החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הכומר מטוּר

מאת:
מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט | הוצאה: | 1999 | 99 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

"הכומר מטור" הוא אחד הסיפורים המפורסמים ביותר של בלזאק. זהו סיפור פשוט, על אדם קטן שנקלע לסכסוך פעוט, והסכסוך מקבל תאוצה בלתי צפויה והופך לקרב ענקים. האיש מאבד כל שליטה בנעשה וגורלו נחרץ באחת. לפנינו מעשייה הממחישה את האבסורד שבקיום ואת האימה הכרוכה בחשיפתו. קורות חייו של האב בירוטו, שציפה להגיע אל המנוחה והנחלה וקצר סערה נחרתות בעוז בזכרונו של הקורא, כמו קורותיהם של "אחיו" הספרותיים אקקיה אקקייביץ' (גוגול, דרך אגב, הגה את האדרת באותן שנים שבהן כתב בלזאק את סיפורו) או גיאורג סמסה, גיבור הגלגול לקפקא. בלזאק יוצר כאן דרמה מרגשת על יסוד סיטואציה בנאלית ביותר, ומשכיל תמונה מורכבת של סדרי עולם מתוך עיסוק בחומרים שהם בגדר זוטות. נקודת המוצא המינימליסטית של הסיפור ודרך הטיפול בה עושות יצירה זו למעין מקרה מבחן המזמין הצצה בבית היוצר של בלזאק: אפשר לעקוב בסיפור הזה אחרי מעשה המרכבה הריאליסטי ולעמוד על מהלכיו, והוא פותח צוהר לבחינת המודרניזם של בלזאק ולהערכה מחודשת של חיוניותו.

מקט: 4-249-1234
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירת הספר באתר סימניה

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


בראשית הסתיו של שנת 1826 שב האב בּירוֹטוֹ, גיבור סיפורנו זה, מן הבית שבילה בו את שעות הערב, והופתע במטר סוחף. נחפז אפוא כל כמה שהניחו לו משמניו, וחצה את הכיכר הקטנה השוממה, כיכר המנזר שמה, שמאחורי כנסיית סן-גאטיֶין אשר בעיר טוּר. האב בירוטו, איש קטן קומה כבן שישים שלבו חלש, כבר לקה פעמים אחדות בהתקפי שיגרון. ואמנם מכל מצוקות החיים הקטנות, אין גם דבר שעורר בו סלידה עמוקה יותר מפרץ מים המחלחל לפתע לתוך נעליו העטורות אבזמי כסף, ומציף כליל את סוליותיהן. כי כן, אף על פי שבכל מזג אוויר נהג לכרוך את כפות רגליו בחותלות פלנל בקפידה זו שנוהגים אנשי הכמורה בעצמם, לעולם נספגה בהן לחות-מה, ובעקבותיה, למחרת היום, לא איחר השיגרון לתת בו אותותיו. בין כך ובין כך, כיוון שמרצפות הכיכר יבשות תמיד, ולפי שהרוויח שלוש ליברות ועשרה סוּ במשחק הוויסט אצל מאדאם דה ליסטוֹמֶר, נשא האב בירוטו בהכנעה את זרם המטר שהחל מטבורה של כיכר הארכיהֶגמוניה והיה לשטף עז משם והלאה. אותה שעה היה שקוע בהזיותיו והתרפק על משאת נפשו זה שתים-עשרה שנים, משאת נפש של כומר! משאת נפש זו ששבה ונרקמה בלבו מדי ערב נדמתה עתה קרובה להתגשם: הוא התכרבל בשכמיית הכמרים כדי כך ששוב לא חש בסערה המשתוללת: במרוצת הערב כמעט הבטיחו לו אורחיה הקבועים של מאדאם דה ליסטומר שימונה למשרת ההגמון, שהתפנתה באותה עת במועצת הכמרים העירונית של סן-גאטיין, ולראיה הטעימו באוזניו כי אין ראוי ממנו לתפקיד, שהרי זכויותיו, שהוכחשו זמן רב, אינן מוטלות בספק. אילו הפסיד אישנו הטוב במשחק, אילו נודע לו שהאב פּוּאַרֶל יריבו התמנה להגמון, כי אז היה חש בעליל את צינתו של הגשם. אפשר אף שהיה מקלל את יומו. אלא שנתון היה באחד מאותם רגעים נדירים בחייו של אדם, שעה שרגשי האושר משכיחים הכול. הוא הרחיב אפוא את צעדיו כמתוך הרגל, והאמת – שאין חיונית ממנה לסיפור של אורחות חיים – האמת ניתנת להיאמר, שלא הרהר לא בגשם ולא בשיגרון.

