החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

למות ללא פחד

מאת:
מאנגלית: רוני שרי פרייז | הוצאה: | 2015-01 | 291 עמ'
קטגוריות: עידן חדש
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

במשך מאות שנים מצאו המאסטרים של הבודהיזם הטיבטי שמחה ומשמעות בתהליך המיתה. בעיניהם המוות אינו תעלומה. הם יודעים מה עומד לקרות ורואים בכך הזדמנות חשובה להתפתחות רוחנית. הספר למות ללא פחד הופך את תורתם לנגישה למערב המודרני. בספר זה מרכז לאמה אולה נידהל את המידע שלמד בשנים שבילה עם המאסטרים הבודהיסטים הדגולים במזרח. הוא מעשיר את הסבריו בעזרת עשרות שנות הניסיון שצבר בהדרכת אנשים מודרניים בתהליך המיתה.

מקט: 4-1127-14
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מעגל החיים

הכול מתחיל מאיחוד בין התא הגדול ביותר לתא הקטן ביותר בגוף האדם: הביצית של האישה והזרע של הגבר. ממיזוג זה יתפתחו בתוך תשעה חודשים טריליוני תאים במאתיים צורות שונות. לאחר חודש אחד, מתפתח יצור שאורכו כשישה מילימטרים. ארבעה שבועות אחר כך, מופיעות זרועות, רגליים, כפות ידיים וכפות רגליים. בתהליך זה מושפעת התפתחות העובר לא רק מצמיחת התאים, אלא גם מהתנוונות של תאים שזה עתה נוצרו. כדי שכפות הידיים לא ייראו כרגלי ברווז, התאים של קרומי השחייה בין האצבעות חייבים למות; רק כך תקבל כל אצבע את גמישותה. גם גלגלי העיניים לא יכולים להתפתח במלואם ללא מוות מסוים, מאחר שהעיניים מתחילות את דרכן כחריץ פשוט בעור שהופך לאיבר חישה מורכב. ללא ההתמוססות של גרעיני התאים בעדשה המתפתחת, ראייתנו תהיה מעורפלת במלוא מובן המילה.

בדומה לכך, בשלבים הראשונים נוצר עודף תאים במוח. בהמשך, ההתנוונות של תאים בודדים מאפשרת לאזורי המוח להמשיך להתפתח. אך ההתחדשות אינה מסתיימת – בניגוד להנחה שרווחה בקרב נוירולוגים וחוקרי מוח בשנות התשעים של המאה העשרים, לפיה מוחו של אדם מבוגר אינו מסוגל להמשיך ולהתפתח. כיום אנו יודעים שהמוח ממשיך להסתגל עד גיל זקנה ויכול אפילו לפצות על אובדן של אחת ההמיספרות.[1]

בודהיזם ומדע

המדע המודרני מרפה בהדרגה מהתפיסה שלפיה גוף האדם אינו אלא מפעל ביוכימי. ההנחה הראשונית כי המוח יוצר את התודעה הייתה ברורה מאליה, כי היא השתלבה היטב בדרך החשיבה המטריאליסטית ובהיסטוריה האינטלקטואלית האירופית.[2] המוח נתפס כמכונה לעיבוד ידע, והתודעה הייתה מוגבלת למעין פונקציה מפקחת שקשורה אליו. אבל הנחה זו הותירה הרבה שאלות ללא פתרון, והייתה גם בעיה בסיסית נוספת: לתודעה יש מאפיינים שאף אובייקט חומרי אינו מפגין.

