החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

להתבגר 19 – להיות חברה של תומר

מאת:
הוצאה: | 2015-08 | 160 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

זהו, אז יש לי חבר. תומר, אתם אולי כבר מכירים אותו. אבל האם זה מגדיר אותי? האם זה כל מה שאני: נעמה נאור החברה של תומר ברזילי? האם אני אוהבת אותו בכלל, או שאני איתו רק כדי שהסטאטוס שלי יהיה שיש לי חבר? האם בלעדיו אני יכולה לעמוד ברשות עצמי, או שאני רק סמרטוט שכולם יכולים לקבוע אם הוא מתאים לי או לא?
אז זהו, תחשבו בבקשה מסלול מחדש, ותשנו את כל מה שאתם חושבים עלי.
זה הספר השני שלי בסדרה. רציתם לדעת מה קורה איתי – אז בבקשה.
הסדרה "להתבגר" מלווה את בני הנוער בבעיות שונות שהם נתקלים בהן בגיל כל כך משמעותי. גלילה רון־פדר-עמית מנחה אותם לראות את הדברים מזווית שונה, וללמוד שלהתבגר זה גם להתגבר ולעבור בהצלחה את המכשולים שבדרך. הסדרה מביאה את סיפוריהם של בני שיכבה אחת שהתחילו יחד בכיתה ט', חלקם המשיכו יחד לתיכון וחלקם נפרדו מהשיכבה, כל ספר מזווית הראייה של נער אחר.

מקט: 4-20-53108
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

את כל החופש הגדול בין החטיבה לשנה הראשונה בתיכון גל ואני העברנו באימוני כושר. אני רציתי לרזות וגל רצתה להתחטב ולטפח שרירים. ימים שלמים היינו צמודות לתוכניות ספורט בטלוויזיה, עם משקולות ובלי משקולות, עם מדרגה ובלי מדרגה. תהרגו אותי אם אני מבינה בשביל מה אחת רזה כמו גל היתה צריכה לעבוד כל כך קשה. אבל מה זה משנה? העובדה היא שהבטן הרוטטת שלי הלכה והצטמקה והפכה להיות די שטוחה, מה שאיפשר לי להגיע לבית־הספר ביום הראשון של התיכון במכנסיים עם מותניים נמוכים ולא להרגיש דבה.

מישהו שם לב?

כשאמרתי לגל שהיא נראית מהמם, היא ענתה לי כזה:

"גם את," אבל אני לא חושבת שזאת היתה דעתה.

באופן כללי אני לא חושבת שגל יכולה לחשוב שמישהי אחרת, חוץ ממנה, יכולה להיראות מהמם. עובדה שאפילו נופר לא נראית בעיניה משהו.

אז הנה אנחנו, גל ונעמה, ביום הראשון של שנת הלימודים, צועדות לעבר השער של בית־הספר. רק להזכיר לכם, זה אותו בית־ספר שלמדנו בו בחטיבה, רק שעכשיו עברנו לתיכון.

הראש של גל היה במקום אחר, רחוק מאוד ממני.

בחופש הספקתי כבר להכיר אותה ולנחש מה עובר עליה. מה שהיה לה הכי חשוב להפגין זה שהיא ניצחה את נופר בשתי מערכות. המערכה הראשונה היתה נדב. גל הצליחה לגנוב מנופר את נדב (שהיה חבר של נופר) ולהיות חברה שלו. המערכה השנייה הייתי אני. גל הצליחה לגנוב אותי מנופר ולהיות חברה שלי. וכשהלכנו ככה יחד לבית־הספר ודיברנו על הקטע הזה, חשבתי שאולי צאלה צודקת. אולי באמת גל מגעילה אפילו יותר מנופר.

האם יכול להיות שאני בכלל לא מוצאת חן בעיניה, ושהיא החליטה להיות חברה שלי רק כדי לפגוע בנופר? הרי אם היא עשתה את זה עם נדב (והודתה באוזניי שהיא בכלל לא אוהבת אותו), למה שהיא לא תעשה את זה גם איתי?

