החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לאבד ולמצוא

מאת:
הוצאה: | 2011 | 90 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

27.00

רכשו ספר זה:

סיפור אהבתם של חן ולילך שזור בצביון המיוחד של מדינת ישראל. חן ולילך הכירו בשנת 1987 בתנועת "הנוער העובד והלומד" בהיותם בני 17 ושירתו יחד בגרעין נח"ל. לאחר השירות הצבאי דרכיהם נפרדו, אך בשנת 1995 הם חברו שוב זה לזרועות זה ומאז לא נפרדו עד ליום נפילתו של חן. חן אנג'ל נהרג בשירות מילואים ב- 08/06/03 בהיותו בן 31 , בהתקפת מחבלים על מוצב "מגן 12" במחסום ארז, נקודת המעבר הראשית בין רצועת עזה שבתחום הרשות הפלסטינית לבין מדינת ישראל. חן במותו הותיר אחריו את בנם איתמר בן שלוש ואת לילך אשתו בהיריון בחודש חמישי. ב- 04/11/03 נולדה בתם יעל בת-חן. יעל לא תכיר את אביה לעולם.

לאבד ולמצוא הוא סיפור אמתי על אהבה מופלאה שנקטעה בשל השנאה בין הפלסטינאים ליהודים בארץ ישראל במאה ה-21. זהו סיפור על גבורתם של הנשארים מאחור. הוא מאפשר להציץ לעולמם של אלמנה צעירה ויתומים רכים בשנים, ומאפשר למי שחווה אבדן של אדם קרוב ויקר כל-כך להזדהות, לכאוב, להתמודד ולבסוף למצוא את האושר הפנימי הטמון בכל אחד כי "במותם ציוו לנו את החיים".

לילך אנג'ל, עוסקת בטיפול באמנות ובפסיכותרפיה, מטפלת בקליניקה פרטית במרכז הארץ בנשים וגברים שחוו אבדן בן זוג ובילדים שחוו אבדן הורה. בספר היא כותבת בצורה מרגשת ונוגעת ללב בניסיון להבין את אשר עוברת נפשה בהתמודדות כה קשה.

החלק הראשון של הספר הוא קובץ מכתבים שכתבה לילך לחן במשך שנה לאחר מותו ובו היא מתארת את ההתמודדות שלה ושל איתמר ויעל אל מול האבדן. החלק השני של הספר מתאר תובנות, גדילה וצמיחה שהתאפשרו במשך השנים בזכות עיבוד האבל.

הספר מתאר תהליכים ספיראליים שבנפש ויוצא מהאישי אל הקולקטיבי, מהייאוש אל התקווה.

מקט: 4-243-3425
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

יוני 2003

"אבא לא יחזור לעולם!" צעק איתמר בפחד. ניסיתי להרגיע אותו, אף שגם אני לא הייתי רגועה לגמרי לנוכח המצב הקיים והפחד המקנן בי זה זמן רב שיקרה משהו, חס וחלילה, לך או לאיתמר. שירַתָ במילואים פעמיים בשנה – אימון וקו. אהבת מאוד את האימונים בפלס"ר שריון, זה היה בשבילך כמו טיול ג'יפים עם החבר'ה מהמילואים. נוסעים בג'יפ בשטח הפתוח ומדי פעם עוצרים ומכינים קפה, הרי תמיד דאגת לקחת איתך פק"ל קפה, שיהיה לחבר'ה, וכמובן חפיסת קלפים. "נחש וויסט", כינו אותך החברים. היית חוזר שזוף מהמילואים, שפתיך המלאות חרוכות מהשמש, וניכר בך שנהנית. בקו זה היה שונה, והפעם זה היה שונה לגמרי. הפעם לא חזרת. צעקתו האימתנית של איתמר היתה למציאות המרה שלנו.

"שמור על אמא ותשקה את העציצים," אמרת לאיתמר בחצי חיוך לפני צאתך למילואים. לא אהבתי שהטלת משימות גדולות על כתפיו הקטנות של ילד בן שלוש וחצי, אבל הבלגתי. "אתה גיבור ישראל", נהגת לומר לאיתמר מדי פעם כדי לעודד את רוחו, ואני הייתי אומרת בתגובה, "אתה יודע מה זה 'גיבור ישראל'. איך אתה אומר לו דבר כזה?!"

"אני יודע שכשאני לא נמצא, את מסתדרת מצוין," אמרת לפני לכתך כדי להרגיע אותי.

בכל יציאה שלך למילואים התארגנתי למבצע מחודש: לדאוג לאיתמר, לכבס ולקפל, לערוך קניות, לדאוג לשמרטפית בזמן שאני לומדת ועובדת, להעסיק אותנו בשבתות כדי לא להרגיש את החסר הגדול, לחגוג את החגים לבד, לוותר על חגיגת יום הנישואין שלנו, ללכת לישון מוקדם, שיעברו הימים, להתגעגע ולייחל שתחזור בשלום. ועכשיו כל הפעולות האלה הן חלק משגרת היום, חוץ מהתקווה שתחזור בשלום, כי הרי לא תחזור לעולם.

אומרים שלפי הקבלה נשמתו של אדם יודעת חודש לפני פטירתו שמותו קרב. ואכן הפעם התחושה לפני לכתך למילואים היתה שונה. אינני יודעת אם בגלל האווירה הקיימת בארץ, כאשר בכל יום נהרגים חיילים ואזרחים חפים מפשע בשל המצב הביטחוני, או משום שנשמותינו ידעו את העתיד המר.

