החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ליידי מקבת ממחוז מצנסק וסיפורים אחרים

מאת:
מרוסית: דינה מרקון | הוצאה: | 2016-02 | 639 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

ניקוֹלַאי סֶמיוֹנוֹביץ' לֶסקוֹב (1895-1831) מוכר לקורא העברי בעיקר מיצירותיו ליידי מקבת ממחוז מצֶנסק (שאף הומחזה והוצגה מעל במות התיאטרון) והנודד המוקסם, המובאות בקובץ זה בתרגומה החדש של דינה מרקון. כטולסטוי וכדוסטוייבסקי נמנה לסקוב עם גדולי הקלסיקנים הרוסים במאה ה־19, אך זכה לתהילת אמת רק במאה העשרים מפני שהקדים את זמנו בשפת הכתיבה, שחרגה מן המוסכמות הספרותיות של אותה עת. כל דמות מדברת אצלו בשפה ייחודית משלה, בניב מקומי המשופע בביטויים עממיים, או בשפתם היומרנית והמלאה טעויות של אנשים משכילים־למחצה – בכך אפשר לומר שלסקוב, אמן הסגנון, ממציא למעשה את השפה הרוסית מחדש. כתיבתו של לסקוב היא ניסיון לשחזור כמעט אתנוגרפי של תמונת ההוויה הרוסית על מעמקיה הנסתרים, והיא גם מאוכלסת לא אחת ב"צדיקים" וב"רשעים" ובעלילות החורגות מגדר הרציונלי, דבר המשַווה למציאות המתוארת בה נופך מוזר ופנטסטי, כמעט כשל מעשייה עממית.

למרות הקושי העצום שבתרגום לשונו הייחודית של לסקוב, תורגמו יצירותיו כמעט לכל שפות המערב. במבחר העברי כללנו, לצד יצירותיו רחבות היריעה, גם סיפורים ונובלות שבהן מתגלה לסקוב כממשיך מסורת הסאטירה הרוסית וכמבקר חריף ואירוני של אורחות חייה של החברה הרוסית של זמנו ושל הנורמות הנהוגות בה, הנגוּעות במוזרוּת־מה, לרבות פולחן "הישישים הקדושים" שהיה בכוחם, על פי האמונה, לחולל נִסים. מדור נפרד בקובץ מוקדש ליצירות העוסקות בנושא היהודי מנקודת המבט של המספר הרוסי, כולל האגדה על פיודור הנוצרי ועל ידידו אברם היהודי, המעתיקה את נושא ההבדלים הלאומיים אל מישור המשל והאגדה, והמסמך החשוב "היהודי ברוסיה", אשר נכתב כדו"ח לוועדה שבחנה את מצב היהודים ברוסיה בסוף המאה ה-19. כל אלה אינם אלא צוהר למכלול יצירתו של סופר יוצא דופן זה.

ולדימיר פפרני מאוניברסיטת חיפה, העורך המדעי, הוסיף לספר מאמרים חשובים.

מקט: 4-249-50365
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


להיכנס לעולמו של לסקוב

מאת

ולדימיר פפרני

ניקוֹלַאי סֶמְיוֹנוֹביץ' לֶסקוֹב (1831-1895) נמנה עם גדולי הסופרים הרוסים של המאה ה-19. מעטים בלבד עמדו על גדולתו בחייו. יש לציין, שלֵב טולסטוי היה בין המעטים האלה. בתהילת אמת זכה לסקוב רק לאחר מותו. הסיבה העיקרית לכך שלא הוערך כראוי היתה שבתקופתו דרשו המבקרים מהסופר שיהיה "איש חזון", תבעו שיבטא רעיונות נשגבים ויפים בתחום החברתי-פוליטי ויורה את הדרך לחיים חדשים וטובים יותר. רעיונות מן הסוג הזה היו מעטים מאוד אצל לסקוב, ולכן מנו אותו המבקרים עם ה"סופרים חסרי האידאות" (כעבור זמן נקלע גם צ'כוב לאותה קטגוריה). גם דתיותו הלא מסותרת של לסקוב, והעניין הבולט שגילה בבני אדם החיים בעולם האמונה, לא תרמו לפופולריות שלו. כמרים ובישופים פרבוסלביים, מאמינים מפשוטי העם (שלעתים קרובות מאוד מאמינים בדרכם-שלהם, ולא על פי הקאנונים של הכנסייה), אנשי האמונה הישנה שהכנסייה הרשמית והמדינה רדפו אותם, פרוטסטנטים וכדומה, הגודשים את יצירותיו של לסקוב, נראו מיותרים ובלתי נחוצים מנקודת המבט של הטעם המושל בכיפה. גם השפה הרוסית יוצאת הדופן עד מאוד של לסקוב, הסוטה סטייה חדה מהנורמות הספרותיות, עוררה את רוגזם של רבים. לסקוב השתמש בנדיבות באוצר מילים ייחודי השאוב משפת הדיבור, ובפרט בשיבושי מילים האופייניים לשפה הזו. הוא השתעשע תדיר במילים והִרבָּה לשלב בטקסטים פרי עטו לשון נופל על לשון. תווי ההיכר האלה, שאפיינו את סגנונו, עוררו אי-שביעות רצון. מבקרים רבים טענו כי סגנונו מלאכותי ומצועצע והכתירו את בעל הסגנון עצמו בשם "איש המליצה הנבובה".

רק בתחילת המאה העשרים, כשמשחקי לשון, עניין באקזוטיות לשונית, בניבים ובעגות מקצועיות היו לנורמה ספרותית, השתנה היחס אל לסקוב. אחד הסופרים המשפיעים ביותר של אותה עת, מקסים גורקי, הכריז כי הוא תלמיד של לסקוב והצהיר שהנו אחד הסופרים הרוסים הקלאסיים – לצִדם של פושקין, לֶרמוֹנטוֹב, גוֹגוֹל, דוסטוייבסקי וטולסטוי.

בּוֹריס אייכנבּאום – מראשי "האסכולה הפורמליסטית" בחקר הספרות הרוסי בשנות העשרים של המאה הקודמת – תרם רבות להסבר מהות יצירתו של לסקוב לקורא הרוסי. את תו ההיכר העיקרי של הפואטיקה שלו הגדיר אייכנבּאום כ"פילולוגיזם ספרותי-אמנותי". "לסקוב רתם את הפילולוגיזם שלו בשלמותו לשירות האמנות," כתב אייכנבּאום. "יחסו למילה ולשפה היה אמנותי כל-כולו. הוא משתמש בפרטי התחביר ואוצר המילים כחומרי גלם; הוא מתבונן בגוני הגוונים של כל מילה. יותר משהוא צייר, הוא יוצר פסיפס המלקט מילה למילה ומצרפן כך, שמתקבלת אשליה של דיבור חי, אשליה של קול ואפילו אשליה של פָּנים. על כן חשוב לו שיהיה אצלו במלאי מספר מְרבי של מילים, ובגוני משמעות ססגוניים ככל האפשר. נחוצים לו צבעים עזים – ולשם כך הוא לומד במיוחד עגות חברתיות ומקצועיות; מילים משונות, המדיפות ניחוח של ימי קדם או 'עממיוּת', הן אוצר בלום בשבילו."

הפילולוגיזם הספרותי-אמנותי של לסקוב עושה את הטקסטים שלו קשים עד להחריד לתרגום לשפות זרות. אף על פי כן, תורגמו חיבוריו כמעט לכל השפות האירופיות בנות ימינו, והוא מעורר עניין לא רק בקרב קוראי הרוסית, אלא גם בקרב קוראים שאינם יודעים את השפה.

לסקוב נולד בכפר גוֹרוֹחוֹבוֹ, לא רחוק מהעיר אוֹרְיוֹל, שאביו עבד בה כפקיד בבית משפט לפלילים. אביו של לסקוב, בנו של כומר, למד בסמינריון לכמרים והיה בקיא בתורת האמונה הפרבוסלבית, אך סירב להיעשות כומר. אמו של לסקוב באה ממשפחת אצולה לא עשירה. משפחתו של לסקוב ניהלה אורח חיים מסורתי, טיפוסי דיו למעמד הביניים הרוסי בפרובינציה. המשפחה היתה מוקפת בכוהני כנסייה והקפידה על קיום מדוקדק של כל הטקסים הכנסייתיים. בילדותו למד לסקוב את תורת האמונה הנוצרית בהדרכתו של כומר. ברבות הימים, במשך כל חייו, היו ללסקוב קשרים מרובים בסביבה הכנסייתית. כסופר, פנה שוב ושוב ביצירתו לתיאור הווי חייהם ואורחותיהם של אנשי הכמורה הרוסים.

במאה ה-19 ייצגה הכמורה ברוסיה מעמד נפרד, כעין כת סגורה שהילדים ירשו בה על פי רוב את מקצועו של האב. אך בעת ההיא כבר חוותה הכת הזאת משבר והתפרקה בהדרגה. כמו אביו של לסקוב, רבים מבני הכמרים נטשו את מעמדם ונעשו פקידים, רופאים, אנשי ספרות ובעלי מקצועות חופשיים. רבים מבניהם של כמרים חוו משבר אמונה חריף והפנו עורף לאמונת האבות לטובת אידאולוגיה חדשה, אתיאיסטית ומהפכנית, שקיבלה בתודעתם מאפיינים של דת. לבני כמרים ממין זה השתייכו מנהיגי התנועה המהפכנית של סוף שנות החמישים – תחילת שנות השישים של המאה ה-19, ניקוֹלַאי דוֹבְּרוֹלְיוּבּוֹב וניקולאי צֶ'רְנישֶׁבְסְקִי. דרכו של לסקוב היתה שונה – עד סוף חייו הוא נשאר אדם דתי, וקשר קשר בל ינתק בין דתיותו לכנסייה.

