החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

יומו האחרון של הנידון למוות | קלוד גֶה

מאת:
מצרפתית: ניר רצ'קובסקי | הוצאה: | 2008 | 168 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

עונש המוות העסיק את ויקטור הוגו כל חייו, והוא הביע את דעתו הנחרצת נגדו ברבות מיצירותיו. הוא לא הסתפק בכך. הוא התערב בכל הזדמנות שבה עלתה הסוגיה על הפרק, בארצות שונות. הוא ניסה לסייע במאבקים משפטיים לביטול עונש המוות באחדות מארצות אלה, ובעיקר בשווייץ ובפורטוגל, שם נחל המאבק הצלחה. יומו האחרון של נידון למוות מציג בצורה גבישית וממוקדת – וכן מהפכנית לזמנה – את הנושא החולף כחוט השני לאורך כל שנות יצירתו הענפה של הוגו; נושא עונש המוות, מעורטל מצדקנות והזרה, זוכה לדיון בעטו של הפרקליט המוכשר ביותר בלשון הצרפתית בכל הזמנים. הסיפור קלוד גֶה, המבוסס על מאורע אמיתי, הוא ביטוי מצמרר לשרירות שבעונש ולהקשר החברתי שלו. לספר נוסף פתח דבר מאת דניס שרביט.

מקט: 4-249-1837
מסת"ב: 9789654078382
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


נידון למוות! כבר חמישה שבועות אני חי עם המחשבה הזאת, כל הזמן לבדי אִתה, כל הזמן היא מקפיאה את דמי, כל הזמן אני נמחץ תחת כובד משקלה! היֹה הייתי פעם – נדמה לי ששנים חלפו מאז, ולא שבועות – היֹה הייתי איש ככל האנשים. כל יממה, כל שעה, כל דקה הולידה מחשבה חדשה. נפשי הצעירה שפעה חלומות. היא השתעשעה וגוללה אותם לנגד עיני בזה אחר זה, בלי סדר וקץ, ורקמה על הבד הדק והצנוע של החיים פיתוחים מסולסלים לאין-ספור: נערות, גלימות בישוף מפוארות, ניצחונות בקרב, אולמות תיאטרון מלאים אור והמולה, ושוב נערות, וטיולים בחשכת הליל תחת זרועותיהם הרחבות של עצי הערמון. בדמיוני תמיד היה חג. יכולתי לחשוב על כל מה שרציתי; הייתי חופשי.

עכשיו אני שבוי. גופי כבול בשלשלאות בצינוק, ורוחי שבויה בכלאהּ של מחשבה יחידה. מחשבה איומה, עקובה מדם, שאינה יודעת רחם. רק על דבר אחד אני חושב, רק דבר אחד אני יודע, רק בדבר אחד אני בטוח – אני נידון למוות!

בכל מעשי היא מלווה אותי, מחשבת התופת הזאת, צמודה אלי כמו צל בלהות מעיק, יחידה וקנאית, מסלקת כל הסחת דעת, ניצבת כל הזמן פנים אל פנים מולי, מולי האומלל, ומטלטלת אותי בשתי ידי הקרח שלה ברגע שאני מנסה להסב את ראשי או לעצום את עיני. היא חומקת ונכנסת אל כל דבר שרוחי מנסה להימלט אליו, חוזרת כפזמון נורא בתוך כל משפט שמפנים אלי, נצמדת יחד אתי אל סורגיו הנתעבים של תא הכלא שלי. היא רודפת אותי כשאני ער, אורבת לי בשנתי הטרופה, ומופיעה בחלומותי בדמות סכין.

היא דולקת אחרי ואני מתעורר בבהלה ואומר לעצמי: הה! זה רק חלום… אך עוד בטרם נפקחים עפעפי הכבדים, עוד בטרם אני רואה את מחשבת הקץ כתובה במציאות הנוראה שסביבי, באבני התא הלחות והמנטפות, בקרניה החיוורות של עששית הלילה, באריג הגס שממנו עשויים בגדי, בדמותו הקודרת של חייל המשמר, שהחגור שלו מבהיק מבעד לסורגי התא – וכבר נדמה לי שקול לוחש באוזני: נידון למוות!

