לפעמים הדרך היחידה להתחיל חיים חדשים היא למות… מגנס צ’ייס לא זוכר מתי חי חיים “רגילים”. מאז מותה המסתורי של […]
1
בוקר טוב! אתה עומד למות
כן, אני יודע. אתם עומדים לקרוא איך מַתי בייסורים ולהגיד, “שיואו! זה נשמע ממש מגניב, מַגְנַס! גם אנחנו יכולים למות בייסורים?”
אז לא. פשוט לא.
אל תתחילו לקפוץ מגגות בתים. אל תרוצו לכביש ואל תציתו את עצמכם. זה לא עובד ככה. אתם לא תגיעו לאן שאני הגעתי.
וחוץ מזה, תאמינו לי שלא תרצו לעבור את הדברים שעברו עלי. אם אין לכם חשק לא מוסבר לראות לוחמים אל־מתים קוצצים זה את זה לחתיכות, חרבות מכסחות אפים של ענקים ואלפים אפלים בתלבושות אופנתיות — אם אתם לא בקטע הזה, אפילו אל תשקלו למצוא את דלתות ראשי הזאבים.
קוראים לי מגנס צֵ’ייס. אני בן שש־עשרה. זה הסיפור על איך שהחיים שלי התחילו להידרדר אחרי שנהרגתי.
היום שלי התחיל די רגיל. ישנתי על המדרכה מתחת לגשר בגן הציבורי, ובחור אחד העיר אותי בבעיטה ואמר, “הם רודפים אחריך.”
דרך אגב, בשנתיים האחרונות הייתי חסר בית.
כמה מכם אולי חושבים, אוי, זה נורא עצוב. אחרים אולי חושבים, הא, איזה אפס! אבל אם הייתם רואים אותי ברחוב, תשעים ותשעה אחוז מכם היו עוברים על פני כאילו אני בלתי נראה. הייתם מתפללים, רק שהוא לא יבקש ממני כסף. הייתם תוהים אם אני מבוגר מכפי שאני נראה, כי הרי לא יכול להיות שנער ישכב בתוך שק שינה ישן ומצחין, בחוץ, באמצע החורף בבוסטון. מישהו צריך לעזור לנער המסכן הזה!
ואז הייתם ממשיכים ללכת.
אין בעיה. אני לא צריך את הרחמים שלכם. אני רגיל שצוחקים עלי. ובטח שאני רגיל שמתעלמים ממני. זזנו.
חסר הבית שהעיר אותי היה בחור ששמו בליץ. כמו תמיד, הוא נראה כאילו חצה בריצה הוריקן מטונף. השיער השחור המתולתל שלו היה מלא חתיכות נייר וזרדים. לפנים שלו היה צבע של אוכף עור, והן היו מכוסות שבבי קרח. הזקן שלו הסתלסל בכל הכיוונים. שלג ציפה את שולי המעיל הארוך שלו שנגרר לו סביב הרגליים — הגובה של בליץ בערך מטר שישים וחמש — והאישונים שלו היו כל כך מורחבים, שהם מילאו את כל קשתיות העיניים. ההבעה שלו, המבוהלת תמיד, יצרה רושם שהוא עומד להתחיל לצרוח בכל שנייה.
מיצמצתי כדי לסלק את קורי השינה מהעיניים. בפה שלי היה טעם של המבורגר בן יום. היה חמים בתוך שק השינה שלי, וממש לא רציתי לצאת ממנו.
“מי רודף אחרי?”
“אני לא בטוח.” בליץ שיפשף את אפו, שמרוב הפעמים שנשבר נהייתה לו צורת זיגזג, כמו ברק. “הם מחלקים עלונים עם השם והתמונה שלך.”
קיללתי. עם שוטרים ופקחים אקראיים יכולתי להתמודד. פקידי סעד, מתנדבי שירות קהילתי, סטודנטים שיכורים, מסוממים שמחפשים מישהו קטן וחלש לשדוד — בכל אלה הייתי מטפל בקלילות, כאילו התעוררתי לערמת פנקייקים וכוס מיץ תפוזים.
