החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

יצירת המופת הנעלמה

מאת:
מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט | הוצאה: | 1998 | 191 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

בכרך זה כונסו שלוש יצירות מופת מאת אונורה דה בלזאק – מענקי הספרות האירופית במאה הי"ט. הסיפורים המקובצים מתארים עולמות בדיוניים המובילים את הקורא אל מחוזות הדמיון ומעמתים אותו עם חידות על אודות היוצר ותהליך היצירה, יחסים בין המינים והרכושנות האובססיבית. בכל סיפור מזומן לקורא מסע מרתק: אל המתרחש מאחורי הקלעים והתפאורה ("יצירת המופת הנעלמה"), אל קן האהבה המזדמן של אציל יפה תואר המצליח לשבות לב כל אשה הנושאת חן בעיניו ("הנערה שעיניה זהב"), אל תככי השלטון בבית המלוכה ("אדון קורנליוס"): כל סיפור הוא עולם לעצמו.
לספר נוספה אחרית דבר נרחבת מאת פרופ' אלישבע רוזן מאוניברסיטת תל – אביב.

מקט: 4-249-1172
מסת"ב: 9789654071703
מאמר על הספר בעיתונות
סקירת הספר באתר סימניה

 הורד דוגמה חינם לאייבוקס     הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


יצירת המופת הנעלמה: בשלהי שנת 1612, בבוקר קר של חודש דצמבר, התהלך איש צעיר בבגדים דקיקים למראה לפתח דלתו של בית ברחוב גרַן-ז-אוֹגוּסטן בפריס. זמן רב למדי פסע ברחוב בהיסוס כמאהב שאינו מעז להתייצב אצל אהובתו הראשונה, ואפילו היא קלת דעת, ולבסוף חצה את מפתן הדלת וביקש לדעת אם הרב-אמן פרַנס פּוֹרבּוּס מצוי במעונו. משֶענתה לצעיר בחיוב אשה זקנה, שכיבדה רצפת חדר בקומת הקרקע, עלה לאטו במעלה המדרגות הלולייניות ועצר עם כל צעד, כחצרוני טירון החושש מפני קבלת הפנים אצל המלך. כאשר הגיע למדרגה העליונה השתהה לרגע על המישורת ותהה אם להקיש במקוש המוזר שעיטר את דלת האֲטֶליֶיה, מקום שעבד בו בלא ספק ציירו של אנרי הרביעי עד שמאריה דה מֶדיצ'י ביכרה עליו את רוּבֶּנס. הצעיר חש בקרבו אותה תחושה עמוקה אשר מרעידה בוודאי את לבם של אמנים דגולים, כאשר בלהט נעוריהם ובשיא אהבתם לאמנות נקרית על דרכם אישיות גאונית או יצירת מופת. בכל רגש אנושי מצוי פרח ראשוני שהורתו ולידתו בהתלהבות נעלה, ההולכת ושכה עד כי האושר נהיה לזיכרון, והתהילה לשקר. מבין הרגשות השבריריים הללו, אין גם אחד שידמה לאהבה יותר מתשוקת הנעורים של אמן העושה את צעדיו הראשונים במסע העינויים המתוק של תהילה ושל ייסורים אשר הועיד לו גורלו, תשוקת נעורים מלאה בעוז רוח ובביישנות, בתקוות מעורפלות ובמפחי נפש ודאיים. מי שעמד לפני אמן גדול, כיסו ריק וכשרונו בוסר, ולא פִרפר כעלה נידף, לעולם יחסרו בלבו איזה מיתר שהוא, אותה משיחת מכחול, איזה רגש שהוא ביצירה, איזושהי הבעה פיוטית. אותם רברבנים מנופחים מערך עצמם, המאמינים בטרם עת בהצלחתם העתידה, אינם מוחזקים אנשי רוח אלא בעיניהם של שוטים. במובן זה נראה שהצעיר האלמוני חונן במעלה של ממש, אם אמנם נכון לדון כישרון על פי הביישנות הראשונית, על פי הענווה שקשה להגדירה, שמי שנועדו לתהילה נוטים לשמוט במהלך עיסוקם באמנותם, כאשר ישמטוה הנשים היפות בתחבולות מתחנחנות. שגרת הניצחון מחלישה את הספק, והענווה אולי אינה אלא ספק.