בשנת 1848, לאחר מות אביו, עזב לסקוב את לימודיו בגימנסיה והתקבל לעבודה במשרד של בית המשפט לפלילים, שאביו עבד בו לפנים. כעבור שנה עבר מאוֹרְיוֹל לקייב, והתקבל לעבודה בשלוחה המקומית של משרד האוצר. בשנות חייו בקייב הִרבָּה לסקוב בקריאה, למד את השפה הפולנית ואת השפה האוקראינית וביקר כשומע חופשי בהרצאות במגוון תחומים רחב מאוד באוניברסיטת קייב. לסקוב שילב בקרבו צימאון שוקק ליֶדע וסקרנות שוקקת לבני אדם על כל רבגוניותם כפרטים וכבני לאומים ודתות שונות. בקייב נעשה לסקוב ידען ובקיא באורח חייהם של אוקראינים, פולנים ויהודים (חלק מפרברי קייב נכללו בתחום המושב היהודי).

בסוף שנת 1853 תקף הקיסר הרוסי ניקוֹלַאי הראשון את טורקיה – תוכניותיו כללו את הרחבת האימפריה הרוסית מזרחה. בתשובה שלחו האנגלים, הצרפתים והאיטלקים את צבאותיהם לקְרים ואחרי מצור ממושך כבשו את העיר סֵבַסְטוֹפּוֹל – בסיס צי המלחמה הרוסי בים השחור. ההפסד במלחמת קְרים, מות הקיסר ניקוֹלַאי הראשון ששלט ברוסיה ביד ברזל, עלייתו לכס השלטון של הקיסר הצעיר אלכסנדר השני, שהיו לו כוונות לחולל רפורמות – כל אלה שינו בתוך זמן קצר את המצב הפוליטי והתרבותי במדינה. כמו בזמנים מאוחרים יותר, בברית המועצות תחת שלטונו של מיכאיל גוֹרבַּצ'וֹב, לרפורמות החברתיות והמדיניות קדמה הכרזה על "גְלַסְנוֹסְט" ("מתן פומבי"; עצם המילה "גלסטנוסט" נולדה בשנים הרחוקות ההן). ההגבלות המחמירות של הצנזורה, שהיו נהוגות עד אז, בוטלו. הופיעו הרבה עיתונים וכתבי עת חדשים. נוצרה אווירה חדשה של חופש ציבורי ואישי. נפתחו אפשרויות חדשות ליוזמה פרטית.

בשנת 1857 עזב לסקוב את שירות המדינה לתמיד והתקבל לעבודה בחברה בבעלות דודו, אלכסנדר סָקוֹט (לסקוב קרא לו תמיד ה"אנגלי" וכתב את שם משפחתו כ"שְׁקוֹט", אך אם לשפוט על פי שם המשפחה, סקוט זה היה דווקא בעל לאום סקוטי). החברה של סקוט ניהלה כמה נכסי מקרקעין גדולים של בעלי אחוזות. פרט לכך, עסקה ביישוב איכרים על האדמות השוממות שלגדות הווֹלְגָה ובחבל נוֹבוֹרוֹסיָה – בשטחים העצומים שסביב הערים אודסה, ניקוֹלָייֶב וחֶרְסוֹן. במהלך כמעט ארבע שנות עבודתו של לסקוב בחברה הוא הרבָּה בנסיעות בערי השדה של רוסיה. לסקוב ראה רבות ולמד רבות, אך העיקר – הבין דברים רבים ברוסיה. להבנה הזאת סייעו שיחות וחליפת מכתבים בין לסקוב לסקוט, שהתבונן ברוסיה בעיניים מפוכחות של זר ודיבר ישירות על הפגמים באופי הלאומי הרוסי – על העצלות ואי-אהבת הרוסים לעמל, על הכֶּשֶׁל התמידי בארגון עצמי, על אי-אהבתם לחופש. לסקוב חונך כפטריוט של רוסיה, אך קיבל רבים מדבריו של סקוט. והעיקר הוא שהודות לסקוט הוא אימץ עמדה של צופה ביקורתי המתבונן בחיים ממרחק מה, חופשי מדעות קדומות אידאולוגיות, השואף לקליטה ולתיאור אובייקטיביים ככל האפשר של המציאות. ברוסיה של המחצית השנייה של המאה ה-19 הוגדר המצב הפוליטי והתרבותי על ידי מאבק בלתי מתפשר בין ה"ימנים" ל"שמאליים", בין הליברלים לריאקציונרים, בין השמרנים למהפכנים, בין הסְלַבוֹפילים לחסידי המערב. אלה שהשתתפו במאבק פירשו את המציאות מתוך התאמה קפדנית לרעיונותיהם. על רקע זה נראתה עמדתו של לסקוב כסופר הרודף אחר האובייקטיביות מוזרה ובלתי מובנת, והדבר תרם לבידודו בחוגים הספרותיים.

בשנת 1861 עזב לסקוב את העבודה בחברת דודו והגיע לפטרבורג, כדי להקדיש את עצמו לקריירה של סופר. באותה עת כבר היה מחברם של מאמרים אחדים שפורסמו בעיתוני קייב ופטרבורג והוקדשו לנושאים צרים וקונקרטיים, דוגמת "רופאים בשירות המשטרה ברוסיה", "התרים אחר מקומות מסחר ברוסיה" וכדומה. בשנות חייו הראשונות בפטרבורג המשיך לסקוב לכתוב ולפרסם מאמרים מן הסוג הזה. אולם בהדרגה עזב את הכתיבה העיתונאית-פובליציסטית, ועבר לכתיבתם של סיפורים ורומנים בעלי אופי ספרותי טהור.

אחת מאותן יצירות מוקדמות של לסקוב היא יצירת המופת הספרותית הראשונה שלו, "ליידי מקבת ממחוז מְצֶנסק". את סוגת היצירה הגדיר לסקוב כ"מִתווה", והדגיש בכך את המהימנות התיעודית של סיפורו. עם זאת, לפנינו במקרה דנן – טקסט הבנוי ביד אמן על פי חוקי הבדיון: סיפור רחב יריעה או רומן-זוטא. המעשה שהמחבר מספר הוא פשוט ומזוויע בה בעת. במוקד הסיפור – אשתו הצעירה והעקרה של סוחר זקן, קָטֵרינָה אִיזְמַייְלוֹבָה. קטרינה מתייגעת מה"שעמום הרוסי" המחריד, שאין ממנו הצלה. לסקוב מתאר את ה"שעמום" שלה כדבר מה רגיל ושגרתי בהוויית הסוחרים הרוסים. גם האמצעי למלחמה נגד השעמום, שקטרינה נצרכת לו, מתואר כשגרתי למדי: הגיבורה לוקחת לעצמה מאהב צעיר, והמאהב הזה, הפקיד סֶרְגֵיי שמועסק בביתם, נורא משועמם אף הוא. וכך, קטרינה וסֶרְגֵיי מנסים להבריח יחד את השעמום ב"שמחת" הזדווגויות חטופות הנשמרות בסוד מפני כולם. אבל את השגרה הזאת מחריב כעין כוח זר, אי-רציונלי. את תפקיד המבשר של הופעת הכוח הזה ממלא חתול העובר מחלומותיה של קטרינה אל חדר השינה שלה, שם היא מתמסרת לתענוגות חשאיים עם מאהבה. בהשפעת אותו כוח מבצעת קטרינה שורה של מעשי רצח, המתוארים בטקסט לא כפרי תכנון מוקדם, אלא כפרצי רוע אי-רציונלי ההופכים את הגיבורה ל"ליידי מקבת". תחילה היא הורגת (בשיטה מסורתית למדי – מרעילה בפטריות) את חמהּ, שנעשה עד לקשר האהבים שלה; אחר כך, יחד עם מאהבה, הורגת באכזריות את בעלה, ולבסוף חונקת בעזרת מאהבה ילד חף מפשע, כדי לא לחלוק אִתו את הירושה שנשארה מבעלה. אולם מעשי הרצח, המתרחשים בספֶרת החיים הפרטיים החשאיים של קטרינה, נעשים לעובדת החיים הציבוריים: שכנים המציצים לביתה עדים לרצח הילד, קטרינה ומאהבה עומדים לדין ונשלחים לעבודות פרך בסיביר. את מעשה הרצח האחרון שלה מבצעת קטרינה בפומבי: במעבורת, בעת צליחת נהר, הורגת קטרינה קבל עם ועדה, לעיני אסירים רבים ושומריהם, את פילגשו של סרגיי הבוגד בה, ומזנקת למים יחד אִתה.

