החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

להרוג את האחד

מאת:
מאנגלית: רוני שרי-פרייז | הוצאה: | 2016-01 | 500 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

ג'ונתן יֵגֵר, יוצא הכוחות המיוחדים של הצבא האמריקני שעובד בחברת אבטחה בעיראק, מתבקש על ידי מפקדיו לעמוד בראש צוות שייצא למשימה סודית ביותר: לאתר בלב הג'ונגל של קונגו את האיום הבא על הביטחון הלאומי ולחסל אותו. הסיבה היחידה שבגללה מסכים יגר לצאת למשימה המסוכנת היא ג'סטין, בנו בן השש, החולה במחלה גנטית חשוכת מרפא. התגמול הכספי שמובטח ליגר עבור המשימה באפריקה הוא האפשרות היחידה שלו לשלם עבור הטיפולים הרפואיים בבנו הגוסס.
אך כשיגר מגיע לקרחת יער ומגלה כי האיום הביטחוני הוא אָקילי, פעוט מפוחד בן שלוש בעל אינטליגנציה נדירה העולה על זו של מחשב–על, הוא מבין שמצא מפתח לא צפוי להצלתו של ג'סטין.
יחד עם חבריו לצוות, וכן אנתרופולוג מוזר וחוקר יפני, מחליט יגר לצאת למסע נגד כל הסיכויים שיקרא תיגר על הצו הנשיאותי הסודי. אולם יכולותיו של צבא ארצות–הברית וכוונותיו המסתוריות של אקילי מבהירות לכל המעורבים בפרשה שהפער בין הצלת המין האנושי לבין השמדתו קטן מכפי שניתן להעלות על הדעת.
קָזוּאקי טאקאנוֹ, סופר ותסריטאי יפני עטור פרסים, הצליח ליצור רומן עכשווי ריאליסטי עם טוויסט עתידני שהופך אותו למרתק, מטריד ומעורר מחשבה כאחד.

מקט: 4-20-53155
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

השיירה המורכבת משלושה רכבי שטח משוריינים נסעה במהירות בין ענני האבק. אחד מכלי הרכב היה פתוח מאחור, וספה ללא רגליים היתה מונחת על המשטח כשפניה אל הכביש. על משטח הירי המאולתר הזה ישב ג'ונתן 'נֵץ' יִגֵר. עיניו סרקו את הכביש שמאחורי כלי הרכב. הם היו במרחק חמש דקות נסיעה מהמגורים שלהם באזור הירוק. יגר היה במשימתו האחרונה לפני תום תקופת שירות בת שלושה חודשים בבגדד.

החברה שהעסיקה אותו, וֶסְטֶרן שִׁילד, הציבה אותו ואת עמיתיו בחוליית אבטחה למשך כל זמן שהותם בעיראק. יגר וצוותו סיפקו שירותי אבטחה לאח"מים מרחבי העולם: כתבים מארצות־הברית, מנהל של חברת נפט בריטית שפיקח על מאמצי השיקום שלאחר המלחמה, דיפלומטים ממדינה קטנה באסיה.

השמש העיראקית היתה לוהטת כשיגר התחיל את תקופת השירות שלו, אך עכשיו, שלושה חודשים לאחר מכן שכך החום. למעשה היה קריר כל כך, עד שבשעות אחר הצהריים הוא התחיל להרגיש את הקור למרות השכפ"ץ ואפוד הקרב. הוא ידע שאם הטמפרטורה תמשיך לרדת, העיר הנמוכה והחולית תיראה קודרת ועזובה אף יותר. לא שציפה בקוצר רוח לחופשה בת החודש שעמדה להתחיל למחרת; למעשה המחשבה דיכאה אותו, והוא היה מעדיף להישאר בבגדד. עבור יגר, העיר הזו, המרוחקת כל כך מהשלום שאנשים תרבותיים מקבלים כמובן מאליו, היתה מעין מגרש משחקים ניהיליסטי, בריחה מהמציאות שחיכתה לו בבית.

מסוק משוריין מנמיך טוס מעל הגגות. פצצות מרגמה שורקות סביב, מפרות את דממת הלילה. שריון טנק חלול בשדה חולי ועקר. ונהר החידקל, זרוע גופות.

בחמשת אלפים ומאתיים שנותיו ידע ערש תרבות זה מלחמות רבות מספור, ועכשיו, בתחילת המאה העשרים ואחת, פלש לתוכו עוד צבא אויב. המדינה הפולשת טענה שמניעיה אידיאולוגיים, אך מטרותיה האמיתיות היו ברורות: מאגרי הנפט העצומים הטמונים מתחת לאדמת עיראק.

יגר ידע שהמלחמה לא קשורה לצדק. לא שזה שינה לו הרבה. מה שחשוב הוא שיש שם עבודה, תפקיד עם משכורת טובה. אבל הפגישה עם משפחתו תדרוש ממנו התמודדות עם מציאות קשה הרבה יותר מכל מה שנתקל בו בעיראק. כל עוד הוא בבגדד, הוא יכול לדחות את ההתמודדות עם בנו בתירוץ שהוא ממלא את חובתו.