זה היה בחודש אוגוסט, בבוקר יום נאה.

שלושה ימים חלפו מאז החל המשפט שלי. במשך שלושה ימים משכו שמי ופִשעי נחיל של צופים, שנחתו על ספסלי אולם בית-המשפט כמו עורבים סביב גווייה. במשך שלושה ימים שב וחלף לפני אותו מחזה תעתועים של שופטים, עדים, פרקליטים, תובעים; מחזה שהיה לעתים נלעג, לעתים עקוב מדם, ותמיד קודר וקטלני. בשני הלילות הראשונים לא יכולתי לעצום עין מגודל האימה והחרדה, ורק בלילה השלישי נרדמתי, מרוב צער ועייפות. בחצות הליל, כשנשארו המושבעים לשבת על המדוכה, הובילו אותי בחזרה אל מצע התבן שבתאי, ומיד שקעתי בשינה עמוקה, שינה של שִכחה. אלה היו שעות המנוחה הראשונות שלי מזה ימים רבים.

כשבאו להעיר אותי עוד הייתי שקוע בתוך השינה העמוקה הזו. הפעם לא היה די בצעדיו הכבדים של הסוהר ובסוליותיו המסומרות, גם לא בקרקוש צרור המפתחות שלו ובחריקה החלודה של הבריחים. כדי להעיר אותי מתרדמתי דרושים היו קולו הגס באוזני וידו הגסה על כתפי:

"קום כבר!"

פקחתי את עיני והתיישבתי בבהלה. ואז, מבעד לחלון הצר והגבוה של תאי, על תקרת המסדרון הסמוך – פיסת השמים היחידה שניתן לי להציץ בה – ראיתי את ההשתקפות הצהבהבה, שעיניים הרגילות למחשכי הכלא מזהות בה את השמש. אני אוהב את השמש.

"יום יפה היום," אמרתי לסוהר.

הוא הסתכל בי רגע בלי לענות דבר, כאילו חכך בדעתו אם כדאי לו להתאמץ ולזרוק איזו מלה; לבסוף, במאמץ-מה, מלמל בקצרה:

"אולי."

נותרתי ללא ניע, רוחי עוד שקועה למחצה בתנומה, שפתי מחייכות ומבטי מרותק אל הבבואה הזהובה והמתוקה שפיזזה על התקרה.

"איזה יום יפה," שבתי ואמרתי.

"כן," ענה לי האיש. "מחכים לך."

שתי המלים האלה השליכו אותי בכוח בחזרה אל המציאות, כמו קוּר שבולם את מעופו של חרק. פתאום ראיתי, כמו לאורו של הבהק ברק, את אולם בית-המשפט הקודר, את סוללת השופטים היושבים בחצי גורן, עוטים סחבות מגואלות בדם, את שלוש השורות של עדים אווילי פרצוף, את שני השוטרים משני קצותיו של ספסל הנאשמים; ראיתי את הגלימות השחורות מתנפנפות, את ראשי הקהל המצטופף בהמוניו באפלולית ירכתי האולם, ואת עיניהם של שנים-עשר המושבעים, שנשארו ערים בזמן שישנתי, נעוצות בי.

קמתי. שיני נקשו, ידי רעדו ולא הצליחו למצוא את בגדי, רגלי כשלו. פסעתי פסיעה אחת ומעדתי כמו סבל עמוס לעייפה. ובכל זאת, המשכתי ללכת בעקבות הסוהר.

שני השוטרים חיכו לי בפתח התא. הם שבו וכבלו את ידי באזיקים, ונעלו בקפידה את המנעול הקטן והמורכב. לא התנגדתי: זה היה מנגנון על גבי מנגנון.

חצינו חצר פנימית. אוויר הבוקר הצונן עורר אותי. הרמתי את ראשי. השמים היו כחולים, וקרני השמש החמימות, שהארובות הגבוהות שברו אותן, הטילו כתמי אור גדולים על מרומי כתליו הגבוהים והקודרים של הכלא. אכן היה זה יום יפה.

