החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על יובל גלילי

יובל, בן 34, אובחן עם תסמונת אספרגר. הוא חי את חייו ביחסי אהבה־שנאה עם השונות שלו, שהעניקה לו מצד אחד את הייחודיות שלו, ומצד אחר גם משכה אליה סטיגמות והרבה מאוד כאב. עם המורכבות שבסיטואציה יובל המשיך קדימה בדרך לכל ... עוד >>

לקבל את עצמך מחדש

מאת:
הוצאה: | 2022 | 266 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

43.00

רכשו ספר זה:

מה משותף לבית מהירח, מתיו השקט מהספר "האסופית", שלדון קופר מ"המפץ הגדול", גורילות כסופות גב והתמודדות עם פיטורים? כולם חלק מהספר המיוחד והשונה הזה שכתב יובל גלילי, ספר שהוא מסע במרחבי הנפש שלו בדרך למקום שאליו הוא תמיד חלם להגיע – לקבל את עצמו כמו שהוא.
יובל, בן 34, אובחן עם תסמונת אספרגר. הוא חי את חייו ביחסי אהבה־שנאה עם השונות שלו, שהעניקה לו מצד אחד את הייחודיות שלו, ומצד אחר גם משכה אליה סטיגמות והרבה מאוד כאב. עם המורכבות שבסיטואציה יובל המשיך קדימה בדרך לכל אחד מהיעדים שחלם עליהם: הוא סיים תואר ראשון בחינוך לגיל הרך והוציא תעודת מדריך כושר מוסמך. הוא מתגורר לבדו, מתפרנס בעצמו ומוכיח לכולנו שאין דבר העומד בפני הרצון.
הספר שלפניכם הוא עוד חלום שהתגשם ויצא לאור. היו גם אתם חלק מהמסע.

מקט: 4-575-732
מה משותף לבית מהירח, מתיו השקט מהספר "האסופית", שלדון קופר מ"המפץ הגדול", גורילות כסופות גב והתמודדות עם פיטורים? כולם חלק […]

הקדמה

מאז ומתמיד הייתי ילד שונה. נכון, כולנו שונים זה מזה, אבל אז זו הייתה תקופה אחרת, תקופה שבה מושגים כמו “הכלה” ו”קבלת השונה” היו בחיתוליהם, אולי אפילו עדיין רק ברחם. כמובן, אני לא זוכר את כל תקופת הילדות שלי – זה בלתי אפשרי לזכור מה התרחש לפני 31 שנים, ובכלל זיכרונות הם דבר מורכב – אבל היא עמדה ללא ספק בסימן גדול של כאב, של הצקות, של ניצול חברי מזויף שקשה להתחמק ממנו ושל קשיים בלימודים בגלל לקויות למידה שונות, שגם הן לא הועילו. כל זאת בתוספת מורים חסרי סבלנות שלא קיבלו שונות ולא הכילו אותה.

היום אני כבר מקבל את עצמי כמו שאני (רוב הזמן). אני יודע מה ליווה את הקשיים השונים הללו, אבל אז כל דבר שונה היה קללה, כנראה מתוך תת־מודע וחוסר הבנה, לא שמעתי ולא רציתי לשמוע מה”שונות” שלי. למעשה זה דווקא עזר לי להסתדר אז, בזמן שבו “כיתה קטנה” נחשבה ונקראה “הכיתה הטיפולית”, וכיתת “מב”ר” (מסלול רגיל לבגרות) כונתה בגסות (כן, גם אני קראתי לה כך) “כיתת מפגרים־בעלי־רצון”. מדהים כמה קל לשפוט, לא לקבל קשיים ולא להכיל אותם, כמה קל להעמיד פנים שאנחנו לא מי שאנחנו וכמה קשה לקבל מציאות חדשה, שבסוף יוצאת החוצה.

לאורך כל תקופת הלימודים נעתי בין ייאוש לאופטימיות מוחלטים, לצד מאבק תמידי להמשיך ללמוד. היו תקופות טובות יותר והיו תקופות איומות. אם הייתי מחלק אותן לשלושה פרקים בספר לימוד על עצמי, זה היה מתחלק כך:

בית הספר היסודי – בסדר, לא יותר מזה.

חטיבת הביניים – קטסטרופה.

תיכון – תקופה אחרת, טובה רוב הזמן, עם קשיים.

ביסודי הצקות והתגרויות מילדים תמיד היו, ואני בטוח שתמיד יהיו, כי ילדים הם ילדים וכך הם נוהגים. מה שהכי בלט בעיניי היו חוסר ההכלה של המורים והעובדה שהם לא טרחו להסתכל מעבר לחומר שאותו היו צריכים ללמד. כאדם עם דיסגרפיה, אני כבר לא זוכר את מספר הפעמים שהמורים היו בטוחים שכתב היד שלי נראה כמו שהוא נראה בגלל שאני מזלזל, או את מספר הפעמים שלא הספקתי לסיים מבחן בזמן.

