו וצועק על עצמו.

ואלו לא הצרות היחידות, ואפשר לשמוע אצלנו מכל חלון איזה צרות יש לכל אחד, חוץ מהצרות הגדולות ששם לוחשים מאחורי התריסים בגלל הבושה. אבל בסוף כולם בכל זאת יודעים, גם את מה שלוחשים כאן. עובדה, אמא לא צועקת חזק, היא בוכה חזק רק בכרית — וגם אבא לא צועק, ובכל זאת יודעים שאמא סובלת, שבגלל אבא אנחנו עוד ניזרק לרחוב כמו כלבים. ואני הרי יודעת ששם, ברחוב, אפילו קיר לתלות עליו את הגובלן לא יהיה לי. לאן אני אקח את הנסיך והנסיכה, למדרכה? לחדר מדרגות של עמידר? רק מהמחשבה עפה לי אנחה של זקנים שמחכים בתור של קופת חולים.

אבל אז התחילו הצעקות המיוחדות שאי אפשר להתגבר עליהן עם ה־כחח־כחח של הנייר. הפעם בכל זאת שמעתי את אמא מתחננת, “לאן אתה הולך? עוד פעם עוזב?”

אחרי זה, נהיה שם שקט מצרים, וזה בדרך כלל סימן שלקח את הרגליים והסתלק עד הלילה, או עד הבוקר מוקדם. ככה היא משתתקת. אבל הפעם הוא עוד לא הלך.

“רוצחת!” שמעתי אותו צועק באמת אחרי דקה של שקט מצרים.

עפתי לחדר שלהם כמו אווירון. אבא שהשיער שלו בדרך כלל מסורק יפה לאחור, עמד פרוע בפינה של החדר עם הסכין הענקית של הבשר ביד ונופף בה באוויר.

אמא, שבקושי לשבת יכולה וגם זה רק ברגליים פתוחות מרוב בטן, התכופפה לרצפה כמו בלרינה כשהיא מכסה את הראש בידיים, ומהפחד, לא רק שלא השמיעה את האוי־ויי שלה, היא אפילו לא שאלה: אם אתה רודף אחרי עם סכין, אז למה אני הרוצחת?

“ווא־ווא־ווא…” ייללתי, כי סכין מעל הראש משנה את כל המצב בבית. “ווא־ווא־ווא… ווא־ווא־ווא…” הרמתי את הקול, אבל אף אחד בחדר לא שמע אותי.

“רוצחת אחת… זה מה שאת,” צעק וירק מהחלון לפני שסגר אותו.

“זה לא מה שאתה חושב,” היא בכתה כמו תינוקת, “זה לא ככה כמו שאתה אומר,” ואז עברה לתחנונים: “אם אתה הולך, אני זורקת את עצמי בגלגלים של האוטו הראשון שעובר בכביש… ושיודית תטפל בלוויה לבד, שתהיה מוכן, אני לא מוותרת, זה — לאאא…”

התקרבתי אליו בלי פחד. מהפינה של אמא נשמע ה־קררר שאני כבר מכירה. גם השמלה הזאת כבר צרה עליה ועכשיו יצאו מהגב שלה הקפלים הלבנים.

“די,” בכיתי מולו. “די. מי יטפל בי אם תעזוב? מי ישמור עלי אם אני אשאר יתומה מהגלגלים של האוטו?” נצמדתי אליו בכוח, כדי שלא יתקדם אל אמא.

“משוגעת,” צרח עליה, בלי להוריד את הסכין, “רק עלייך את חושבת! תראי איזה פחדים הכנסת עכשיו בראש של הילדה!” והוא העביר את השפיץ המבריק ממנה וכיוון אותו אלי, כדי שתבין שזה הראש שלי. “תסתכלי איך הילדה הזאת מפחדת ממני! בגללך! היא חושבת שאני רוצח!”

“אתה לא?” שאלתי עם ידיים על הראש, כמו אמא.

אבא עשה פרצוף של גועל נפש, כי אמא לא נראתה טוב מקופלת ככה לשניים, עם חצי תחת בחוץ. “איזה מין בן אדם את?” נופף בסכין בזמן שזחלתי אליה ומשכתי בקרעים של השמלה כדי לכסות לה קצת, אבל הגועל נשאר באותו מצב.

אמא נשענה עלי כדי לקום, ואז, כשהצליחה, ברחה מהחדר למטבח. יצאתי אחריה והיא אמרה, “הוא עוד יהרוג אותי, אני יודעת! ראית איך מצא את הסכין?”

“מז’תומרת? איך מצא?”

“אני החבאתי את הסכין מתחת לכרית שלו והוא מצא. ראית מזל רע? דווקא את הסכין היה צריך למצוא! אם רק היה לי קצת יותר מזל, הוא היה מוצא את השקית מלח או את התהילים… ותאמיני לי שאם לא היה מוצא את הסכין, הכול היה יותר טוב בבית.”

“אז הוא לא רצה לשחוט אותך?”

“בחיים שלא תחשבי דבר כזה על אבא שלך,” לחשה ותפסה אותי בסנטר, כדי שאסתכל עליה. “את שומעת? שלא תגידי יותר שאבא שלך רוצח! בסך הכול שמתי לו סכין מתחת הכרית שתחתוך לו את האהבה אחת ולתמיד. רק ככה, בחתיכות קטנות, היא תצא לו מהלב!”

הסתכלתי עליה בעיניים שלנו, מה עכשיו עם הלהחביא סכין, מלח ותהילים מתחת לכרית ולא להבין שזה עושה בליטה, אבל היא החזירה לי עיניים שזה לא שטויות בכלל. “דוקטור בריף מקופת חולים אמרה לי את זה.”