בצאתך למילואים ואני בהיריון בחודש החמישי, דיברתי איתך על כך שנמאס כבר מהמילואים בכל פעם, שקשה לי לתפקד בלעדיך, ולאיתמר קשה שפתאום אבא איננו לתקופה של חודש. אמרתי לך, "תסתכל סביבך, כבר כמעט אף אחד לא משרת במילואים, בייחוד עכשיו, כשמחבלים חודרים למוצבים ויש תחושה שלפוליטיקאים לא ממש אכפת מחיי אדם בארץ הזאת." אבל לא היה עם מי לדבר. היית נחוש לשרת במילואים ויהי מה. ראית בכך חובה לאומית ואמרת, "אם כולם יחשבו כך, מי יגן על המדינה שלנו? אל תנסי לשכנע אותי, אין שום סיכוי שאפסיק לשרת במילואים או אוריד פרופיל בדרך כלשהי."

התברר שבזמן שהיית צריך להתייצב למילואים התקיים קורס חשוב מאוד בעבודה ורצית לקחת בו חלק. לא ידעת מה לעשות, רצית לרַצות את כולם, אך לא היית רגיל לבקש הקלות בשירות המילואים. לבסוף לא נותר לך אלא לבקש קיצור של כמה ימים. הגשת ולת"ם ואף התייצבת ליום ריאיונות. הוסכם שתגיע ליומיים הראשונים של ההכנה לקראת המילואים, תצא לקורס בעבודה למשך שבוע ותחזור לשרת במילואים במשך שלושה שבועות בלי לצאת הביתה, אפילו לא יום אחד. כמובן, הסכמת. אמרת לי, "אני לא צריך חופשה." כמה אופייני.

הקורס שלקחת בו חלק כלל ארוחות צהרים, ואני ניצלתי את ההזדמנות ולא בישלתי באותו שבוע. באחד הימים ראית אותי אוכלת תירס מקופסת שימורים וצחקת. אמרתי לך, "בלעדיך אין אווירה של משפחה בבית. אין בשביל מי לבשל, אין עם מי לאכול." והרגשתי שאכן בנוכחותך אתה משרה בבית אווירה משפחתית שנעמה לי.

יום לפני המילואים איתמר חלה מאוד ואושפז בבית חולים, ולכן נאלצת להגיע לימי ההכנה באיחור של יום. אני כותבת "נאלצתָ" כי לך זה לא היה מובן מאליו והיה לך קשה מאוד להתקשר למאור המ"פ ולומר לו זאת, או – סליחה – לבקש. כשהיית בימי ההכנה במילואים הבושם החדש שקנית לי נשמט מידי ונשבר. זה לא קרה לי מעולם, ובשל צירופי המקרים התגנבה מחשבה ללבי שאולי אתה לא צריך לקחת חלק במילואים הפעם.

חזרת מימי ההכנה, ומשהו בך השתנה. היית מוטרד בכל ימות השבוע, לא חדלת מלתקן דברים שהוזנחו בבית: החלפת נורות, צבעת קיר בגג, החלפת ברז שהתקלקל, הוספת חיפוי בקרמיקה שבמטבח, שתלת עציצים חדשים, התחלת לתכנן את בניית הפרגולה בגג והצטערת שתצטרך ליישם זאת רק לאחר המילואים. בנוסף לכך קמת מוקדם מהרגיל בבקרים, ישבת על הגג, שתית קפה והרהרת. אמרת לי, "אני מוטרד, ומרגיש עצבני. אני רוצה להספיק הרבה דברים לפני המילואים כדי שיהיה לך נוח." לא ממש הבנתי מדוע אתה מוטרד כל-כך ועצבני, ואמרתי לך, "לא נורא, מה שלא תספיק עכשיו תעשה כשתחזור." אבל דברי לא הרגיעו אותך. בוקר אחד קמת מבועת ואמרת לי, "חלמתי חלום נוראי." ואז שתקת. שאלתי אותך, "מה חלמת?" אבל לא הסכמת לספר לי, והפצרותי לא הועילו. האם חלמת שמותך קרב? כנראה, לעולם לא אדע.

רצית לקנות טרנזיסטור למילואים. חזרת ודיברת על כך שאין לך זמן לקנות אותו, אך לבסוף הספקת לקנות טרנזיסטור לפני נסיעתך, ועכשיו הוא מונח לעתים בידיו הקטנות של איתמר. הוא אוחז בו ובשאר חפציך בגאווה מהולה בעצב רב, ובבלבול מה: זה שלי או של אבא? האם עכשיו כל השלל הזה, כל החפצים האישיים של אבא המונחים בקופסה בארון שלי ונמצאים באמתחתי, גורמים לי להיות אבא? ולפעמים אכן הוא מעז ואומר, "עכשיו אני אבא, ואת ואני נתחתן." הוא מסתכל עלי לראות אם אני מוכנה לקבל אותו כבן זוג, עכשיו כשהמקום התפנה. אבל אני אומרת לו שוב ושוב, "אתה לא אבא, אתה הבן שלי. אמא ובן לא מתחתנים. כשתגדל תתחתן עם מישהי בגילך. ואולי פעם גם אני אתחתן עם מישהו אחר."

ביום חמישי, ה-5 ביוני 2003, ערב חג השבועות, הכול היה כבר מוכן וארוז לקראת המילואים. לבשת בגדי עבודה, מדים בצבע תכלת שהלמו את יופייך עד מאוד. צחקקתי וקראתי לך "דייל". אמרת לאיתמר, "שמור על אמא ותשקה את העציצים בגג," ולי אמרת, "אני יודע שכשאני לא נמצא, את חזקה." התחבקנו והתנשקנו, ולקחת את איתמר להוריך. בבוקר נבחנת על החומר שנלמד בקורס בעבודה ולאחר מכן נסעת היישר למילואים. היה לך חשוב לא לאחר, כדי שהחייל שצריך להשתחרר במקומך ישתחרר בזמן, הרי ערב חג. הוצבת עם פלוגת הפלס"ר שלך במוצב מגן 12 במחסום ארז, ואיתמר ואני "חגגנו" את ערב החג לבדנו בבית. אווירת חג לא היתה, ולכן החלטתי אף שזה ערב שבועות להכין לנו מאכל בשרי בקדרה, וכך היה. אך כשישבנו לאכול, איתמר בכה ובכה וקרא לך, "אבא, אבא." מותשת השכבתי אותו לישון והתקשרתי אליך.

