החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

למות בטוּלוּז

מאת:
מקרואטית: דינה קטן בן־ציון | הוצאה: | 2021 | 165 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

הקורא במבחר זה מיצירתו של מיליֶנקוֹ יֶרגוֹביץ' ימצא בחלקו הראשון סיפורים מימי ילדותו של המחבר, מסוּפרים מנקודת ראותו של הפעוט שהיה, תוך שילוב בין התום לתחכום שבתיאור הדמיון הילדי העשיר והסוער, שגורם לילד לחוות מצבים שגרתיים כבלתי נסבלים, וחושף את צדקנות המבוגרים הנתונים להשפעת האווירה רווית האינדוקטרינציה ששררה ביוגוסלביה בעידן הקומוניסטי.
בחלק השני הובאו שני פרקים מתוך הרומן רוּתה טננבאום מפרי עטו של ירגוביץ’, כדי להכיר לקורא את דמות הלאומן האוסטשי המצוי, וכמובן לאפשר לקורא להכיר את האווירה שאִפשרה את השתלטות האוסטשים על קרואטיה ערב מלחמת העולם השנייה ואת הקמתה של מדינת הבובות "קרואטיה העצמאית". במדינה זו נרצחו באכזריות מופלגת יהודים, צוענים וסרבים בהמוניהם, אם ברחובות הערים ואם בשילוח למחנות, שהמזוויע ביניהם הוא מחנה יאסנובץ הידוע לשמצה.
בחלק השלישי מובאים סיפורים שנבחרו מתוך קובצי סיפורים של המחבר.

מקט: 4-249-50895
הקורא במבחר זה מיצירתו של מיליֶנקוֹ יֶרגוֹביץ' ימצא בחלקו הראשון סיפורים מימי ילדותו של המחבר, מסוּפרים מנקודת ראותו של הפעוט […]

איך התחלתי לצעוק מתוך שינה

כשהתכונן למותו, השמיע סבא בימי הקיץ והסתיו את מילותיו האחרונות. באוזני איסאק סוקולובסקי, בן זוגו למשחק הפרפראנס, הצהיר: אני מכיר כל קלף ולכן אני מסתלק. בעודו מסובב את המגבעת סביב אצבעו, השתעל בפעם האחרונה בחיי איסאק, ויצא. לסבתא אמר: את תשני, אני בסדר. כבר מזמן אני בסדר. אבל היא לא נרדמה, עד שמת. לאמא אמר: אין יותר אף אחד. נשארנו רק אני והחושך. קצת אחר כך מת. אמא עצמה את עיניו ואת המילים שאמר רשמה על קופסת המשלשלים. בימים ההם ביליתי על חוף הים את חופשת הקיץ עם דודה לוֹלָה, אחותה של סבתא. בלוח השנה שירבטתי צלב קטן ליד תאריך מותו. רק כדי לציין שסבא שלי מת. למען האמת, עשיתי זאת כדי שהם יידעו שאני יודע שסבא שלי מת.

אותו יום אפתה דודה לולה עוגות, העמידה לפניי צלחת גדושה, התיישבה מולי, השעינה את מרפקיה על השולחן ואמרה: אכול, בני. אכלתי, תוך חשש שתאמר שסבא שלי מת. לא ידעתי כיצד עליי לנהוג במקרה כזה. להפסיק לאכול עוגות, לפרוץ בבכי, לשאול איך מת, להניד את ראשי ולהגיד טְססס טססס כפי שנהגה דודה מאתיה מפּוּנְטָה ואני ראיתיה כשהצצתי מן המזווה, או שהיה עליי לעשות משהו שלא ידעתי שעליי לעשות, כי הייתי בן שש ולא היה לי שום ניסיון בהתנהלות הקשורה בכבוד המת. אכלתי עוגות מלוא הצלחת וכאבה לי הבטן. נשכבתי במיטה שבחדר השינה, התריסים היו מוגפים ובחדר שרר חושך. בחושך הזה הטסתי אווירון. לא אמרתי ברמממ ברמממ ברמממ כי זה היה מטוס על קולי שלא הרעיש, אלא הטיתי אוזן למה שדודה לולה אומרת במטבח באוזני השכנים שהגיעו והביאו מארזי קפה, בקבוקי יי"ש ועוד משהו שלא ראיתי. וכמה שסבל המסכן, אדון פְראנֶה הטוב, נשמתו עדן, אמר אַנְטֶה פּוּיְדין. עכשיו הוא שקט, מי יודע מה מצפה לנו, אמר דוד קְרוּנוֹ, אדמירל בגמלאות. הקטנצ'יק התייתם עכשיו, כי אלוהים ישמור מההורים של היום, מה שלמד מהסבא שלו למד, אמרה דודה לולה. כאב הבטן נמשך. עצמתי בחוזקה את עיניי, הפלצתי ונרדמתי.