בתחום המנזר, בצד הפונה לרחוב הראשי, עמדו משכבר הימים לרשותה של הקתדרלה בתים אחדים מוקפים חומה, ששימשו מעונות לנכבדים אחדים ממועצת הכמרים. ברבות הזמן, משהועבר הרכוש מידיה של הכמורה, הפכה העיר את המעבר שנתחם בין הבתים הללו לרחוב שנקרא רחוב דה לה פּסאלֶט1, ודרכו באים מן המנזר אל הרחוב הראשי. שמו של הרחוב מבהיר דיו כי לפנים שכנו שם הקנטור הגדול, בתי המדרשה שלו והכפופים לו. בצדו השמאלי של הרחוב, לכל אורכו, ניצב בית אחד בלבד, ואת קיר חומתו חוצות הקשתות התומכות את כנסיית סן-גאטיין, שבסיסיהן נטועים בגינתו הקטנה הצרה, ואין לדעת אל נכון אם הקדימה הקתדרלה את הבית העתיק הזה או שמא נבנתה אחריו. ואולם ארכיאולוג שיבחן את עיצוב החלונות ואת הערבסקות שעליהן, וכן את קשת השער ואת חזותו של הבית שהשחימה ברבות השנים, ייווכח לראות כי מאז ומעולם היה הבית חלק מן הבניין המפואר שהוא משיק לו. אילו היה סוחר עתיקות בקרב תושביה של העיר טור, מערי צרפת הנחותות בצביונן הרוחני, היה אף משכיל לזהות בכניסה למעבר המוביל אל המנזר שרידים אחדים משורת המקמרות שעיצבה לפנים את המבוא למגורי הכמרים והתמזגה בלי ספק עם אופיו הכללי של מבנה הפאר. הבית הניצב מצפון לקתדרלה הגדולה שרוי מבוקר עד ערב בצִלה הכבד, הזמן העטה עליה את אדרתו השחורה, חרש בה את קמטיו וזרע בה את לחותו הצוננת, את אזוביו ואת עשביו הגבוהים. הנה כי כן עומד בית המידות הזה עטוף כל העת בשתיקה עמוקה ורק צלילי הפעמונים, זִמרת התפילות הבוקעת מבעד לכותלי הכנסייה או צריחותיהם של עופות הקָאָק המקננים בראשי מגדליה, רק הם בלבד מפרים את הדממה. מקום זה אינו אלא ישימון של אבן, גלמודות שופעת גשמיות, ולא יסכינו להתגורר בו אלא מי שהגיעו לכלל אפסות גמורה או מי שניחנו בעוצמת נפש מופלאה. מאז ומעולם שכנו בבית הזה כמרים והוא היה רכושה של בתולה זקנה ושמה מדמואזל גאמאר. אביה אמנם רכש מן "האומה" את הנכס הזה בתקופת הטרור, אך לפי שזה עשרים שנה שיכנה בו הבתולה הזקנה כמרים, ממילא לא העז איש לראות פסול בכך שבתקופת הרסטורציה תשמר נוצרייה אדוקה רכוש לאומי: המאמינים עצמם אולי שיערו כי בכוונתה להוריש את הבית למועצת הכמרים, ואילו בחברה הגבוהה לא ראו בכך מן הסתם שינוי של ממש בייעודו של המקום.