אפשר שמפאת המצוקה הרבה ומפאת ההפתעה מעצם יומרנותו לא היה הטירון האומלל נכנס כלל אצל הצייר שאנו חבים לו את דיוקנו המופלא של אנרי הרביעי, אילולא זימן לו המקרה עזרה יוצאת דופן. איש זקן הופיע במעלה המדרגות. למראה חליפתו המוזרה של האיש, למראה צווארון התחרה המהודר שלו ולמראה הילוכו ההחלטי הבוטח, ניחש הצעיר כי הוא פטרונו או ידידו הקרוב של הצייר. הוא נסוג כדי לפנות לאיש מקום על המישורת ובחן אותו בסקרנות, שכן ציפה לראות בו את טבעו הנוח של האמן או את אופיו הנדיב של שוחר אמנות, ואולם בדמותו ניכר דבר-מה שטני, ובעיקר ניכר בו אותו הדבר השובה את לבם של האמנים. שווּ בנפשכם מצח גבוה, קמור ומזדקר התלוי כזיז מעל אף קטן חרום, סולד בקצהו כאפם של רַבֶּלֶה או של סוקרטס, פה צחקני חרוש קמטים, סנטר קצר מורם בגאון עטור זקן אפור מחודד, עיניים ירוקות כעין הים הנראות עששות מזִקנה, אך מפאת הניגוד שבין הרקע הלבן כצדף ובין האישון הנע בו רושפות לעתים מבטים מהפנטים בעיצומן של רִתחה או של התלהבות. עם כל זה, היו הפנים נפולים במיוחד מתלאות הגיל ובעיקר מעומס המחשבות החורשות בנפש ובגוף גם יחד. סביב העיניים לא נותרו ריסים ורק שערות ספורות נראו על הגבינים הבולטים. שׂימוֹ ראש זה על גוף דק ורפה, כַּתרוּ את צווארו בתחרה צחורה מצחור, חרורה ומחורצת ככף להגשת דגים, הניחו על חולצת הפּוּרפּוּאַ השחורה של הזקן שרשרת זהב כבדה, והרי לפניכם תמונה בלתי מושלמת של דמות זו, שאור היום העמום אשר שרר בסביבת המדרגות צבע אותה בגוון פלאי. הוא נראה כדמות בציור של רמברנדט המהלכת בדומייה, בלא מסגרת, באווירה החשוכה שסיגל לו הצייר הדגול. הזקן נעץ בצעיר מבט חטוף רווי פיקחות, הקיש שלוש פעמים על הדלת ואמר לגבר חולני כבן ארבעים אשר פתח אותה: "בוקר טוב, מורי ורבי."

פורבוס החווה קידה ברוב כבוד והניח לצעיר להיכנס, שכן חשב אותו לבן לווייתו של הזקן, וכה מעט נתן דעתו אליו, עד כי הטירון נשבה כליל בחבלי קסם, כאשר יקרה את כל הציירים מלידה בראותם בפעם הראשונה אטלייה, ששם נחשף טפח מהליכיה החומריים של האמנות. חלון זכוכית קרוע בכיפת התקרה האיר את סדנתו של הרב-אמן פורבוס. אור היום התמקד ביריעת הבד המותקנת על כן הציור, שלא נראו עליה אלא שלוש או ארבע משיחות מכחול לבנות, ולא הגיע אל הפינות החשוכות בעומקו של החדר רחב הידיים, אך כמה הבלחים תועים האירו באפלולית האדמדמה נקודות מוכספות על בטנו של שריון פרשים תלוי על הכותל, הטילו אלומת אור חטופה על כרכובו המגולף הממורק של מזנון עתיק יומין עמוס כלים מוזרים או זרו נקודות זוהר על אריגם המחוספס מִיוֹשן של אי אלו וילונות מרוקמים זהב, שהיו מוטלים שם בתור מוֹדֶלים וקפליהם הגדולים מוּתרים. דגמי גבס למיניהם, שברים וחלקי טוֹרסוֹ של אלילות קדמוניות, מוחלקים באהבה מנשיקות של מאות בשנים, היו זרועים על המדפים ועל האיצטבות. רישומים רבים מספור, מִתווֹת ראשוניות בשלושה עפרונות פחם, בגיר אדום או בציפורן, כיסו את הכתלים עד התקרה. קופסות צבעים, בקבוקים של שמן ושל נוזל לדילול ושרפרפים הפוכים הותירו אך שביל צר לבוא בו אל הילת האור שהפיץ גג הזכוכית, וקרניה האירו כולן את פניו החיוורים של פורבוס ואת גולגולת השנהב של האיש המוזר. עד מהרה נסבה כל תשומת לבו של הצעיר לציור, אשר באותה עת של מהומות ותהפוכות יצאו לו מוניטין וכבר חזו בו אחדים מאותם דבקים במטרה המקיימים למעננו את הגחלת הקדושה גם בימים קשים. היה זה ציור יפה של "מאריה המצרית" העומדת לשלם את דמי המסע בספינה. יצירת המופת הזאת נועדה למאריה דה מדיצ'י, והיא מכרה אותה אחר כך בימי עוניה.

