לילה ולואיס

סיפור אהבתם של לילה ולואיס, אישה וגבר צעירים וכריזמטיים, הנאבקים על הזכות להתקיים וליצור בישראל החומרנית-צרכנית של ימינו אלה. אל השניים, שמתקדשים זה לזו בליל חורף קר, מצטרפים תינוקת, פרי אהבתם, ושד שמשתחרר מחיי בדידות ארוכים בבוידעם של דירת ילדותה של לילה, ועתה היא נאלצת להתמודד עם קיומו, גחמותיו ודרישותיו.

הרומן נטוע בכאן ובעכשיו. הוא מתאר את דיוקנותיהם של אמנים כאנשים צעירים קשי יום. אבל, הרכיבים הריאליסטיים משתלבים ברכיבים שנכרו במחצבות מובהקות של העולם הרומנטי: כמיהה לאהבה טוטלית על מאפייניה הנרקיסיסטיים, התמכרות לחוויות קצה ושאיפה אל הנשגב.

והתוצאה: עולם של חומר – בנקים, שכר דירה, עבודות מזדמנות, תחרות קשה בין בני הזוג על זמן ומרחב למחשבה – המעוצב בלשון פיוטית מרהיבה ומצמיחת כנפיים.

מקט: 15100043

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ביקורת על הספר

סיפור אהבתם של לילה ולואיס, אישה וגבר צעירים וכריזמטיים, הנאבקים על הזכות להתקיים וליצור בישראל החומרנית-צרכנית של ימינו אלה. אל […]

---

1

בפעם הראשונה שנסעה לַיְלָה אָבֶלַנְשׁ עם לוּאִיס אַרְתוּרוֹ באוטובוס, הוא קרא בספר “פשעו של סילבסטר בונאר”. הספר היה עטוף בעטיפה חומה ועל הכריכה תמונת מקטרת שעונה על ספר עתיק, לצד שעון חול שעמד במחצית התרוקנותו. כמה מוזר היו הספר הזה והיכולת של לואיס ארתורו לקרוא אותו ולהיות פתוח להאזין לכל קול. גם סילבסטר בונאר היה איש ערירי כמוהו, אך הוא היה מלומד קשיש, ואילו לואיס ארתורו הוא מלומד צעיר שהספרים הם כל עולמו. את חייו כולם הקדיש סילבסטר בונאר לחקר כתבי יד עתיקים, תעודות ומסמכים ישנים נושנים, ורק באחרית ימיו התחוורו לו משמעות החיים וטעמם. לואיס הידק את אצבעו בין הדפים כסימנייה. הוא רצה לדבר איתה, מהרגע הראשון שראה אותה בבוקר הקר ההוא, והיא ביקשה ממנו סיגריה.

הקפיטריה בפקולטה למדעי הרוח היתה כמעט ריקה. השעה היתה שמונה בבוקר. לואיס ישב רענן לאחר מקלחת חמה, בחולצת צווארון לבנה ומכופתרת, מתחת לאפודה חומה, וזוג עגילים שחורים על כל אוזן. צמידים כסופים כרוכים על פרקי ידיו. שערו קצר מאוד, שחור ומוקפד. צווארו מבושם. הוא מעשן סיגריה מקופסת “קאמל”, ולילה מרגישה בנשימותיו. הן כבדות מעישון.

העור שלה עדיין צרוב ממגע של מישהו אחר, מישהו עם תלתלים זהובים ועיניים כחולות ורמאיות שהיתה איתו כל הלילה ובבוקר חמק ממנה. היא ביקשה מלואיס סיגריה והם דיברו על האיש שברח. לואיס הביט בה וחשב שהיא דובה שהופרעה משנת החורף שלה והסיק שכנראה לא כולם קופים. הוא שאל אותה בחיוך: “ואיך את יודעת שהוא לא מחפש אותך עכשיו, ממש ברגע זה?”

האיש המתולתל אמר לה שיש לו בית עם פסנתר ליד הים. והיא כל כך רצתה בית, כמו ילד רעב שמוכן לכל מאכל. היא רצתה שייקח אותה מבית אמה אל ביתו שליד הים. והוא הביט בה בעיניים ממזריות כמי שמבין שבידיו ממתק מפתה.

הם נסעו יחד באוטובוס אל בית אמה, הנסיעה היתה ארוכה. לילה הניחה את ראשה על כתפו. בבוקר ישבה אמהּ במטבח ולגמה קפה, עיניה לכודות בערפל מנומנם. היא הביטה בהם במבט מופתע כשירדו במדרגות, הרימה לעברו מבט מעורר רחמים ואמרה: “תבוא בבקשה לבקר אותנו שוב.” כך היא הרימה את עיניה מספל הקפה וביקשה מהאיש עם התלתלים הזהובים.

אחר כך הם נסעו יחד באוטובוס לאוניברסיטה וכשהגיעו ברח ממנה האיש עם התלתלים הזהובים ונעלם. היא חיפשה אותו בכל המסדרונות של הפקולטה למדעים מדויקים. ואז מתוך אותו ערפל, בבוקר הקר ההוא, ביקשה סיגריה מלואיס ארתורו. מתוך עיוורון מוחלט וכנראה שאף לא מתוך הכרה מלאה. מתוך חלום ניגשה אליו בקפיטריה למדעי הרוח.