האב בירוטו התקדם אפוא אל הבית הזה, מעונו זה שנתיים ימים. דירתו עמדה לפנים, כמוה כמשרת ההגמון בעת הזאת, בראש מאווייו, כתריסר שנים Hoc erat in votis להתגורר אצל מדמואזל גאמאר ולכהן כהגמון, שני עניינים אלה עמדו במרכז חייו, ואפשר שבהם מתמצה בתכלית המיצוי כל שאיפתו של הכומר, הרואה את עצמו כאילו הוא במסע אל הנצח וממילא אינו מייחל בעולם הזה אלא למעון ראוי, למזון טוב, לבגדים נקיים, לנעליים עטורות אבזמי כסף, לכל מה שדי בו לצרכיו של האדם הפשוט, וכן למשרת הגמון לרצות בה את כבודו העצמי, אותו רגש לא מובע שילוונו, יש אומרים, עד לפני האל, באשר אין הקדושים שווי ערך לפניו. ואולם החמדה שחמד את הדירה – דבר של מה בכך לאנשי החברה הגבוהה – קיננה בלבו פנימה והתגבשה לכלל תשוקה חובקת כול, תשוקה רבת מכשולים, משופעת, כדרכן של התשוקות הנלוזות ביותר, בתקוות, בהנאות ובנקיפות לב לרוב.

חלוקתו הפנימית של הבית ותכולתו אפשרו למדמואזל גאמאר לשכן בביתה שני דיירים בלבד. ואמנם כתריסר שנים בטרם נהיה בירוטו לדייר קיבלה העלמה על עצמה לדאוג לרווחתם של שני אדונים, האדון האב טרוּבֶּר והאדון האב שאפֶּלוּ. האב טרובר חי עדיין. האב שאפלו מת, ובירוטו תפס את מקומו לאלתר.

האדון האב שאפלו זכרו לברכה, ההגמון של סן-גאטיין בחייו, היה ידידו הקרוב של האב בירוטו. כל אימת שנכנס המשנה לכומר אצל ההגמון, נמלא לבו הערצה לדירה, לרהיטיה ולספרייתה. מן ההערצה הזו נולדה יום אחד הכמיהה לזכות בדברים הנאים הללו לעצמו. הוא לא הסכין לכבוש את תשוקתו, ולרוב הסבה לו סבל נורא, משעלה בדעתו כי רק עם מותו של הטוב בידידיו תמולא הכמיהה הכמוסה הזו, שהלכה והתעצמה מיום ליום. האב שאפלו וידידו בירוטו לא היו בעלי ממון. בני איכרים היו, שכל הכנסתם מן התגמולים הצנועים המוענקים לאנשי הכמורה, החסכונות המעטים שהיו להם שימשו אותם בעתות המצוקה של המהפכה. כאשר השיב נפוליאון את פולחן הדת הקתולית על כנו, התמנו האב שאפלו להגמון של סן-גאטיין ובירוטו למשנה לכומר של הקתדרלה. או אז עקר שאפלו לביתה של מדמואזל גאמאר. כשבא בירוטו לבקר את ההגמון במעונו החדש, נראתה לו הדירה מושלמת בחלוקתה הפנימית, אך זולת זאת לא עוררה בו כל עניין. ראשית תאוותו לדירה דמתה לראשיתה של תשוקת אמת בלבו של עלם, הנובעת פעמים מהערצה צוננת לאשה שלימים יאהב אהבת נצח.