בכל פעם ששאלתי אותך על מקום המילואים והתעניינתי במה שאתם עושים, ניסית לשוות לקולך רוגע ותיארת את המקום ואת הפעילות שלכם כלא מסוכנים. "פשוט מסיירים בין המוצבים לראות שהכול בסדר. המוצב שלנו רחוק מהמחסום ומוגן." לימים התברר שרק ניסית להגן עלי, לא רצית שאדאג, ואולי חששת שאנקוט בפעולה כלשהי או שאבקש ממך לא להמשיך במילואים. לא יודעת מה עבר במוחך, וכנראה לעולם לא אדע.

ביום שבת, ה-7 ביוני 2003, איתמר ואני נסענו לפגוש אותך באשקלון. אמנם רק יומיים לפני כן יצאת למילואים, אבל התגעגענו אליך ורצינו להיות כמה שיותר קרובים. ארזתי כמה חפצים, קניתי לך פריטים שביקשת ויצאנו לדרך. פגשנו אותך במסעדה בכניסה לעיר. היה משהו לא טוב בעיניך שגרם לי להסיט את מבטי. היה ריח מוזר באוויר, משהו לא בסדר. איתמר כנראה חש באווירה המתוחה, ולכן בכה והיה לא נינוח, וזה רק הגביר את המתח שכבר היה קיים. אכלנו ונסענו לים.

גם בים היה מוזר. אתה היית מתוח, ואיתמר היה לא רגוע ובכה לעתים תכופות, ואני רציתי להיות קצת עם עצמי ולתת לשניכם לשחק ביחד, הרי כבר יומיים אני מטפלת באיתמר לבדי. איתמר בכה בגלל שקית שעפה ברוח, ואתה כעסת מאוד, עד כדי כך שהתחלת לאסוף את כל החפצים ורצית ללכת. אני הייתי מופתעת מתגובתך, שלא היתה אופיינית לך, ואמרתי, "אני לא הולכת לשום מקום." לקחת את איתמר וטלטלת אותו באוויר מרוב כעס ועצבים. לא האמנתי למראה עיני. מעולם לא ראיתי אותך במצב כזה. החלטתי להיכנס לתמונה ולהרגיע את העניינים. הרגעתי את איתמר ואמרתי לך שגם לו קשה שאתה במילואים. התפייסנו כולנו ושיחקנו במשחק ה"קווה קווה". התקרבתי אליך, נשענתי עליך, ואתה ליטפת אותי. כל-כך אהבתי את המגע שלך. דיברנו על הלימודים שלי ועל השנה הבאה, אמרת לי בגאווה שלפי תוצאות המבחן בקורס היית מדורג במקום שלישי. אמרת לי גם שאין לך כוח למילואים האלה, ושעד שתחזור הביתה יעבור זמן רב, שכל יום הוא יום מלא כיוון שאתם ערים גם ביום וגם בלילה, ולכן זה נראה בלי קץ. היתה זאת הפעם הראשונה ששמעתי אותך מתלונן על השירות במילואים. שאלתי אותך אם אני יכולה לכתוב לך מכתבים. אמרת שאתה חושב שכן, אך לא הבנת את פשר השאלה. ממתי אני כותבת לך מכתבים למילואים? הפעם האחרונה שכתבתי לך היתה כשטיילתי במזרח לפני כשבע שנים. האמת שגם אני לא הבנתי את פשר השאלה שלי, והנה עכשיו אני כותבת אליך, אבל אתה כבר לא תקרא את המכתבים האלה לעולם.

לאחר מכן שיחקנו בכדור, איתמר נפל ופיו התמלא בחול. הלכתם שניכם לשטוף את החול מפיו. התעכבתם, ואני מצאתי את עצמי יושבת על החוף, מחכה לכם. רוח בין ערביים נשבה לה. לידי ישב זוג מוזר – גבר ערבי בשנות החמישים לחייו ורוסייה צעירה ממנו בדור לפחות. הבטתי בהם והקשבתי לחילופי הדברים שנאמרו ביניהם. אספתי את החפצים וציירתי בחול. דאגה מוזרה התגנבה ללבי. למה אתם מתעכבים? כמה זמן צריך כדי לשטוף פנים? אולי אחפש אתכם? ופתאום הופעתם. אמרתי לך שאני רוצה לשתות קפה, אבל פתאום מיהרת ורצית לחזור כבר לבסיס. עכשיו אני מבינה שכנראה לא רצית לחזור בחושך, כי האזור היה רווי סכנות, וככל שמחשיך מסוכן יותר. איתמר רצה להישאר עוד, ולכן עשינו עצמנו הולכים כשאנחנו מתחבקים ומתנשקים. אפילו הנשיקה שלך היתה שונה באותו יום, משהו קר ונוקשה. נסענו שוב למסעדה, אתה ואיתמר הלכתם ביחד להתפנות ונפרדנו בנשיקות ובהבטחה שניפגש בשבת הבאה.

התחלתי לנסוע צפונה. בדרך איתמר שאל אותי, "אמא, מתי נראה את אבא שוב?"

עניתי לו, "ביום שבת בעוד שבוע."