טיפסנו בגרם מדרגות לולייני, עברנו מסדרון אחד, שני, שלישי, ולבסוף נפתחה בפנינו דלת נמוכה. משב אוויר חם ורועש הכה בפני; זו היתה נשימת ההמון שמילא את אולם בית-המשפט. נכנסתי.

כשהופעתי עבר באולם מלמול קולות ושקשוק כלי-נשק. הספסלים זעו בשאון, מחיצות העץ חרקו. וכשחציתי את האולם הארוך בין שתי שורות החיילים שחצצו ביני ובין ההמון, נדמה היה לי שאני הוא המוקד שאליו קשורים החוטים המפעילים את כל הפרצופים האלה, הפעורים בסקרנות ומתאמצים לראותני.

ברגע זה הבחנתי שאין אזיקים על ידַי; אבל לא הצלחתי להיזכר איפה הוסרו מעלי, ומתי.

דממה השתררה. הגעתי למקומי. ברגע ששככה הסערה בהמון, שככה גם הסערה במחשבותי. פתאום הבנתי בבירור את מה שעד כה נקלט במוחי רק במעורפל: הרגע המכריע הגיע; נמצאתי שם כדי לשמוע את גזר-דיני.

יסביר מי שיכול, כיצד זה שהמחשבה הזאת חלפה בי ולא הטילה עלי אימה. החלונות היו פתוחים לרווחה; אוויר העיר וסְאוֹנה נכנסו פנימה באין מפריע. האולם היה מואר כמו למשתה חתונה, קרני שמש עליזות ציירו פה ושם באור את צורת השמשות, מוארכות על הרצפה, משוטחות על השולחנות או שבורות בזווית הקירות; וממלבני החלונות הזוהרים ניתזו, כמו ממנסרה, קרני אור מלאות אבק זהב.

השופטים, שישבו בקצה האולם, נראו שבעי רצון – מן הסתם שמחו על שכל העניין עומד להיגמר בקרוב. על פניו של אב בית-הדין, המוארות ברכּוּת באור שבהק מאחת השמשות, נסוכה היתה הבעה של שלווה וטוב-לב, ואחד מעוזריו הצעירים שיחק בעניבתו ושוחח בעליזות עם גברת נאה בכובע ורוד, שסידרו לה מקום ישיבה מאחוריו.

רק המושבעים נראו חיוורים ותשושים – מן הסתם משום שלא ישנו כל הלילה. חלקם פיהקו. הם כלל לא נראה כאנשים שזה עתה חרצו דין אדם למוות; על פניהם של האזרחים הטובים האלה ניכר רק רצון עז לישון.

החלון שמולי היה פתוח לרווחה. שמעתי צחוק עולה מרציף מוכרות הפרחים, ועל אדן החלון, בסדק שטוף שמש בין אבני הקיר, השתעשע פרח צהוב קטן עם הרוח.

איך היתה יכולה לבצבץ מחשבה מרה בין כל אותן תחושות מלבבות? הייתי שטוף שמש ואוויר, ולא יכולתי לחשוב אלא על החירות; התקווה זהרה בתוכי כמו שסביבי זהר אור היום, והמתנתי בביטחון לגזר-דיני, כאילו היה ישועתי והצלתי.

בינתיים הגיע הסניגור, שסיים לתיאבון את ארוחת הבוקר הדשנה שלו. כולם חיכו לו. כשתפס את מקומו נרכן לעברי וחייך.

"יש תקווה," אמר לי.

"בוודאי," עניתי, באותה קלילות מחויכת.

"אני עוד לא יודע מה הם החליטו," המשיך, "אבל אני בטוח שהם יקבעו שלא היתה כוונה-תחילה, ואז תקבל רק מאסר עולם עם עבודות-פרך."

"מה זאת אומרת, אדוני?" התחלחלתי. "אני כבר מעדיף פי כמה למות!"