מדרגות אבן הובילו אל הדירה ששכנה באגף הפונה לדרום. האב טרובר התגורר בקומת הקרקע, ומדמואזל גאמאר בקומה הראשונה של הבניין הראשי הפונה לרחוב. כאשר נכנס שאפלו למעונו היו החדרים עירומים ותקרותיהם שחורות מפיח. מסגרות האבן של הקמינים, שגולפו שלא כראוי, לא נצבעו מעולם. תחילה לא היו לו להגמון המסכן רהיטים זולת מיטה, שולחן, כסאות אחדים וספרים מעטים. הדירה דמתה לאשה יפה בבלויי סחבות. ואולם כעבור שנה-שנתיים הורישה גברת זקנה אחת לאב שאפלו סכום של אלפיים פרנקים, והוא רכש בהם ארון ספרים מעץ אלון, שמקורו בארמון שנהרס בידי "הכנופיה השחורה", ארון שגילופיו המצוינים ראויים להערצתם של אמנים. לא מחירו הזול של הרהיט הוא אשר שבה את לבו של האב בעת הרכישה, אלא התאמתו המושלמת למידותיו של חדר הכניסה. בעזרת חסכונותיו היה עתה לאל ידו לחדש את פני החדר כולו, שעד אז עמד עלוב ומוזנח. הרצפה מורקה בקפידה, התקרה סוידה, ציפויי העץ צובעו עד כי עתה בלטו גוניו של האלון וטבעותיו. קמין של שיש בא במקומו של הקמין הישן. טוב טעמו של ההגמון הנחה אותו בחיפושיו והוא מצא כורסאות עתיקות מעץ אגוז מגולף. זאת ועוד: שולחן ארוך עשוי עץ הָבנֶה ושני רהיטים בסגנון בּוּל השלימו את חזותו רבת האופי של חדר הכניסה. בתוך שנתיים ימים נמלאו מדפי הספרייה הריקים ספרים לרוב הודות לנדיבות לבם של כמה מאמינים אדוקים ובזכות ירושות, אמנם צנועות, שציוו לו אי אלו צדקניות חסודות מבנות עדתו. נוסף על כל אלה הוריש לו דודו, מוותיקי מסדר האוֹראטוריָנים, את אוסף כתבי-היד שלו של "אבות הכנסייה" בתבנית פוליו וכן כמה וכמה יצירות מופת שערכן לא יסולא בפז לאיש דת. קמעה-קמעה, למראה גלגוליו התוכפים של חדר הכניסה שלפנים עמד עירום, היתה התפעלותו הגוברת והולכת של בירוטו לְחמדנות שלא מדעת. הוא התאווה להיות בעליה של לשכה זו, שכה תאמה את חומרתם של הלכי הדת. התשוקה הזו התעצמה מיום ליום. כיוון שבעבודתו עשה המשנה לכומר ימים ארוכים בחדר זה, השכיל להוקיר לא רק את עיצובו המוצלח, כבתחילה, אלא אף את הדממה ואת השלווה שאפפו אותו. האב שאפלו עשה ברבות הימים את חדר הכניסה למקום תפילה וידידותיו החסודות שקדו בהנאה לעטרו. זמן מה לאחר מכן העניקה אחת הגברות להגמון ספה לחדר השינה שלו, ואת ריפודה ארגה ימים רבים במו-ידיה אל מול עיניו של האיש החביב, אשר לא ניחש כלל את ייעודו. וכמקרה חדר הכניסה קרה את חדר השינה: החדר השרה על המשנה לכומר חבלי קסם. לבסוף, שלוש שנים לפני מותו, ריהט האב שאפלו את הטרקלין והשלים בכך את עיצוב דירתו. חרף פשטותם שָבוּ הרהיטים המעוטרים בקטיפת אוּטרכט אדומה את לבו של בירוטו. מיום שראה חברו של ההגמון את וילאות המשי האדומים, את רהיטי המהגוני, את מרבד האוֹבּוּסוֹן – כל מה ששיווה לחדר רחב הידיים, ששב ונצבע, את מלוא הדרו – נהפכה לו דירתו של שאפלו לשיגעון נסתר לדבר אחד. לדור בדירה, לשכב לישון במיטה שישן בה ההגמון, העטורה וילאות משי כבדים, להתענג על שפעת התפנוקים כאשר התענג עליהם שאפלו: כל אלה היו לו פסגת האושר. לא היה בעיניו דבר נעלה מזה. כל הכמיהות והכיסופים שמעוררים הבלי העולם בלבותיהם של אחרים, כל אלה התגלמו לאב בירוטו ברגש האחד הכמוס והעמוק, הלא הוא תשוקתו לבית מגורים כדוגמת הבית שעיצב לעצמו האב שאפלו. אמנם נכון כי כאשר נפל ידידו למשכב בא לבקרו מתוך חיבה אמיתית, אך משנודע לו כי מצב בריאותו של ההגמון בכי רע, בעל כורחו ניעורו בעמקי נשמתו, כשאירח לו לחברה, אלפי הרהורים שתמציתם לא היתה אלא: אם ימות שאפלו, אוכל לזכות במעונו. ואולם כיוון שניחן בלב למופת, בצרות אופקים ובתבונה מוגבלת, לא הגיע בירוטו לכלל הגייה באמצעים שעליו לנקוט כדי לרשת מידידו את הספרייה ואת הרהיטים.