המספר ב"ליידי מקבת ממחוז מְצֶנסק" נמנע מלתת הערכה מוסרית ברורה לפעולות הגיבורה. השוואתה לליידי מקבת מצביעה על כך שפשעהּ מתפרש כטרגדיה. קָטֵרינָה אִיזְמַייְלוֹבָה של לסקוב היא חסרת כל אחריות, אין לה חוש מוסרי, איננה מבדילה בין טוב לרע, נפשעותה הנָּה המשך טבעי ליצריה והיא מתוארת כביטוי בלתי אמצעי של גורלה הטראגי. סיפורו של לסקוב על ליידי מקבת הרוסית, שהוא קרא לו בענווה "מתווה", נמנה עם שורת טקסטים בספרות הרוסית המוקדשים לנושא האופי הרוסי הלאומי. גיבורות רבות ביצירותיהם של הסופרים הרוסים, החל בטַטְיאָנָה ב"יבגני אונייגין", דרך קָטֵרינָה במחזה של אוֹסטרוֹבסקי "הסערה" (גם הגיבורה הזאת בוגדת בבעלה, אבל היא מתוודה על חטאה ואינה מבצעת שום מעשה זדוני) וכלה בלארָה ברומן של פסטרנק "דוקטור ז'יוואגו", גילמו במישור הסמלי את האופי הרוסי הלאומי. לסקוב תרם תרומה ייחודית למסורת הזאת: הוא הצביע על משיכה אל הרֶשע, אל ההרס, אל הכיליון ואל הפשע החבויה ב"נפש הרוסית". שלא כרוב הסופרים בני זמנו, לא האמין לסקוב בטבעו הטוב מבחינה מוסרית של העם הרוסי וראה את קיומו של יסוד נפשע בו.

בשנת 1861, זמן קצר אחרי המעבר לפטרבורג, הכיר לסקוב את ארתור בֵּנִי. היכרותם נועדה למלא תפקיד חשוב מאוד בחייו של לסקוב וביצירתו. ארתור בֵּני(1839-1867) היה במוצאו מחלקה הרוסי של פולין, אבל אמו היתה אנגלייה ובעורקי אביו, כומר פרוטסטנטי, היה מעורבב דם גרמני, איטלקי ויהודי. לבֵּנִי היתה נתינות אנגלית והוא קיבל השכלה אוניברסיטאית באנגליה, אבל אהדת הפילנתרופיה, הסלידה מאי-צדק חברתי והאהבה לרוסיה הביאוהו לחוג המהפכנים הסוציאליסטים הרוסים, שבראשו עמד אלכסנדר הֶרצֶן. הרצן גרס שברוסיה כבר ישנה תשתית לסוציאליזם עתידי – קהילת האיכרים הרוסית – ולכן מדינה זו תהיה הראשונה באירופה שתחולל מהפכה סוציאליסטית. נסיעתו של בני לרוסיה הוכתבה על ידי שאיפתו רודפת הכבוד להכין את התקרבות המהפכה. הוא רצה לאחד את כל המהפכנים הרוסים ובה בעת לכונן מגעים בקנה מידה רחב עם העם הרוסי, כדי שהמהפכה תוכל סוף סוף להתחיל. פרט לכך, נטל בני על עצמו עוד משימה אחת, מתונה יותר בממדיה: לאסוף הרבה חתימות תחת עצומה לאלכסנדר השני שחיבר טוּרגֶנייֶב, ובה קריאה להעניק לרוסיה חוקה ובית מחוקקים. כמובן, מכל היוזמות האלה של בני לא יצא דבר: התברר שבקרב המהפכנים הרוסים שורר פירוד והם אינם מסוגלים לשום פעילות מעשית. העם הרוסי הצטייר בעיניו כעין מסה אמורפית, עצלה ושיכורה לעתים, שאיננה רוצה לשמוע כלל על מהפכה וסוציאליזם, ועלה בידו לאסוף רק מספר נמוך עד להעיק של חתימות תחת העצומה לקיסר. ברוסיה רדפו את בֵּנִי מחלות ועוני, הוא הוכנס לבית מאסר לבעלי חוב, ומשם הועבר לבית כלא לפושעים פליליים. בעוון הקשר עם "תועמלנים לונדוניים" (הֶרצֶן חי בלונדון ופרסם בה ספרות רוסית מהפכנית) הושתו על בֵּנִי בבית המשפט שלושה חודשי מאסר, ובעקבותיהם – הגליה מרוסיה ללא זכות שיבה.

בני נספה בשנת 1867 באיטליה: הוא שימש כתב צבאי שנלווה לצבאו של גריבלדי ומת מפציעה בקרב בין אנשי גריבלדי לבין צבאות האפיפיור וחילות צרפת. אחרי מותו של בני כתב עליו לסקוב ספר זיכרונות צנוע בהיקפו – "אדם חידתי" (1871). בספר הזה הוצג בני כ"טֵלֵמאכוֹס הנפעם", כ"משוגע-לדבר תמים", כנער ישר משופע באשליות, כמעט ילד, וכאדם נקי ללא רבב מבחינה מוסרית (שעה שלסקוב סיפר על בני, הדגיש פעמים אחדות שהיה בתול ומטבע ברייתו אפילו לא סבל שיחות על נשים בתור אובייקטים מיניים). את הסביבה המהפכנית-סוציאליסטית שבני פעל בה תיאר לסקוב כחבורה של הרפתקנים לַהֲגנים לא מוסריים, גסי רוח וחסרי כבוד, שתחילה ניצלו את בני וחיו על חשבונו ואחר כך העלילו עליו – הכריזו על היותו סוכן חשאי של הממשלה. לסקוב מציב את בֵּנִי הנוכרי, בתור אדם בעל תכונות מוסריות נעלות, גם כנגד פשוטי העם הרוסים המתוארים כערב-רב של עצלנים, שתיינים ופושעים ללא שום אידאלים.

יש בסיפורו של לסקוב על בֵּני חשיבות לא רק לדברים שהוא מצא לנכון להביאם לידיעת הקורא, אלא גם למה שעבר עליו בשתיקה. לסקוב עבר בשתיקה על הקשרים הנרחבים שהיו לבֵּנִי עם סביבת המהפכנים הפטרבורגית. בתחילת שנות השישים של המאה ה-19 התאחדה קבוצה של מהפכנים פטרבורגים צעירים לקומונה, שמנהיגה היה סופר מתחיל אז, ואסיליי סְלֶפְּצוֹב. חברי הקומונה, גברים ונשים, חיו יחד וּויתרו על הזכויות להחזקת רכוש פרטי. הרכוש וההכנסות של כל אחד עמדו לרשות "כולם". פירוש הדבר הלכה למעשה היה, שכל אחד מחברי הקומונה לקח לעצמו כל מה שרצה והיה מסוגל לחטוף מרכוש הכלל. העיקרון הקומונלי חל גם על יחסי גברים ונשים: הוכרז על ביטולו של מוסד המשפחה המסורתי והונהג שיתוף בבעלים ובנשים. ידוע שלא רק בני, אלא גם לסקוב עצמו נמנה עם המשתתפים בקומונה של סְלֶפְּצוֹב. קשה לקבוע את מידת מעורבותו בחיי הקומונה, אבל אי-אפשר לשלול את עצם מעורבותו בה.

בשנת 1861, אחרי שחרור האיכרים הצמיתים, נוצרה אצל רבים מנציגי האינטליגנציה הרוסית אשליה שרוסיה נמצאת על סף היהפכות למונרכיה חוקתית, ולא מן הנמנע שאפילו לרפובליקה. לא רק הקיצונים טיפחו את האשליה הזאת, אלא אף רבים מבעלי ההשקפות המתונות – אנשים מסוגו של לסקוב. בשנת 1864, לאחר שכבר התפוגגה האשליה המהפכנית שלו, פרסם לסקוב את הרומן הסאטירי "לשומקום", ותיאר בו את חיי הקומונה של סלפצוב. לכל הדמויות ברומן היו אבות טיפוס ממשיים. דמותו של הגיבור הראשי, ריינר, היתה מבוססת על בֵּנִי. תוכנו של הרומן מעיד על היכרותו הטובה מאוד של לסקוב, היכרות מבפנים, עם הסביבה המהפכנית.

הרומן "לשומקום" היה אחד הרומנים ה"אנטי-ניהיליסטיים" המרובים שנוצרו בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19. "ניהיליסטים" היה כינויָם של המהפכנים ברוסיה באותה עת. טוּרגֶנייֶב הוא שהמציא כינוי זה: הגיבור הראשי של הרומן פרי עטו, "אבות ובנים" (1862), בָּזארוֹב, מכונה בו "ניהיליסט" ומתואר כמי ששולל כל סמכות באשר היא. לקוראים היה ברור (טורגנייב הודה בכך ישירות לאחר מעשה) שהמילה "ניהיליסט" היא לשון סגי נהור ל"מהפכן". בגלל תנאי הצנזורה, לא היה אפשר לכנות את גיבורו של רומן הרואה אור ברוסיה בשם מפורש זה. אף שטורגנייב עצמו היה ליברל ולא צידד כלל במהפכה ובסוציאליזם, הרצן ומהפכנים אחרים נמנו עם ידידיו. נוסף על כך, ניסה טורגנייב לרכוש את אהדת הצעירים המהפכניים. כל אלה מסבירים את אופייה החיובי של דמות הגיבור-ה"ניהיליסט" ב"אבות ובנים".

