החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לאן נעלם דב שדה?

מאת:
הוצאה: | 04-2014 | 570 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

'דב שדה נעלם ב 5 לנובמבר לפני שנתיים, מהמחלקה הפתוחה של בית החולים הפסיכיאטרי בו היה מאושפז. זה היה יום קריר, שנשא ניחוח של חורף מרוחק, לא מקומי, עטוף בדוק לבנבן ומעיק. גשם דק ירד במשך כל הבוקר. אני זוכרת שקמתי מכיסאי והֵבּטתי בחלון. מזג אוויר כזה משרה עלי תמיד תחושה של כבדות בלתי מוסברת. כאילו משהו לא טוב עומד לקרות.

'כשדיצה, אחות המחלקה, דפקה על דלתי שעות מאוחר יותר ואמרה לי שדובי לא הופיע בחדר האוכל בשעת הצהריים, התחדדה התחושה שליוותה אותי כל אותו בוקר; כאילו חוויתי את כל המעמד הזה בעבר לא ברור. מעין דז'ה וו. דיצה סיפרה שברגע שהבחינה שהוא לא יושב ליד השולחן שלו בחדר האוכל, היא ניגשה לחדרו. כשלא מצאה אותו שם, קראה ליורם, האח אחראי המשמרת, שהזעיק את קצין הביטחון.'

כך נפתח ספר המסתורין 'לאן נעלם דב שדה?' שיכבוש את לב הקוראים, ירתק אותם אל עמודי הספר, ויגרום להם לראות את סביבתם הקרובה בעיניים אחרות. האם זו ציפור היושבת על ענף העץ… או שזו מצלמה משוכללת הבוחנת אותך? האם האדון היושב מולך הוא לקוח מכובד או איש שבא אליך מעולמות אחרים? האם זו תמונה יקרת ערך של צייר מפורסם, או שמא זו תחבולה לערב אותך במשהו שמעבר להבנתך?

בלהה קלישר ברנר מובילה את הקורא הסקרן אל עולמות לא ידועים, ההולכים ונחשפים צעד אחר צעד. מראות ומושגים שהיו בגדר מדע בדיוני הופכים להיות תופעות של יום יום, עד שהקורא אינו יודע היכן הוא נמצא: במציאות עכשווית או במציאות חילופית.

בלהה קלישר ברנר היא סופרת ותסריטאית שכתבה מספר ספרים, זכתה בפרס טשרניחובסקי לספרות. גרה בתל אביב.

מקט: 4-1137-6
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


*

ש., שהיה אחד הבודדים איתו הצליח דב לקשור קשרים חברתיים מבין המאושפזים, סיפר שראה אותו אחרי ארוחת הבוקר יושב בחדר, כרגיל, עם הניירות שלו. ״כל הזמן הוא כתב.״ הוא אמר. ״כל הזמן. כל הזמן.״ הוא חזר על כך מספר פעמים עד שהטרוניה שהתגנבה לאמירתו נקלטה היטב.

החיפושים במחלקה עצמה ואחר כך בכל בית החולים העלו חרס. דב שדה נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. השמיים המשיכו להיות מעוננים והגשם לא הפסיק לרדת. לא חיכינו הרבה והחלטנו לפנות למשטרה. התחושה המוזרה שלי קיבלה ביטויים פיזיים. באצבעות ידי חשתי מעין עִקצוץ מטריד, כאילו נמלים טיפסו במורד כף היד לעבר האצבעות. היד היתה חלשה וקרה. בקושי הרמתי את שפופרת הטלפון וחייגתי למדור. זו לא היתה הפעם הראשונה ששוחחתי איתם. ליתר דיוק עם מרדכי, שהיה קצין מבצעים. הוא הכיר טוב מאוד את דב שדה. שניהם עבדו יחד שנים רבות בתקופה שדובי היה שוטר.

החיפושים אחריו נערכו בהיקף נרחב, ולו רק בשל עובדת היותו שוטר לשעבר. לפני שאושפז, ניהל משרד חקירות מצליח אותו הקים זמן קצר לאחר שפרש מהמשטרה. חבריו ממשרד החקירות ומהמשטרה, עשו כל מאמץ, לדבריהם, כדי למצוא אותו. תמונתו פורסמה בעיתונים ועל גבי לוחות המודעות. הוצעו אפילו פרסים כספיים לכל המוסר מידע העשוי לקדם את חקירת היעלמותו. הקליינטים האחרונים שלו נחקרו והושמו תחת מעקב. אך לשווא. כל המאמצים למצוא אותו העלו חרס. עד כה לא נמצא ממנו זכר, קצה חוט, לא כלום. לי עצמי היה ספק אם המאמצים הופנו לכיוונים הנכונים. לדעתי, לא נתנו מספיק את הדעת אל הסתירות שעלו מהדיווחים של חבריו, בדבר מעשיו לפני שנעלם.