אבל כשמישהו הכיר את השם שלי וידע איך אני נראה — זה היה גרוע מאוד. זה אמר שמחפשים אותי באופן אישי. אולי האנשים מהמחסה כעסו עלי כי שברתי את המערכת שלהם (שירי חג המולד שלהם הטריפו לי את השכל). אולי מצלמות האבטחה תפסו אותי בכיוס האחרון שלי ברובע התיאטראות (הייתי חייב להשיג כסף בשביל פיצה). ואולי, עד כמה שזה נשמע לא סביר, המשטרה עדיין חיפשה אותי, רצתה לשאול שאלות בנוגע לרצח של אמא שלי…
ארזתי את הדברים שלי, מה שלקח שלוש שניות בערך. גילגלתי את השק שינה לגליל דחוס ודחפתי אותו לתרמיל עם המברשת שיניים שלי והגרביים והתחתונים להחלפה. מלבד הבגדים שלבשתי, זה היה כל הרכוש שלי. עם התרמיל על הגב וכובע המעיל משוך למטה עד העיניים יכולתי להתמזג לא רע בין הולכי הרגל. בוסטון היתה מלאה סטודנטים. כמה מהם נראו עוד יותר מבולגנים וצעירים ממני.
פניתי אל בליץ. “איפה ראית את האנשים האלה עם העלונים?”
“רחוב בִּיקון. הם בדרך לכאן. גבר לבן בגיל העמידה ונערה, כנראה הבת שלו.”
המצח שלי התקמט. “זה לא הגיוני. מי…”
“אני לא יודע, ילד, אבל אני חייב לזוז.” בליץ הסתכל בעיניים מצומצמות על השמש הזורחת, שצבעה את חלונות גורדי השחקים בכתום. מסיבות שמעולם לא הבנתי, בליץ שנא את אור היום. הוא היה אולי הערפד חסר הבית הכי נמוך ומוצק בעולם. “לך תדבר עם הארְת’. הוא מסתובב באזור כיכר קופְּלי.”
ניסיתי לא להתעצבן. דרי הרחוב קראו להארת’ ולבליץ בצחוק אמא ואבא שלי כי נדמה שאחד מהם תמיד נמצא בסביבה שלי.
“אני מעריך את זה,” אמרתי. “אני אהיה בסדר.”
בליץ כסס את ציפורן האגודל שלו. “אני לא יודע, ילד. לא היום. אתה חייב להיזהר במיוחד.”
“למה?”
הוא העיף מבט מעבר לכתף. “הם באים.”
לא ראיתי אף אחד. כשהסתובבתי בחזרה, בליץ לא היה שם.
שנאתי כשהוא עשה את זה. פשוט… פוף. הבחור היה כמו נינג’ה. ערפד נינג’ה חסר בית.
עכשיו עמדתי בפני החלטה: ללכת לכיכר קופלי ולדבר עם הארת’, או ללכת בכיוון רחוב ביקון ולנסות לאתר את האנשים שמחפשים אחרי.
התיאור של בליץ סיקרן אותי. גבר לבן בגיל העמידה ונערה מחפשים אחרי בבוקר קפוא עם הזריחה. למה? מי הם?
התגנבתי לאורך שפת האגם. מעט מאוד אנשים בחרו ללכת בשביל התחתון שמתחת לגשר. יכולתי לעקוף את הגבעה ולאתר כל מי שמתקרב בשביל העליון בלי שיראו אותי.
שלג כיסה את הקרקע. השמים העלו דמעות בעיניים מרוב שהיו כחולים. ענפי העצים החשופים נראו כאילו טבלו אותם בזכוכית. הרוח חדרה את שכבות הבגדים שלי, אבל הקור לא הפריע לי. אמא שלי תמיד צחקה ואמרה שאני חצי דוב קוטב.
בחייך, מגנס, נזפתי בעצמי.
אחרי שנתיים הזיכרונות שלי ממנה היו שדה מוקשים. ברגע שנתקלתי באחד מהם, כל שלוות הנפש שלי התנפצה לרסיסים.