כעבור שבעה ימים הגיעו מסראייבו אמא וסבתא. שתיהן עטויות שחורים מכף רגל ועד ראש. עשיתי את עצמי כאילו זה נורמלי. גם הן עשו את עצמן כאילו זה נורמלי. חששתי שאמא תתחיל לדבר על הנושא ולכן בבית התחמקתי מפניה. אשר לסבתא, ידעתי שלא תגיד כלום. היא מעולם לא התחילה סיפור, אלא הניחה לי לומר משהו ואז הייתה ממשיכה. נדמה לי שתמיד שתקה בעניינים שידעה שאיני רוצה לשמוע אף מילה עליהם. על מותו של סבא אפשר היה רק לשתוק, כפי שאפשר לשתוק על כל מוות אחר. לא הייתי מודע לעד כמה המוות הוא דבר רווח ועד כמה המבוגרים מדברים עליו.

מדי בוקר, תוך כדי שיעול אסתמטי רועם, היה סבא חוזר ואומר: איזה יופי של מוות, וסבתא הייתה אומרת לו: שתוק, פְראנְיוֹ, אני אלך לפניך. וככה כל יום. חשבתי שאנשים אחרים לא מדברים כך, שזה רק בין שניהם, שהם אנשים מיוחדים כי הם הסבא והסבתא שלי וששום איש בעולם איננו יותר מאשר בובה בתיאטרון בובות. כשסבא מת, נהייתה סבתא שקרנית. חשבתי שעליה להתבייש, כי עשתה משהו מכוער. אמרה שהיא תלך לפניו, והוא זה שמת. אמנם אנשים לא מתים כל אחד על פי רצונו, אבל בכל העניין הזה קיים בכל זאת משהו התלוי ברצונך, שבגללו לא צריך להגיד שאתה תמות לפני מישהו אם לא תמות לפניו. אחרי כן כבר נשכח ממני עניין הבושה של סבתא. קרוב לוודאי מכיוון שלא הבחנתי בכל סימן לכך שהיא מתביישת.