רם בכר, חברו ושותפו למשרד החקירות, ייחס את כל מה שקרה לדובי למצב נפשי מעורער. כנִראה לחץ בעבודה, אבל מקריאה ביומן הזה עולה, שרם עצמו עמד בפני התמוטטות נפשית דומה במהלך החקירה של אותה ״פרשת הרטמן״, אותה פרשה מוזרה שעסקו בה לאחרונה. אלא שרם התאושש, והתנכר לכל מה שעבר עליו. הוא סירב להצעתי לעבור טיפול היפנוטי כדי לברר את הסיבות שהביאו אותו עצמו למשבר, אף שכוונתי היתה לבדוק אם אפשר למצוא קשר בין האירוע שעבר עליו, לבין הסיבות שהביאו להתמוטטותו של דובי. לא היה לי ספק שהיעלמותו קשורה בדרך כלשהי לנסיבות המיסתוריות שהביאו עליו את ההתקפים הפסיכוטיים מהם סבל כל כך.

עברו שנתיים והסיפור שלו לא מפסיק להציק לי. לאחרונה התחלתי לחלום עליו כמעט בכל לילה. אני לא זוכרת הרבה מהחלומות הללו, אלא שבבוקר אני קמה בתחושה שחלמתי עליו. אני יודעת שהוא היה איתי.

תקופה ארוכה ניסיתי, ככל שיכולתי, לדחוף את החקירה למרות התחושה המתמדת שאני שוחה כנגד הזרם. שלחתי את החומר לטלוויזיה, ביקשתי שיבדקו אם אפשר לעשות עליו תוכנית מהסוג של 'בשידור חוקר'. לצערי הצעתי לא התקבלה. חזרתי ונתקלתי בבעיות שהוגדרו כבעיות של הפקה.

למרות שלא עברו הרבה שנים מאז היעלמו, נִראה לי שלאחרונה השתנתה האווירה בארץ, רמת המודעות עלתה וניתן לקרוא בעיתונים פרסומים העוסקים בדברים ״שמעבר״. עיתונים יומיים מקדישים לנושא מדורים ייחודיים במוספים של ימי שישי. אני בטוחה שהעלייה ברמת המודעות לנושאים הללו אינה מקרית. ייתכן שאם הפרשה היתה מתרחשת היום, היתה זוכה להתייחסות אחרת. אבל אז נתקלתי באטימות. טיפסתי על קירות חלקים. אולי זו הסיבה שהחלטתי דווקא עכשיו לפרסם את היומן הזה. לפרסם כמו שהוא.

בתקופה שהיה בא למרפאת החוץ של בית החולים לקבל טיפול, הרגשתי שיש בו משהו שונה. למרות הדעה של עמיתַיי, הייתי בטוחה שהוא לא היה סכיזופרני. כשמצבו החמיר והוא נאלץ להתאשפז במחלקה, אני עדיין חשדתי שיש כאן משהו שאנחנו לא מבינים.

לא פעם שאלתי את עצמי מה, מתוך הדברים שהוא מספר, אכן התרחש. כפסיכיאטרית לא יכולתי להרשות לעצמי לקבל את המציאות האיזוטרית, אליה סיפר שנקלע, כאמיתית. אלא שפחדתי. עמדתי בפני הבלתי נתפס ללא כלים להתמודד, להבין או להרגיש אותו, ובוודאי לא להטמיע אותו. אנחנו, אנשי המקצוע, יכולים להסתתר מאחורי הגדרות והבחנות שכלתניות, ואכן עושים זאת בהצלחה, אלא שהספק ממשיך לנקר. מה אם כל זה קרה לו באמת? במציאות המוזרה שאנו חיים אותה?

מתוקף מקצועי אני יודעת שכל אחד תופס את המציאות בצורה אחרת, ואף על פי כן יש קונצנזוס מסויים בנוגע למה שנקרא ״נורמלי״. מעין שטחי חפיפה שרובנו מתקשרים אחד עם השני בהם. דב שדה התחיל כנִראה לחצות גבולות.

אני מוכרחה להתוודות, וידוי אישי. האיש פשוט ריתק אותי.

