החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

להאמין, להעז, להגשים

מאת:
הוצאה: | 2014-06 | 183 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

להאמין, להעז ולהגשים. אלו החומרים שמהם עשוי סיפור חייה של יפה גולן. הילדה שנולדה בלבנון, גדלה בשכונת מצוקה והיתה למנהלת סניף בנק ולאשת עסקים מצליחה.
גולן הביאה לחשיפת מעילה באחד מסניפי הבנק שבו עבדה, ולכן נאלצה לפרוש. בהמשך חשפה אי סדרים בעמותות שהציגו עצמן כמסייעות לכאורה לניצולי שואה ונאבקה להוצאת האמת לאור, גם כאשר הדבר עלה לה במחיר הכפשות אישיות, רדיפות והתרוששות כלכלית. היא הקימה עסק משגשג ויצרה תקדימים לטובת ניצולי השואה, בסוגיות הנוגעות לחוק פנסיה סוציאלית מהביטוח הלאומי הגרמני לעובדי הגטו.
הסיפור הסוער, לעתים בלתי יאומן, ממחיש את יכולתה של אישה אחת לעמוד באתגרים ולהתגבר על מצוקות, גם כנגד כל הסיכויים. עם חוכמת חיים, חושים עסקיים, אינטואיציה וראיית הנולד, מתארת גולן מאבקים משפטיים לחיים ולמוות, קבר שזז ממקומו, תהליכי חקיקה בפרלמנט הגרמני, מספר גורלי של חשבון בנק, פיתוח של פטנטים מקוריים וקשר יחיד במינו עם אם מחזקת ומעצימה.
ממרחק הזמן משקיפה גולן, ילידת 1942, על עולם העסקים ועל חיי המשפחה, על רגעים קטנים וגדולים ועל מעגלים הנסגרים בזרם החיים. "להאמין, להעז, להגשים" הוא ספר חובה לכל מי שמבקש לחוש את כוחן של אמונה, תעוזה ואהבה.

 

קוראות וקוראים יקרים,

נסיון חיי לימד אותי שהכל אפשרי. את הספר הזה כתבתי כדי לספר על המאבקים שעברתי ולתאר כיצד הגעתי אל הלקח החשוב הזה. ההתנסויות שעברתי היו קשות ומורכבות. ניצבתי מול אתגרים שהעמידו למבחן אמונות ודעות, ערערו את הקרקע מבחינה כלכלית ואישית וגרמו לי לשלם מחיר יקר. אבל הרווח העיקרי מכל המאבקים הוא שגיליתי את הכוחות הטמונים בי, ואת כוחם של האמונה ושל כוח הרצון.

אני מאמינה שכל אישה ואיש עוברים בחייהם מסע ייחודי. אצלי היה זה מסע אישי ששולב במאבק ציבורי, משפטי וכלכלי. כל מי ששומע את הסיפור שלי מתוודע להיסטוריה המודרנית של מדינת ישראל, לסיפור קליטה של מהגרים, לבניית חיים במדינה צעירה ולהתמודדות עם זכרון השואה. אך עם זאת וחשוב יותר, כל מי ששומע את הסיפור גם שואב ממנו כוחות נפש, מקבל השראה ולומד לקח לחיים. וזהו המסר העיקרי: הכול אפשרי. בעזרת אמונה וכוח רצון אפשר להתגבר על כל מכשול ואתגר.

 

ביקורות קוראים

"פרק חשוב מספרך מהווה ללא ספק מסירותך המופתית לעובדי הגטו בעבר – חילופי המכתבים שלנו משתקפים שם אף הם בבירור. אני משתתפת בשמחתך על כך שהצלחת להשלים פרק זה בידיעה, כי בסופו של דבר עלה בידך לסייע לנוגעים בדבר בפעילותם ארוכה השנים"
האנלורה קראפט, ראשת ממשלת מדינת נורדריין וסטפליה, גרמניה

 

"סיפורך המיוחד מוכיח שכאשר יש אמונה ותעוזה, ניתן להגשים כל חלום כנגד כל הסיכויים".
יאיר שמיר, שר החקלאות ופיתוח הכפר, ישראל

 

"סיפורך האמיץ מהווה מקור השראה לכולנו".
גאיה פולת, יועצת לשרת התרבות והספורט, ישראל

 

"ברגע שקיבלתי את ספרך, כמו במטה קסם נמשכתי לספר ולא עזבתי אותו עד שסיימתי לקוראו. נעמה לי הקריאה בספרך. הקסמת אותי באופייך, בחוסנך וביושרך".
משה ד. ישראל

 

