"אתה בטוח, טום?" היא הרימה גבה, "אתה בטוח שהאנושות מוכנה?" שני אירועים מרכזיים שינו את חייו של טום: היום שבו […]
הושטתי את הגביש לזקן והוא נפעם. “איפה מצאת את זה, ילד?”
“אבי נתן לי אותו, או יותר נכון השאיר לי אותו בתוך קופסה ואימא שלי נתנה לי את זה לפני כמה שעות,” אמרתי.
אני אומנם לא מוכשר בלקרוא אנשים, אבל יכולתי להבין מהבעת פניו המשתנה שהֶאבֶּה חש התפעמות וחשש.
“היכן נמצא אביך?” הוא גמגם.
“אני לא יודע,” משכתי בכתפיי והסטתי מבט לכיוון לֶטוֹ, שנראה מבולבל מכל הסיטואציה.
“לפי הגביש שהשאיר לך, אני מניח שהוא באטלנטיס,” אמר הֶאבֶּה, “אתה צריך ללכת לארמון המלך באוֹרָסוֹד. יש להם רישום של כל האוכלוסין ביבשת, אז אם אבא שלך אכן נמצא באטלנטיס, זה אמור להופיע אצלם.”
הוא החזיר לי את הגביש כשידיו רועדות ואני הבטתי בו במבט משתאה.
“רק בזהירות עם הגביש הזה, ילד,” הוא מלמל, “הוא מקור כל הטוב והרוע בעולם.” בחנתי את הגביש בבלבול.
מה זאת אומרת מקור הטוב והרוע בעולם? זה נשמע דרמטי מדי, הוא בטח מגזים.
“עליי ללכת לארמון של מלך אטלנטיס באוֹרָסוֹד? אבל… איך מגיעים לשם?” אמרתי בנימה מתלוננת. ודאי נשמעתי כמו ילד שנשלח למכולת בלי רשימת קניות.
“השמש כבר שקעה,” אמר הֶאבֶּה, “לא הייתי ממליץ להסתובב פה בלילה. שב לאכול איתנו ארוחת ערב, ועם זריחה תצא עם לֶטוֹ לארמון.”
“מה?” הופתע לֶטוֹ, פיו פעור למחצה ועיניו פקוחות לרווחה, “אבל אתה יודע שמעולם לא יצאתי משטחה של אגוֹרָה.”
“ואתה יודע שלא יצאת מאגורה?” מלמל הֶאבֶּה, לא טורח אפילו להסיט מבט לכיוונו.
“מה זאת אומרת?”
הֶאבֶּה הביט בו מבולבל, כאילו שכח שדיבר. “אמרתי משהו?”
“כן, רמזת שהפרתי פעם את בקשתך לא לעזוב את אגורה,” הוא כיווץ את שפתיו בלחץ.
“אני כבר זקן,” גיחך הֶאבֶּה, “אני אומר כל דבר.”
הוא הניח ידו על גבו הכואב וצלע לכיוון המקל שלו. “אלך להכין את הנזיד,” אמר ונכנס לאחד החדרים במערה.
רוח קרירה בישרה את בוא הלילה ושטפה את גופי בצמרמורת, ועד מהרה שיניי החלו לנקוש. לֶטוֹ ביצע תנועה סיבובית בידיו ובידו הונחו לפתע חץ וקשת. הוא ירה את החץ הבוער לכיוון האח ואש אחזה בגזעי העצים כמטה קסם. קפצתי בבהלה ויכולתי להישבע שראיתי אותו צוחק עליי.
“אז, לכולם באטלנטיס יש יכולות קסומות כאלו?” שאלתי, מנסה לפוגג את הרגע המביך בעוד החץ והקשת נעלמו כלא היו.
“לא לכולם,” הוא הישיר מבט חודר לעברי, ומיד הרגשתי שאני לא בטוח אם אני רוצה לדעת את התשובה לשאלה, “כבר כמעט לא נשארו כשפים באטלנטיס.”
יש פעמים שבהם מצליח אדם לשמוע יותר מאשר נאמר, וזו הייתה ללא ספק אחת מהן.
“הנזיד מוכן,” נשמע קולו העמום של הֶאבֶּה מאזור אחר במערה. לֶטוֹ הלך מיד לעזור לו ואני עקבתי אחריו, כמו אורח שלא יודע מה לעשות עם עצמו.
הוא חילק קערות ברונזה מלאות בנזיד לי וללֶטוֹ, והוא עצמו אכל מהסיר. הנחתי שאין להם הרבה אורחים, משום שיש להם רק שתי קערות, שתי כפות, סיר אחד ושתי כוסות.
התיישבנו מסביב לשולחן האוכל והֶאבֶּה ולֶטוֹ החלו לאכול בזמן שאני דגתי בנזיד, מנסה להבין אילו מרכיבים הוא מכיל.
“זה פטריות,” הגיב הֶאבֶּה.
חייכתי במבוכה ולגמתי מהנזיד, שלא היה נורא כפי שחשבתי שיהיה.
וכך, במשך דקות ארוכות נשמעו רק צלילי הגחלים באח הלוהטת ורחש הלעיסות של לֶטוֹ, שהיה הראשון לשבור את הדממה. הוא סיפר שכשהלך ללקט ירקות לארוחת הערב, ראה משהו מנצנץ על הקרקע. הוא הסתנוור והרים את הגביש ואני הורמתי יחד איתו, כמו עסקת חבילה הזויה למדי.
“תגידו,” הייתי חייב לשאול, “מה הקטע של הכישופים האלו?”
הֶאבֶּה לגם מהנזיד ונאנח, כאילו מתכונן להקריא לי טרילוגיית ספרים לפני השינה.
“כדי להבין את הכישופים, ילד, עליך להבין את אבני היסוד שעליה מושתתת הציביליזציה של ממלכת אטלנטיס. והציביליזציה הזו היא פרי עבודתן של שתים-עשרה ישויות שהגיעו הנה, איך אומר זאת, מציביליזציה נעלה יותר.”
“אתה מתכוון מכוכב אחר?”
“כן,” הוא הנהן, “יכול להיות שהציביליזציה שלך תכנה אותם ‘אלים’.”
“אלים מכוכב אחר? אולי חייזרים,” כיווצתי את הגבות.
הושטתי יד למזוג לי מעט מים כדי להעביר את הטעם המר של הצמחים ששחו יחד עם הפטריות בנזיד.
“רגע,” מלמלתי, “מה אתה יודע על הציביליזציה שלי?”
“השאלה האמיתית היא, מה אתה יודע על הציביליזציה שלך,” הוא חייך בחידתיות.
אין עדיין תגובות