אני זו שביקשתי ממנו שיכתוב את הסיפור של אותם עשרה ימים שעברו עליו, ושהיוו נקודת מפנה ממנה והלאה הוא השתנה מקצה לקצה, עד שהיה צריך לעזוב את עבודתו ואת ביתו. אין לי ספק שהיעלמותו היתה תולדה בלתי נמנעת של האירועים המוזרים שעבר. הוא הסכים בהתלהבות לרעיון שלי; הוא אמר שזה יהיה מעין שיחזור של יומן בו יתעד את אותם עשרה ימים ותקופה קצרה שנמשכה אחריהם.

סיפקתי לו כלי כתיבה והוא כתב כמו משוגע (עם כל האירוניה של הדימוי הזה). במשך שבועיים כתב יום ולילה. הוא לא פסח על כלום, לא סילף ולא הסתתר מאחורי חצאי עובדות. לפי דבריו ניסה כל הזמן להיצמד לאמת (למרות שבשלב מסוים תהה בעצמו מה משמעותה של האמת והאם יש לנו, כבני אדם, כלים חושיים לבדוק את מה שנקרא ״אמת״, ואולי ישנן מספר ״אמיתות״ שכל אחת עומדת בפני עצמה). פעם אמר לי שהאמת האבסולוטית נמצאת מחוץ לטווח תפיסתו של האדם, ותפקידה לתת כיוון, מעין מִגדלור; בעוד שהאמיתות האנושיות הן תמיד יחסיות, ומספרן לפחות כמספר בני האדם בזמן נתון.

ביומן זה הוא תיעד פרשייה נוספת שעבד עליה באותה תקופה, שעסקה באישה שהיה לה סכסוך עם המאהבת של בעלה. לפי דעתי לא היה לה ולמקרה שלו ולא כלום. אבל כשלקחתי על עצמי לפרסם את היומן בשלמותו, נמנעתי מלערוך או להוציא חלקים שנראו לי חורגים, ומאותה סיבה לא השמטתי קטעים שעסקו ביחסיו האינטימיים עם נשים, וליתר דיוק עם אישה אחת מסוימת.

כשנעלם, נותרתי בתחושה שהוא טרם כתב את הפרק האחרון שבו היתה אמורה להינתן מעין 'סיסמה', ואנו נותרנו ללא מפתח להבנת הדברים.

לפני שנִקלע לאותה קלחת של עשרת הימים היה דב שדה אדם מן הישוב. נשוי, אב לשני ילדים שהגשים חלום של משפחות רבות וקנה בית במושב. חמש עשרה שנים עבר במשטרה כחוקר, ולאחר שפרש פתח משרד חקירות פרטי.

כשעבד במשטרה נזקפו לזכותו הצלחות לא מעטות בפענוח מעשי פשע שרובם היו מתוקשרים היטב. חבריו במשטרה סיפרו שהיה ידוע בעבודת הנמלים שלו, באינטואיציה ובהברקות רעיוניות שהיו מקדמות את החקירה, ובעיקר הצטיין בפתיחות מחשבתית. מעולם לא נתן לשיקולי יוקרה לעגל פינות, למרות הלחצים שהיה נתון בהם מכיוון הדרגים העליונים — וזה קרה לא פעם אחת. חוסר גיבוי זה גרם בסופו של דבר לפרישתו, והוא הקים משרד חקירות פרטי עם אחד מפִּיקודיו. רם בכר.

כשזיוה אשתו דיברה על פרידה ממנו, לא יכולתי להאשים אותה. בתקופה שהוא חשד בכל אחד מאיתנו שאנחנו ״מוחלפים״ כדבריו, הוא היה ממש בלתי נסבל. ברור היה שגם היא מאוד נפגעה.

היא ידעה שהוא כותב את היומן הזה וביקשה ממני שאתן לה לקרוא בו. לא הסכמתי, כמובן, כי הכול היה עדיין בשלבי התהוות. אבל החלטתי לשאול אותה אם היתה מודעת לכך שדובי ידע על הרומן שהיה לה עם הפסיכולוג שלה, דר׳ אדוארד כרמי.

לא הייתי צריכה לספר לה שאת הדברים האלה קראתי ביומן שלו, יתכן שפעלתי לא לגמרי כשורה (כשהבנתי עד כמה מעורבותי הנפשית היתה גבוהה, פרשתי מהטיפול הצמוד בו והעברתי אותו לחבר טוב, דר׳ תדיר, אבל כמובן שעקבתי כל הזמן אחר מצבו וידעתי מה עובר עליו).