ניסיתי להתרכז.
הגבר והנערה התקרבו בכיווני. השיער הבהיר של הגבר הגיע עד מתחת לצווארון — לא נראה שזה עיצוב מכוּון, אלא שהוא פשוט לא טורח להסתפר. הפנים המבולבלות שלו הזכירו לי הבעה של מורה מחליף: אני יודע שפגע בי כדור נייר, אבל אין לי מושג מי זרק אותו. הנעליים היפות שלו ממש לא התאימו לבוסטון בחורף. היו לו גרביים בשני גוונים שונים של חום. נראה כאילו הוא קשר את העניבה שלו כשהוא מסתובב סביב עצמו בחושך מוחלט.
הנערה בהחלט היתה הבת שלו. השיער שלה היה סמיך וגלי כמו שלו, אם כי בגוון בלונדיני בהיר יותר. היא היתה לבושה בצורה יותר הגיונית ממנו: מגפי שלג, מכנסי ג’ינס ומעיל מרופד, עם חולצת טריקו כתומה מציצה מהצווארון. ההבעה שלה היתה נחושה, כועסת. היא החזיקה את ערמת העלונים כאילו הם חיבור שקיבלה עליו ציון לא הוגן.
אם היא חיפשה אותי, אני לא רציתי שתמצא אותי. היא היתה מפחידה.
לא זיהיתי אותה וגם לא את אבא שלה, אבל משהו הציק לי בין המחשבות… כמו מגנט שמנסה לשלוף זיכרון ישן מאוד.
האבא והבת עצרו בנקודת ההתפצלות של השביל. הם הסתכלו סביב כאילו רק עכשיו קלטו שהם נמצאים בלב פארק נטוש, באמצע החורף, בשעה שאנשים שפויים לא קמים.
“לא ייאמן,” אמרה הנערה. “בא לי לחנוק אותו.”
הנחתי שהיא מתכוונת אלי והשתופפתי קצת יותר.
אבא שלה נאנח. “אולי בכל זאת עדיף שלא נהרוג אותו. אחרי הכול, הוא בכל זאת הדוד שלך.”
“כן, אבל שנתיים?” דרשה הנערה לדעת. “אבא, איך הוא היה יכול לא לספר לנו במשך שנתיים?”
“אני לא יכול להסביר את המעשים של רַנְדוֹלְף. מעולם לא יכולתי, אָנַבֶּת’.”
שאפתי אוויר בחדות כזאת, שפחדתי שהם ישמעו אותי. גלד נתלש לי מהמוח וחשף זיכרונות מגיל שש.
אנבת’. אז האיש עם השיער הבהיר הוא… דוד פרדריק?
נזכרתי בארוחת חג ההודיה המשפחתית האחרונה שלנו יחד: אנבת’ ואני הסתתרנו בספרייה בבית של דוד רנדולף ושיחקנו באבני דומינו, בזמן שהמבוגרים צרחו זה על זה בקומת הקרקע.
יש לך מזל שאתה גר עם אמא שלך. אנבת’ הוסיפה אבן דומינו לבניין הקטן שבנתה. הוא היה מדהים, עם עמודים בחזית, כמו מקדש. אני הולכת לברוח מהבית.
לא היה לי ספק שהיא מתכוונת לזה. הביטחון העצמי שלה הדהים אותי.
ואז דוד פרדריק הופיע בפתח. הידיים שלו היו קפוצות לאגרופים. ההבעה הקודרת שלו לא תאמה את האייל המחייך על הסוודר שלו. אנבת’, אנחנו הולכים.
אנבת’ הסתכלה עלי. ההבעה בעיניים האפורות שלה היתה קצת יותר מדי פראית לתלמידת כיתה א’. תשמור על עצמך, מגנס.
בתנועה קלה של האצבע היא הפילה את מקדש הדומינו שלה.
זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.
מאותו יום אמא שלי היתה נחושה בדעתה: אנחנו לא מתקרבים לדודים שלך. בעיקר לא לרנדולף. אני לא אתן לו את מה שהוא רוצה. בחיים לא.