עם זאת, בשנים האחרונות התרחק חקר המוח מאותה השקפה מטריאליסטית טהורה והרחיב את תחומי החקר שלו אל מעבר לידע הנוירוביולוגי. תצפיות רבות אינן ניתנות להסבר באמצעות הביולוגיה של המוח, ומחקרים שבחנו חוויות סף מוות הוכיחו שוב ושוב כי חוויות צלולות יכולות להתרחש ללא כל קשר למוח. המודעות אינה יכולה להיות מוגבלת למוח, מאחר שהמוח מאפשר, יותר מאשר מייצר. במחקרים על אנשים שחוו חוויות סף מוות, אנשים אלה מדווחים בעקביות על תחושת רוגע ושלווה (90%), תפישת אור (כ-77%) או חוויות חוץ-גופיות.[3]

ממש כמו פיזיקת הקוונטים, חקר המוח נע כיום אל מעבר להשקפה שלפיה המציאות היחידה שקיימת היא מה שניתן למדוד או לתפוס בעזרת החושים. בקרב מדעני המוח הולכת ומתחזקת הסברה כי התפיסה האנושית היא במידה רבה תוצאה של הבניה מנטאלית. כך, לדוגמה, למעט ההפעלה של איברי החישה, הפעילות המוחית זהה כמעט כאשר אדם מביט בשמש השוקעת בים וכאשר הוא רק מדמיין מראה זה בעיניים עצומות. כמו כן, סימנים רבים מעידים על כך שהתודעה אינה תוצר של המוח וכי היא בלתי מוגבלת במונחי זמן, מרחב ומיקום.

המפגש בין מדעי המוח לפיזיקת הקוונטים מלהיב במיוחד מנקודת מבט בודהיסטית. בנקודת מפגש זו, גישות ונקודות מבט רבות מממשות את תורתו בת אלפיים וחמש-מאות השנים של הבודהה. בעוד שהפיזיקה הקלאסית מניחה קיום של מציאות אובייקטיבית, הן מכאניקת הקוונטים והן תורת היחסות מתרחקות מרעיון זה.[4] ממש כמו הבודהיזם, תיאוריות אלה מניחות כי אין עולם שאינו תלוי במתבונן – או כפי שאמר זאת איינשטיין, "המציאות אינה אלא אשליה, אף כי אשליה עקבית במיוחד".[5]

הן פיזיקת הקוונטים והן הבודהיזם הולכים אל מעבר להשקפה הדואליסטית, נמנעים מהקיצוניות של "זה או זה" ומעדיפים את הגישה של "זה וגם זה". לפני אלף ומאתיים שנה תיאר זאת המאסטר סָרַהָא בצפון הודו באופן נאמן למציאות: "כל מי שחושב שהעולם אמיתי הוא טיפש כמו שור. כל מי שמאמין שהוא אינו אמיתי טיפש אפילו יותר" (כי ברמה היחסית הדבר מנוגד לחוק הסיבה והתוצאה, כלומר, לקארמה).

בפני עצמו, המרחב נראה כריק ממאפייניו שלו, ובה בעת הוא מחבר את הכול, מכיל את כל הידע ובלתי נפרד מהכול. בסתיו של שנת 2004 ביקש רופרט שלדרייק מקבוצת אנשים באוניברסיטת קיימברידג' לנחש מי מבין ארבעה משתתפים אפשריים וידועים התקשר אליהם. אחוזי ההתאמה היו גבוהים בהרבה מ-25 האחוזים הצפויים סטטיסטית (בדרך של ניסוי וטעייה) והגיעו ל-42%.[6]

פיזיקאי הקוונטים אנטון ציילינגר מאוניברסיטת וינה רואה במכאניקת הקוונטים תיאוריית מידע והוכיח, לדוגמה, בניסויים עם "חלקיקים מצומדים" (פוטונים), שאותו ידע יכול להופיע במקומות שונים במרחב בו-זמנית ללא כל מוליכים חומריים.[7] חוקרים צריכים לעיתים לחלוק ביניהם פרס נובל מאחר שהם מגיעים למסקנות דומות באותו זמן ובמדינות שונות, ללא קשר ביניהם.[8]

העובדה שהיקום שלנו מורכב ביסודו ממידע מזעזעת את יסודותיהם של המדעים המבוססים על חומר, ובה בעת מאשרת את דבריו של בודהה על כך שהמרחב החובק-כל דומה יותר למיכל מאשר למשהו שמפריד בין דברים – ולכן הוא אינו חור שחור, אלא משהו שעוטף ישויות ומחבר ביניהן.[9]