כן, למות! ובסופו של דבר – כך אמר לי איזה קול פנימי – איזו סכנה יש בדיבורים כאלה? מוות הרי נגזר תמיד בחצות הליל, לאור לפידים, באולם קודר ואפלולי, בליל חורף קר וגשום. לא בחודש אוגוסט, בשעה שמונה בבוקר, ביום יפה, עם מושבעים חביבים שכאלה! זה בלתי אפשרי! מבטי שב ונח על הפרח הצהוב והחינני בשמש.

לפתע סימן לי אב בית-הדין, שחיכה רק לסניגור, לקום. המשמר הכתיף את נשקו, וכל הקהל קם על רגליו בבת-אחת, כאילו עבר בו זרם חשמלי. איזו דמות חסרת חשיבות ואפסית שישבה מאחורי שולחן, למרגלות חבר השופטים – נדמה לי שזה היה הרשם – החלה לדבר, וקראה את פסק-הדין שחרצו המושבעים בהעדרי. כל איברי נשטפו זיעה קרה; נשענתי על הקיר כדי שלא אפול.

"האם יש להגנה משהו לומר לפני מתן גזר-הדין?" שאל אב בית-הדין.

לי דווקא היה הרבה מאוד לומר, אבל לא הייתי מסוגל להוציא הגה מפי. לשוני דבקה לחכי.

הסניגור קם ממקומו.

הבנתי מדבריו שהוא מנסה להפחית מחומרתה של החלטת המושבעים, ולהמיר את העונש המתבקש ממנה בעונש האחר, זה שקודם לכן כה נפגעתי כשהזכיר אותו.

החלחלה שחשתי היתה ודאי עזה מאוד, אם הצליחה לחדור מבעד להמון הרגשות המסוכסכים שבראשי. רציתי לחזור ולקרוא בקול רם את מה שאמרתי קודם: כבר עדיף פי כמה למות! אבל נשימתי נעתקה; הצלחתי רק לאחוז בחוזקה בזרועו, ומפי נתמלטה צעקה: "לא!"

התובע תקף את טיעוני הסניגור, ואני הקשבתי לו בסיפוק אווילי. לבסוף יצאו השופטים, חזרו, ואב בית-הדין הקריא לי את גזר-דיני.

"נידון למוות!" חזר אחריו הקהל. בעודי מובל החוצה הסתערו לעברי האנשים ברעש ומהומה של בניין מתמוטט. צעדתי קדימה שיכור והמום. תמורה התחוללה בי: עד שהוקרא גזר-דין המוות חשתי שאני נושם, שלבי פועם, שאני חי באותו עולם שחיים בו שאר בני-האדם, ואילו כעת קמה מחיצה ברורה בין העולם לביני. שום דבר לא נראה בעיני כפי שנראה קודם לכן. החלונות הגדולים, המוארים, השמש היפה, השמים הזכים, הפרח החינני – כולם הפכו לבנים וחיוורים כתכריכים. הגברים, הנשים והילדים שנלחצו לעברי נראו לי כמו רוחות רפאים.

בתחתית המדרגות המתינה לי מרכבה מסורגת, שחורה ומטונפת. כשעליתי עליה העפתי מבט אחרון על הכיכר. "נידון למוות!" קראו העוברים ושבים ורצו לעבר המרכבה. מבעד לענן שחצץ ביני ובין הדברים הבחנתי בשתי נערות שעקבו אחרי בעיניים רעבתניות. "טוב," אמרה הצעירה שבהן וחככה בידיה, "עוד שישה שבועות!"

  1. :

    אני מאוד אוהב את ויקטור הוגו, בעיני ולא רק בעיני מדובר באחד מגדולי הסופרים בכל הזמנים ואולי גדול הסופרים הצרפתיים. ומדובר בעם שופע בסופרים ענקיים ונצחיים.
    אבל הוגו לא רק היה סופר גדול הוא גם היה לוחם צדק גדול ואדם שהביע את דעתו וזה עלה לו לא מעט.
    אחד מהמאבקים המוסריים שניהל הוגו היה המאבק בעונשי המוות.
    עונש המוות מופיע ביצירותיו לא פעם והוגו אף ניהל מאבקים ציבוריים רבים על מנת להפסיק את צורת הענישה הזו.
    למעשה הספר המצוין והחשוב הזה שנכתב כשהוגו היה בסך הכל בן 27 מראה את עונש המוות מנקודת מבטו של הנידון וזו נקודת מבט חדשנית בזמנו.