"הקדושה שלך נושאת חן בעיני," אמר הזקן לפורבוס, "ואשלם לך בעבורה עשרה כתרים של זהב למעלה מן המחיר שנוקבת המלכה. אבל לדחוק את רגליה?… ייקחני האופל!"

"היא יפה בעיניך?"

"המממ…" המהם הזקן, "יפה? … כן ולא. האשה שלך יפה למדי מבחינת חיטוביה, אך אין בה חיים. אתם סבורים, אתה ושכמותך, כי השלמתם את המלאכה משציירתם נכונה דמות והנחתם כל דבר במקומו על פי חוקי האנטומיה! אתם צובעים את הרישום הזה בגוון של עור שהוכן מראש על הפַּלֶטָה שלכם ומקפידים שצד אחד יהיה כהה יותר מן האחר, ולפי שמעֵת לעת אתם מתבוננים באשה עירומה הניצבת על שולחן, אתם סבורים שהעתקתם את הטבע, אתם מדמים בנפשכם כי ציירים אתם וכי הנה גנבתם את סוד האלוהים!… בררר! מי שרוצה להיות משורר דגול, לא די לו בידיעת התחביר על בוריו ובכתיבה בלי שגיאות לשון! התבונן בקדושה שלך, פורבוס. לכאורה היא נפלאה, אך במבט מעמיק רואים שהיא דבוקה לרקע הבד ושלא יהיה אפשר לנוע סביב גופה. זוהי צללית בת פַּן אחד בלבד, זוהי מראית קטועה, דמות שנבצר ממנה להסב את פניה או לשנות את תנוחתה. אינני מרגיש באוויר בין הזרוע הזאת ובין הרקע, אין כאן מרחב ועומק, ואף על פי שהפרספקטיבה נכונה בהחלט והצבעים נמוגים בהדרגה באופק – על אף מאמצים כה ברוכים אלה נבצר ממני להאמין כי רוח חמימה מפיחה חיים בגוף היפה הזה. דומני שאם אניח את כף ידי על החזה העגלגל והמוצק להפליא, אמצא שהוא צונן כשיש! לא ידידי, הדם אינו זורם מתחת לעור השנהב הזה, יצר הקיום אינו מרחיב בטללי הארגמן שלו את הוורידים ואת הנימים הנשזרים לרשתות מתחת לשקיפות הענברית של הרקות ושל החזה. חלק זה פועם, אך האחר אינו נע, החיים והמוות נאבקים זה בזה בכל פרט ופרט: כאן אשה ושם – פסל, ובמקום אחר גווייה מתה. יציר כפיך לוקה בחסר. לא השכלת להאציל על היצירה החביבה עליך אלא מעט מזער מנשמתך. הלפיד של פרומתיאוס כבה בידיך יותר מפעם אחת, ובמקומות רבים בציורך אף לא נגעה הלהבה השמימית."

"אבל מדוע, מורי היקר?" שאל פורבוס את הזקן ביראת כבוד, ואילו הצעיר התקשה לרסן דחף עז להכותו.