"ומתי הוא יחזור הביתה?"

"בעוד שלושה שבועות," עניתי לו, מנסה להרגיע אותו.

איתמר חילק את הזמן וסימן בידיו, "שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע."

עכשיו הוא כבר לא סופר, ואבא כבר לא יחזור לעולם.

בהמשך הנסיעה איתמר היה עייף ורצה לישון, אבל דאג שאם יירדם לא אוכל להרים אותו במדרגות, בגלל ההיריון. הרגעתי אותו ואמרתי לו שארים אותו ושהוא יכול להירדם. "אבל איך תוכלי להרים אותי? את לא חזקה כמו אבא," אמר בדאגה, ומאז אני מרימה אותו כשהוא נרדם לביתנו שבקומה השלישית, גם בחודשים השמיני והתשיעי.

הגענו הביתה לרמת גן בשעה 21:00, הרמתי את איתמר והנחתי אותו במיטתו. הייתי מותשת, ואף שהייתי צריכה לסיים עבודה ולהגישה למחרת, החלטתי ללכת לישון ולקום מוקדם ליום חדש. היום החדש והמר הזה שבו השתנו חיי כאילו מישהו טרף את הקלפים ברשעות מכוונת, היום הזה לא ימוש מזיכרוני לעולם.

***

קמתי בבוקר מוקדם מהרגיל, בסביבות השעה 06:00. כנראה, בשעה זו כבר היית בלא רוח חיים, ולי לא היה מושג. המשכתי לכתוב את העבודה הראשונה שלי בלימודי תרפיה באמנות. איתמר התעורר בסביבות השעה 07:00 וניגש אלי לחדר העבודה. התחבקנו והתנשקנו, נישוק של בוקר, ולא נותר לי אלא לדחות את כתיבת הסיכום ואת תוכן העניינים להמשך היום. קילחתי את איתמר כדי להשיל מעליו את חולות הים, שרידים מאמש. פתאום הנייד שלי צלצל, הסתכלתי וראיתי שזה יובל, חבר שלנו. אבל כיוון שהזמן היה קצר והמלאכה מרובה, לא עניתי. הלבשתי את איתמר, התלבשתי ונסענו לגן.

נפרדתי מאיתמר בחיבוק ונשיקה והייתי בדרכי לתלמיד שלי, לשיעור פרטי. תוכנן לי יום עמוס של שיעורים פרטיים, סיום העבודה ולימודים במכללה. ימי המילואים נפלו תמיד בתקופה לא מתאימה. בשנה שעברה שירַתָבמילואים ביום הנישואין שלנו, ביום כיפורים ובראש השנה, והשנה ימי המילואים היו בחודש יוני שבו הייתי צריכה להיבחן במבחני סוף שנה, לכתוב ולהגיש עבודות למכללה וללמד תלמידים רבים לקראת מבחני הבגרות בלשון, באזרחות ובספרות. אבל קטונתי, המדינה מעל הכול. מעל המשפחה, מעל האהבה, מעל כל מה שבנינו יחד, אתה ואני.

לדעתי, קיימת ברית לא כתובה בין הגברים המשרתים במילואים, בינם לבין עצמם ובינם לבין הצבא או המדינה. אני חושבת שזה קשור באגו. כן, אגו גברי. אילו היית כאן עכשיו, בוודאי היית מחייך ואף צוחק, אבל בתוך תוכך ידעת שזה נכון. הרי בתקופה מטורפת כמו שלנו, שבה בראש המדינה עומדים פוליטיקאים מושחתים וצמאי דם, בתקופה שבה לחיי אדם אין ערך, בתקופה שבה שולחים חיילי מילואים שברובם אינם חיילי חי"ר לשרת במוצב "מגן 12", מוצב שאפילו על חייליו אינו מגן והוא מוגדר כלא כשיר, אין לי הסבר להתייצבותך ללא עוררין למילואים בידיעה שאתה מסכן את חייך. הידעת שהמוצב שנהרגת בו לא כשיר? המוצב היה פרוץ וכל ילד יכול היה לחדור אליו בקלות, ואפילו היו מסביבו אמצעי עזר, כמו גבעה שמסתירה, שיחים גבוהים ואפשרות להשקיף על המוצב מאזור התעשייה בעזה בלי שום קושי, מכשול או בעיה. למעשה, היום המוצב שבו נפחת את נשמתך מוגן היטב, כיוון שיום לאחר מותך הורידו את הגבעה בכניסה למוצב, ניקו את העשבים השוטים, הוסיפו גדר תיל, מיגנו את חדרי המגורים, ובכלל נעשו עוד כהנה וכהנה פעולות שלנו כבר לא יעזרו.

בדרך לתלמיד שלי הקשבתי להודעה שיובל השאיר לי במשיבון: "לילך, מדבר יובל, התקשרי אלי בהקדם." ההודעה נשמעה לי מוזרה ביותר. יובל תמיד נשמע נעים ורגוע ונהג לפתוח את דבריו בכמה ברכות שהעלו חיוך על שפתי, ואילו עכשיו משהו היה שונה בתוכן, בנימה. שמעתי מתח רב בקולו. התלבטתי אם להתקשר אליו מיד, בעודי ממהרת לשיעור, או מאוחר יותר. אבל כיוון שרינת אשתו היתה בחודש התשיעי וחששתי שמשהו קרה, החלטתי להתקשר מיד. יובל שאל אותי מה שלומי ומה שלומך ושאל מתי דיברנו בפעם האחרונה. סיפרתי לו שביקרנו אותך בשבת ושהיה לך סיור כל הלילה וכנראה אתה ישן עכשיו. יובל שאל אם אני יודעת מה שם הבסיס שאתה נמצא בו והיכן הוא ממוקם בדיוק. לא ידעתי פרטים מדויקים כל-כך ושאלתי אותו לפשר כל השאלות האלה על הבוקר. יובל אמר, "תראי, אני לא רוצה להדאיג אותך, אבל היה אירוע באזור מחסום ארז." שאלתי בבהלה, "מה קרה, יש הרוגים?" יובל אמר שהוא לא יודע פרטים מדויקים וכנראה זה לא משהו רציני. שאלתי אותו אם הוא התקשר אליך. הוא אמר שכן, אבל אתה לא עונה. אמרתי לו שאתה בוודאי ישן. יובל ביקש שאתקשר אליך, וצחקנו על כך שאתה בדרך כלל לא עונה לצלצול הטלפון.