האב שאפלו, איש אנוכי, חביב וסלחן, לא זו בלבד שניחש בלי כל קושי את התשוקה שפיעמה בלב ידידו, אלא אף מחל לו עליה, דבר שנראה אולי קל פחות לכומר. אך גם המשנה לכומר, שחיבתו להגמון נשארה כשהיתה, לא חדל לטייל עמו מדי יום לאורך אותה שדרת הטיילת שבעיר טור, ולא רטן במרוצת עשרים השנים ולו פעם אחת על הזמן שהקצה לטיולים אלה. בירוטו, מאווייו הלא רצוניים היו מוחזקים בעיניו מעשי חטא, ומתוך שניחם עליהם נכון היה להתמסרות הרבה ביותר לאב שאפלו. ושאפלו פרע את חובו לאחוות רעים כה תמימה בכנוּתה כאשר ימים אחדים טרם מותו אמר למשנה לכומר, שאותה שעה קרא באוזניו את "היומון": "הפעם תזכה בדירה. אני חש שסופי קרב." ואכן בצוואתו הוריש האב שאפלו את ספרייתו ואת רהיטיו לבירוטו. הבעלות על חפצים אלה, שכה בלהט השתוקק להם, והסיכוי להתקבל כדייר אצל מדמואזל גאמאר – אלה שיכחו בהרבה את צערו של בירוטו על אובדן ידידו ההגמון: גם אם לא היה משיבו לתחייה, ביכה אותו. ימים אחדים היה כאותו גארגאנטוּאַ, אשר במות עליו אשתו בעת לדתה את פאנטאגרוּאֶל, לא ידע אם יאה לו שישמח בהולדת בנו או שמא יתעצב על קבורת רעייתו הנאמנה בּאדבֶּק, וסופו שבלבל בין השניים, בירך על מות אשתו והתאבל על הולדת בנו. את ימי האבל הראשונים עשה הכומר בביתו-הוא, בדק בדיקה מדוקדקת את הכרכים בספרייתו-הוא, השתמש ברהיטיו-הוא ובחן אותם היטב, וכל אותה עת אמר בנעימת קול שלמרבה הצער לא צוינה בשום מקום: "שאפלו המסכן!" סופו של דבר, כדי כך נתון היה ראשו ורובו הן בזחיחותו והן ביגונו עד כי לא חש בלבו שום צער בראותו את משרת ההגמון – כהונה שהועיד לו שאפלו המנוח – נמסרת לאחר. ולפי שמדמואזל גאמאר קיבלה אותו לביתה בזרועות פתוחות, נהנה האב למן אותו יום והלאה מכל מנעמי החיים הגשמיים ששיבח באוזניו ההגמון שהלך לעולמו. מעלות רבות מספור! לא היה בטור, לדבריו של שאפלו המנוח, ולו כומר אחד, אף לא הארכיהגמון עצמו, שזכה לטיפול כה מסור וכה יסודי כעין זה שהעניקה מדמואזל גאמאר לשני דייריה. ועוד הם מטיילים לאורך השדרה, כמעט תמיד נקשרו מלותיו הראשונות של ההגמון למטעמי סעודת הערב שזה אך באו אל חִכו, ולא אירע אלא לעתים נדירות בלבד, במרוצת שבעת הטיולים השבועיים, שלא אמר ארבע-עשרה פעמים לכל הפחות: "אין ספק כי נערה מצוינה זו לא נועדה אלא לשרת כוהני דת."