"אה! הנה," אמר הזקן קטן הקומה. "פסחת על שתי הסעיפים: רישום או ציור בצבע? קור הרוח הדקדקני והנוקשות הקפדנית של האמנים הגרמנים הגדולים או הלהט המסנוור, השִפעה המבורכת של הציירים האיטלקים? ביקשת לחקות בה בעת את הַנס הוֹלבַּיין ואת טיציאן, את אלבּרֶכט דירֶר ואת פאולו וֶרוֹנֶזֶה. אכן שאיפה נעלה! ומה התוצאה? לא עלה בידך להשיג לא את חִנו המחמיר של היובש ולא את קסמם המתעתע של משחקי האור והצל. הנה כאן, כמו גוש ארד מוּתך המבקע את תבניתו הרופפת מדי, פרץ הצבע העשיר הזהוב של טיציאן את קווי המִתאר הדקיקים של אלברכט דירר, שביניהם יצקת אותו. במקום אחר עמדו קווי המתאר בפרץ ואצרו את הגודש המופלא של קשת הצבעים הוונציאנית. הפנים אינם משורטטים ואינם צבועים עד תומם, ובכל מקום ניכרים בהם אותותיה של הססנותך האומללה. אם לא הרגשת חזק דייך להתיך באש גאוניותך את שתי הדרכים המתחרות, כי אז היה עליך להכריע לאחד משני הצדדים כדי להשיג את האחדוּת, המשקפת יסוד מיסודות החיים. אינך מציג את האמת אלא באזורי הביניים, קווי המתאר שלך הם שקר, הם אינם מתלכדים ואינם מציעים דבר חוץ מאת עצמם. "במקום זה יש אמת," אמר הזקן והצביע על שדיה של הקדושה. "וגם כאן," הוסיף ואמר, והצביע על המקום שבו נגמרה הכתף בציור. "אבל כאן," הפטיר ושב באצבעו למרכז החזה, "כאן הכול שגוי. נניח לזה, שמא תבוא לכלל ייאוש."

הזקן התיישב על שרפרף, תמך את ראשו בידיו והחריש.

"מורי ורבי," אמר לו פורבוס, "עמל רב השקעתי במערומיו של החזה הזה, אלא שלמרבה הצער, יש שתופעות אמיתיות בטבע אינן משכנעות על בד הציור…"