כשאנו מפסיקים להבין את העולם כפי שהיה נהוג להבינו עד כה ומאמצים את התובנות החדשות של פיזיקת הקוונטים, מדעי המוח והמחקר על חוויות סף מוות, מושג הלידה מחדש נעשה מובן. ניתן להשוות זאת למקלט רדיו; גם אם המכשיר מתקלקל, התוכניות ממשיכות להיות משודרות. אם הנמען, המוח, מתפורר בהדרגה – כפי שקורה בתהליך הגסיסה – ויכול להשמיע פחות ופחות תוכניות, לא כל האדם ייעלם, אלא רק ההיבט הגופני שלו. כל המאפיינים שלו ישתמרו. מה שיש לאדם נעלם, אך מהותו האמיתית – כמי שחוֹוֶה את כל הדברים – ממשיכה לחיות מעבר למרחב ולזמן. המוות, כמו הלידה, אינו אלא מעבר למצב תודעה אחר. לאחר מצב ביניים (סנסקריט: אֲנְטַרָבְּהַוָוה, טיבטית: בָּארְדוֹ), שבו עולים הרשמים החזקים ביותר שהצטברו, מתחבר החוֹוֶה בהתאם לתוכנו לגוף חדש בעולם תואם.

המודעות שלנו – זו המביטה כעת מבעד לעינינו, המאזינה מבעד לאוזנינו, החשה מבעד לעורנו, והחושבת על אתמול או על מחר, התודעה שלנו שיכולה לעשות את כל זה – היא במהותה האמיתית אל-זמנית וחסרת גבול. היא כמו מראה, שההשתקפויות בה באות והולכות, אך המראה עצמה אינה משתנה. היא כמו האוקיינוס שבו הגלים מתרוממים ונעלמים, בעוד שהאוקיינוס נותר יציב. משמעות הדבר היא שהמודעות שלנו, שממנה נוצר הכול, לא נוצרה מעולם ולכן לא יכולה להיעלם. החוֹוֶה לא נולד מעולם, ולכן אינו יכול למות. רק גופינו, בהיותם מותנים, ימותו וייעלמו.

התודעה היא זו שתופסת הכול, אך דבר אינו מגביל או תוחם אותה. היא כמו המרחב. לכן, כל מה שקורה הוא משחקה החופשי. בין אם דברים נוצרים ובין אם הם מתפוגגים, בין אם הם באים ובין אם הם הולכים, הכול מראה את עושרה של התודעה. המוחלט קיים בכל זמן ובכל מקום. התודעה משחקת עם עצמה ללא הרף, ומאפשרת לעולמות, למצבי תודעה, לנטיות ולחוויות פנימיות גדושות במחשבות וברגשות להתעורר ולהיעלם בתוכה ומחוצה לה. כשדבר אינו מופיע בחוץ או בפנים, מציגה התודעה את מרחביה ואת האפשרויות הגלומות בה. כשדבר מה נחווה או מתרחש, התודעה מפגינה את בהירותה ואת יכולת המשחק החופשי שלה. העובדה ששני הדברים יכולים להתקיים בו-זמנית מורה על חוסר הגבולות שלה.

ככל שייטיב האדם להבין שהתודעה עצמה אינה ניתנת להריסה, גדלים הסיכויים שהציפיות והפחדים יתפוגגו ושהאדם יוכל לשהות בחופשיות בתוך הרגע או המעשה. כך, הוא יילכד לעתים רחוקות יותר בעולם הדמיוני של העבר והעתיד שלו ויחשוב לעתים רחוקות יותר שעליו להוכיח משהו או להתנצל על משהו. בהדרגה תיווצר ההשקפה שלפיה כל דבר מרגש רק מעצם התרחשותו ומבטא את האפשרויות של התודעה. במקום תקוות ופחדים, יחווה האדם לפתע מרחב וחופש, הן בחוץ והן בפנים, וילמד בשמחה כמה שפע ועוצמה, אותם אפשר להעביר הלאה, יש לבני האדם וכמה עושר יכול להתפתח. בין אם משהו נוצר מתוך נעורים, כוח ואהבה – ובין אם הוא מתפורר בשל זקנה, חולי ומוות – שני הדברים מראים את משחקה חסר הגבולות של התודעה ומבטאים את האפשרויות הבלתי-מוגבלות הטבועות בה.

