החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לאורה

מאת:
הוצאה: | 2009 | 291 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

82.00

רכשו ספר זה:

בנופי הדיונות המזמרות שבהן הרוח מנגן שירים בחול, מתעוררת אהבתה האסורה של לָאוּרָה ללורנצו, החייל האיטלקי. הספר מלווה את לָאוּרָה במהלך חודשי הריונה, שבהם עושה אמה כל שביכולתה להעלים את המקרה המביש. מפגישה לפגישה לָאוּרָה מבחינה יותר ויותר בשינוי המתחולל באהובה, ואינה משערת בנפשה עד כמה הוא עמוק והרה גורל לגביה. מנקודת ראותה התמימה אך עתירת הדמיון של לָאוּרָה, בת למשפחה יהודית, הולכת ונפרשת לפנינו עלילת הרומן, המתרחשת במיסורטה שבלוב הנתונה תחת שלטון הכיבוש האיטלקי, ערב מלחמת העולם השנייה. ברקע אנו צופים-משתתפים בחיי היהודים בלוב, אך בעיקר יורדים לתהומות נפשה של לָאוּרָה במאבקה חסר הסיכוי כמעט לתפוס את מקומה בעולם ובחיים. כתיבתה של חנה טואג נוגעת בשורשי הנפש והאמת הפנימית ברגישות שאינה גולשת לרגשנות, בפשטות שאינה מוותרת על עומק, בזרימה שאינה פוסחת על נימי הכאב ומדגישה שגם מהכאב נולד משהו, לפעמים שמחה. לָאוּרָה הוא ספרה השני של חנה טואג. קובץ סיפוריה, עלים של חסה, יצא לאור בשנת 2004, והוא נקרא על שמו של סיפור שלה שזכה בתחרות הסיפור הקצר בעיתון 'הארץ' בשנת 2001.

מקט: 4-20-52191
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
בנופי הדיונות המזמרות שבהן הרוח מנגן שירים בחול, מתעוררת אהבתה האסורה של לָאוּרָה ללורנצו, החייל האיטלקי. הספר מלווה את לָאוּרָה […]

מה שחלש הוא לפעמים חזק

עכשיו הבטן שלי כמו מדורה, שורפת, כואבת. שום רוח, שום מים, שום חול לא יכבו אותה.

שלושה ימים היא השקתה אותי שמרים, ישר כשקמתי מהמיטה. לקחה כף גדולה של שמרים, עירבבה אותם במים והכריחה אותי לשתות, כאילו אני בצק. עמדה על ידי ושמרה שאני לא יֵצא החוצה להקיא. כשזה לא עזר, מילאה מים בסיר והרתיחה על הַכָּאנוּן, הכלי הזה מחרס ששמים בתוכו גחלים ומבשלים. שעה שלמה רתחו המים על הכאנון. שמעתי אותם מתפוצצים בתוך הסיר. מה היא מבשלת שמה כל כך מוקדם בבוקר? ולמה היא מסתובבת על יד הכאנון ומתפללת: “זה מוכרח להצליח, יא אלוהים, זה מוכרח להצליח!”

אחר כך הורידה את הסיר מהאש ושפכה לתוכו שתי כוסות מים קרים מהכד, הידיים שלה רעדו והכוס כמעט נפלה לה מהיד. היא הצליחה לתפוס אותה, אבל לא לעצור לגמרי את הרעידות של האצבעות שלה.

ואז אמרה לי לשבת על הכיסא במטבח, הרימה את הזדאד שעטף לי את הגוף, ודחפה את הרגליים שלי ישר לתוך הסיר הרותח. צעקתי, בטח שצעקתי, אני חושבת שכל השכונה שמעה את הצרחות. אבל הצעקות מבפנים – מי בכלל שומע אותם? די, אמיליה! אני צורחת, די, אימא, די! והיא לא שומעת. רק שמה את היד שלה על הפה שלי ואומרת: “אין ברירה, צריך לסלק את זה!” כמעט חצי שעה היו הרגליים שלי בתוך המים השורפים, ואחר כך התכסו בבלונים שפחדתי לפוצץ. אימא הסתכלה עלי והעיניים שלה כמו זכוכית קרה. רק חזרה ואמרה עוד ועוד: “צריך לסלק את זה!” כשהיא נשענת על המשקוף של הדלת, מחכה עד שהרעידות בידיים שלה יירגעו, שתוכל לקשור את המטפחת ראש שנפרמה, ונפלה מעולפת על הרגליים שלה.