"נחישות ללא פשרות של אישה שיודעת שהיא צודקת ומעמידה את האמת בפני כולם כמראה מלוטשת. יש בספר המון השראה וכוח. ממליצה על קריאתו".
סיגי קדוש, http://nuritha.co.il/

 

"סיפור מרתק על מאבקים, נפילות והצלחות נשגבות של אישה נמרצת וחסרת מעצורים, שמעולם לא הרימה ידיים לרגע. על אף שגדלה בתנאים-לא-תנאים עלה בידיה, בסופו של דבר, להעפיל לגבהים עסקיים".
ראובן לייב, http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-95317-00.html

 

"קראתי את ספרך בשקיקה אדירה. אשרינו שזכינו לך, פשוט מודל לחיקוי והערצה, לוחמת ללא חת לביעור השחיתות והגזל מהמסכנים והאומללים שלא שפר עליהם גורלם. את, יקירתי, לוחמת אמיתית".
ויקי ק., ישראל

 

"ספר שנשים רבות ימצאו בו מקור להשראה ולגאווה. עצם העובדה שמדובר בסיפור אמיתי ובגיבורה ישראלית בשר ודם, אשר את ההיסטוריה שהיא חוללה אנחנו יכולים לחוות עוד בימינו אלה, הופך את הספר למצמרר באופן יוצא דופן".
כרמל פלג, http://www.petitim.com/2014/06/blog-post_14.html

מקט: 978-965-571-005-2
מסת"ב: 978-965-571-005-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

מזווית העין עקבתי אחר ידה של בתי הבכורה, בעודה סופרת חבילת שטרות ירקרקים, מרשרשים, ועל פניה הבעת שמחה וגאווה לאין קץ. ידעתי היטב כי כסף זה אשר הצליחה לחסוך, היה פרי מאמץ ממושך ומייגע במסגרת עבודתה כמלצרית במלון, בזמן לימודיה באוניברסיטה. משמרות כפולות, רגליים מתרוצצות ללא הרף, מותחת עצמה מעבר לגבול הסיבולת, הכול במטרה ברורה: רכישת כרטיס טיסה על מנת להתאחד עם אהוב לבה, בעלה לעתיד, אשר נסע לארצות הברית. "אימא! הצלחתי לחסוך שש מאות דולר!" צהלה בתי, ידה מנופפת את השטרות באוויר.

שמחתי בשמחתה של בתי הבכורה אשר חגגה באותו יום גם את שנתה העשרים ואחת, שנה לאחר שחרורה מהצבא. גאווה אימהית הציפה את לבי, אשר בד בבד נתמלא בתחושות נוספות, מטרידות, מעיקות ומבשרות סכנה. בתי סיימה לספור את השטרות, סידרה אותם בערימה ותחבה אותה לארנקה; את הארנק הניחה במגירה העליונה של השידה בחדרה. "אני רצה למקלחת", אמרה, וניגשה להכין עצמה לקראת אירוח חברותיה מהלימודים, אשר הוזמנו לחגוג עימה את יום ההולדת. הרהרתי בסכום כסף זה אשר נאסף שקל לשקל והומר למטבע אמריקאי לקראת הטיסה – סכום שבאותה תקופה לא יכולתי לתת לה. חלל בטני נתכווץ ונדמה כי ראייתי הופכת מעורפלת. השידה כמו הביטה בי בהתגרות. הקולות בראשי הלכו וגברו. שש מאות דולר. זהו בדיוק הסכום שחסר לך לתשלום שכר הדירה.

ערב לפני כן, הקציב לי בעל הדירה יומיים על מנת "לסגור את העניין או להתפנות". כמדי היום הראשון בכל חודש, גם הפעם, הייתי אמורה לשלשל לכיסו של בעל הבית, אשר התגורר בקומה מעלינו, את תשלום שכר הדירה. באותו ערב התחננתי בפניו לדחות פעם נוספת את מועד התשלום בשבועיים. "אתה הרי יודע שתמיד שילמתי לך בזמן", התפתלתי. "אני רק מחכה לפיקדון גדול שאמור להיפרע ממש בימים הקרובים". מובן שזה היה שקר, בדיה נוספת שבאמצעותה התמודדתי באותה עת עם קשיי היומיום.

לא די ששום פיקדון לא היה אמור להשתחרר, אלא שהחובות הכבדים הלכו ותפחו מדי חודש לממדי ענק, ולמאבק המשפטי המר שניהל נגדי עו"ד ישראל פרי לא נראה פתרון באופק.