היא לא הסכימה להסביר מה רנדולף רוצה, או על מה היא ופרדריק ורנדולף רבו.
אתה חייב לסמוך עלי, מגנס. להיות בסביבה שלהם… זה מסוכן מדי.
סמכתי על אמא שלי. אפילו אחרי המוות שלה לא יצרתי שום קשר עם קרובי המשפחה שלי.
אבל עכשיו, פתאום, הם חיפשו אותי.
רנדולף גר גם הוא בבוסטון, אבל למיטב ידיעתי, פרדריק ואנבת’ עדיין גרו בווירג’יניה. והנה הם כאן, מחלקים עלונים עם השם והתמונה שלי. מאיפה הם השיגו בכלל תמונה שלי?
הראש שלי זימזם כל כך, שפיספסתי חלק מהשיחה שלהם.
“— למצוא את מגנס,” אמר דוד פרדריק. הוא בדק בטלפון שלו. “רנדולף נמצא במחסה העירוני בסאות’ אנד. הוא אומר שכלום. כדאי שנבדוק במחסה לנוער מעבר לפארק.”
“איך אנחנו יודעים שמגנס בחיים בכלל?” שאלה אנבת’ באומללות. “נעדר שנתיים? יכול להיות שהוא שוכב קפוא באיזו תעלה!”
חלק ממני התפתה לצאת בקפיצה ממקום המחבוא שלי ולצעוק, טה־דה!
עברו עשר שנים מאז שראיתי את אנבת’, ובכל זאת לא רציתי לצער אותה. אבל אחרי כל כך הרבה זמן ברחוב כבר הצלחתי ללמוד בדרך הקשה: לעולם אל תיכנס למשהו עד שאתה מבין מה קורה.
“רנדולף בטוח שמגנס בחיים,” אמר דוד פרדריק. “הוא איפשהו בבוסטון. אם החיים שלו באמת בסכנה…”
הם התחילו ללכת בכיוון רחוב צ’רלס, והרוח נשאה משם את הקולות שלהם.
רעדתי עכשיו, אבל לא מקור. רציתי לרוץ אחרי פרדריק, לתקל אותו ולדרוש שיגיד לי מה קורה. איך רנדולף יודע שאני עדיין בעיר? למה הם מחפשים אותי? למה החיים שלי בסכנה יותר מאשר בכל יום אחר?
אבל לא הלכתי אחריהם.
זכרתי את הדבר האחרון שאמא שלי אמרה. לא רציתי לצאת אל מדרגות החירום, לא רציתי לעזוב אותה, אבל היא תפסה בזרועותי בכוח והכריחה אותי להסתכל עליה. מגנס, תברח. תסתתר. אל תבטח באף אחד. אני אמצא אותך. ומה שלא תעשה, אל תבקש עזרה מרנדולף.
ואז, לפני שהספקתי לצאת מהחלון, דלת הדירה שלנו נשברה לחתיכות. שני זוגות עיניים כחולות זוהרות הגיחו מהחשכה…
התנערתי מהזיכרון וצפיתי בדוד פרדריק ובאנבת’ הולכים משם, פונים מזרחה לעבר פארק “בוסטון קומון”.
דוד רנדולף… מסיבה כלשהי הוא יצר קשר עם פרדריק ואנבת’. הוא קרא להם לבוסטון. כל הזמן הזה פרדריק ואנבת’ לא ידעו שאמא שלי מתה ושאני נעדר. זה נשמע בלתי אפשרי, אבל אם זה נכון, למה שרנדולף יספר להם עכשיו?
מלבד עימות ישיר איתו יכולתי להעלות על דעתי רק דרך אחת למצוא תשובות. הבית שלו נמצא בבאק ביי, מרחק הליכה קצר מכאן. לדברי פרדריק, רנדולף לא נמצא בבית. הוא חיפש אחרַי איפשהו בסאות’ אנד.
כיוון שאין התחלה מוצלחת יותר ליום מאשר פריצה קטנה, החלטתי לקפוץ אליו הביתה לביקור.
אין עדיין תגובות