בסיום השיחה הדלקתי את הרדיו ברכב ושמעתי שמחבלים חדרו למוצב במחסום ארז לפנות בוקר ויש פצועים. מיד פרצתי בבכי. עוד נאמר בשידורי החדשות כי הפצועים נמצאים בבית חולים ברזילי באשקלון. כיוון שלא יכולתי לדבר מרוב בכי, התקשרתי לסיגל, אחותי הבכורה, וביקשתי ממנה שתתקשר לבית החולים ותברר אם אתה נמצא שם. היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שתברר ותחזור אלי. בינתיים, עצרתי את הרכב בצד והתקשרתי אליך, אך לא ענית. ניסיתי שוב ושוב והשארתי לך כמה הודעות במשיבון, אך לא ענית. ניסיתי לשכנע את עצמי שאתה בוודאי ישן לאחר הסיור הלילי ואין לך מושג על כל המהומה שדיווחו עליה ברדיו.

חיכיתי בצד הדרך לשיחה מסיגל. בינתיים התפללתי לאלוהים וקיוויתי שהכול בסדר. סיגל התקשרה אלי ואמרה שאתה לא נמצא בברזילי, ולפי מה שפורסם בחדשות אין הרוגים, אז כנראה הכול בסדר איתך. נרגעתי מעט והחלטתי לנסוע בכל זאת לדודי, התלמיד שלי, כי למחרת היתה לו בחינת בגרות באזרחות ומצבו היה בכי רע. הגעתי אליו כשעיני אדומות מרוב בכי ונשימתי אינה סדירה ומלווה ברעידות קלות, עקבות לפרץ הבכי שתפש אותי בדרך. החלטתי לשתף אותו בחששותי וניסיתי בכל זאת לשמור על קור רוח וללמד אותו כראוי. באמצע השיעור התקשרה סיגל ואחר כך התקשר אריק, חבר שלנו. בדרך כלל אני מכבה את הנייד בשיעורים, אבל הפעם קיוויתי שתתקשר ותרגיע אותי. כשראיתי שמתקשרים אלי עוד ועוד, החלטתי להפסיק את השיעור ולנסוע הביתה.

הגעתי לחניה שמתחת לביתנו בשעה 10:30. נשארתי ברכב עוד כמה דקות כדי לשמוע מבזק חדשות. שמעתי שיש ארבעה ישראלים הרוגים מהתקרית במחסום ארז. לא ידעתי מה פירוש המונח "ישראלים". האם הכוונה לאזרחים? חיכיתי שיגידו את שמות ההרוגים וכך אוכל להירגע, כי הרי לא הודיעו לי דבר. לא ייתכן שעדיין לא הודיעו למשפחות. אבל בעודי מהרהרת בנדון הקריין אמר, "הודעה טרם נמסרה למשפחות ההרוגים."

אתה כנראה כבר חמש שעות בלא רוח חיים, ואני, אשתך, אהובתך שבשבילה אתה ואיתמר הם כל עולמה, לא יודעת מאומה. הסתובבתי בבית כמו סהרורית. החלטתי להתקשר לחברים שלך מהמילואים. התקשרתי לרמי. הוא היה בדרכו לבסיס ואישר שאכן התקרית אירעה בבסיס שאתם משרתים בו. הוא טען שאינו יודע פרטים. אמר שיברר ויחזור אלי בתוך חמש דקות. נתתי לו את מספר הטלפון שלי והמתנתי. בזמן ההמתנה החלטתי להתקשר לסמ"פ. הצגתי את עצמי ושאלתי אותו מה קורה איתך. הוא סיפר שהוא עצמו מאושפז בבית חולים ואינו יודע מה קורה איתך. גם הוא הבטיח שיחזור אלי. היתה לי תחושה שקשה לו לדבר איתי והוא ממהר לסיים את השיחה. כשניתקתי נזכרתי שלא ביקש את מספר הטלפון שלי, וזה עורר את חשדי שמשהו נורא קרה.

ישבתי בגג מוטרדת. פניתי לאלוהים ורציתי לנדור נדר שאם אתה יוצא מזה חי, אז… נזכרתי שכשאמי חלתה בסרטן היא נדרה שאם היא תצא מזה בשלום, היא תדליק נרות בכל שבת. אבל אמרתי לעצמי שעכשיו אתה חי או מת. אני פשוט לא יודעת, אבל מה שנעשה נעשה, ונדר לא יעזור. שוב הקשבתי לחדשות. לא היה מידע חדש. ניסיתי בפעם העשרים להתקשר אליך, אך שמעתי רק את הקול שבקע מהמשיבון.

התקשרתי לסיגל והיא שאלה אותי, "מה קורה, מה שלומך?" אמרתי לה, "לא טוב." ובתגובה היא שאלה, "אני יכולה להתקשר אלייך בעוד כמה דקות?" השבתי בחיוב וניתקתי את השיחה. היה ריח מוזר באוויר. מעולם אחותי סיגל לא קטעה שיחה שבה אמרתי לה שמשהו לא בסדר. הרגשתי שכל הדלתות נטרקות בפני. חשתי חסרת אונים. ישבתי וחיכיתי.