בחלומותיי האפלים ביותר לא שיערתי שאעשה את המעשה אותו אני מחשיבה לשפל ביותר בחיי. חסרון הכיס הביאני לנקודת אל חזור. הגוף קפוא, משותק, ויובש ממלא את חלל הגרון. רק היד מצליחה לנוע לעבר בקבוק הקוניאק שעל המדף במטבח. פיללתי כי לגימות גדולות ומהירות של הנוזל הכהה יפיגו את תחושות הקור והבושה. בעוד דקות ספורות היא תצא מהמקלחת, חשבתי, שערותיה הארוכות והרטובות אסופות במגבת. מיהרתי לחדרה של בתי הבכורה ופתחתי את המגירה העליונה שבשידה, לקחתי את הארנק, ירדתי לרחוב, עצרתי מונית והוריתי לנהג לנסוע. המונית דהרה והתרחקה ממרכז העיר. נדמה היה כי זמן הנסיעה ארוך מהרגיל.

לא ידעתי בדיוק היכן אני רוצה לרדת. הגענו לרחוב פנקס בתל אביב וביקשתי מהנהג לעצור. ירדתי מהמונית, ולאחר שהתרחקה שלפתי את השטרות ותחבתי אותם לכיסי. את הארנק השלכתי גלוי לעין כל, על שפת המדרכה. כך לפחות, קיוויתי, יימצא הארנק ויוחזרו לה מסמכיה.

שבתי אל הבית, שהיה כבר מלא מפה אל פה בחברותיה העולצות של בתי. בהתלהבות גוברת ובעיניים בוהקות סיפרה בתי לחברותיה על נסיעתה הקרובה. יצאתי חרישית ודפקתי על דלתו של בעל הדירה. הושטתי את הכסף לעברו בתנועה נוקשה, מגושמת. בשובי, חלפתי על פני בתי וחברותיה כרוח רפאים, נכנסתי לחדר השינה והסתגרתי בו.

שרועה על מיטתי, צפו במוחי זיכרונות ישנים מבית אמי. טעם מלוח של דמעות הגיע לפי. זיכרונות של דוחק ומחסור. כבוגרת, ידעתי תקופות של שפע כלכלי, אך העוני שוב הכה בביתי. לאות אחזה בי. מחשבות על מוות חלפו בראשי. השפעת האלכוהול החלה להתפוגג ותחושת האשמה הציפה שוב את לבי, חדה כתער. לולא האלכוהול, ייתכן כי לא היית עושה זאת, אמרתי לעצמי. ושוב חלפו לנגד עיניי השידה, הארנק, המונית, המדרכה.

עם תום המסיבה חיפשה בתי את הארנק. חיפשה במגירות, חיפשה בכל פינה בבית, ולא מצאה. "נסי לחפש במקום אחר", יעצתי לה מבלי להביט בעיניה. "אם הארנק נגנב, מישהו כבר ימצא את התעודות", ניסיתי לנחמה. "אימא, יהיה בסדר", השיבה לי. אולם ידעתי שבתוך תוכה היא בוכה, אוזרת כוח שלא לצער אותי בימים קשים אלה.
* * *

חלפו יותר משלושים שנה מאז אותו יום נוראי. המאבקים הגדולים מאחוריי. שילמתי מחיר אישי כבד כאשר חשפתי פרשיות שחיתות ומעילה, אך זו היתה דרכי ומשימתי. סיפור חיי, שאותו העליתי על הכתב, עורר הדים ותגובות רבות, וכך אני מוצאת עצמי, לאחר שנים רבות, סוגרת מעגלים.

בקיץ 2013, בעיצומו של יום עבודה רגיל במשרד קיבלתי שיחת טלפון.

"מדברים ממשרד מבקר המדינה, אפשר לקבל את יפה גולן?"

השיחה הועברה אליי, ותיארתי לעצמי שזהו עוד מישהו שחייב לדבר איתי והמציא לעצמו עיסוק ותואר. קיבלתי כבר שיחות מחברי כנסת, מגנרלים, מזמרים ומשחקנים, כולם מתחזים מוכשרים ויצירתיים. אני מורגלת בכך, בעבודה עם קהל תמיד יש הפתעות.

מעברו השני של הקו נשמע קול נעים וסמכותי, "שלום, מדבר יוסי". כך, בפשטות, יוסי.

"כן, יוסי", אמרתי, "במה אני יכולה לעזור לך?"

"קראתי את ספרך", המשיך הדובר, "ואת אישה אמיצה. אני רוצה להזמין אותך לכנס משפטי שיתקיים בבינתחומי בהרצליה". הכנס, כך הוסיף והסביר לי, מוקדש למוסד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור ויתקיים במעמד כבוד נשיא המדינה, מר שמעון פרס, נשיא העליון בדימוס השופט אהרן ברק ושורה מובילה של אנשי משפט ואקדמיה. את עולם המשפט אני מכירה היטב, משעות של דיונים ומאבקים בין כותלי אולמות הדיונים, אך אירועים מסוג זה אינני נוהגת לפקוד.