אחר כך שתקה ולא דיברה. חיכתה אולי שבוע, וזה לא ירד. כמו גרעין של חיטה באדמה, נדבק ולא ירד. עוד מעט זה ישלח שורשים של עץ תמר בתוך הבטן שלי, ואז מה היא תעשה? תרצה אולי לחתוך אותה ולתלוש את זה ממני בכוח?

אחרי שבוע היא התחילה לאבד את הסבלנות שלה, העיניים שלה מיששו לי את הבטן מתחת לזדאד, חיכתה לחדשות בלי שאני יגיד לה אותם.

בוקר אחד הקימה אותי מוקדם מהמיטה, כשכולם עוד ישנו, הכניסה אותי עוד פעם למטבח ואמרה לי: “תשכבי!” ואז ישבה עלי ולשה ולשה לי את הבטן כמו בצק של חלת שבת. באותו רגע הרשיתי לה לעשות בגוף שלי כל מה שהיא רוצה, ונתתי לנשמה שלי לטייל על התקרה ולהסתכל על עכביש קטן שתפר את החוטים שלו שמה. כל כך חופשי. חופשי לתפור, חופשי ליפול וחופשי לטפס על קיר אחר, אם רק ירצה.

פעם סבא אמר לי: “לכל יצור, בתי, אפילו הקטן שבקטנים, יש תפקיד בעולם. הייעוד שלו חתום בתוכו כבר בהתחלה. הנה למשל העכביש. את יודעת שעכביש קטן הציל את דוד המלך כשהתחבא במערה מפני שאול? עכביש! לא חרב ולא חנית, את מבינה, לאורה?”

ואני לא כל כך הבנתי אז את כל המילים הקשות שסבא מדבר. מה זה ייעוד, למשל, ואיך יודעים מתי זה ייעוד ומתי זה גורל? רק שמעתי בשקט את המנגינה של המילים היפות שלו, בלי להפריע באמצע.

“החוטים הקטנים שטווה סגרו כמו וילון את פתח המערה, שאף אחד לא ירגיש שיש שם מישהו! מה שחלש, לאורי, הוא לפעמים חזק. תזכרי!”

אימא לא מרגישה את החיים החדשים שנתפרים עכשיו בבטן שלי בחוטים, שהם יותר חזקים אפילו מאלף וילונות של עכביש.

כבר יותר משבוע שהיא מנסה עלי את כל הדברים שהיא מכירה מהסבתות שלה, איך להוריד היריון שבא מחטא, בלי חופה ובלי קידושין, בלי אבא שמכירים. כל הזמן היא אומרת: “וָולְד אֶל חְרָאם, ילד של חטא, טפו!”

היא יורקת ומתקרבת אלי, ואני מנגבת מהר את הרוק החם שלה מהעיניים שלי.

“תגידי, מי האבא?” היא צועקת, אבל בלחש, שסבא והאחים הקטנים לא ישמעו, וגם השכנים שלא יספרו אחר כך בכל מִיסוּרָטָה על העָר, הבושה של אמיליה בן עטר.

“תגידי כבר ונלך לבית שלו ונכריח אותו שיתחתן איתך, ואם לא ירצה, נביא את הרב של מיסורטה, ואפילו את המושל האיטלקי נביא אם צריך!”

ואני שותקת, לא יכולה להגיד לה. אסור לי.