אמא שלך התקשרה. התחלתי לבכות. היא אמרה שאבי התקשר אליה ושאביך מנסה ליצור קשר עם קצינת המילואים. היא שאלה אותי אם יש לי מספר טלפון של איש קשר כלשהו וניסתה להרגיע אותי שלא אחשוב על הגרוע מכול. לאחר שיחת הטלפון הדלקתי שוב את הרדיו. השעה 11:00, ואין חדש תחת השמש. עדיין לא נמסרה הודעה למשפחות ההרוגים. חששותי הלכו וגברו ביתר שאת. כבר 11:00. גם אם ישנת אחרי הסיור, היית צריך להתעורר ובוודאי לחזור אלי לאחר ההודעות הרבות שהשארתי. חוץ מזה, אם זה קרה בבסיס שלך, לא הגיוני שאתה לא מתקשר להרגיע אותי. גם אם אתה פצוע, היית מתקשר או דואג שמישהו אחר יתקשר. ורמי – לא חזר אלי, הסמ"פ – לא חזר אלי, ויש לי הרגשה שגם אם אמשיך ואתקשר לחברים נוספים שלך מהפלוגה, איש לא יאמר לי מה קורה. וסיגל, למה היא לא מתקשרת אלי חזרה? מה מעסיק אותה כל-כך עכשיו כשאני בבלבול נוראי שכזה. מחשבות רבות התרוצצו במוחי, ופתאום נשמעו נקישות בדלת.

כששמעתי את הנקישות בדלת ביתנו, כבר ידעתי. אמנם היו צריכים להגיע אלי שני תלמידים, ובכל זאת ידעתי. אמרתי בלבי שאלה התלמידים שלי או חיילים מהצבא שבאו לבשר על מותך. ייחלתי לראות את התלמידים. פחדתי להסתכל בעינית שבדלת והחלטתי לפתוח פתח צר והצצתי, בוחנת רק את הנעליים. ראיתי נעלי חיילים. טרקתי את הדלת בחוזקה וצרחתי, "אני לא רוצה לשמוע!!!"

לביתנו נכנסו חמישה אנשים: אייל, שהוא קצין במילואים, שני מילואימניקים בלבוש אזרחי, רופאה וסיגל. אייל לקח כיסא והתיישב מולי, קרוב אלי. הוא הביט בעיני ואמר, "בצער רב אנו מודיעים לך על מותו של בעלך, סמל חן אנג'ל."

קשה לתאר את ההרגשה הזאת. כמו בפגישה עם השטן, כמו סיוט או חלום בלהות שהתגנב לו למציאות. הרגשתי קהות חושים. לא יכולתי לבכות, רציתי רק להניח את הראש ולישון, לישון ולישון, ולבסוף לקום ולומר, איזה חלום נורא חלמתי.

אבל מאז למדתי שמהחלום הנורא הזה אי אפשר להתעורר, הסיוט הזה הוא כל חיי, איתו אני הולכת לישון בלילה ואיתו קמה בבוקר, כאילו יש לי עכשיו בן לוויה לא רצוי ואין לי כל אפשרות להיפטר ממנו בשום מצב ובשום מקום. זהו השכול, אלה האובדן והכאב הגדול המלווים אותי בכל דקה מדקות היום, בכל שנייה, בכל צעד ובכל שעל.

במהרה הבית המה אדם – חברים, משפחה, כולם המומים. כל הזמן חשבתי על איתמר, איך אומר לו? מה אומר לו? מתי? בינך לבין איתמר שררו יחסים יפים כל-כך. אהבתי לשמוע אתכם צוחקים ביחד ולראות אתכם משחקים בהתלהבות משחקים של בנים. בזמן האחרון פעמים רבות מצאתי את עצמי מיותרת ביניכם וקצת בחוץ לנוכח ההתלהבות הגדולה שלכם זה מזה. שמחתי שאתם מסתדרים היטב ושטוב לכם יחד אחרי תקופה ארוכה שאיתמר "העדיף" אותי בכל מיני מצבים. כנראה היציאה שלי ללימודים והזמן הרב שביליתם יחד עשו לשניכם טוב וקירבו ביניכם עד מאוד.

לבסוף סיגל לקחה את איתמר מהגן, ואני הגעתי אליה. לא רציתי להביא אותו לבית הומה אדם. זה נראה לי מבהיל מדי. אפילו אני חשתי תחושת מחנק לנוכח ההמון הרב. לאחר התייעצויות עם כמה פסיכולוגים החלטתי לומר לאיתמר את האמת, עם כל הכאב שבכך, ובמקביל לנסות להרגיע חששות נוספים שעולים בעקבות האמת המרה. הגעתי לסיגל. איתמר עמד בפתח הדלת. חיבקתי אותו ונישקתי אותו. לאחר מכן ישבתי איתו וסיפרתי לו שאבא נהרג במילואים. איתמר שאל, "מי הרג אותו?" אמרתי לו שאיש רע אחד, מוסלמי, הרג אותו. איתמר שאל, "למה הוא הרג אותו? עכשיו הוא יבוא להרוג אותנו?" אמרתי לאיתמר שהמוסלמי היה אדם רע, ושאבא נלחם ולא רצה למות כי הוא מאוד אהב אותנו. אמרתי לו שאבא היה גיבור והרג את המוסלמי. בהמשך איתמר אמר, "איך זה יכול להיות שהמוסלמי הרג את אבא וגם אבא הרג את המוסלמי, הרי הוא כבר מת. איך הוא יכול להרוג?" תמיד ידעתי שיש לי עסק עם ילד פיקח מאוד, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. הייתי חייבת לתקן את דברי ולומר לו את האמת לאמתה, על כל הפרטים. סיפרתי לאיתמר שהמוסלמי ירה לעבר אבא, ואבא השיב אש וירה. הדגשתי שאבא היה גיבור ושהוא לא רצה למות כי הוא אוהב אותנו ורצה להיות איתנו. אבל המוסלמי שוב ירה באבא והרג אותו, וחייל אחר הרג את המוסלמי. אמרתי לו שאבא בגבורתו הציל הרבה חיילים אחרים.