רק בשנתיים האחרונות ביסודי, בכיתות ה’-ו’, זיהתה אחת המורות שלי שהקושי בכתיבה לא נובע מזלזול, אבל היום, כאשר מורים שאני גאה שהייתה לי הזדמנות ללמוד איתם באותו מוסד לימודים ממלאים את מקום המורים חסרי ההכלה וההבנה האמיתית של פעם, אני יכול לשמוח שלפחות בעניין הזה יש שיפור רציני, ושלילדים שחווים הצקות וקשיים בלימודים יש תמיכה אמיתית מצד הצוות החינוכי.

בחטיבת הביניים לעומת זאת, המצב היה שונה. שם המורים כבר היו יחסית יותר מכילים, ובכיתה ט’ הייתי זכאי לראשונה להקלות למידה, שבזכותן הציונים שקיבלתי במבחנים השתפרו מאוד. הבעיה היא שחטיבות הביניים בארץ בנויות בצורה חסרת אחריות וללא הבנה עד כמה ההפרדה למשך שלוש שנים של תלמידים שלמדו ביחד שש שנים היא חסרת תועלת, ועד כמה זה מיותר לערבב מאות תלמידים שונים מבתי ספר שונים בכיתות חדשות. לפיכך, החטיבה, עבורי, מבחינה חברתית, הייתה פשוט חוויה מצטברת וכואבת של הצקות ושל בריונות. לאורך כל אותה תקופה היה לי רק חבר טוב אחד, שגם הוא היה מטרה להצקות, ואם להוסיף על הכול, רבים מהתלמידים בחטיבה כבר גבהו, גדלו והתבגרו, אבל אני סיימתי את תהליך הגדילה שלי רק בגיל מאוחר יותר. מילה אחת שמסכמת את החטיבה בצורה הכי טובה – קטסטרופה.

בתיכון כבר היה הרבה יותר טוב. בכיתה ט’ אזרתי אומץ והשתתפתי בטקס הסיום, שם ראו צד אחר שלי, שהיה חבוי עד אז. זה פתח לי הזדמנות לקשרים חדשים ובאמת, שלוש השנים בתיכון היו טובות. כמובן, היו ימים עצובים ולא פשוטים, חוויות כואבות גם, אבל הלימודים בזכות ההקלות השתפרו מאוד, ועם התלמידים הייתי רוב הזמן ביחסים טובים פחות או יותר.

אולם הקשיים שחוויתי שם ליוו אותי הלאה, קשיים חברתיים שונים שלא יכולתי לשים עליהם את היד, ושרק אחרי התיכון יכולתי להבין את המקור שלהם טוב יותר. האמת היא שאז כבר נאלצתי לקבל את המציאות ואת האבחנה.

כאשר לא מגייסים אותך ואתה צריך ללכת לשירות לאומי במקום לצבא, השאלה מדוע לא התגייסת עולה מייד, ובסופו של דבר, לא משנה כמה תנסה להסתיר מאחרים ומעצמך את האמת, היא תתגלה. במשך תקופה ארוכה תירצתי את אי הגיוס שלי במצב בריאותי (אלרגיה לפול שיש לי), אבל כמה אפשר להסתתר מאחורי תירוצים?

בשירות הלאומי הייתי צריך להבין שמקום עבודה הוא לא כמו הבית. אתה חייב לדעת לקבל ביקורת, ואתה חייב להיות דינמי ולהבין את יחסי העבודה ואת התפקיד שלך. היה לי מזל גדול שהגננת והסייעת בגן שבו התנדבתי היו גמישות ומבינות ואהבו אותי. עשיתי שטויות רבות שבקלות היו עולות לי ביוקר עם אנשים אחרים, אבל בסופו של דבר למדתי את העבודה והייתי, בעיקר לקראת סוף תקופת ההתנדבות, איש צוות משמעותי.

בתום תקופת השירות הלאומי, כשהבנתי שאני צריך עזרה במציאת עבודה, פניתי לארגון שמתמחה בסיוע במציאת עבודה לאנשים עם אבחון מהספקטרום האוטיסטי. בתקופה הזאת למעשה – אני מבין היום – עוד לא קיבלתי את עצמי באמת כמו שצריך, וגרוע מזה, לא קיבלתי אנשים אחרים מאובחנים. להפך, התנשאתי מעליהם ללא שום סיבה מוצדקת.

ההתנשאות שלי נבעה מכך שלאחר תקופה קצרה של חיפושים נמצא לי מקום עבודה שבו אהבו אותי מאוד, וגם עשיתי שם עבודה טובה. אומנם היה לי קשה לקבל ביקורת, אבל לראשונה הייתי מודע לכך, וידעתי שעליי לעשות הכול כדי לשנות זאת. ההצלחה הראשונית במקום העבודה הראשון הייתה הוכחה מבחינתי שהאבחון שלי שגוי. זמן קצר אחר כך המציאות התפוצצה לי בפנים.