"שווה בנפשך," נהג האב שאפלו לומר לבירוטו, "כי מעולם, זה שתים-עשרה שנים רצופות, לא חסרתי דבר, לא לבנים, לא גלימה, לא אפודה ולא צווארון. לעולם אמצא כל דבר ודבר במקומו, ובכמות מספקת, נודף ניחוח אירוס. רהיטי ממורקים שוב ושוב וכה מאובקים עד כי זה לי עת ארוכה שאיני יודע אבק מהו. כלום הבחנת אצלי ולו בגרגיר אחד של אבק? מעולם לא! יתרה מזאת: עצי ההסקה נבררים בקפידה, וכל הדברים למן קטון ועד גדול אינם אלא מצוינים. קיצורו של דבר, דומה כי עינה של מדמואזל גאמאר פקוחה כל העת על חדרי. איני זוכר, בעשר השנים האחרונות, שצלצלתי פעמיים לבקש דבר מה. לזה ייקרא חיים! אינך צריך לחפש דבר, גם לא את נעלי הבית שלך. בכל עת תמצא אש נעימה, ארוחה טעימה. הנה כאשר קצתי במפוח האח שלי, צינורו נפגם, לא קבלתי עליו אלא פעם אחת בלבד. למחרת היום נתנה בידי העלמה מפוח יפה להפליא ואת המלקחיים הללו, ובהם כפי שרואות עיניך אני מלבה את האש."

בירוטו לא מלמל בתגובה אלא: "נודף ניחוח אירוס!" שתי המלים הללו, "ניחוח אירוס", הלמו בו שוב ושוב. באוזני הכומר המסכן, שרק צווארוניו וגלימותיו של ההגמון סחררו את ראשו, העידו הדברים על אושר מעולם הדמיון: שהרי לא ידע סדר מהו, ולא פעם שכח להזמין את ארוחת הערב שלו. הנה כי כן, כל אימת שהבחין במדמואזל גאמאר בסן-גאטיין, הגם שהיה עסוק ברובו בין בגבאוּת צדקה ובין באמירת המיסה, מעולם לא החסיר לשלח לעברה מבט רך ומפיק טוב לב כדוגמת המבטים ששלחה, אולי, תרזה הקדושה השמימה.

אף כי נפלו בחלקו חיים נעימים שכל יציר נברא מתאווה להם, שכה תכופות ייחל להם בעצמו, ולפי שלא קל לו לאדם, ואפילו הוא כומר, לחיות את חייו בלי עניין לעסוק בו, המיר האב בירוטו, זה שמונה-עשר ירחים, את שתי משאלותיו שהתגשמו במלואן בכמיהה האחת לכהונת ההגמון. התואר הגמון נהיה בעיניו כתואר אצולה בעיני נציג העם. הנה כי כן, הן הסיכוי לזכות במינוי והן התקוות שאך זה הופחו בו בביתה של מאדאם דה ליסטומר, כל אלה כה סחררו עליו את ראשו עד כי רק בהגיעו לביתו עלה בדעתו כי שכח אצלה את מטרייתו. אפשר גם שלולא המטר הסוחף לא היה נזכר במטרייה כלל, כדי כך שרוי היה בתחושת העונג, ושינן בלבו בהנאה שוב ושוב את כל מה שאמרו לו בעניין קידומו קרואיה הנכבדים של מאדאם דה ליסטומר, גברת באה בימים שאת שעות הערב של יום רביעי בילה בביתה. המשנה לכומר משך במצילה במלוא המרץ, משל כיוון להתריע במשרתת לבל תניח לו להמתין. אחר כך דחק עצמו לקרן הזווית של הפתח כדי להמעיט ככל שאפשר את זליפת הגשם עליו. אך המים זלגו מן הגג דווקא על חרטומי נעליו, והרוח הדפה לעברו פעם אחר פעם מטחי גשם שדמו מאוד לקילוחי מקלחת. בירוטו חישב את הזמן הדרוש כדי להגיע מן המטבח אל השער ולפתוח אותו בחבל המשוך מתחתיו, ואחר כך שב וצלצל, והפיק צליל רב משמעות. "הן לא ייתכן שיצאו מהבית," אמר בלבו משלא הגיע לאוזניו שום רחש מתוך הבית פנימה. הצלצול השלישי נישא בחלל הבית כה זעף וצורמני, וכדי כך שנו אחריו כל הדיה של הקתדרלה, עד כי לא היה אפשר שלא להקיץ לשמע ההמולה הרועמת. ואכן מקץ רגעים אחדים שמע הכומר, לא בלי מידה של עונג מהול בכעס, את קבקביה של המשרתת מקישים על שביל החצץ. אלא שחרף ציפיותיו לא מיהרו מחושי השיגרון לפוג. השער לא נענה במשיכה, ומאריאן נאלצה לפתוח את המנעול במפתח הגדול ולשחרר את הבריח.