לימים נודע לי שהמחבל לא ראה אותך כלל. הוא הרג שלושה חיילים באזור הש"ג שהיה מרוחק מהמקום שאתה היית בו. אתה היחיד שזיהית את מקור הירי, ירית לעבר המחבל וזרקת רימון. המחבל השיב אש לעברך והכדור פגע במכסה המנוע שהיה מורם, כי ניסית לתקן את ג'יפ ה"סופה", ומשם חדר היישר לצווארך, לעורק הראשי. תוך דקות נפחת את נשמתך.

אף על פי שאיתמר היה בן שלוש וחצי בסך הכול, המילה נהרג לא היתה זרה לו. הארץ שלנו, ארץ זבת חלב ודבש, רוויה באיום קיומי מתמיד. הילדים שומעים על מוות והרג בכל מקום ובכל זמן, בעיקר בשל פיגועים תכופים ותאונות דרכים. פעוטות לומדים בגן על רדיפת היהודים בכל חג: בחג חנוכה – היוונים הם שרדפו אותנו, בחג פורים – המן הרשע רצה לחסלנו, בחג פסח – פרעה העביד אותנו, ובחורף האחרון – סדאם היווה איום על ראשינו. אנו היהודים עם פרנואידי, ולא בכדי.

בלילה חששתי לעצום את עיני, פחדתי מסיוטים נוראיים. אבל לימים גיליתי שהסיוט הגדול הוא בזמן הערות. בשינה לעתים יש נחמה זמנית.

***

למחרת התקיימה הלוויה. מאות אנשים פקדו את הקבר ונורו מטחי ירי, כיאה לך ולסיבת נפילתך. אני הייתי כשבר כלי, ורבים ניגשו לנחם. הפרדוקס הוא שתמיד שמחתי על מזלי הטוב ועל העובדה שמעולם לא השתתפתי בלוויה פרט לזו של סבתי, שנפטרה בשיבה טובה שנה קודם לכן. ועכשיו המוות חדר לביתי בשיא עוצמתו, מפלח את נשמתי. בזמן הלוויה נקראו הספדים יפים מפי בני המשפחה, חברים שלנו וחבריך למילואים. ובאמת הכול היה נכון, היית אדם נפלא בכל רמ"ח איבריך. אני הייתי חנוקה מדמעות, ולכן החלטתי שאכתוב הספד לקראת השלושים. לפני שנפרדתי מהקבר, לקחתי חופן של גרגירים מהחול שכיסה את גופך ופתאום הרגשתי זרם חזק המוקרן מהחול אל כף ידי. אינני יכולה להסביר את זה, אבל חשתי כאילו נשמתך בידי וקיבלתי ממך מסר שאלד את בתנו בשלום והכול יהיה בסדר. הזרם שנבע מהחול נדם לאחר דקות אחדות, כשהמסר נקלט. שמרתי את גרגירי החול בקופסה מעוטרת שאחותי שרון הביאה לי, ולימים הנחתי בה גם את טבעת הנישואין שלנו.

ישבנו עליך שבעה בבית הוריך. המוני אנשים באו מדי יום. מצאתי שהחיבוקים והנשיקות מבני משפחה וחברים אכן מנחמים אותי וכמו מפיחים בי כוח. מצב הרוח שלי בימי השבעה השתנה מן הקצה אל הקצה, נע בין תחושה שאני מפורקת לגמרי לתחושה שאינני אלא צופה מהצד, מחויכת, לא מבינה, מדחיקה. נראה שלנפש האדם הגנות חזקות מפני השיגעון במצבי דחק, כמו אבדן גדול, פתאומי ובלתי נתפס. פעמים רבות חשתי נתק ביני לבין הנפש שלי. הייתי כצופה אל תוכי ולא מבינה מה קורה. הכול עבד על הילוך אוטומטי. כשיכולתי הרגשתי את הכאב במנות קטנות, ובזמן אחר לא הרגשתי דבר, רק רִיק מוזר כזה שלא חשתי מעולם. לעתים אפילו התגנבה ללבי תחושת הקלה. הרי זמן רב אני חוששת שמשהו יקרה לך או לאיתמר. המוות רובץ בפתח בכל יום ובכל שעה. קשה להתחמק מהמחשבות על מוות ואבדן במצב שבו מדי יום נהרגים אנשים – בתאונות דרכים, בפיגועים ובפעולות צבאיות. כבר מזמן הפסקתי לקרוא עיתונים וניסיתי להתעלם מכל המוות הסובב אותנו. אבל במדינה שבה בכל חצי שעה משדרים מבזק חדשות, גם אם משתדלים אי אפשר להתחמק מזה. ועכשיו הנורא מכול קרה ולא יכול להיות גרוע מזה, ולכן אולי אין כבר ממה לפחוד.