בתום העבודה בגן הראשון נמצאה לי עבודה בגן נוסף, ושם גיליתי את הצדדים הקשים והכואבים של האבחון. בגן הזה רצו לבצע לי בדיקה להתאמת שכר, והבנתי שאני בהחלט לא יוצא מן הכלל בעניין.

לאחר שעזבתי את אותו גן ילדים הייתי מובטל במשך עשרה חודשים. שוב ושוב נדחיתי מעבודה בגנים בעקבות האבחנה, ובאחד מהם אפילו נשאלתי אם אני חולה נפש. זו הייתה תקופה עצובה, שבה שנאתי את עצמי וסירבתי לקבל את עצמי.

לאחר מכן הייתה תקופה של מציאת עבודה חדשה, עזיבה שלה, שוב אבטלה ושוב מציאת עבודה חדשה, אך הפעם במקום שלא התאים לי. אז כבר שקלתי לפנות ללימודים אקדמיים והלכתי לאבחון תעסוקתי, שבסופו החלטתי ללמוד חינוך.

לצערי, ואולי למזלי, מוסד הלימודים הראשון שאליו נבחנתי דחה אותי ממנו בגלל האבחנה. “הוחלט לא לקבלך כי נמצאת לא מתאים”, נכתב במכתב הדחייה שנשלח אליי. זאת הייתה מכה לאגו ומכה קשה לעצמי ולקבלה ולהכלה העצמית שלי.

אחרי החוויה הכואבת הזאת, חבר יקר בדק עבורי מוסד לימודים אחר ואז עשה את הדבר הכי חשוב: אף על פי שביקשתי ממנו מפורשות לא להגיד למוסד שאני מאובחן, הוא כן אמר להם. היום אני מבין שזאת הייתה החלטה שלו, שתשנה את חיי בהמשך ותיתן להם כיוון חדש ונפלא. בשיחה שהייתה לי עם ראש המסלול באותו מוסד לימודים, הוא אמר לי שאכן אין לדעת אם אני מתאים לחינוך או לא, אבל עצם העובדה שאולי אני לא מתאים, לא אומרת שלא מגיעה לי הזדמנות.

בתחילת שנת הלימודים ביקשתי מהמדריכה הפדגוגית שלי לא לספר לאחרים על אודות האבחנה שלי, משום שפחדתי שאם ישמעו שאני מאובחן, יסמנו אותי כחריג של הכיתה, ולא היה לי שום רצון להיות כזה. וכך במשך שלושה חודשים הכיתה שבה למדתי למעשה לא ידעה מי אני. מצד אחד התקבלתי יפה, אך לא היה לי שום ספק שהם לא יודעים מי אני באמת. הייתי שקט יותר, מופנם, וללא ספק הייתי חידה בעיניהם.

שלושה חודשים לאחר תחילת הלימודים המדריכה הפדגוגית שלי וראש המסלול זימנו אותי לשיחה, ובה הם שכנעו אותי לספר לכיתה שלי על עצמי. חשבתי על זה קצת ואז סיפרתי. כל בני הכיתה קיבלו אותי בצורה שלא האמנתי שבאמת יקבלו אותי, ומכאן לראשונה התחלתי גם אני לקבל את עצמי.

החיים מציבים בפניך אתגרים, ולראשונה באמת הייתי מוכן להתמודד איתם כאדם מאובחן שמקבל את עצמו כמות שהוא, ולא כאחד שבורח מעצמו ולא מקבל ומכיל את עצמו.

לאחר השנה הראשונה, שהייתה מעולה, השנה השנייה הייתה קשה לי. הבנתי הרבה דברים על עצמי, כמו גם על הקשיים שלי במקצוע שבחרתי, והגעתי להבנה של מהי הדרך הנכונה שלי בתחום. לשמחתי הייתה לי גם באותה שנה מדריכה פדגוגית מצוינת, שבדיעבד אני מבין שהקשיחות שלה רק עזרה לי וכיוונה אותי למקומות הנכונים.

כאשר הקשיים היו מסביבי, ההכלה העצמית שלי עמדה במבחן חשוב. כמעט חזרתי להתכחש לעצמי, אך אירוע כואב שהתרחש דרבן אותי לא רק להכיל את עצמי ולא להתכחש יותר למי שאני, אלא גם לקחת צעד קדימה, לעמוד על שלי ולעזור לכל מי שלא מבין מה זאת בעצם אבחנה ומי אני. החלטתי לעזור לכל מי שצריך להבין שאבחון של תסמונת אַסְפֶּרְגֶר ויותר מזה – אדם שמאובחן כבעל תסמונת אספרגר הוא לא הדמות הסטראוטיפית שעליה חושבים.

כך נולד הדף שהתחלתי לכתוב בפייסבוק. לראשונה בחיי לא הלכתי אחורה אלא קדימה, והבנתי שהדרך הזו, אף שתהיה ארוכה ומורכבת, היא הכרחית.

בספר שלפניכם אחלוק איתכם את ההיסטוריה של הדף ואת הטקסטים שכתבתי לאורך כמה שנים, שבהם אני כותב על עצמי ועל כל מה שמניע אותי כאדם שונה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.