גם לפני היכללותו קצרת המועד של לסקוב בסביבה המהפכנית וגם לאחריה הוא לא חלק לא את האידאולוגיה הליברלית ולא את האידאולוגיה המהפכנית- סוציאליסטית. לסקוב לא האמין שצורות מערב אירופיות של משטר פרלמנטרי ייתכנו ברוסיה או יועילו לה. חוסר האמונה הזה ניזון פחות מהשמרנות הפוליטית של לסקוב, ויותר מהפסימיות הפוליטית שאפיינה אותו. הוא סבר שהעם הרוסי אינו כשיר לממשל עצמי ומוכן לציית תמיד לכל שלטון. נוסף לרומן "לשומקום" כתב לסקוב עוד רומן "אנטי-ניהיליסטי", "צחצוח חרבות" (1870) והוא כלל מוטיבים אנטי-ניהיליסטיים גם בשורה של יצירות אחרות פרי עטו. בכל היצירות האלה מוצגים ה"ניהיליסטים" כבני אדם לא מוסריים, מגוחכים אך גם מצחיקים, קומיים, המסוגלים להזיק לסביבתם הקרובה אך אין בהם כל סכנה לעתידה של רוסיה.

דוסטוייבסקי, כידוע, צידד בנקודת מבט אחרת על ה"ניהיליזם" הרוסי. ברומן ה"אנטי-ניהיליסטי" שלו, "שדים" (1872), חזה דוסטוייבסקי שכיבוש השלטון על ידי ה"ניהיליסטים" ילווה במעשי רצח ושוד המוניים, והמשטר הפוליטי שיכוננו יהיה משטר רודני עד להחריד שידכא כל גילוי של חירות האדם. כפי שאנו יודעים היום, דוסטוייבסקי צדק בחששותיו – תולדותיה של רוסיה במאה העשרים אישרו שהצדק היה עמו. לסקוב לא חלק את החששות של דוסטוייבסקי – נדמה שהעדיף לא לחשוב על העתיד כלל. אצל לסקוב המאוחר עורר אירוניה לא רק ה"ניהיליזם", אלא גם ה"אנטי-ניהיליזם". כך, בשנת 1882 אפילו חיבר סיפור קצר, "מסע בחברת ניהיליסט" (ראו עמ' 243), ושׂם בו ללעג את הפחד ההיסטרי מה"ניהיליסטים" המצוידים באקדחים ובדינמיט, שאחז בחברה הרוסית אחרי שב-1 במרס 1881 רצחו המהפכנים את הקיסר אלכסנדר השני. בסיפור הזה הציג לסקוב, בעזרת תכסיסי אמנות הסיפור הנפלאה שלו, מקרה שקרה במציאות: מעשה באזרחים ערניים שעצרו בקרון רכבת "ניהליסט", שהתגלה לאחר בדיקה כפקיד ממשלתי מדרג גבוה.

מבטו הפסימי של לסקוב על העם הרוסי דר אצלו בשלום עם האמונה בקיומם של יסודות רוחניים חיוביים, החבויים במעמקי האופי הרוסי הלאומי. כהתגלמות חיה של היסודות החיוביים האלה, יצר לסקוב ביצירותיו דמויות של "צדיקים" – בני אדם נדירים ומוזרים, שחייהם אינם כפופים לעניינים חומריים שפלים, אלא לתביעות הרוח הנעלות. את עצם המושג "צדיק" שאל לסקוב מספֵרת המושגים הכנסייתיים הפרבוסלביים. מנקודת המבט של הכנסייה, צדיק הוא מי שחי בהתאם לכללים שקבעו מורי הכנסייה. תפישת הצדיקות אצל לסקוב שונה בתכלית, וקשורה ללא הפרד בדרך הבנת הצדיקות האופיינית לדתיוּת הרוסית העממית, הלא רשמית. הצדיקים של לסקוב (במושג זה כינה לסקוב ישירות גיבורים העונים על ההגדרה המתאימה ביצירותיו) – הם בני אדם החיים בניגוד לכל הכללים, כללי העולם וכללי הכנסייה כאחד. אשתהה ביתר פירוט על אחד הטקסטים החשובים והאופייניים ביותר שחיבר לסקוב על צדיקים – סיפורו רחב היריעה "הנווד המוקסם" (1873; ראו עמ' 64).

באחד ממכתביו השווה לסקוב את המבנה הספרותי של "הנווד המוקסם" למבנה הרומנים "דון קיחוטה" מאת סרוונטס, "טלמאכוס" מאת פֵנֵלוֹן ו"נפשות מתות" מאת גוגול. כמו ביצירות הקלאסיות האלה, בנוי הנרטיב ב"נווד המוקסם" כשרשרת תמונות או אפיזודות המציגות את הרפתקאות הגיבור הראשי הנודד בעולם. אולם שלא כמו ביצירות אלה, את תפקיד המספר הראשי ממלא בטקסט של לסקוב לא המחבר, אלא הגיבור. וכך, הנרטיב של המחבר משמש רק סיפור מסגרת לנרטיב של הגיבור על עצמו ומפרש אותו. גיבור "הנווד המוקסם", איבן סֵבֵרְיאָניץ' פְליאָגין, מתאר את חייו כחיים הכפופים להשפעתם של כוחות רוחניים על-טבעיים ומשופעים בנסים. סיפורו של הגיבור תמים ואפשר בנקל להטיל ספק במהימנותו, אבל המחבר אינו מבאר כלל את השאלה, אם סיפורו תואם את המציאות.

כניסתו של הגיבור לסיפור מעוצבת בטקסט של לסקוב כהתערבותו של בן שיח חדש בשיחה, שמנהלים כמה מנוסעי אונייה השטה בימת לָדוֹגָה. השיחה מוקדשת לנושא ההתאבדות והנוסע החדש, איבן סרביאניץ', תורם לה את תרומתו בסיפור על גורלו הפלאי של כומר שתיין, שהתפלל בניגוד לקאנון הכנסייתי למען אנשים שמתו בלא תפילת וידוי אחרונה ולמען אלה ששלחו יד בנפשם. בסיפור-אגדה זה שולבה אישיות היסטורית אמיתית – המיטרופוליט המוסקבאי פילָרֶט דְרוֹזְדוֹב. המיטרופוליט, מגלם החוק הכנסייתי, מקבל כתב הלשנה על שתיינותו של הכומר ופוסק להרחיקו מהכהונה, כלומר, להשאירו בלי אמצעי קיום. אבל אחר כך מתחילים הנסים: למען הכומר משתדלים הקדוש הרוסי המפורסם סֶרְגֵיי מרָדוֹנֶז' ונשמותיהם של המתאבדים ושל בני האדם שמתו בלא תפילת וידוי, שהכומר התפלל למענן, והן פוקדות את המיטרופוליט בשנתו. והמיטרופוליט נכנע: לא זאת בלבד שהוא סולח לכומר, אלא גם מרשה לו – בניגוד לכללים – להוסיף להתפלל לנשמות החוטאים, שהכנסייה מסרבת לשאת תפילה למענם.

שתי הנפשות הפועלות העיקריות באגדה הזאת, הכומר השתיין והמיטרופוליט, מייצגות שני טיפוסים עיקריים של צדיקים או קדושים המופיעים במסורת של הפרבוסלביוּת הרוסית העממית, "הפולקלוריסטית". כומר שתיין הוא שוטה קדוש רוסי טיפוסי, המביא קדושה לעולם באמצעות הפרת כללי ההתנהגות החברתיים והכנסייתיים. ברוסיה של ימי הביניים שוטטו השוטים הקדושים עירומים בערים, לנו בשלג, החרידו בני אדם בצעקותיהם הנוראות ולעתים צחקו בגלוי על נציגי השלטון ואפילו על הצארים עצמם. בקרב העם נחשבו שוטים אלה לקדושים ממש. על אחדים מהם, הידועים ביותר, הכריזה הכנסייה באופן רשמי כקדושים לאחר מותם. אחרי הרפורמה הכנסייתית שהנהיג פיוטר הראשון בראשית המאה ה-18, נאסר השיטיון הקדוש באופן רשמי, ואת השוטים הקדושים הורו להעניש, להכריז עליהם כעל חולי רוח ולאשפזם בבתי משוגעים. עם זאת, בפינות המרחב הרוסי הרחוקות מעינם המשגיחה של השלטונות רב היה עדיין מספר השוטים הקדושים.

ביצירותיו של לסקוב השיטיון הקדוש זוכה לפרשנות נרחבת למדי. כך, הגיבור הראשי בסיפורו "שֵׁרָמוּר" (ראו עמ' 174) מוצג כ"שוטה של אלוהים העובד את קיבתו" וכ"גיבור הכרס", שהיה לו "מוטו – לזלול, ואידאל – להאכיל את זולתו". בסוף הסיפור "שרמור" כותב המחבר המצטט מתוך האוונגליון, שגיבורו הובא "מהמקום שממנו נושבת הרוח – באה והולכת", ובמילים אחרות, הובא מֵעִם האלוהים.