אתה תמיד העדפת להתעלם מחרדת המוות והתכחשת לקיומה. כשדיברתי על כך שאני מפחדת שיקרה משהו, אמרת לי שאתה בכלל לא חושב על זה. לעתים קרובות הרגשתי שאתה לא נזהר מספיק ולא שומר על עצמך, וכאילו לקחתי על עצמי תפקיד – לשמור עליך. כשנהגת ברכב בחוסר מנוחה, ביקשתי ממך להאט ולהיזהר. כשתיקנת מתג חשמלי, ביקשתי ממך לנתק את זרם החשמל. כשצבעת קיר חיצוני בגג, החזקתי את הסולם כדי שלא תיפול. כשהיינו בים או בבריכה, מרחתי עליך קרם הגנה וביקשתי ממך להגן על עורך הבהיר ולהרבות בשתיית מים. כינית אותי "משטרת מים".

אבל במוצב לא הייתי. לא הייתי במוצב, אבל אני יודעת ששם פחדת מפני המוות. לאחר פגישתנו האחרונה ביום שבת, בדרכך למוצב דיברת בנייד עם רפי ומיכל, חברים שלנו. הם היו האחרונים שזכו לדבר איתך פרט לחבריך במילואים. אמרת להם שמפחיד מאוד במקום שאתה משרת בו, שיש יריות, זורקים רימונים והכוננות בשיאה. אמרת, "זה לא צחוק." וגם ביקשת שלא יספרו לי דבר. פחדת, אבל האם גם נזהרת?

נסיבות מותך הביאוני לחשוב לא אחת על הסרט "דלתות מסתובבות". איך בשבריר שנייה החיים יכולים לשנות צורה באופן קיצוני. בליל התקרית היית בסיור מחוץ למוצב עם ארבעה חיילים נוספים מהפלוגה. הסיור היה אמור להימשך עד השעה 06:00, אבל היו בעיות עם הג'יפ. כיוון שהיית הנדסאי רכב במקצועך ועבדת במוסך, ידעת שאם תעצרו את הג'יפ הוא לא ייסע ותצטרכו לתקן אותו בשטח הפתוח. לכן הצעת לחבריך לחזור למוצב כדי לתקן את הרכב. "במוצב בטוח יותר," אמרת.

הגעתם למוצב לפני עלות השחר. ערפל כבד שרר באזור. הרמת את מכסה המנוע כדי לתקן את התקלה, אף שאין זה תפקידך במילואים. אתה וארבעת החיילים הייתם מחוץ לג'יפ כשנשמעו היריות. שלושה מחבלים חדרו למוצב. מחבל אחד חדר מעמדת הש.ג והרג מיד שלושה חיילים שהיו באזור. עוד שני מחבלים נכנסו מפתח צדדי למוצב וירו לכל עבר. שלושה חיילים שהיו לצדך רצו לכיוון אחר, משם נשמעה קריאה, ואילו אתה ואופיר נשארתם במקומכם. אתה היחיד שזיהית את מיקומו של המחבל היורה. ביקשת מאופיר שיזרוק לך רימון וזרקת לעבר המחבל. אופיר תפש מחסה, ואילו אתה ירית לעבר המחבל. כיוון שירית, משכת אליך אש. שני כדורים שהגיעו בצרור נורו לעבר מכסה המנוע וממנו ניתזו בזווית מדויקת היישר לעורק הראשי שבצווארך. בתוך דקה וחצי נותרת בלא רוח חיים.

בזכות התושייה שלך ואומץ לבך וכיוון שהיית הראשון שהשיב אש לעבר המחבלים, עזרת לשאר חבריך במוצב להתעשת ולהיכנס לפעולה. ואכן כמה חיילים חיסלו את שלושת המחבלים ואף חייל נוסף לא קיפח את חייו בקרב זה. ואילו אתה, למרבה האירוניה, הפכת בן רגע "גיבור ישראל".

כשפוגשים מוות פתאומי ולא צפוי שמכה בחוזקה, חושבים כל מיני מחשבות לא מציאותיות. אחת המחשבות שלי היתה מחשבת גדלות: אילו היית משתף אותי בגודל הסכנה, אולי הייתי יכולה לשמור עליך מהבית באמצעות תפילה או בקיום פעולות שמקורן באמונות תפלות. אולי הייתי יכולה להדריך אותך ולבקש שאם יקרה משהו, תסתתר. אבל הרי במצב שנתקלת בו, מצב חייתי שבו מישהו קם להורגך, כל אחד פועל לפי האינסטינקטים שלו. יש חיילים במוצב שהאינסטינקטים שלהם אמרו להם להסתתר, ואילו אתה השבת אש בגבורה ונלחמת. אתה הראשון במוצב שהשיב אש לעבר המחבלים. בזכותך, כנראה, ניצלו חייהם של רבים, אבל אתה עצמך לא נותרת בין החיים.

תחילה, בשל צירופי המקרים שהביאו למותך נצמדתי לאמונה בגורל. האמנתי שזה הגורל שלך ושלנו, ושאי אפשר היה לעשות דבר כדי לשנותו. אפילו הגדלתי וחשבתי שאם כך, מוטב שנהרגת בשעת קרב ולא במצב אחר. כך אתה זוכה להערכה ולאות גבורה, איתמר ויעל יוכלו להתגאות בך, ולנו יש משפחה חדשה שדואגת לנו, משפחת השכול של משרד הביטחון.

אבל לאט לאט התגנבו ללבי שאלות: למה דווקא לנו? ומה היה קורה לולא שירַתָבמקום זה? ואילו הג'יפ לא היה מתקלקל? ומה אם לא היית משיב אש, כמו ארבעת החיילים שהיו לצדך ואפילו לא נשרטו? ואילו בדיוק ביום זה היית בחופשה מהמילואים? ועוד כהנה וכהנה תהיות המטרידות את מנוחתי.

לאלוהים פתרונים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לאבד ולמצוא”