פעם ביקרנו אצל דודה מינה בדוברובניק. אמא אמרה: אני לא יודעת אם הקטנצ'יק יודע. שיחקתי בגמדי הגינה והעמדתי פנים שאיני שומע דבר. דודה מינה שתקה והסתכלה בי. יותר מכול הייתה רוצה לשאול אותי אם אני יודע שסבא שלי מת, אבל לא העזה. לא מציגים שאלות כאלה לילדים. המסכן חירבֵּן את נשמתו. בבית החולים קיבל טיפול שגוי. אסור היה לתת לו משלשלים. הלב שלו נהיה סמרטוט, כמו סחבת ספונג'ה ישנה מתפוררת. הגמד הסתכל בי ברשעות. חשתי אבוד בעולם הזוועות. אם כך, האגדות בכל זאת לא משקרות: סבא שלי נשאר בלי לב, אבל עם סחבה בדוגמת ריבועים, מלוכלכת, מסריחה, כמו זו המונחת ליד אסלת בית השימוש. רציתי לצרוח מעוצם הזוועה, אבל לא יכולתי להשמיע הגה. מאותו יום בכל פעם שהלכתי להשתין, פחדתי שמא אשתין את נשמתי. התבוננתי בשתן הקולח. הוא היה לבן או צהוב, או צהוב מאוד כשהייתי חולה. לא ידעתי איך נראית הנשמה, אבל הייתי בטוח שאכיר את פניה אם תצא החוצה. היא לא הופיעה במשך ימים, וחודשים. שאלתי את סבתא איך נראית הנשמה. היא אמרה שהנשמה לא נראית, כי זה שם שניתן לדבר שאין לו שום מראה. ואפשר להוציא את הנשמה עם הקקי? שאלתי, משתדל להתעדכן על מה שמעניין אותי, אך מבלי לגלות את ראשיתו של הסיפור, בלי להגיד כי ידוע לי שסבא מת וכיצד, וגם לא לספק לה תירוץ להגיד משהו על כך. למה כוונתך, אם אפשר להוציא את הנשמה עם הקקי? שאלה ולא נראה שהתחלחלה. כלומר, אתה מחרבן את הנשמה ומת, ולא קיים יותר, אמרתי כאילו זה מובן מאליו וכאילו משונה שהיא לא יודעת על זה כלום. כוונתך, אם אפשר למות בבית השימוש? אני חושבת שכן, אבל בדרך כלל לא מתים שם.

ואיפה מתים בדרך כלל?

במיטה ובתאונות דרכים, ומתים גם במלחמות וברעידות אדמה.

והנשמה, מה קורה לנשמה?

שום דבר, הנשמה נעלמת.

איך משהו שקיים יכול להיעלם?

בדיוק כפי שהריבה מתחסלת ולא נמצאת יותר בצנצנת.

האם הנשמה נעלמת בפנים, או שהיא יוצאת החוצה ונעלמת?

לאן תצא, אין לאן לצאת, היא לא כלב שייצא החוצה. היא נעלמת, לא קיימת יותר וסוף פסוק.

כלומר, אי אפשר לחרבן את הנשמה?

אי אפשר, אני לא יודעת מניין לך מחשבות כאלה.

הרגשתי באמת הקלה גדולה. השתנתי ללא פחד ויותר לא הסתכלתי בקילוח השתן הנפלט. אם אי אפשר לחרבן את הנשמה, הרי שאי אפשר גם להשתין אותה. מה שאמא אמרה לדודה מינה זה שטויות.

בחלוף שישה חודשים ממותו של סבא חדלו סבתא ואמא בבת אחת ללבוש שחורים. היה יום ראשון, אבא והדוד הגיעו. השולחן היה מכוסה במפה לבנה חגיגית, כאילו חגגו למישהו יום הולדת או מסיבת חתונה. היום אנו זוכרים את סבא, אמר הדוד. העמדתי פנים כאילו זה נורמלי וכאילו אני לא זוכר אותו כל יום ויום. אולי אני משקר כשאני משחק עם עצמי באוסטאשים ופרטיזנים, כי אני לא אוסטאשה ולא פרטיזן, וכי שום איש איננו שניים, אבל השקר שהם משקרים יותר גרוע, כשהם זוכרים את סבא היום, עורכים את השולחן עם צלחות, סכו"ם והכוסות החגיגיות עם הרגל, מתהלכים בבית ועניבה לצווארם ולא חולצים את הנעליים בכניסתם, עושים כל מה שבדרך כלל לא עושים ומשקרים שהם לא זוכרים אותו בכל יום. איך לא יזכרו אם היה כל הזמן פה, וזה לא היה מזמן וכשעדיין לא שכחו כלום, והמטרייה שלו עדיין מונחת ליד המעילים התלויים על הקולב. פחדתי מאיך שהם משקרים. השקר חי, חשבתי. הוא בולע דברים ועלול לשנות הכול, כדי להיראות שונה מכפי שהינו.