את הצדיק או הקדוש מהטיפוס השני האופייני לפרבוסלביות העממית, מייצג המיטרופליט פילָרֶט מתוך האגדה שמספר איבן סרביאניץ'. המיטרופוליט מתואר כאן כאדם חוטא, שחי על פי חוקי העולם הזה. את מעשה הצדיקות שלו, שאפשר לתארו כקדוש, עושה המיטרופוליט לא מרצונו הטוב, אלא על פי כפייתם של כוחות עליונים, שמימיים. בספרות הנוצרית ובפולקלור הנזירים נפוץ דיו המוטיב של הפיכת חוטא לצדיק בהשפעת חיזיון אלוהי. בסיכומו של דבר, המוטיב הזה יונק מהסיפור הכלול בברית החדשה (בספר "מעשי השליחים") על הפיכתו של שאול הטרסי, רודף הנוצרים, לשליח הגדול פאולוס – תמורה שקרתה אחרי שבדרכו של שאול לדמשק התגלה לפניו ישוע הנוצרי בכבודו ובעצמו. מתוך אנלוגיה למיטרופוליט פילרט ולשאול הטרסי, מוצג איבן סבריאניץ' בנרטיב של לסקוב כצדיק בעל כורחו, שנכפה לכך על ידי כוחות עליונים. יתר על כן, אצל לסקוב הפיכתו של החוטא לצדיק מתוארת בצורה מורכבת בעזרת אמצעי סיפֵּר בני זמננו, ומקבלת גוון פרודי. כמשתתף ברצח הקדוש המעונה הנוצרי הראשון סְטֵפָנוּס, שאול, איבן סבריאניץ' הוא רוצח, אבל לא מתוך כוונה תחילה, אלא ראשית באקראי ואחר כך מחוסר זהירות. הגיבור נולד כבעל ראש גדול מדי, מה שמשמש סיבה למות אמו. הקורבן הבא של הגיבור הוא נזיר. בהיותו נער מתבגר, יושב הגיבור המשופע בשמחת חיים על גגון הכרכרה ופולט צעקה רמה – כתוצאה מכך הסוסים המבוהלים מאבדים שליטה והכרכרה דורסת נזיר למוות. כל פרטי ההווי הפרודיים-קומיים של מעשי ה"רצח" שביצע הגיבור זוכים להמשך בפרטים הפרודיים-קומיים של שני החזיונות הנגלים לגיבור, שבהם מבקר אצלו הנזיר שמת באשמתו. הנזיר מוסר לגיבור בשם אמו (שאיננה יכולה להופיע לפניו בעצמה, מסיבה מסתורית כלשהי), ששומה עליו לפרוש למנזר. הגיבור מתווכח עם הנזיר, והוויכוח ביניהם מתנהל כמו שיחה רגילה ביותר בין שני אנשים. הניגוד בין אופיו היומיומי של הוויכוח לבין חריגותו הקיצונית של המצב (שיחה בין אדם חי לבר מינן) יוצר כאן את הרושם הקומי.

המחבר עיצב את סיפורו של איבן סבריאניץ' כעין אפוס קומי. גיבורו חונן בתכונות של גיבור אפי, הוא מתואר כאדם בעל כוח פיזי יוצא מגדר הרגיל ומדומה לדמות מהבּילינוֹת הרוסיות, אילְיָה מוּרוֹמֶץ. אולם "מעשי הגבורה" שמחולל גיבור זה אינם אפיים, אלא מגוחכים ואף קומיים לעתים.

בהקשר זה אופייניות במיוחד האפיזודות העוסקות בהימצאותו של איבן סבריאניץ' בשבי הקירגיזים. כאן חי הגיבור חיים שכפו עליו הנסיבות. בכל אחד משני השבטים הקירגיזיים שמחזיקים באיבן סבריאניץ' נותנים לו שתי נשים, ויש לו ילדים מכל אישה. אך הגיבור אינו זוכר את מספרם המדויק של ילדיו וכלל אינו מרגיש קשור אליהם. לפי תפישתו של איבן סבריאניץ' הילדים האלה – נוכרים, לכן נשלל מהם מעמד של בני אדם ולכן נשללו מהם גם שמות פרטיים. הקירגיזים מכנים את הילדים הרוסים קוֹלְקוֹת ומאשְׁקוֹת, ומקבעים בכך רק את מינו של הילד. בשימוש לשון שכזה הפכו שמות פרטיים לשמות כלליים – הם מחליפים את המילים "בנים" ו"בנות". מנקודת המבט של דובר השפה הרוסית שימושי לשון מן הסוג הזה הם קומיים, מפני שהם מעידים על העדר שליטה מלאה בשפה. אולם איבן סבריאניץ' שואל דווקא שימוש לשון שכזה, לקוי ומגוחך, מבעליו הקירגיזים – הוא לומד מהם לא רק את הדיבור אלא גם ראיית עולם. כפי שהסביר איבן סבריאניץ' בנוגע לצאצאיו, "לא החשבתי אותם לילדים שלי", מפני שהילדים האלה "לא נטבלו ולא נמשחו בשמן". כידוע, במסגרת השקפת העולם העממית הפרבוסלבית טקס הטבילה ומשיחת הרך הנולד בשמן נחשב לפעולה, שבה הוא קונה לו מעמד של אדם בעל ערך מלא וחבר שווה זכויות בקהילה הנוצרית. תינוק שלא הוטבל ולא נמשח בשמן נכלל בקטגוריה של "נוכרים", נחשב לכעין זר, בן לאמונה אחרת. בתודעה הפרימיטיבית של איבן סבריאניץ' הובאו המושגים האלה לכדי קיצוניות גרוטסקית – שהיא קומית ונוראה בעת ובעונה אחת.

גיבורו ה"מוקסם" של לסקוב חי כל חייו בעולם זר לו, וחייו בעולם הזה זרים לו עצמו. הוא מתחיל את חייו בהיותו צמית (כלומר, בעצם עבד) של בעל אחוזה, השולט בו ללא מצרים. שנים רבות עוברות עליו בעבדות שבשבי. עבדות היא מצב נורמלי בשבילו, הוא אינו מכיר חיים אחרים. איבן סבריאניץ' שואף אל החופש, אבל כשהוא בורח משבי אחד הוא נקלע לשבי אחר. הוא אינו בונה את חייו. גם המנזר שהגיבור נקלע אליו הוא כעין שבי בשבילו. כאן רודפים אותו שדים והוא רוצה לעזוב כדי להשתתף במלחמה. מהסיפור שהוא מספר על עצמו נדודיו של הגיבור מצטיירים כתוצאה של פעולת "קסם" – כוח חיצוני עלום ומסתורי המתערב בחייו ומטיל עליו כישוף. מגיבורו זה של לסקוב נשללה כליל האפשרות לבחור את דרכו מתוך אחריות. האם ה"קסם" קיים במציאות או שאינו אלא דימוי המתקיים רק בדמיונו של הגיבור, שתפישת עולמו התגלמה בו באופן סמלי – אין בסיפורו של לסקוב תשובה על השאלה הזאת. עמדת המספר בסיפור מצועפת, מוסווה. המספר העיקרי בטקסט הוא גיבורו, שאינו מסוגל לא להבין ולא לבאר את חייו. המספר- המחבר, שהטקסט השלם נגלל בשמו, מתנהג כצופה מן הצד הנמנע מהכללות ומהערכות מכל סוג. מלאכת הקישור בין כל המשמעויות בטקסט שלא חוברו יחדיו נמסרת בידי הקורא, דווקא על הקורא מוטל להשלים ולסיים את בנייתה של תמונת העולם המוגשת בטקסט כחלקית וחסרה. מבנה ספרותי שכזה, המטשטש את עמדת המחבר ומעצים את תפקיד הקורא, היה אופייני מאין כמוהו לפרוזה של לסקוב.

עוד טיפוס אחד של "צדיק רוסי", נבדל בבירור מזה שאנו מוצאים ב"הנווד המוקסם", מוצג בסיפורו של לסקוב "איטר יד ימינו" (1881; ראו עמ' 264). האיטר הוא גיבור המסוגל ורוצה לפעול מתוך אחריות. היכולת הזאת שלו באה לידי ביטוי, מצד אחד, במיומנותו כבעל מלאכה, באומנותו יוצאת הדופן, בכישרונו האמנותי, ומצד אחר – בנאמנותו התמימה למולדת, שבעיניו היא ארץ קדושה והמקום הטוב ביותר בעולם כולו. עם זאת, עלילת הסיפור על האיטר מתפתחת כך, שפעילותו האחראית של הגיבור מביאה תדיר לתוצאות אפסיות, והגיבור עצמו נעשה קורבן לנסיבות חיים הפועלות כנגדו. האיטר מתקין מסמרים שאי-אפשר לראותם אפילו דרך מיקרוסקופ. הוא וחבריו – אומנים מהעיר טוּלָה – מפרזלים בהם פרעוש מפלדה: צעצוע מכני קטן שאנגלים ייצרו. אולם התוצאה של "מעשה גבורה" זה היא קלקול הצעצוע – מהפרעוש ניטלה היכולת לרקוד. האנגלים מזמינים את האיטר להתארח בארצם ואף להישאר בה, אבל האיטר דוחה את הצעתם. אולם גם ל"מעשה גבורה פטריוטי" זה – תוצאה עגומה עד מאוד: מיד אחרי שובו לרוסיה מוצא האיטר את מותו. בסיכומו של דבר, לפעולותיו של הגיבור אין כל משמעות, מפני שהוא עצמו, כמתברר, אינו אלא צעצוע שהשלטונות משחקים בו תחילה ואחר כך מקלקלים אותו. מותו של האיטר גרוטסקי, הוא נורא ומגוחך בעת ובעונה אחת, מהימן בפרטי ההוויה היומיומית שבו וגם פנטסטי. מגוחכת סיבת מותו של האיטר – השתכרותו הממושכת בחברת אנגלי בעת הפלגה מאנגליה לפטרבורג. מגוחך ונורא בה בעת מה שקורה לגיבור ש"הותש" מהשִׁכרות עם שובו למולדת. המשטרה עוצרת את האיטר והוא נקלע לתחנת משטרה, שם מפשיטים אותו ומוציאים מידיו דברי ערך. המשטרה, שנועדה להגן על בני אדם, מתנהגת כמו כנופיית שודדים. השוטרים שולחים את האיטר לבית חולים, אבל בדרך, הגיבור, שגזלו ממנו את בגדיו העליונים, מצטנן (הדבר מתרחש בחורף) – וכך אדם בריא הסובל מחמרמורת נעשה חולה באמת. ואילו בבית חולים, המתואר כמקום שבמקום לרפא בני אדם מדרדרים אותם בו אל מותם, החולה הופך עד מהרה לגווייה.