"ייעודה של האמנות אינו להעתיק את הטבע, אלא להביעו. אינך חקיין עלוב, אלא משורר!" קרא הזקן בלהט, ושיסע בתנועת יד רודנית את דבריו של פורבוס. "שאם לא כן, יֵצא כל פַּסָּל ידי חובתו ביציקת תבנית של אשה! הה! נסה לצקת את תבנית ידה של אהובתך ולהציבה מול פניך ותיווכח כי גווייה מעוררת פלצות היא זו, וכי אין כל דמיון בינה ובין המציאות, ותהיה אנוס למצוא את איזמל הפסל, והוא אמנם לא יעתיקה במדויק אך יחון אותה בתנועה ובחיים. עלינו ללכוד את הרוח, את הנפש ואת הכרת פניהם של העצמים ושל היצורים החיים. האפקטים! האפקטים! אלה דברים הנקרים בחיים ולא החיים עצמם. היד, כיוון שכבר שימשה לי דוגמה, היד אינה קשורה לגוף בלבד, היא מביעה וממשיכה מחשבה שיש להבינה ולהביעה. לא הצייר, לא המשורר ולא הפסל, איש אינו רשאי להפריד את התוצאה מן הסיבה, שכן הם כרוכים זה בזה בקשר שאין להתירו! כאן המאבק האמיתי! ציירים רבים עושים חיל מתוך חוש פנימי ואינם יודעים מהו הרעיון העומד בבסיסה של האמנות. אתם מציירים אשה, אך אינכם רואים אותה! לא כך תגיעו לכלל פיצוח צפונותיו של הטבע. ידכם משחזרת מבלי דעת את המודל שהעתקתם ממורכם. אינכם חודרים די הצורך לנבכי הצורה, אינכם חותרים באהבה ובהתמדה ללמוד אותה על פיתוליה ועל חמקמקותה. היופי עניין חמור ומורכב הוא, ולא זו הדרך להשיגו, יש להמתין לשעה שיחפָּץ, לארוב לו, לדחוק בו וללפות אותו בחוזקה כדי לאלצו להיכנע. הצורה אינה אלא בת דמותו של פּרוֹטיאוס, אלא שהיא חמקמקה הרבה יותר ופורה הרבה יותר בגלגוליה מפרוטיאוס של האגדה, ורק לאחר מאבקים ממושכים אפשר לכפות עליה לגלות לעיני כול את פניה האמיתיים. אתם ושכמוכם די לכם במראית הראשונה שהיא מגלה לעיניכם, או לכל היותר בשנייה או בשלישית, ולא כך נוהגים הלוחמים המנצחים! ציירים בלתי מובסים אלה אינם הולכים שולל אחר אמתלות חמקניות, הם מתמידים במלאכתם עד שהטבע, בעל כורחו, נחשף במלוא מערומיו וברוחו האמיתית. "כך נהג לעשות רפאל," אמר הזקן והסיר מראשו את כובע הקטיפה השחורה כביטוי ליראת הכבוד שעורר בו מלכה המוכתר של האמנות, "גדולתו של רפאל נובעת מחוש פנימי, שבמקרה שלו נראה כמי שמבקש לנפץ את הצורה. הצורה בדמויותיו, וכן בדמויותינו, היא כלי לתרגום המחשבות, התחושות, היא שירה אדירה. כל דמות היא עולם מלא, כל דמות היא דיוקן שהמודל שלו הופיע בחיזיון נשגב צבוע באור, שקול פנימי בחר בו ואצבע שמימית הורתה עליו וחשפה לאורך כל קורות חייו את מעיינות המבע שלו. אתם חוננים את הנשים שלכם בשַׂלמוֹת עור יפות, באריגי שיער יפים, אך איה הדם המזין את השלווה או את התשוקה ויוצר אפקטים מיוחדים במינם? הקדושה שלך היא אשה שחרחורת, אך זה, פורבוס המסכן שלי, שייך לאשה בהירת שיער! דמויותיכם הן אפוא רוחות רפאים חיוורות משוחות בצבע, שאתם מוליכים בסך לעינינו, ולזה אתם קוראים ציור ואמנות. כיוון שיצרתם דבר-מה הדומה לאשה יותר מלבַּיִת אתם סבורים שהשגתם את המטרה, וכיוון שאתם מלאי גאווה על שאינכם חייבים עוד לרשום בצד דמויותיכם כותרת כגון currus venustus או pulcher homo כפי שנדרשו לעשות ראשוני הציירים, אתם מדמים את עצמכם לאמנים מופלאים! חה, חה! עוד ארוכה הדרך, ידידי הטובים, עוד רבים העפרונות שיהיה עליכם לכלות ומרובים בדי הציור שתיאלצו לכסות בטרם תגיעו לסופה. אין ספק, כך נושאת אשה את ראשה, וכך היא מתקינה את חצאיתה, עיניה מצטעפות ונמסות בארשת כזו של רכות כנועה, וכך מרפרף על לחייה צִלם הרוטט של הריסים! כך הוא הדבר, ולא כך הוא. מה חסר כאן? כלום, אבל כלום שהוא הכול. אתם אוחזים במראית החיים, אך אינכם מביאים לידי ביטוי את מלוא גודשם הגואה השופע, אותו הדבר, אולי הנפש, המרחף כענן על פני המעטה החיצוני, קיצורו של עניין, אותו ניצוץ של החיים אשר טיציאן ורפאל השכילו לעמוד על טיבו. מי שיחל בנקודה שהגעתם אליה, אפשר שיצייר ציור מעולה, אך אתם ממהרים לוותר. ההדיוט מתפעל והמומחה האמיתי מחייך. הו מַבּוּז! הו מורי ורבי," הוסיף ואמר האיש המוזר, "גנב אתה, בלכתך נטלת עמך את החיים! אך פרט לכך," הוסיף ואמר, "ציור זה עולה פי כמה על ציוריו של המנוול הזה, רוּבֶּנס, על הררי הבשרים הפלֶמיים שלו המכוסים אבקת ארגמן, על גלי הגלים של מחלפות השיער האדמוניות שלו ועל המולת הצבעים שלו. אצלך לכל הפחות יש צבע, יש רגש ויש קו, שלושת המרכיבים החיוניים של האמנות."