    הספר מחולק למעשה לכמה חלקים
    פתח הדבר של דניס שרבט חשובה במיוחד כי היא מספרת על הוגו חייו ומאבקו בעונש המוות.
    החלק השני שזה הסיפור "יומו האחרון של נידון למוות" למעשה מחולק לשני חלקים
    החלק הראשון הוא הקדמה של הוגו שבו הוא מדבר על מוסריותו או על אי מוסריותו של עונש זה, ההשלכות של זה ועוד.
    בחלק זה הוא גם פונה את המחוקקים ואל המשטר ומתאר להם כמה עונש המוות אין לו מקום עוד.
    (עונש המוות בוטל בצרפת בשנות השמונים של המאה העשרים. לאחר הוגו גם אלבר קאמי נלחם בזה ושניהם לא זכו לראות את ביטול עונש זה בחייהם)

    "לעתים אנו מתפתים להאמין, כי חסידיו של עונש המוות לא הרהרו עד תום במשמעותו. הניחו אם כן על כףהמאזניים, כנגד כל פשע שהוא, את הזכות השערורייתית שנוטלת לעצמה החברה לקחת את מה שלא היא נתנה, הניחו על הכף את העונש הזה, חסר התקנה שבכל העונשים חסרי התקנה!"

    החלק השני בספר "יומו האחרון של נידון למוות מתאר את פשוטו כמשמעו את יומו האחרון של נידול למוות מנקודת מבטו של הנידון עצמו.
    ספר מטלטל בעיני ומאוד קשה רגשית לכאורה אך הוגו נוגע בצורה מהפנטת ועוצמתית בנושא וגורם לקורא להתבונן אחרת על כל מה שהוא חשב בנושא.
    כשאנחנו שמים את עצמנו בנעלי האחר לרגע העולם נראה לנו גם כן אחר ואנחנו מקבלים פרספקטיבה שונה על תפיסת עולמנו.
    אין ספק שחלק זה יוצר אצל הקורא משהו ולא משאיר אותו אדיש.

    החלק השלישי שנקרא קלוד גה מספר את סיפורו של קלוד גה
    סיפור זה מבוסס על אירוע אמיתי ומתאר לנו את תלאותיו של אותו אדם, הסיבות לכך שהוא בכלא והסיבות שהובילו למותו ולא רק זה אלא הספר בא לתאר את אטימות המשטר ואטימות שלטונות הכלא כלפי האזרח הקטן וחסר החשיבות אשר אין לו רצון ותקוה מלבד רצונותיהם של הכולאים ומי שממונים עליו.
    דברים שמתסכלים ובסופו של דבר מובילים את האדם לעשות מעשים שנובעים מתסכול וכאב.
    ספרו של ויקטור הוגו חשוב מאוד.
    הוגו דרך הסיפורים מחדד ומדגיש את עונש המוות כדרך לא יעילה ושלא משנה באמת את דרכיהם של הפושעים.
    אסיים בציטוט שחותם את הספר.
    "ראשו של בן העם: זו השאלה. הראש הזה מלא בזרעים מועילים. שימו אותו באקלים של מידה טובה, מאירה ומתונה ככל האפשר, כדי שיצמח וישגשג. הרוצח המשוטט בדרכים, אם היה מכוון טוב יותר, יכול היה להיות אזרח למופת. ראשו של בן העם: טפחו אותו, הכשירו אותו, השקו אותו, דשנו אותו, האירו אותו, חנכו אותו, השתמשו בו: אז לא תצטרכו לכרות אותו."

הוסיפו תגובה