"אני חושבת שבתיכון המעמד של נופר יתחיל לרדת," גל אמרה לי תוך כדי הליכה.

"למה?" עשיתי את עצמי מתעניינת, אבל התחרות בין גל לנופר ממש לא תפסה אצלי מקום מרכזי.

"כי היא חושבת רק על עצמה," גל אמרה.

"גם בחטיבה היא חשבה רק על עצמה," הזכרתי לה.

"בסדר," גל השיבה, "אבל בחטיבה אנשים לא היו ביקורתיים."

"ולדעתך בתיכון הם יהיו ביקורתיים?"

"ברור." גל נשמעה נחרצת, "ככה קורה בהרבה מקומות. בנות שהיו מקובלות ביסודי ובחטיבה, לא מצליחות להחזיק במעמד שלהן."

"מוזר," התבדחתי, "יש על זה מחקרים?"

"לא בדקתי," גל התייחסה ברצינות לשאלה שלי. "אבל ידוע שמה שעושה עלייך רושם בכיתה ג', כבר לא עושה עלייך רושם בכיתה י'. לא תמצאי קבוצה של אנשים מבוגרים שמאוהבים באותה אישה."

"יופי תמיד עושה רושם," אמרתי.

"יופי יכול גם להשתנות," גל התעקשה. "יש דוגמניות שהיו ממש מכוערות כשהן היו ילדות קטנות."

"אוקיי," לא התווכחתי.

"חוץ מזה, אני ממש לא מבינה למה את מגינה עליה ככה," גל כעסה. "שכחת איך היא השפילה אותך?"

"מי מגן עליה?" התפלאתי.

"את." היא ממש הטיחה בי.

"ממש לא!" אמרתי.

"תקשיבי למילים שאת אומרת," גל לא ויתרה.

"אני מקשיבה טוב מאוד!" עניתי לה.

גל שתקה, ואני החלטתי שלא כדאי לריב איתה, ולכן עדיף לכוון את השיחה למקום אחר. אמרתי לגל ששמעתי מיעל שבמהלך החופש הגדול תומר ונופר התקרבו מאוד, ושתומר כמעט כל הזמן נמצא בבית של נופר. לא נראה שהיה אכפת לגל מהקטע הזה. היא אמרה שדווקא יפה שנופר תומכת בתומר אחרי שאביו נפטר. רק שנייה קודם היא השמיצה את נופר, שהיא חושבת רק על עצמה ושהיא השפילה אותי, ופתאום היא מחמיאה לה? (רגע, אל תתבלבלו: חזרנו ליום הראשון ללימודים בתיכון, זה היה לפני שתומר ואני הפכנו להיות חברים.)

הייתי יכולה להיתקע יום שלם עם השאלות הטורדניות האלה, לולא הופיע "ההוא". אני קוראת לו "ההוא" כי בשלב הזה רק ראיתי אותו ולא ידעתי מה שמו. הוא עמד מאחורי ברק, ולרגע הצטלבו המבטים שלנו. הוא היה הנער הכי יפה שראיתי בחיים (יותר יפה אפילו מדין), והמבט שלו היה הכי עמוק והכי לוהט.

מי זה???

הוא חייך.

חייכתי אליו בחזרה…

(שיו! עכשיו, כשאני חושבת על זה, אולי בכל זאת צאלה צודקת ואני מתאהבת בכל מי שמחייך אלי?)

"הַיי!" ספיר, הגאונה של הכיתה שלנו, ניגשה אלינו.

"הַיי," גל ענתה לה.

"הוא הולך להיות בכיתה שלנו-" ספיר הצביעה על ההוא.

"איך קוראים לו?" גל שאלה.

"אין לי מושג," ספיר אמרה.

מזווית העין ראיתי שההוא עזב את ברק.

גל לא ביזבזה אפילו שנייה.

"הַיי ברק!" היא אמרה.

"הַיי!" ברק ניגש אלינו.

"רזית, לא?" שאלתי.

"ארבעה קילו!" הוא ענה לי בגאווה.

"רואים," החמאתי לו, "איך הצלחת?"

"סוד," הוא ענה.

"כל הכבוד לך," אמרתי.