"אתה גם תהיה, יוסי?" שאלתי מבודחת.

"כן. ואני אשמח אם תבואי".

"יופי", אמרתי, "אם אתה תהיה, גם אני אבוא".

החלפנו עוד אי אילו פרטים טכניים וברכות, סיימנו את השיחה והנחתי את השפופרת. הבנות במשרד התבוננו בי כולן. שקט חשוד ריחף בחלל החדר.

"נו?"

"מה נו?", אמרתי. "הזמינו אותי לכנס משפטי. יוסי ממשרד מבקר המדינה".

"יפה, זה היה 'יוסי' שפירא". אמרה אחת הבנות, "זה מבקר המדינה שדיבר איתך".

לא יכול להיות, חשבתי, מבקר המדינה? הדובר היה מנומס, נעים, כל כך נחמד אליי. הייתי בטוחה שהוא אחד העובדים הבכירים במשרד, ממארגני הכנס, ללא ספק אדם חשוב, אבל המבקר? שכבוד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, השופט בדימוס יוסף חיים שפירא יתקשר אליי? בכבודו ובעצמו? לא יעלה על הדעת.

הייתי חייבת לבדוק. התקשרתי למשרד המבקר, למזכירתו, וגם היא אישרה באוזניי את הדברים.

"אני לא מאמינה", אמרתי. "הוא בעצמו?"

"כן", אמרה האישה בעבר השני של הקו, "הוא בעצמו ביקש לדבר איתך".

היה לי קשה להאמין שהאדם הנעים והצנוע עימו שוחחתי הוא כבוד מבקר המדינה. חשתי כבוד, שמחה וגאווה. ביום המיועד הגעתי אל הכנס כשאני מלווה בבני הצעיר. כבוד המבקר נאם והגדיר את חשיבות תפקידו ואת חזונו האישי: "אני רואה במוסד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור כנציב זכויות האדם במדינת ישראל, וזו מדיניותי בכובעיי אלה", אמר. "חשוב לזכור כי במדינה דמוקרטית כבוד האדם שייך לכל אדם באשר הוא אדם". הזדהיתי עם הדברים ושמחתי להיות נוכחת באירוע כה חשוב.

בהפסקה יצאנו אל מתחם הכניסה ושם נפגשנו באופן אישי. כבוד המבקר יוסף שפירא, מלווה בשומר ראשו, אמר לי, "גברת גולן, אני שמח שבאת". הצגתי בפניו את בני הצעיר, מקור גאוותי, מי שהוא היום חלק ממערכת המשפט. "אני רוצה לומר לך", פנה אליו המבקר, "שיש לך אימא אמיצה מאוד". שוב נדהמתי מהצניעות ומהענייניות שבהן מתנהג אדם רם מעלה. נגעו ללבי החום והאנושיות, וריגשה אותי העובדה שכבוד המבקר, האדם העומד בראש הגוף שתפקידו להגן על חושפי שחיתויות, מכיר ומוקיר את סיפורי האישי.

בין הנוכחים באירוע פגש בני באנשי משפט ואקדמיה, מי שהיו מוריו והיום הם עמיתים לתחום. טוב לראותך, בירכו אותו אחדים מהם, טוב שאתה כאן. ולכולם ענה בני, "אני לא כאן בגללי, אני כאן בגלל אימא שלי". נשטפתי בהתרגשות ובגאווה. מגיל צעיר חווה בני את החיים במצוקה כלכלית, את הפרסומים וההאשמות בעיתונים נגד אימו שהוכתרה בתארים גנבת ורמאית. כעת, אנו עומדים יחד, בפורום מכובד זה בנוכחות צמרת עולם המשפט. שנים רבות עמדתי בפני שופטים בבתי המשפט, היום יש מי שעומדים בפני הבן שלי.

כשיצאנו מהאירוע אמר לי בני, "אימא, את אולי לא יודעת, אבל את היית בשבילנו דוגמה ומופת. היו לך כוחות אדירים להילחם, להאמין בצדקת דרכך ולהתמודד עם דבר ענקי ומסובך. ואת ניצחת. את המורה הכי טובה שלנו". שמעתי את המילים הטובות, מילים שכל אימא חוקקת על לוח לבה, ועיניי נמלאו דמעות. המעגלים נסגרים. שנים רבות לאחר שהגעתי לשפל המדרגה, אני זוכה להערכה ולסליחה אמיתית, אישית וציבורית.

אך זוהי אחרית דבר. את סיפור המעשה יש להתחיל מבראשית.
* * *

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להאמין, להעז, להגשים”