ללא התחלה וסוף

במשך אלפי שנים העלו בני האדם השערות לגבי העולם, החיים, המוות ומה שבא לאחריו, ואינסוף הנחות ונקודות השקפה התפתחו. הרעיון שלעולם עשויים להיות התחלה וסוף היה נפוץ בעבר. ניתן למצוא אותו אצל הוויקינגים כמו גם בחשיבה היוונית, ובשלוש דתות האמונה הגדולות של המזרח התיכון, שבהן עמו של האל – לעתים קרובות אל קשה – חווה אותם בדרכו אל הארץ המובטחת. בעוד שבדתות האמונה האל האישי הוא הגורם והיעד הסופי של העולם, הבודהיזם ודתות התנסות אחרות – כגון הינדואיזם וטאואיזם – מאמינות במעגל קבוע של הופעה והיעלמות (מעגל החיים).

העולם לא נברא על-ידי כוח עליון או על-ידי ישות אובייקטיבית וחיצונית; במקום זאת, הוא נוצר ללא הרף על-ידי תפיסות ופעולות. לכן, האדם יכול להשתחרר על-ידי פיתוח תובנה על-אישית. במקום להאשים את החטא הקדמון או לחפש את האשם בפורענויות החיים, ובמקום לקוות למשהו שאינו מן העולם הזה, על האדם להתבונן בנסיבות ובתוצאות הנתונות ולהתמקד בהתפתחות של מה שישנו, הן בחיים והן לאחר המוות. לפיכך, האדם יכול למצוא עצות מבוססות שיסייעו לו לשלוט בחייו, במותו ובלידה מחדש מאושרת אם יפנה לדתות ההתנסות – ובעיקר לבודהיזם הטיבטי.

כדי לפתח הבנה של המצבים השונים וההתנהגויות השונות של התודעה, הלימודים הבודהיסטיים מחלקים את מעגל החיים. מעגל החיים כולל מחרוזת רציפה של רגעים התלויים זה בזה, אך ניתן להוסיף ולחלקם למצבי ביניים. מצבי ביניים כאלה, מנקודת התחלה מסוימת עד נקודת סיום מסוימת, מכונים בָּארְדוֹ. מילולית, משמעות המונח היא "רווח" או "בין". מספר מצבי הבארדו הוא אינסופי, מאחר שהכול משתנה ללא הרף. עד להארה, האדם נמצא תמיד במעבר ממצב אחד לאחר. המונח בָּארְדוֹ מציין בדרך כלל את מצב הביניים בין חיי ההווה והלידה מחדש לחיים הבאים. רק המצב שבו היודע מזהה את אל-זמניותו – שחרור או הארה – אינו בָּארְדוֹ.

בחלק מהפסקאות של ספר המתים הטיבטי נזכרים שני מצבי בארדו בלבד: בָּארְדוֹ החיים ובארדו המוות. עם זאת, בפסקאות אחרות נזכרים ארבעה מצבי בארדו: החיים, המיתה, הכּכות וההתהוות. הסברים מדויקים אף יותר מציינים שני מצבי בארדו נוספים במהלך מצב הביניים של החיים. לכן, ניתן למנות שישה מצבי בָּארְדוֹ: הבָּארְדוֹ של מצב הערות, של החלום, של המדיטציה, של המיתה, של הטבע המוחלט ושל ההתהוות.[10]

ששת מצבי הבארדו תואמים לשלושה מצבי תודעה חוזרים, מהלידה ועד הרגע שבו מתחיל תהליך המוות באופן סופי, ולשלושת מצבי הביניים הבאים המתרחשים בין המיתה לחיים הבאים.