"תיזהר לא להעלות הכול בחזרה," גל היתה רעה.

"אל תדאגי," ברק ענה לה, "אני במקום אחר."

"כולנו במקום אחר," פזלתי אל גל, "לא? הרי אנחנו כבר לא בחטיבה, ובתיכון אנשים הם לא מה שהיו בכיתה ג'."

"חה־חה־חה, מצחיק מאוד," גל התרגזה.

"מה יש לה?" ברק שאל.

"אין לי מושג," עניתי.

"הוא הולך להיות בכיתה שלנו?" גל הצביעה על ההוא.

"כן," ברק אישר, "למה?"

"סתם," גל השיבה, הפנתה אליו את הגב והתחילה להתקדם לעבר הכיתה.

ברק ואני צעדנו מאחורי גל. כבר כשהגענו למסדרון, אפשר היה לראות שההוא לא נותר אפילו שנייה לבדו. סתיו טוקטלי, זו שהיתה החברה הכי טובה של גל לפניי, התלבשה עליו. כשחלפנו על פניה היא אמרה לו, תוך כדי כך שהיא מצביעה עלינו:

"זאת גל, זאת נעמה וזאת ספיר."

אחר כך, בכיתה, התברר ש'ההוא' הוא נבו אמיר. רובי המחנך שלנו (פעם ראשונה שיש לנו מחנך ולא מחנכת) קרא בשמות התלמידים לפי ה־א"ב של שמות המשפחה, וכבר בהתחלה הגיע אליו. נבו הרים את היד, וכל הבנות נעצו בו מבטים. בבת־אחת הגיעו אלי ריחות העדר, אבל הפעם זה היה כנראה מאוחר מדי. עכשיו גם אם הייתי רוצה להילחם בהתרגשות הזאת שהציפה אותי למראה נבו, כבר לא הייתי מסוגלת.

האם גם נופר נדלקה על נבו ממבט ראשון?

בהתחלה הייתי בטוחה שלא. הייתי בטוחה שנופר דווקא נדלקה על ארז, המאבטח החדש שבשער, בחור צעיר שנראה ממש אחרי צבא. מייד אחרי שגל ואני חלפנו על פניו, נופר הגיעה ועצרה ושיחקה כזה בשיער שלה, וכשהסתובבתי לאחור, ראיתי אותה מתחנחנת אליו.

נופר הזאת… כל מי שהיתה חברה שלה ומכירה אותה, יכולה לזהות את הפלירטוטים האלה שלה. היא מה־זה שקופה. כשמישהו מוצא חן בעיניה, היא אפילו לא מנסה להסתיר את זה.

ככה חשבתי עד ההפסקה הראשונה, ואז התברר לי שטעיתי בגדול. נופר לא החמיצה שום הזדמנות. לא, היא לא מיהרה אל המאבטח, היא מיהרה אל מישהו אחר. ברגע שהוא יצא מהכיתה, גם היא יצאה. הוא פנה ימינה, וגם היא פנתה ימינה. תוך שנייה הקרצייה נצמדה אליו. בראבק.

"נופר הזאת, איכססססס…" גל אמרה לי.

"למה?" עשיתי את עצמי לא מבינה.

"ס'תכלי עליה!-" היא הצביעה לכיוון שבו נופר ונבו עמדו.

"הוא חתיך הורס," אמרתי, "אפילו יותר מדין."

"אז?" גל שאלה.

"זכותה להתאהב בו," אמרתי, "אין לה חבר."

"את מנסה לרמוז משהו?" גל שאלה.

"אני?"

"ברור שאת," גל התעצבנה. "את מנסה להגיד שכאילו בגלל שאני חברה של נדב, אסור לי להתלהב ממישהו אחר."

שתקתי.

"אבל את יודעת שיש לי בעיות איתו." היא הדגישה.

"אז מה?" לא הבנתי.

"אז אני מתכוונת לעזוב אותו," גל אמרה.

"וזה קשור לנבו?" שאלתי.

"מי דיבר על נבו?" גל החזירה לי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להתבגר 19 – להיות חברה של תומר”