זיוה סיפרה לי שבשלב מסוים ידעה שהוא חושד בה, אבל גם היא היתה במצוקה, כך אמרה. הוא התרחק מהבית והיא חיפשה תמיכה בחוץ. היו לה רגשות אשמה, כאילו היתה עסוקה ברומן שלה ולא היתה קשובה לראות מה קורה ולעזור לו. היא ניסתה להתקרב אליו שוב, אבל אחרי שהוא התחיל עם הפרנויות שלו והסיפור של ה״מוחלפים״ וה״אנרגיות המוזרות״ היא חזרה לאדוארד. היה ממש קשה לחיות איתו באותו בית. הוא השתולל כאילו נכנס בו שד. הוא דיבר בשפה משונה וכל דבר הכאיב לו. האור הכאיב לו, הצליל הכאיב לו, אסור היה לגעת בו. הוא לא סבל את הבגדים שלבש כי המגע איתם הכאיב לו. הוא התחיל להסתובב בבית עירום — גם ליד הילדים — וזה היה ממש מביך. לא היתה ברירה אלא לאשפז אותו.

התפלאתי לראות עד כמה הוא זוכר את המאורעות, עד כדי שִחזור של דיאלוגים שלמים. הוא גם דאג להביא את הדברים ברצף סיפורי על מנת ליצור אצל הקורא מתח. אבל לפעמים היה נתקף באי שקט שהתבטא במצבים ״הפסיכו–פיזיולוגיים״ שלו. אז הייתי מכניסה אותו למצב היפנוטי כדי לדובב אותו, או כדי שידבר בעצמו. לא תמיד זכר, לאחר שהתעורר, כל מה שעלה בהיפנוזה. פעמים רבות העדיף — מתוך בחירה — לשכוח את הדברים.

החומר מובא בפני הקוראים כפי שהוא. ללא שיפוט. למרות מקצועי אני נמנעת, במקרה שלו, מלקבוע אבחנות.

נקודת השיפוט שלי טובה בדיוק כמו שלכם.

בשלב מסוים מצאתי את עצמי נזקקת לעזרה. נתמכתי על ידי אותו עמית שידע לנתב אותי, ותודות לו לא איבדתי גם אני כיוון. בהזדמנות זו אני מודה לך, דר׳ תדיר היקר.

מכאן ואילך יובאו הדברים כפי שרשם אותם דב שדה.

בברכה, דר׳ ר. ש.

מחלקה ד' בי״ח פסיכיאטרי מרכז הארץ

נ.ב. מסיבות מקצועיות אני מזדהה רק בראשי התיבות של שמי. שיניתי גם את שמותיהם של מספר אנשים שהוזכרו בספר, לאחר שביררתי שאין הם מעוניינים ששמם יפורסם. דב מכנה אותי בסיפורו ״ריני״. ובקיצור ״ני״, או ״דר׳ ני״.

כשריני הציעה לי לכתוב את השתלשלות המאורעות, הסכמתי מייד. ראיתי בכתיבה אפשרות לתעד את האירועים, ובעזרת היומן אוכל, לפחות, לנסות לתקשר עם יותר ויותר בני אדם; וכשאגיע אליהם בצורות אחרות, יהיה להם כבר מושג וידע שיישתל מעצם קריאת הסיפור שלי. אני רוצה שהדברים יחשפו סימני שאלה מודחקים שנמצאים אצל חלק מכם. שייפתח אצלכם חלון לכל אותם אירועים שאינם משתלבים בחיי היום–יום, ולכן מוצאים ונפלטים מההכרה ומהתודעה. אולי כשתסתכלו סביבכם בעיניים חדשות, תגלו בסביבתכם אנשים כמוני, שעד אתמול היו כאחד האדם ופתאום משהו בהם השתנה. אז עצרו ושאלו את עצמכם: מדוע? מה קרה? האם הם עברו חוויות מהסוג שעברתי אני? האם מחר דברים כאלו עלולים לקרות גם לכם? האם קיים אדם המחוסן בפני דברים שכאלה?

אנסה להיצמד לאירועים לפי סדר התהוותם. אשתדל לא לסנן ולא לנפות פרשיות שכביכול לא נוגעות לעניין, שכן, למרות הקושי בזיהוי הקשר שבין הדברים, אני יודע שלכל דבר יש משמעות וכל דבר קשור במשנהו.

אני מקווה שההפוגות שבין התקפי הכאב תהיינה ארוכות דיין כדי שהכתיבה לא תתעכב.

ד.ש.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לאן נעלם דב שדה?”