"איך זה הנחת לי לצלצל שלוש פעמים במזג אוויר כזה?" אמר למאריאן.

"אבל אדוני, הן עצמך ראית שהשער היה נעול. זה שעה ארוכה שהכול עלו על יצועם, זה לא כבר צלצל השעון עשר שעות ושלושה רבעים. מדמואזל חשבה כנראה שלא יצאת."

"אבל את הן ראית אותי בצאתי! ומכל מקום, מדמואזל יודעת יפה שבימי רביעי אני מבקר אצל מאדאם דה ליסטומר."

"חי נפשי! אדוני, איני עושה אלא את מה שמדמואזל ציוותה עלי לעשות," ענתה מאריאן והגיפה את השער.

הדברים הללו הכו באב בירוטו מכה קשה מנשוא, שהפילה אותו ממרומי האושר שהסב לו חלומו בהקיץ. הוא נאלם דום ופסע בעקבות מאריאן לעבר המטבח ליטול את פמוטו שאמור היה להימצא שם. אלא שמאריאן לא נכנסה למטבח ותחת זאת הובילה את האב אל דירתו, ושם הבחין המשנה לכומר בפמוט הניצב על שולחן ליד דלת הסלון האדום, במעין קיתון שנוצר מתחת למישורת המדרגות, קיתון שההגמון המנוח התאים לו מחיצת זכוכית גדולה. הלום תדהמה נחפז להיכנס לחדרו, ומשלא ראה אש בוערת בקמין קרא למאריאן שעוד טרם ירדה במדרגות.

"הכיצד זה לא הבערת את האש בקמין?" אמר.

"סליחה, אדוני האב," השיבה, "האש כבתה כנראה."

בירוטו שב והביט בקמין והיה סמוך ובטוח כי האש היתה כבויה למן שעות הבוקר.

"עלי לייבש את כפות רגלי," שב ואמר, "הבעירי לי אש."

מאריאן צייתה בחיפזון כמי שכל חפצו לישון. משלא מצא את נעלי הבית שלו במקומן הקבוע, במרכז השטיח שלרגלי המיטה, ותר אחריהן בעצמו, השיג האב על אופן לבושה של מאריאן אי אלו השגות, שהעידו לדעתו כי חרף דבריה לא יצאה המשרתת אך זה ממיטתה. או אז עלה בזכרונו כי זה כחמישה-עשר יום נמנעים ממנו כל אותם טיפולים קטנים אשר הודות להם, במשך שמונה-עשר חודשים, היו חייו כה מתוקים. ולפי שטבעם של קלי הדעת משיאם לעמוד על פרטי הפרטים, שקע לפתע בהרהורים כבדי משקל על אודות ארבעת האירועים הללו, שאיש זולתו לא היה מבחין בהם ואילו לו היו ארבע פורענויות. כל מה שבא לידי ביטוי בנעלי הבית שנשכחו, בדבר השקר של מאריאן בעניין האש בקמין, בעלבון שבהעתקת מקומו של הפמוט אל שולחן הקיתון ובעיכובו הכפוי בגשם על מפתן השער, בכל אלה כולם לא היה, בלי כל ספק, אלא אובדנו המוחלט של האושר שבורך בו.