בסוף הסיפור מושווה לגורלו של הגיבור מימד גרוטסקי-היסטורי. לפני מותו מנסה האיטר להביא לידיעת השליט הודעה חשובה על כך שבאנגליה, שלא כמו ברוסיה, "לא מנקים את הרובים בלבֵנים". ההודעה אינה מגיעה אל השליט, וכתוצאה מכך, לטענת המספר, רוסיה מפסידה במלחמת קרים בגלל קלקול הרובים הרוסים.

שורת האירועים הפנטסטיים המרכיבים את עלילתו של "איטר", בונה ברובד הסמוי של הסיפור תמונה גרוטסקית של רוסיה כצעצוע ענקי, שהשלטון האכזרי והמטומטם ועַמהּ הצדיק אך הנבער והפתי, מקלקלים אותו במאמצים משותפים. כנגד רוסיה המוזרה והנוראה הזאת מוצגת ב"איטר" אנגליה, המתוארת כארץ "מתוקנת" המיושבת בבני אדם בני דעת והומנים. האומנים הרוסים מבססים את אומנותם על קריאת "ספר התהילים ו[…] ספר החלומות" (ספר לפירוש חלומות; ו.פ.) ועל נאמנותם הפטריוטית למולדת. להבדיל מהם, מה שמנחה את האומנים האנגלים זה ה"חשבון", כלומר, המדע. כפי שהאנגלים מסבירים, האומנים הרוסים קלקלו את הפרעוש דווקא משום שאינם יודעים חשבון. אופייני הוא שהאדם היחיד שאינו אדיש לגורלו של האיטר המגיע לבית חולים הוא דווקא אנגלי – חברו האנגלי לשתייה. האנגלי מוכיח את עובדי בית החולים ערלי הלב ואומר שמעילו של האיטר הוא "מעיל כבשים,[…] אבל נשמתו נשמת אנשים". דבריו אלה של האנגלי הם פתגם רוסי המבטא, עם זאת, רעיון שאינו רוסי כלל ולפיו לכל אדם יש זכויות מעצם היותו אדם והוא ראוי ליחס הומני. האנגלי מגורש מבית החולים בגלל "נאום הכופרים" שלו, מפני שברוסיה אין מכירים בשום זכויות אדם. מותו הטראגי של האיטר מצטייר אצל לסקוב כעין מאורע טיפוסי לרוסיה, מדינה החדורה ברוח של העדר זכויות והעדר שלטון החוק.

מראשית שנות השמונים של המאה ה-19 נעשה נושא האכזריות שבהעדר הזכויות הרוסי לאחד הנושאים העיקריים ביצירתו של לסקוב. אחת הדוגמאות לגילוםהנושא – סיפורו "אדם על המשמר" (1887; ראו עמ' 227). גיבור הסיפור, המבוסס על מקרה שהתרחש במציאות, הוא חייל בצבא הקיסר ניקולאי השני, פּוֹסְטְניקוֹב. פּוֹסְטְניקוֹב זה, העומד על המשמר לפני ארמון החורף של הצארים, מציל אדם הטובע בנהר נְייֵבָה ופועל בכך כבן אנוש ולא כזקיף. דווקא בשל גילוי האנושיות שבפעולה זו נעשה פוסטניקוב מושא לחקירה ביורוקרטית – כמי שהפר בפעולתו משמעת צבאית. בסופו של דבר בפרס על הצלת הטובע זוכה קצין שאין לו כל קשר למאורע, ועל פוסטינקוב מוטל עונש – מאתיים מלקות של זרדים. כולם נשארו שבעי רצון מסיומה זה של הפרשה, מודיע המספר. פוסטניקוב שבע רצון – היו עלולים להצליף בו למוות בגלל נטישת משמרתו, ובמקום זאת הוא קיבל עונש קל דיו. מצילו הכוזב של הטובע שבע רצון גם הוא. שבעי רצון הדרגים הצבאיים שסידרו את עניינו של פוסטינוקב בדרך הבטוחה ביותר לעצמם. שבע רצון גם נציג הכנסייה העליון – ההגמון (לסקוב מתאר כאן את המיטרופּוֹליט פילָרֶט דְרוֹזדוֹב, בלי לנקוב בשמו): "אלוהים יודע קדוש מהו, ואשר לעונש שבגוף – הוא לעולם אינו קטלני לאדם מפשוטי העם ואינו נוגד לא את מנהג העמים ולא את רוחם של כתבי הקודש".

בפרק החותם את הסיפור המחבר כותב: "אילו חוננתי בתעוזה כשל נבחרי אלוה המאושרים, שבזכות אמונתם הגדולה ניתן להם לחדור מבעד למעטה סודות ההשגחה האלוהית, הייתי אולי מרהיב עוז להרשות לעצמי להניח שככל הנראה, גם אלוהים בכבודו ובעצמו נשאר שבע רצון מהתנהגותו של פוסטניקוב, שאת נפשו הכנועה הוא ברא". ההכרזה המצוידת בסייגים אירוניים רבים, שלפיה הצדיקות של פוסטניקוב היא אמיתית ואלוהים בכבודו ובעצמו מאשר ומעודד אותה, איננה ממצה את הפאתוס בסיפורו של לסקוב. הסיפור הזה מבטא בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את גינוי מנגנון המדינה, שאינו מסוגל לרסן את דכאנותו השגורה גם כשהוא נתקל בגילויי היסוד האלוהי שבאדם.

בסיפור "אדם על המשמר" מצטיירים הגמון הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית, ובעקיפין גם הכנסייה עצמה, כחלק ממדינה המושתתת על כפייה, עוינת את האדם ועוינת את אלוהים. תפישה כזאת של הכנסייה התגבשה אצל לסקוב לקראת אמצע שנות השמונים של המאה ה-19 בהשפעת תורתו הדתית של לב טולסטוי, שתפקיד הכנסייה אכן זכה בה לפרשנות כזאת.

"לב טולסטוי היה מיטיבי, דברים רבים הבנתי כמוהו, אבל לא הייתי בטוח שאני שופט נכון," כתב לסקוב על השפעתו של טולסטוי עליו. לסקוב מתקרב אל טולסטוי, מתחיל בהתכתבות אינטנסיבית אִתו, מבקר את טולסטוי במוסקבה ובאחוזתו ביאסְנָיָה פּוֹלְיאָנָה. הוא מכריז על עצמו בגלוי כתלמיד וחסיד של טולסטוי. בשנים האחרונות לחייו סבל לסקוב ממחלת לב קשה ופחד המוות אחז בו. הוא חיפש אצל טולסטוי תמיכה רוחנית ודתית שתעזור לו להתגבר על הפחד, ומצא אותה.

כמו שכבר ציינתי לעיל, משנות ילדותו הרכות היה לסקוב קשור בחוטים רבים לסביבה הכנסייתית. ואולם השקפותיו הדתיות של לסקוב מעולם לא תאמו בשלמותן את תורת האמונה הפרבוסלבית. לסקוב לא היה אדם השרוי בקיפאון מבחינה דתית – הוא התמסר לחיפושים דתיים תמידיים. לחיפושי האמונה של לסקוב היה אופי אקזיסטנציאלי ומוסרי – הוא שאף לחיים מתוך אחדות עם אלוהים, חיים הכפופים לחוקים של טוב מוסרי. שאלות תיאולוגיות מופשטות לא עניינו אותו, והצד הטקסי של הדת היה בעיניו נושא לסקרנות אמנותית, אך לא נושא לאמונה.

כתוצאה מהרפורמה שהנהיג פיוטר הראשון בתחילת המאה ה-18, נעשתה הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית מבודדת מהחברה במידה רבה וכפופה למנגנון ביורוקרטי ממלכתי. הכנסייה ערכה את טקסיה והמדינה דרשה מנתיניה להשתתף בקיומם, אולם בזאת הוגבלה השפעת הכנסייה על החברה. מערכת החינוך שהחלק החופשי של החברה עבר דרכה היתה חילונית ברובה, ההוראה של תורת האמונה הכנסייתית במסגרת השיטה היתה פורמלית למדי. עד לשנת 1861 לא קיבלו האיכרים הצמיתים, שהיו רוב אוכלוסיית רוסיה, ככלל, שום השכלה. הכנסייה לא יכלה ללמד את העם ללא הסכמתם של בעלי האחוזות, שהאיכרים היו שייכים להם. בניגוד לתמונת "רוסיה הקדושה" שיושב בה עם פרבוסלבי – שהכנסייה והמדינה תמכו בה באופן רשמי – השפעתה הרוחנית-דתית של הכנסייה על כל שכבות האוכלוסייה לא היתה ניכרת במיוחד. ברובדי החברה העליונים של בני האצולה זכו לאהדה אתיאיזם, מָסוֹניוּת ומיסטיציזם. רובו הנבער של העם כמעט לא הכיר, למעשה, את התורה הפרבוסלבית. תמיכת הכנסייה במשטר הצמיתות עוררה חוסר כבוד ובוז כלפיה בקרב העם. כפי שציין לסקוב לא אחת, העם הרוסי לא הכיר את הכנסייה ולא גילה בה עניין. אך גם לכנסייה לא היה מה לומר לא למיעוט המשכיל ולא לרוב חסר ההשכלה.