תחילה נאכל את המרק'לה, אמרה אמא. כך נהגה לדבר כשזכרה שאני נמצא שם. אם לא זכרה, הייתה פולטת קללות ומדברת ברצינות גמורה. ואחרי כן נאכל את היונק. הבאתי אותו מפּאלֶה, לא מלאו לו אפילו חמישה חודשים, אמר אבא. הסתכלתי בסבתא. היא ישבה ועישנה במנוחה גמורה. הדוד דיבר על בניית קווי ההגנה בסיביר. הלב שלי החל להלום כמשוגע. כולם הזכירו בשלווה ובנחת את סבא בעודם מחכים שהדבר ההוא יגיח מתוך התנור. מה שאבא הביא מפּאלֶה. הוולד שעולל משהו איום ונורא, כי אלמלא כן, למה היה צריך לגמור בתנור. חשבתי שנאכל תינוק והייתי בטוח שלא נאכל אותו כי הוא טעים, גם לא מפני שזה מנהג לאכול תינוקות לזכר סבים מתים, אלא כדי להזהיר אותי, על מה שיכול לקרות לי אם אהיה ילד רע.

שטוף זיעה אכלתי את המרק. לא שמעתי עוד דבר ממה שדיברו. הייתי לגמרי לבד, עם הלב ההולם בקרבי בצד הפנימי של אוזניי, כאילו ביקש לפרוץ החוצה. כשאמא אספה את צלחות המרק ואמרה ועכשיו, הסְפֶּציאליטֶט, עצמתי את עיניי. ניסיתי לנשום עמוק, אבל מבפנים משהו נתקע בתוכי, כאילו התייפחתי. הבטתי סביב וראיתי צלחת כסף גדולה שעליה נתחי בשר צלוי. אבא לקח מזלג, נעץ בנתח הגדול והניח אותו בצלחתו של הדוד. את הקטן ממנו הניח בצלחתה של סבתא, ואחרי כן בזו של אמא ואז הסתכל בי. תראה כמה שאתה חיוור. צריך לשתות יותר מיץ אוכמניות, לאכול יותר סלק, יותר בשר. באמרו זאת הניח בצלחתי נתח מבשר התינוק.

אבא לא התגורר עימנו. אמא ואבא היו פרודים, אבל הוא הגיע פעם בשבוע או כשהייתי חולה בשפעת, ברונכיטיס, הצטננות, אבעבועות רוח, חצבת, אנגינה, שלשול ושָׁנית. היה מצמיד לגבי את המסְכֵּת ואומר תנשום עמוק, ועכשיו אל תנשום, ואני נשמתי עמוק ולא נשמתי. הנחתי שאבא ואמא לא אוהבים, אבל לא עלה בדעתי אי פעם שאבא מביא תינוקות מתים כדי שאמא תכין מהם צלי. בעצם הוא גם לא עשה זאת עד לאותו יום, כשכולנו ככה יחד היינו צריכים לזכור את סבא המת.

אכלתי את הבשר, אבל לא חשתי בטעמו. כשסבתא אמרה תאכל את הסלט עמדתי לפרוץ בבכי אבל לא עשיתי זאת, כי פחדתי. בלילה ההוא צעקתי מתוך שינה בפעם הראשונה בחיי. משהתעוררתי, ליטפה סבתא את מצחי. אבל זו כבר לא הייתה היד ההיא שלה, זה לא היה מצח שלי, ובכלל זה לא הייתי אני. לאחר היום ההוא, כשאכלנו את היונק, כבר שום דבר בחיים שלי לא היה כמו לפני כן. זמן מה קיוויתי שסבא לא היה מרשה לאכול תינוקות, ולאחר מכן הבנתי שלכל הדבר הזה אין שום קשר אליו ושזה המנהג ושככה מפחידים בכל מקום ילדים רעים, ושבגלל זה ילדים עוד יותר רעים גומרים בתנורים.

את מותו של סבא לא הזכרתי מעולם, גם לא לאחר שכמעט במקרה נודע לי כי בשם יונק מכנים במחוזותינו חזיר קטן, ואת הוולד האנושי מכנים בשם תינוק. זה כבר לא היה חשוב כי צעקתי בשנתי, הצעקות חזרו ונשנו, הסיבות לא היו חשובות והן גם לא ידועות לי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.