בארדו החיים (סנסקריט: ג׳ַטְיָאנְטָרַבְּהַוָוה, טיבטית: רָאנְגְזִין בָּארְדוֹ): במצב העֵרוּת, כולם עובדים עם העולם החושי הנחווה במשותף דרך הגוף, הדיבור והתודעה. האדם מודע ויכול לחשוב ולפעול באופן מכוון.

העולם נחווה כיציב והגיוני. במהלך היום נחווה עולם משותף, על אף שהוא נצבע על-ידי הגישה של כל אדם. החלק המשותף הוא מה שטווח החושים שלנו והפתיחות של תרבותנו הספציפית מאפשרים לנו לחוות, והחלק האישי הוא זווית הראייה שכל אדם מוסיף דרך רצונותיו וציפיותיו. בפרק זמן זה יכול האדם לשנות את חייו במודע, לנווט את תודעתו ולעבוד עמה (ראה "הדרכים לאושר" ו"לידה מחדש").

בעזרת השיטות הבודהיסטיות, האדם יכול להתכונן לעתיד ולכל מצבי הביניים האחרים בצורה הטובה ביותר.

בארדו החלום (סנסקריט: סְוָופָּאנְטָרַבְּהַוָוה, טיבטית: מִילָם בָּארְדוֹ). זמנֵי החלימה במהלך השינָה מכונים הבארדו השני בתוך בארדו החיים. אלה כוללים גם מצבי שכרות בהשפעת אלכוהול או סמים שאינם פסיכדליים. במהלך החלימה מתרחשים שלושה סוגים של חוויות במהלך שלושה חלקים של הלילה: תחילה מעובדים רשמי היום, לאחר מכן עשויות להתעורר חוויות גופניות במהלך השינה העמוקה ולבסוף, ממש לפני ההתעוררות, התודעה פתוחה לעתים לאירועים שעומדים להתרחש, בעוד שבמהלך שינה רגועה ייתכנו חזיונות של העתיד הרחוק יותר. החלום נחווה כאמיתי ממש כמו העולם היומיומי, על אף שהדברים מתרחשים בחופשיות וללא כל תלות בזמן, במקום ובגוף, אינם משותפים עם אחרים, קשורים לתודעה בלבד ואינם מתרחשים בסדר כרונולוגי. במהלך השינה העמוקה, כאשר התודעה שוכנת במרכז הגוף ורק מודטים עם תרגולי מדיטציה ספציפיים יכולים לחוות אותה, הבורות המוחלטת שולטת.

בארדו המדיטציה (סנסקריט: סָמַדְהיָאנְטָרַבְּהַוָוה, טיבטית: סָאמְטָן בָּארְדוֹ): בודהיסט מתקדם מודט בקביעות במטרה לזהות את תודעתו. במהלך פעילויות היומיום, הוא שומר על השקפה טהורה ככל שניתן ומיישם זאת על זרם החוויות הרגילות והיומיומיות שלו. כך לומד האדם להגיב פחות ופחות לרגשות מטרידים, נשאר מודע יותר בכל רגע ויכול לחוות בהדרגה את האיכויות האל-זמניות של התודעה. בסיום מדיטציית ישיבה, כאשר משימות היום-יום צפות מחדש, רמה זו נשמרת בדרך הטובה ביותר. בכל מדיטציה, לא זאת בלבד שהאדם לומד להכיר את התודעה טוב יותר; בנוסף, המודעות הרחבה של "גם וגם" מאפשרת לאדם שליטה טובה יותר בחוויות שלו. אנו משתמשים בביטוי "בארדו המדיטציה" רק כשמתרחשת חוויה ישירה של טבע התודעה. רק אז יכול האדם להבחין בין המדיטציה לבין מה שאחריה. ממש כפי שהמעבר בין מישור חוויה אחד לאחר (שינה/מדיטציה) נעשה מוכר יותר ויותר עם השנים, כך יכול האדם בהמשך לעבור במודע את תהליך המיתה, אם הדבר אפשרי מבחינה גופנית, ובהתאם ליכולתו, להשתמש בו בדרך הטובה ביותר האפשרית עבור העתיד (ראה "הדרכים לאושר" ו"מיתה מודעת").