משבהקה הלהבה באח, משנדלקה מנורת הלילה ומשפנתה מאריאן ללכת, בלי לשאול אותו כדרכה: "האם זקוק אדוני לדבר מה נוסף?" או אז התרווח האב בירוטו לאטו בכורסתו הנאה הרחבה של ידידו המנוח. ואולם בצניחתו בכורסה היה משום דאבון לב. האיש החביב חש בעליל כי אסון נורא ממשמש ובא ולבו כבד עליו. עיניו התחוגגו ונעו מן האורלוגין אל השידה, ומשם לסירוגין אל הכסאות, אל הווילונות, אל המרבדים, אל מיטת האפיריון, אל אגן מי הקודש, אל הצלב, אל הבתולה של ואלנטן, אל הצלוב של לֶבּרֶן, כללו של עניין, משוטטות היו על פני כל הפריטים שבחדר, ועל פניו הצטיירו ייסוריה של פרידה ענוגה אף יותר מפרידתם של אוהב מאהובתו הראשונה או של זקן בא בימים מאחרוני העצים ששתל בגנו. ברגע זה הכיר המשנה לכומר לאשורם, די באיחור למען האמת, באותותיה של רדיפה סמויה שזה שלושה חודשים רודפת אותו מדמואזל גאמאר, שעל כוונותיה הזדוניות היה עומד כל איש תבונה זולתו זמן רב קודם לכן. כלום לא ניחנו כל הבתולות הזקנות כולן בכשרון זה להדגיש במיוחד הן את המעשים והן את המלים שעורר רגש השנאה? הן תוקעות ציפורניהן כחתולים. ולא זו בלבד שהן פוצעות, אלא שהן מפיקות הנאה מן הפציעה, ואף שוקדות להבהיר לקורבנותיהן מיהו שפצען. במקום ששם לא יניח איש החברה הגבוהה לשום אדם לשרוט אותו פעמיים, שם נדרש בירוטו החביב לכמה בעיטות היישר בפרצופו בטרם יאמין לכוונה מרושעת.

כהרף עין, הודות למיומנות החיקור שרוכשים הכמרים בהיותם אמונים על הדרכת מצפונים ועל חיטוט בזוטות במעמקי תא הווידוי, החל האב בירוטו, משל מדובר היה בפולמוס דתי, לנסח את הטיעון הבא: נניח כי מדמואזל גאמאר לא זכרה את הערב השבועי אצל מאדאם דה ליסטומר, וכי מאריאן שכחה להבעיר אש בחדרי, ואולי אף סברו שזה כבר חזרתי; נאמר אפילו שהורדתי הבוקר, ובמו ידי! את הפמוט שלי!!! הן לא ייתכן כי מדמואזל גאמאר, בראותה את הפמוט בסלון שלה, הבינה מכך שכבר עליתי על יצועי. הווה אומר: מדמואזל גאמאר ביקשה להשאירני בפתח השער בגשם, וכאשר הורתה להעלות את הפמוט לחדרי, היה בכוונתה להבהיר לי… "אבל מה?" אמר בקול, נסחף בחומרת הנסיבות, ובתוך כך קם ופשט מעליו את מלבושיו הרטובים, התעטף בחלוק הבית וחבש לראשו את מצנפת הלילה. אחר כך פסע מן המיטה אל הקמין, הטיח בחלל בגוני קול מתחלפים ובמחוות ידיים את המשפטים הבאים, שהסתיימו כולם בקול מסורס, כבמקומם של סימני הקריאה:

"מה עשיתי לה לכל הרוחות? על מה היא כועסת? מאריאן לא שכחה בעלמא את האש בחדרי! מדמואזל היא שהורתה לה שלא להבעיר את האש! רק ילד לא יבין מן הנעימה שעולה מקולה וממנהגה עמי, שלאסוני סר חִני מעליה. מעולם לא אירע כדבר הזה את שאפלו! לא אוכל להתענות בייסורים ש… ובגילי…"

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הכומר מטוּר”