"אבל הקדוֹשה הזאת נשגבת היא, אישי הטוב!" הזדעק הצעיר ונֵעוֹר ממעמקי הזייתו. "יש בשתי הדמויות הללו, בקדושה ובסַפָּן, משום דקוּת המחשבה שהציירים האיטלקים אינם יודעים אותה כלל, אינני מכיר ולו אחד בהם שהיה יכול להמציא את הססנותו של הספן."

"שלך הוא, הפרחח הקטן הזה?" שאל פורבוס את הזקן.

"מורי, אנא סלח לי על חוצפתי," השיב הטירון וסומק עלה על פניו. "זר אני, משרבט ציורים מתוך דחף, וזה לא כבר הגעתי לכאן, לעיר שהיא מקור כל המדעים כולם."

"לעבודה!" אמר לו פורבוס והושיט לו גיר אדום ודף נייר.

הזר העתיק את "מאריה המצרית" במשיכת קו זריזה.

"אוהו!" קרא הזקן." ושמך?"

הצעיר רשם ניקוֹלָה פּוּסֶן בתחתית הדף.

"לא רע כלל לטירון," אמר האיש המוזר שהשתלהב כל כך בהרצאת דבריו. "רואה אני כי אפשר לדון עמך בענייני ציור. איני מגנה אותך על ההערצה שאתה מעריץ את הקדושה של פּוֹרבּוּס. היא מוחזקת כיצירת מופת בעיני כול, ורק הבקיאים ברזיה העמוקים ביותר של האמנות ישכילו לעמוד על חטאיה. אבל לפי שראוי אתה ללמוד ויש ביכולתך להבין, בוא ואראך מה מעט מזער חסר ליצירה להשלמתה. פקח עין ושים לב, אפשר שלעולם לא תיפול לידך הזדמנות כעין זו להשלים ידיעותיך. הפַּלֶטָה שלך, פורבוס?"

פורבוס הביא פּלֶטה ומכחולים. הזקן קטן הקומה הפשיל את שרווליו בתנועה עוויתית חדה וטבל את אגודלו בפּלֶטה הססגונית העמוסה גוונים שהושיט לו פורבוס. הוא לא לקח אלא חטף מידיו חופן של מכחולים מכל הגדלים, ואת זקנו המחודד הרטיטו פתאום מאמצים מאיימים שהביעו חשקנות של הזיית אהבים. בעודו טובל את מכחולו בצבע, סינן בין שיניו: "את גוני הצבעים האלה צריך להשליך בעד החלון, אותם ואת מי שערבבם, יש בהם צעקנות וסילוף מחפיר, איך אפשר לצייר בהם?" אחר כך טבל בבהילות את קצה המכחול בגושי הצבע, ולפרקים חלף על קשת הגוונים כולה מהר יותר משחולף נגן העוגב בקתדרלה על כל קלידיו ב"O Filii" של חג הפסחא.

פורבוס ופוסן עמדו בלא ניע משני צדיו של הבד שקועים בהתבוננות נסערת מאין כמוה.

"רואה אתה, איש צעיר," אמר הזקן בלי להסב את פניו, "רואה אתה כיצד בעזרתן של שלוש או ארבע משיחות מכחול, ובעזרת דוק כחלחל, אפשר להזרים את האוויר סביב ראשה של הקדושה המסכנה הזאת, המרגישה בלא ספק חנוקה ולכודה באווירה הדחוסה הזאת! ראה כיצד מתבדר אריג בגדהּ עתה, וברור כי משב של רוח משחק בו! לפני כן נראתה כאריג מתוח מחוזק בסיכות. שמת לב כיצד גון הברק המשיִי שאך זה הנחתי על החזה מיטיב להמחיש את חן גמישותו של עורה של עלמה צעירה, וכיצד הגוון שעורבב בחום-אדום ובאוֹכרָה שרופה מחמם את צינתה האפורה של צללית גדולה זו, שהדם קפא בעורקיה תחת לזרום בהם? אישי הצעיר, אישי הצעיר, את מה שאני מראה לך כאן לא יֵדע שום מורה ללמדך. מַבּוּזֶ לבדו ידע את סוד הפחת החיים בדמויות. מבּוז לא העמיד אלא תלמיד אחד ויחיד, ואני הוא. אני לא העמדתי תלמידים, ועתה זקנתי! נבון אתה דייך לקלוט את השאר מן הרמזים שרמזתי לך."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יצירת המופת הנעלמה”