“אם ככה, אז כבר הערב אני יכין לך את השק עם הבגדים, ותחכי לאונייה בנמל, בקַסְר–אַחְמַד. מצידי תחכי לה שבוע שלם בנמל הזה, עד שתיקח אותך מכאן. כולם מכירים במיסורטה את משפחת בן עטר.הסבא שלך והסבא של הסבא שלך הם השורשים של העיר הזאת. יראי שמיים, מקובלים, תמימים וישרים. לפעמים לא היה להם מה לאכול, אבל כבוד תמיד היה… ואת, לאורה, הלכת וליכלכת אותו…”

ככה היא אומרת ודופקת על החזה שלה באגרופים קשים, ומושכת בשערות שלה ועושה קריעות בחולצה שלה.

ואני? בלילה במיטה אני רואה את עצמי עומדת על החוף ומחכה לאונייה האיטלקית, שתבוא אולי בעוד שבועיים לנמל של מיסורטה… ואולי, אם יהיה לי מזל, מחר בבוקר אני יראה אותה מתקרבת לחוף, כשהשק בידיים שלי ובבטן גודל לו בשקט בשקט הסוד.

אני שמעתי עליו הרבה סיפורים על הים שלנו, במיוחד על האונייה הזאתי שעוצרת באמצע הים, ומשם שולחת סירות לאנשים שמחכים על החוף, שיבואו עד אליה, ומי שלא מספיק להגיע בזמן מחכה לה עוד כמה שבועות, עד שתחזור לכאן מים אחר.

ומה אני יעשה אם היא תברח לי? שמעתי על משפחה אחת שנסעה מבנגאזי למיסורטה באונייה הזאתי, ולקחה את כל הבית שלה: רהיטים, בגדים והרבה דברים, ואז כשהאונייה הגיעה לקַסְר–אַחְמַד כולם עלו לסירה, והיא הביאה אותם לחוף, ואז חיכו לסירות האחרות, שיביאו את כל הדברים שלהם מהאונייה, אבל הם אף פעם לא הגיעו, והאונייה ברחה עם כל הבית של המשפחה. פתאום היא הסתובבה לה, הראתה להם את הגב שלה, השפריצה עשן אפור בפנים שלהם, עזבה, והשאירה אחריה פס לבן במים.

ראיתי את עצמי עומדת על החוף, עושה סימנים בידיים שלי לאונייה, שאף פעם לא תעצור לקחת אותי. השמש עומדת באמצע השמיים, שורפת, והמים לא מרגיעים.

אפילו הציפורים נסעו מכאן, והכול ריק. רק אני.

ואני מתפללת שתבוא עָגָ’גִ’ייָה, סופת חול ממזרתה כזאת מהמדבר, ותסתובב מסביב לגוף שלי מעגלים מעגלים, תרים אותי בכנפיים הצהובות שלה ותשים אותי בתוך הבטן של האונייה בלי שירגישו. ככה אני חולמת לי וכמעט נחנקת מהחול שנרטב לאט לאט מהדמעות שלי, ואז בתוך הרוח החמה והרטובה הזאתי אני שומעת קול שבור מדבר אלי, ואולי לעצמו:

“מה את חושבת, לאורה שלי, שאני ישלח אותך לקַסְר–אַחְמַד, ככה עם השק בידיים שלך, לחכות לאונייה שלא יודעים מתי תבוא? מה את חושבת, אין לי לב? אני לא אימא אני? הידיים האלה לא חיתלו? לא האכילו? השדיים שלי לא היניקו? הבטן הזאת לא הולידה ילדים, הא? מה את חושבת לך? רק הבושה… לאן ניקח את הבושה, לאורי, מה נגיד, איפה נחביא את הפנים שלנו בעיר?”