אולם חוויות היום-יום אינן מצבי הביניים היחידים שהאדם חווה. אם התנאים המאפשרים חיים חדלים מלהתקיים, הגוף אינו יכול עוד להחזיק בתודעה. אז עוזבת אנרגיית המודעות את התודעה ושלושה מצבי בארדו נוספים מופיעים.

בארדו המיתה (סנסקריט: מוּמוּרְסָאנְטָרַבְּהַוָוה, טיבטית: צִ'יקָאי בָּארְדוֹ): הראשון מבין מצבי ביניים אלה, בארדו המיתה, הוא תהליך המיתה עצמו; פרק הזמן שלפני המוות הקליני, במהלכו וזמן קצר אחריו, שאותו חוו כל היצורים שוב ושוב מזמן חסר ראשית ואותו יחוו שוב ושוב עד להארה (ראה "מיתה מודעת").

בארדו הככות (סנסקריט: דְהַרְמָטַנְטָרַבְּהַוָוה, טיבטית: צ'וֹנְיִי בָּארְדוֹ): במהלך המצב השני, הבארדו של הככות, יכול האדם להתמוסס עם האור הבהיר של התודעה. כך הוא יכול לזהות את מהות התודעה ולהפוך למואר. אם רגע זה חולף מבלי שישתמשו בו, אנשים משכילים יחוו בעקבותיו כשישים ושמונה שעות של חוסר הכרה. במהלך שבעת הימים שלאחר ההתעוררות משלב זה יש לבודהיסטים הזדמנות לפגוש את המורים ואת דמויות הבודהה שאיתם פיתחו קשר באמצעות ההסמכות והמדיטציות המונחות ולהיכנס לשדות הכוח של האושר העילאי שלהם (ראה הרגע המכריע).

בארדו ההתהוות (סנסקריט: בְּהַוָונְטָרַבְּהַוָוה, טיבטית: סִיפָּאי בָּארְדוֹ): אם האדם לא הצליח לנצל את ההזדמנות להגיע למצב על-אישי במהלך הבארדו הקודם, הוא מגיע לשלב הביניים הבא, בארדו ההתהוות, החל מהיום העשירי ואילך. כאן הרשמים בתת ההכרה, הכוללים נטיות וקארמה, יוצרים תבנית איתנה מאי-פעם, הקושרת את עצמה לחיים חדשים בעולם המותנה במהלך שלושים ותשעת הימים הבאים (ראה "לידה מחדש").

לוֹפּוּן צֶצ'וּ רִינְפּוצֶ'ה: "מושג הבארדו המלא מתייחס למעשה לזמן שבמהלכו אנו לכודים בסמסרה, מאחר שבסיסו הוא בורותנו. עד שנשתחרר ממנו – כלומר, עד להארה – זהו מצב בארדו, מצב הבורות עד להארה." (רודבי, דנמרק, 1992).

ספר המתים הטיבטי

במערב מוכרים בעיקר הלימודים של ספר המתים הטיבטי (טיבטית: בארדו טוּדְרוּל – "שחרור דרך האזנה במצב הביניים"). הם כלולים בכתבים בודהיסטיים מהמאה השמינית שמיוחסים למייסד הבודהיזם הטיבטי, גּוּרוּ רִינְפּוֹצֶ'ה.

בין היתר, כְּתבים אלה מוכרים בשל דמיונם לתופעות האור בחוויות סף המוות המתוארות והמוסברות על-ידי חוקרים כיום. הם מכילים לימודים על תהליך המיתה והלידה מחדש ומסבירים את האפשרויות להימלטות ממעגל המוות והלידה מחדש. בשלוש אסכולות המדיטציה ה"עתיקות" של טיבט ("הכובעים האדומים"), נהוג היה לקרוא את הספר במהלך החיים, כדי שניתן יהיה להיזכר בהוראות בזמן המוות, ולהגיע מייד לשחרור במצב הביניים. כמו כן, נהגו לקרוא מהספר באוזני אנשים שמתו ונמצאים במצב הביניים, כדי להדריך אותם בדרכם ללידה מחדש טובה יותר.