“מה, גם לה סיפרת על אבא? היא באה איתך באונייה?”

“לא סיפרתי לה, אבל שמעתי באוזניים שלי איך הדוקטור אומרת שיש אנשים ששמים סכין מתחת הכרית כשהם חולים, ומאמינים שזה יחתוך את המחלה לחתיכות עד שתצא מהגוף. וזה מה שעשיתי. היא לא סתם אחת, גם בעלה דוקטור, גם אבא שלה היה דוקטור, בעיר לידנו…”

הרגשתי כאב באוזניים.

“למה את מושכת באוזניים?”

“בגלל שאין לי עגילים מזהב עם אבן אדומה כמו ברומניה, ולא מאמינים עלי שאני מהשכונה.”

“גם על הדוקטור שלנו לא מאמינים. חושבים שהיא ממרוקו בגלל העור החום שלה. ולה יש עגילים קטנים מזהב עם יהלומים קטנים, אז מה?”

“תרימי את הראש, אמא,” ביקשתי, כי ידעתי שאם הראש שלה נופל לה בין הרגליים כמו גלדיולה שבורה, שעה היא לא תרים אותו. היא דיברה לעצמה בלי להרים את הראש והבטן התחילה לכאוב לי, הרגשתי כמו קיפוד הפוך, שהקוצים צומחים לו פנימה.

כדי לא להוסיף לה צער כי מזה יש לה מספיק, ברחתי לחדר שלי שבמרפסת ונשכבתי על הספה. הצמדתי רגליים לבטן ככה שהרצפה לא תתכסה בדם מהקוצים.

“אז הם ייקחו אותי להדסה, אז מה?” לחשתי לנסיכה שממול. “בבית חולים יטפלו בי וייתנו לאמא ולאבא מנה כמו שצריך.”

עצמתי עיניים וביקשתי שתבוא מנוחה לראש שלי. אמרתי שהוא קטן וחוטף הרבה לגילו. אמרתי בלב שאבא שלי חסר בבית ואמא יותר מדי בבית והבכי הקבוע שובר לי את הלב ולא נותן לי הזדמנות לבכות שעות כמו שילדים אחרים בוכים. אני דואגת יותר מדי וזה מפריע לי לגדול, להיות גבוהה כמו הנסיכה שממול.

אחרי כמה דקות הרגשתי שהבקשות שלי התקבלו כי הקוצים בבטן כבר כמעט שלא דקרו. בכל זאת החלטתי שאני אתפלל עוד, גם בשביל מחר ומחרתיים.

“ברוך אתה אדוני אלוהינו המלך,” לחשתי בכרית. “תעשה שהוא לא יהרוג אותה עם המילים המעליבות שלו ושיפסיק לצעוק לה באוזן דיאנה־דיאנה, אהבה־אהבה! תעשה גם שהיא תפסיק להתחנן: ‘אוי ואבוי לי, מי נשאר לי בעולם? אתה, מי עוד? מי עוד?’ אדוני, תעשה שיגיד בסוף, ‘בטח שאני אוהב את ארץ ישראל וגם אותך, מי זאת בכלל הדיאנה הזאת? סתם צוענייה.’ תודה רבה — בורא עולם…”

ואז התפרצה לחדר החברה שלי דינה. היא כזאת ילדותית ולא שמה לב שהזיזה את הדלת בתנופה והוציאה אותה מהמסילה. היא לבשה מכנסיים קצרים עם גומי כדי שלא יראו את התחתונים אבל כשקפצה עלתה לה החולצה וראיתי שהיא כבר צריכה מזמן חזייה, איכס. “תפסיקי לקפוץ כמו תיש,” אמרתי כשנתקלה עם הראש הגבוה שלה באהיל שאמא ואני הכנו מחוט רקמה ודבק שמרחנו על דלי קטן מפלסטיק.

“תראי איזה נעלי התעמלות דוד שלי שלח לי מאמריקה, תסתכלי. זה אמיתי. תספרי, שלושה פסים! מה קרה לך?” היא הפסיקה לזרוק רגליים באוויר. “את חולה?”

“כן, וזה מידבק.” שתיבהל.

כאן בבלוק אני קובעת על דינה. אפרת קובעת עלי אז יוצא שגם על דינה, ולא עוזר לה הדוד באמריקה ולא הבגדים היפים — היא לא קובעת על אף אחד.

“אה, אני לא מפחדת להידבק. אני בכלל לא נדבקת, אפילו לא בשפעת.”

איזה נודניקית, חשבתי והתפללתי בלב שאמא תישאר בשקט עם הראש בין הרגליים או על השולחן הקטן בחדר שינה. ואלוהים, רק שלא יתחיל עוד פעם לרוץ עם הסכין ולצעוק שהוא לא אוהב אותה ולא את ארץ ישראל כי זאת מדינה של חיות לא של אנשים. בבקשה… וגם בבקשה, לא רוצה שגם דינה תראה שאנחנו גלותיים ושלאמא שלי אין כבוד עצמי, כמו שדודה גיזלה אומרת לה בכל הזדמנות.

  1. :

    קראתי במהדורה המודפסת. ספר רגיש, נוקב ומרתק. ההזדהות עם הגיבורה הראשית – ילדה צעירה – היתה מלאה וקלה. היא לא מגיעה מרחמים, אלא מהרצון לתמוך בפריצה שלה קדימה אל החיים. מצאתי עצמי מתפלל ממש לסופטוב. אופייה וחייה משורטטים ביד אומן בוטחת. ממליץ. ושוב פעם – ממליץ.

הוסיפו תגובה