הקול השבור שותק פתאום, לוקח נשימה עמוקה ומתעורר מחדש, יותר בטוח בעצמו עכשיו:

“יש לי רעיון, לאורה, תשמעי… נחכה עד החודש האחרון של ההיריון הזה שלך, וכל החודש הזה נתכונן לנסיעה. שלושה חמורים אני ישכיר משֵיח’ חסן בכפר יִידְר, הוא ייתן לי אותם בזול, הרבה טובות עשיתי לו, הוא חייב לי. הוא ישלח איתי גם את אבו לוטפי, אחד החַמָּרים שלו, איש שקט וטוב. ובינתיים נתכונן. ניקח איתנו קצת פירות יבשים, ובמיוחד תמרים וכדים של מים, ובגדים ניקח איתנו, ובמיוחד מגבות, ובשבוע האחרון של ההיריון הזה – מתי זה יוצא, לאורי? בחודש ניסן? ביום ההולדת חמש–עשרה שלך? את החשבון נעשה אחר כך – נתחיל ללכת, ואלוהים איתנו. ואז, כשיתחילו לך הצירים, נעצור בדרך, ובין השיחים של המדבר תלדי. השיחים שמה צפופים וקשים ויודעים להחביא סודות. אבו לוטפי לא יחשוד בשום דבר. בטח יחשוב שעצרנו בדרך בגלל בעיות של נשים… ומה שיקרה יקרה…

“אחר כך נמשיך להרים לכפר גֶרְיַאן שבאמצע המדבר, נבקר שמה את בני הדודים שלך. אם ישאלו נגיד שבאנו בהפתעה לחגוג איתם בסֶנְיָה, במטע ובשדות, את ראש חודש ניסן ואת היומולדת שלך, ואם ישאלו למה את חיוורת כל כך נגיד שהתעייפת מהמדבר והחום והרכיבה על החמור, שתמיד היית עדינה יותר מדי.

“שבוע נחכה עד שתתחזקי, ואחר כך נחזור, וָואלָה מִן שָאָף, וָואלָה מִן דֶּרי, איש לא ישמע, לאורי, ואיש לא יראה.”

עכשיו הקול נהיה יותר שבור ויותר מרוסק, כאילו נחנק במילים שלו. כאילו כבר הרגיש את הרוחות השורפות של המדבר מרביצות כמו שוט על הפרצוף. כאילו כבר שמע את הצריחות של התינוק נהיות יותר ויותר חלשות, עד שהם נבלעות בתוך החול החם. כאילו הוא רואה את הרוח מזהירה את הענפים ממה שהולך לקרות בתוכם. כאילו נבהל מעצמו פתאום…

“אל תחשבי שאין לי לב, לאורי. אל תחשבי…”

היא מכסה אותי בשמיכה ויוצאת.

ובחדר עכשיו שקט. האור בעששית נהיה קטן קטן עד שנגמר, ומהחדר השני באות אלי הנשימות הצרודות של סבא בְּרַם. למה אימא לא מספרת לו על הסוד ועל התוכנית שלה במדבר? נכון שסבא ברם הוא עיוור, ורוב הזמן העיניים שלו לבנות, אבל לפעמים, כשהשחור שלהם העגול והקטן חוזר למקום שלו באמצע העין, אני יודעת שהוא רואה, אבל מתוך המצח, איפה שכל הצבעים וכל המחשבות וכל ההרגשות ואפילו הריחות.

אז למה אימא מחביאה ממנו את הסוד?

ככה אני חושבת לי, ולאט לאט העיניים שלי נסגרות, וכבר אני בתוך המדבר הצהוב, רואה שורה ארוכה ארוכה של גמלים ושומעת את הצעדים שלהם בחול, כמו דפיקות של לב גדול, בום… בום… בום…

ומתוך האבק עולה סבא ברם, והקול שלו כמו הד שבא מרחוק:

“לאו…רִי, לאו…רִי!” הוא קורא.

“יש עין אחת גדולה למעלה, שאף פעם לא נעצמת, ויש עין אחרת, למטה, חצי פקוחה וחצי עצומה. כאילו נרדמת…

לפעמים שתי העיניים האלו נפגשות. תזכרי, לאורי, תזכרי…” בבוקר אני מתעוררת, לא מבינה כלום מהחלום. רק מתרגשת מהמנגינה היפה של המילים, והלב שלי אומר לי שהם חשובות…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לאורה”