עם זאת, חשוב שלא לוותר על החשיבה הביקורתית מאחר שעד הכיבוש הסיני בשנת 1959, שהביא עמו סבל רב אף יותר, שררו בטיבט תנאים האופייניים לימי הביניים, עם כוחות צבא ומשטרה מועטים. הרשויות – בעיקר בעלי קרקעות בלהסה ובשלושת המנזרים הגדולים שבקרבתה – ניסו להשאיר את האוכלוסייה כנועה על-ידי שימור רמה מסוימת של פחד. הדבר הצליח במידה רבה בקרב התושבים רודפי השלום במרכז טיבט. הרשויות הדגישו את הסבל שבמוות ובגיהינום שיבוא בעקבותיו. אם ניקח בחשבון את התובנות העכשוויות העולות מהמחקרים על חוויות סף מוות, הרי שניתן לקוות לחוויה טובה יותר – ולא רק בשל משככי הכאבים היעילים הקיימים כיום והחברות התרבותיות במדינות מערביות. בסופו של דבר, הרשמים והתמונות שעולים בתודעה לאחר המוות תלויים בגישה ובסגנון החיים של אותו אדם.

המורים הבודהיסטים (המכונים בטיבטית לאמות) בשלוש האסכולות העתיקות של טיבט מציעים מעל לכול נקודת השקפה מקיפה על החוויות והתהליכים השונים המתרחשים לאחר המוות ועד ללידה מחדש הבאה. בנוסף, מורי המדיטציה החשובים שלהם, המכונים גם מגשימים, עומדים ביסוד הלימודים. מאחר שהתודעה לא רק מעלה חוויות חדשות אלא גם מאחסנת חוויות קודמות, מורים אלה זוכרים חוויות מחיים קודמים בזכות ראייתם הבהירה. עובדה זו מסבירה דברים רבים ומעניקה ודאות בלתי מעורערת.

לימודי הבודהה, ההצהרות של גּוּרוּ רִינְפּוֹצֶ'ה, החוויות של המורים הבודהיסטים והתובנות של אחרים שאולי תרגלו מדיטציות בודהיסטיות בחיים קודמים, מאשרים את התקוות העמוקות: ישנן רמות תודעה על-אישיות ואל-זמניות של שמחה עילאית, וישנן שיטות שהאדם יכול ללמוד אפילו במהלך חייו, כדי שברגע המוות יוכל לשחרר את תודעתו לצמיתות מכל סוג של כאב, ואם יצליח לזהות את האור הבהיר שיופיע אז כטבעו שלו, יוכל להגשים אפילו את ההארה עצמה. תרגולים אלה, הכוללים את הגוף, את הדיבור ואת התודעה, נקראים בטיבטית פְּהוֹֹוָה. והדרך הקלה והשימושית ביותר לכולם מתוארת בפרק "מיתה מודעת". מדיטציה זו מחלישה את פחדי המוות כבר במהלך החיים ומביאה את אלה שלמדו אותה באופן אוטומטי לרמות התודעה המכונות טהורות (כלומר משוחררות ומלאות שמחה) שמהן אין נסיגה.

על כל מי שמעוניין לפתח את כל היכולות והאיכויות במישורים אלה, המהווים חלק בלתי נפרד מהתודעה, להחליט בשלב מוקדם להשתמש בתהליך המיתה למטרה זו. אין אף זמן אחר שבו התנאים לקפיצות אדירות בהתפתחות משתלבים ביעילות כמו ברגע זה: כאשר כל הרשמים החושיים נחלשים, ההרגלים מתפוגגים וכל האנרגיות מרוכזות, נפתח הנתיב לשדה עצום של התפתחות. בהתאם לתובנה ולאומץ של האדם, הוא יזהה את תודעתו באופן מעמיק יותר ויותר כאמת אל-זמנית, שמחה שמופיעה מאליה ואהבה פעילה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “למות ללא פחד”