באמצע המאה ה-19 הכריזו – תחילה הסְלָבוֹפילים (אַלֶכְּסֵיי חוֹמְיאָקוֹב, איבן קירִייֶבְסקי, איבן אַקְסָקוֹב ואחרים) ואחריהם גם דוסטוייבסקי – שהנצרות הפרבוסלבית הנָּה הנצרות האמיתית היחידה ושעל הפרבוסלביות הרוסית מוטלת משימה היסטורית גדולה – להביא ישועה דתית לעולם כולו. לסקוב, אדם מפוכח ומעשי, היטיב יותר מדי להכיר את חיי הכנסייה הרוסית מבפנים מכדי להאמין באשליה משיחית מעין זאת. אף על פי כן, בשלבים המוקדמים של דרכו הספרותית שמר לסקוב על האמונה, שבתוך העולם הכנסייתי הסגור והמנותק מהחברה ישנם אנשים בעלי רמה מוסרית נעלה – צדיקים אמיתיים. בשנים 1867-1872 יצר לסקוב רומן רחב יריעה, "המשרתים בקודש", וצייר בו דיוקן אפולוגטי של הכמורה הרוסית בערי השדה. הגיבור הראשי של הרומן, הפְּרוֹטוֹהִייֵרֵיאוּס (תואר כנסייתי, שמשמעו "כומר ראשי") סָבֵלִיי טוּבֵּרוֹזוֹב, תוּאר כצדיק אמיתי בן הזמן, המביא אל החיים חסד מוסרי ומוכן להיכנס לעימות עם השלטונות החילוניים והכנסייתיים בשם האמונה. בה בעת צייר לסקוב ברומן שלו את השלטונות הכנסייתיים של האֶפַּרְכיָה (המחוז) ככוח העוין את הדתיות הפרבוסלבית האמיתית ותומך בסדר הדברים הקיים. זאת היתה השקפה אופיינית ללסקוב: לא הכנסייה ככלל, החיה על פי חוקי העולם הזה, אלא רק אנשים יחידים בכנסייה, החיים חיי אמונה רוחניים, מסוגלים להיות צדיקים.

בשנות השבעים של המאה ה-19 כתב לסקוב עשרות רבות של מאמרים, מִתווים וסיפורים שהוקדשו לחיי הכמורה הרוסית. בייחוד עוררו את עניינו של לסקוב האַרְכִיהִייֵרֵיאוּסים (הבישופים) הרוסים, שהוא ייחד להם ספר – אוסף המִתווים "זוטות מחיי האַרְכִיהִייֵרֵיאוּסים" (1878-1879). התמונה הכללית, שצייר לסקוב בכתביו על נושא הכנסייה, אינה מלבבת כלל. אנשי הכמורה בדרגים הנמוכים שרויים במצב של עוני, בערות ושכרות. רוב הארכיהייריאוסים הם פקידים גסי רוח שדעתם אינה נתונה לאמונה, אנשים אכזריים וחסרי רחמים ביחס לכפופים להם, רודפי בצע דו-פרצופיים ואנוכיים השואפים לחיים נוחים ושלווים. אולם על הרקע הכללי הזה הבליט לסקוב דמויות יחידות של בישופים המתייחדים בטוב לב, במוסריות נעלה ובשאיפה לצדק.

כתביו של לסקוב על חיי הכנסייה נתקלו ביחס עוין בסביבה הכנסייתית- הביורוקרטית. רבים מכתבים אלה הוכפפו לאיסורי הצנזורה. כך, בשנת 1889 נפסלו "זוטות מחיי הארכיהייריאוסים", והטקסט של החיבור הזה הוצא מששת כרכי אוסף הכתבים של לסקוב. כמעט כל העותקים הפסולים נשרפו.

דמות של "ארכיהייריאוס צדיק", הטיפוסית למדי לעולמו של לסקוב, אנו פוגשים בסיפורו "דין ההגמון מעשה שהיה" (ראו עמ' 446). בסיפור הזה תיאר לסקוב את המיטרופוליט פילָרֶט אמפיתיאטרוֹב והציגו כבן אדם מחוספס במקצת ובוטה, אך פשוט, טוב לב, הוגן וישר, והעיקר, מאמין באלוהים אמונה כנה. היתה אצל לסקוב גם דמות קבועה של ארכיהייריאוס כאנטי-גיבור. בתור שכזה הוצג בשורה של יצירות פרי עטו המיטרופוליט פילָרֶט דְרוֹזְדוֹב, שכבר הזכרתי אותו כאן לא אחת.

אופייני למדי אזכורו של פילרט דרוזדוב בסיפור "גירוש השד" (1879; ראו עמ' 293). הסיפור מתחיל בהצהרה של המספר, ש"אחרי שלמדתי את הקָטֶכיזם של פילָרֶט (קטכיזם הוא הצגתה של תורת האמונה הכנסייתית בצורת שאלות ותשובות; ו.פ.), לא האמנתי באלוהים". בהמשך מכריז המספר שהוא קנה לו את האמונה מחדש הודות לרושם שעשה עליו טקס גירוש השד, שערך דודו. בפתח הטקס התחוללה הוללות פרועה של דודו במסעדה בליווי מאה מידידיו – כולל שכרות משולחת רסן, נישוק צועניות, מוזיקה פרועה, שבירת רהיטים וקישוטים באולם המסעדה. הטקס הסתיים בתפילה שנושא דודו בכנסיית המנזר מתוך שכחה עצמית גמורה, שלאחריה גורש השד מנשמתו והוענקו לו מלמעלה באופן מוחשי מחילה ומנוחת הנפש. הטקס שקיים דודו של המספר הוא ביטוי לפרבוסלביות לא רשמית. הפרבוסלביות הלא רשמית של הדוד איננה מצייתת לכללים שקבעה הכנסייה. היא משתמשת בכנסייה – ברצף אחד עם השכרות וההשתוללות במסעדה – ככלי של אמונה פעילה המקרבת את האדם לאלוהים. בעיני לסקוב דתיותו האקזוטית של הסוחר העשיר היא אמיתית, ובתור כשזאת היא מוצגת כנגד הדתיות המזויפת של הכנסייה הרשמית, המגולמת במיטרופוליט פילרט.

לסקוב הציג הן את ה"צדיקים מקרב העם", כמו את גיבוריהם של "גירוש השד", "הנווד המוקסם" או "איטר", והן את "האַרכיהִייֵרֵיאוסים הצדיקים" מבין גיבורי "זוטות מחיי הארכיהייריאוסים" או "דין ההגמון", במידה רבה של אירוניה. הם לא היו גיבורי אמונה אמיתיים בעיניו. גיבורי אמונה שכאלה הופיעו בחיבוריו רק ב"תקופה הטולסטויאנית" של יצירתו – את תפקידם מילאו טולסטוי עצמו וחסידיו הטולסטויאנים. בהשפעתו של טולסטוי השתנתה הדרך שבה תפש לסקוב את הכנסייה הרשמית: הוא חדל להאמין שבתוך הכנסייה ייתכנו צדיקות וקדושה, והחל לתפוש את הכנסייה כעולם של העדר אמונה והעדר מוסר.

ההשקפה הדתית החדשה של לסקוב קיבלה ביטוי ברור למדי בסיפורו "אנשי הלילה" (1891; ראו עמ' 305). עלילת הסיפור מבוססת על הנגדת הדתיות הטולסטויאנית החדשה והדתיות הישנה, הכנסייתית. שתי צורות אלה של דתיות זכו להאנשה בסיפור. את הדתיות החדשה מייצגים הגיבורה הראשית של הסיפור, קְלַווְדינְקָה, וידידיה. כהתגלמותה של הדתיות הישנה תוארו הכומר יוהאן מִקְרוֹנְשְׁטַדְט והסובבים אותו, וכן דמות אפיזודית בדויה – הכומר של קהילת הכנסייה שמשפחתה של קְלַווְדינְקָה פוקדת אותה.

יוהאן מִקְרוֹנְשְׁטַדְט (1829-1908) הוא אישיות היסטורית. הוא היה מטיף פופולרי מאוד והיו לו מוניטין של עושה נסים ומרפא. המונים גדולים התאספו כדי להאזין לדרשותיו. הוא הוזמן לעריכת תפילות בקהילות כנסייתיות מרובות ברחבי רוסיה כולה, לכפרים, לבתי חרושת, למערכות עיתונים וכדומה. פעילותו של יוהאן מקרונשטדט הביאה לו ולסובבים אותו הכנסות עצומות, מפני שביקוריו זכו לגמול נדיב. לאחר מותו הוכרז יוהאן מקרונשטדט כקדוש באופן רשמי. ואולם אופייני הוא שהכנסייה גינתה את קהילת חסידיו, אשר ראו בו את ישוע שירד ארצה מחדש, והגדירה אותה ככת אנטי-נוצרית.

לא היה זה מקרה שלסקוב בחר ביוהאן מקרונשטדט בתור האנטי-גיבור הראשי של "אנשי הלילה". יוהאן מקרונשטדט היה מזוהה כמי שעמד בראש המסע הפומבי, שניהלו חוגי הכנסייה הקיצוניים נגד טולסטוי. יוהאן הכריז על טולסטוי כעל שד ואנטיכריסטוס ותבע מהשלטונות לרדוף את טולסטוי ואת הטולסטויאנים ולהשתמש נגדם באמצעי דיכוי.

את הסיפור על קְלַווְדינְקָה ועל יוהאן מקרונשטדט מספרת ב"אנשי הלילה" בשפתה המיוחדת, הפרימיטיבית והמשובשת, פלונית מַרְיָה מַרְטינוֹבְנָה – אוכלת חסד בביתם של הסוחרים סְטֵפֵּנְיוֹבים. דווקא מנקודת מבטה מתוארת בסיפור קלוודינקה, שהחליטה להפנות עורף לאורח החיים המסורתי של משפחתה ושל הסביבה שגדלה בה, והכפיפה את חייה לציוויי האוונגליון, שפורשו על פי טולסטוי. יחס אוהב לכל בני האדם, התגברות על שנאה וכעס, יושר, שאיפה לחיות מעמלך-שלך ולהימנע מניצולם של אנשים אחרים, ויתור על עושר ועל מותרות, ויתור על שאיפה לתענוגות מיניים, סירוב להכפיף את מצפונך הדתי לסמכותה החיצונית של הכנסייה – אלה הם כללי הדת החדשים שקלוודינקה דבקה בהם.

ההחלטה לערב את יוהאן מקרונשטדט תוכננה בידי מַרְיָה מַרְטינוֹבְנָה מלכתחילה כאמצעי להשיב את קלוודינקה לאורח החיים המקובל על הכול – מה שבעצם ייצג את רצון אִמהּ ואת רצונם של שאר בני משפחתה. יוהאן מקרונשטדט מקיים במדויק את מה שמצפים ממנו האנשים שמשלמים לו על שירותיו. כבר בתחילת ביקורו בביתם של הסְטֵפֵּנְיוֹבים משדל יוהאן: "התפללי, האמיני וקווי, והיא תהיה בדיוק כמו כולם." יוהאן מקרונשטדט עצמו אינו חי על פי חוקי האוונגליון, אלא "כמו כולם", ומנסה לשכנע גם את קלוודינקה לחיות לא על פי ציוויי האוונגליון, אלא על פי חוקי "העולם הזה". בעת מסירת הפאתוס שבדברי יוהאן מקרונשטדט מקפיד המחבר על דיוק היסטורי. התבטאויותיו של יוהאן בפולמוס שלו כנגד טולסטוי היו בפירוש ברוח הדברים האלה. בניסיון לשמור על נאמנות לציוויי האוונגליון ראה יוהאן כפירה, וסבר שהכרחי להעניש את הכופרים (ראו את אזכור המוקדים שהכופרים הועלו עליהם בזמנים הישנים, בשיחתו עם קלוודינקה). יוהאן מקרונשטדט מתואר ב"אנשי הלילה" כעין בובה מדברת, שההמון המושחת שולט כליל על תנועותיה במרחב. דבריו של יוהאן, כפי שהם מוצגים אצל לסקוב, מורכבים מנוסחאות סטריאוטיפיות של מוסר כנסייתי פרימיטיבי. בסיומו של הסיפור, קלוודינקה, גיבורת האמונה האמיתית, מסלקת החוצה בביזיון את הבובה, את קדוש- השקר יוהאן. הסיום הזה מתפרש כניצחון האמת הדתית של טולסטוי, המחברת את בני האדם באהבה, על הכזב של הכנסייה הרשמית, שכל כוחה הוא להפריד בין ביניהם.

ב"אנשי הלילה" מתגבר לסקוב על הפסימיות החברתית, שאפיינה אותו קודם לכן. עתה הוא תולה את התקוות האופטימיות ביותר בנוער, שתורתו של טולסטוי הפיחה בו השראה. הנושא של "בני אדם חדשים", "נוער חדש" הכמהּ לתחייה מוסרית- רוחנית בסימן טולסטוי, קיים גם בסיפורו של לסקוב "יום חורף" (1894; ראו עמ' 392). בסיפור הזה מוצגת משפחת אצולה רקובה מבחינה מוסרית, שטולסטוי, תורתו המוסרית וחסידיו – "הלא מתנגדים" – משמשים בה נושא תמידי לשיחות. כאן שופטים ומגנים את טולסטוי, אך בה בעת מודים בכך שחונן בראייה חדה – מודים שגינוייו צודקים.

המשפחה המתוארת בסיפור וסביבתה הקרובה חיים חיים לא מוסריים, מלאים בתאווה מינית, תאוות הכסף ותאוות השלטון – חיי "המעמדות העשירים" הרוסיים, שטולסטוי גינה אותם בפה מלא. ראש המשפחה – בעלת הבית, מקבלת בביתה את אחייניתה, דיסידֶנטית דתית וחסידה של טולסטוי, לידִיָה, אך בה בעת מתכננת להלשין על לידיה לשלטונות, כדי שהירושה של קרוב משפחתם העשיר, שאמורה ליפול בחלקה של לידיה – כך היא חושבת – תעבור לידיה. בנה של בעלת הבית, וָלֵריאָן, מקיים בגלל בצע כסף קשר מיני עם חברתה המזדקנת של אמו (את הכסף הוא מבזבז על קניית מניות). החברה הזאת, בתורה, סוחטת באיומים כסף ממאהבה לשעבר, דודו של מאהבה הנוכחי ואחיה של חברתה. אֵם המשפחה יודעת ומעודדת כל זאת. בנה השני של בעלת הבית, אַרְקָדִיי, הומוסקסואל מופקר, עושה את הקריירה שלו בשירות המדינה בלי להתחשב בשום מגבלות מוסריות. המשרתת בבית המשפחה שוכבת עם וָלֵריאָן והרה ממנו, אבל היא מוכנה למכור את שירותיה המיניים לאחיה של בעלת הבית, שיש לו חולשה לנשים. הטבחית הלא צעירה, המועסקת בבית המשפחה, מפתה נער בן שלוש עשרה אל מיטתה.

כנגד כל הסביבה הזאת, המקולקלת מבחינה מוסרית, ניצבת בעלילת "יום חורף" לידִיָה לבדה. אולם לידיה מצטיירת בסיפור כלל לא כמתנגדת היחידה לרֶשע המוסרי השורר בחיים בני הזמן, אלא כנציגת תנועה רחבה של צעירים שעתידים לשנות את העולם. "יבוא שְׁאוֹן אביב," אומרת לידיה המצטטת את המשורר הרוסי נֶקְראסוֹב. המחבר מאמין שהשינויים המוסריים בחברה, שהוא קורא להם יחד עם טולסטוי, סופם להתרחש.

המבנה הספרותי של "יום חורף" מושתת על כמה עקרונות תיאטרליים (דְרָמָטוּרגיים) מסורתיים. המאורעות בסיפור מתאפיינים באחדות של מקום: כל הדמויות מופיעות ונותנות לעצמן ביטוי בדברים שהן משמיעות במקום אחד – באותה דירה. מסגרת הזמן של העלילה איננה חורגת מגבולות יום חורף, וכך גם עקרון אחדות הזמן נשמר בטקסט. כמו ביצירה דרמטית, חילופי התמונות בסיפורו של לסקוב כפופים לכניסותיהן וליציאותיהן של הדמויות.

לבד מהתיאטרליות, ציוריות ממלאה תפקיד חשוב מאוד במבנה האמנותי של "יום חורף". כמו "אנשי הלילה", מצויד גם סיפור זה של לסקוב בכותרת משנה: "נוף וז'אנר", המקבעת דרך מיוחדת לייצוג המציאות שלסקוב עושה בה שימוש. לסקוב מסמן את השיטה האמורה בעזרת מטאפורות השאולות מתחום הציור. הטקסטים של לסקוב הם "נופים" במובן סגולי למדי – הם מציירים את חייהם של בני אדם החיים חיים שלא הוארו באור הבינה, כמעט חיי צמח. ל"ז'אנר", כלומר לציור הז'אנרי (שהיה פופולרי למדי ברוסיה במחצית השנייה של המאה ה-19) קושר את הטקסטים של לסקוב המבנה שלהם כסדרה של אפיזודות קצרות מחיי היום-יום – כעין תמונות ז'אנריות, תמונות הווי.

ב"אנשי הלילה" וב"יום חורף" הגיעה אמנות הסיפור של לסקוב לפסגתה. עם זאת, מתברר שבהשוואה לפרוזה של לסקוב מהתקופה הקודמת ניטל מהפרוזה המאוחרת שחיבר המאפיין של הפואטיקה שלו, שהתייחסתי אליו בתחילת דבריי אלה. לסקובחדל להיות סופר "נטול חזון", מהטקסטים שכתב ניטלה הפתיחות בפני הקורא, שאפיינה אותו קודם לכן. בהשפעת טולסטוי חָבר לסקוב למסורת החינוכית בספרות הרוסית, שהוא הצליח זמן רב לעמוד כנגדה.

מרוסית: דינה מרקון

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ליידי מקבת ממחוז מצנסק וסיפורים אחרים”