יריות הידהדו במרחק מדי פעם. רובי סער מסוג M16. יגר לא שמע את רובי הקלשניקוב משיבים אש וידע שלא מדובר בקרב יריות של ממש.

הוא הפנה את מבטו וראה מכונית קטנה עוזבת את שאר המכוניות שנסעו הרחק מאחוריהם ומאיצה לעברו. מבעד למשקפי השמש שלו סקר יגר את הרכב, מכונית נוסעים יפנית חבוטה. בגדד שרצה מכוניות כאלה – מכוניות קטנות וחסרות ייחוד שטרוריסטים אהבו להשתמש בהן לפיגועי ההתאבדות שלהם. נראה שאיש לא הבחין במכוניות האלה עד שהתפוצצו.

גל של אדרנלין צימצם את שדה הראייה שלו. הכביש הראשי שהשיירה שלהם נסעה בו הוגדר כאזור הריגה. בתדריך שלפני המשימה הם האזינו לדוח על הסכנה שבאזור ועל כך שבשלושים הימים האחרונים העדיפו המורדים לתקוף חברות אבטחה פרטיות במקום כוחות של הצבא האמריקני. כתריסר מאבטחים נהרגו ברצועת כביש קצרה זו בלבד.

מכשיר הקשר שלו השמיע קול רחש ודיווח מכלי הרכב המוביל. "רכב חשוד בהמשך מצד ימין. עצר מתחת לצומת העילי. הוא לא היה שם הבוקר."

סיכוי טוב שהמכונית מכילה מטען צד. המורדים נמצאים בוודאי בקרבת מקום, מחכים בקוצר רוח להפעילו מרחוק. חומרי הנפץ אולי מאולתרים, אבל הם חזקים דיים לפוצץ מכונית משוריינת לרסיסים.

"שנחזור אחורה?"

"רגע," אמר יגר לתוך המיקרופון האלחוטי שלו. "מכונית מגיעה אלינו מאחור."

המכונית היפנית היתה עכשיו במרחק של כחמישים מטר בלבד.

לכו מכאן! יגר נופף לעבר המכונית ברובה הקרבין וסימן לה בזרועו השמאלית להתרחק. אבל המכונית רק האיצה.

"בדוק את משבש התדרים," צעק מוביל השיירה, מקפירסון. המורדים השתמשו לעיתים קרובות בטלפונים סלולריים כדי להפעיל מטעני צד, ומשבש תדרים ישבש את האות.

"משבש תדרים מופעל," דיווח נהג הרכב המוביל.

"תמשיכו," הורה מקפירסון. "ותיפטרו מהמכונית הזאת."

"קיבלתי," השיב יגר וצעק למכונית שתתרחק.

אבל המכונית לא צייתה. מבעד לשמשה המאובקת ניבטו אליו פניו העוינות של הנהג העיראקי, שהשיב לו מבט נוקב. בהתאם להוראות הפתיחה באש לחברות אבטחה, יגר לחץ על ההדק כמה פעמים. ארבע היריות פגעו בקרקע ליד פגוש המכונית והתיזו שבבי בטון.

יריות האזהרה לא האטו את המכונית הקטנה. יגר הרים את הרובה וכיוון אותו למכסה המנוע של המכונית.

"תיזהרו ממטען צד!"

שניות אחרי שמקפירסון צעק את המילים האלה בקשר הרעיד קול פיצוץ נמוך ורועם את רכב השטח. הפצצה לא התפוצצה לפניהם, אלא על הכביש כמה מאות מטרים מאחור, מעבר למקום שאליו כיוון יגר את הקרבין. עץ דקל בודד לצד הכביש היה אפוף עשן שחור. עוד פנאט דתי אכול שנאה התפגר, חשב יגר. סתם עוד יום בבגדד. אבל אילו המכונית שמאחוריהם היתה מתפוצצת כך, היו צריכים לגרד אותו מהכביש.

יגר לא ירה יריית אזהרה שנייה סטנדרטית, אלא כיוון את רובה ה-M4 לנהג, וקרן הלייזר האדומה התוותה עיגול בדיוק בין עיניו של העיראקי.

אל תעצום עיניים! צעק יגר בדממה. אל תראה לי את ההבעה מעוררת הרחמים הזאת שיש למתאבדים רגע לפני שהם מתפוצצים. אחרת הלך עליך.

לראשונה, העיראקי נראה מפוחד. האם הוא תכנן למות? בדיוק כשיגר הגביר את הלחץ על ההדק, פניו של האיש בכוונת שלו הלכו והתכווצו. הסדאן האטה.

לרגע נפל עליהם צל כשהשיירה נכנסה אל מתחת לצומת העילי. הרכב החשוד שמתחת לגשר לא התפוצץ.

יגר המתין שהמכונית שנסעה אחריהם תשנה כיוון. "השטח נקי," הוא דיווח.

"קיבלתי," השיב מקפירסון מהרכב המוביל. "חוזרים לבסיס."

אולי נהג הסדאן לא היה טרוריסט, אלא סתם אזרח שניסה להתגרות באמריקאים. ואולי המכונית שעצרה מתחת לצומת העילי לא היתה ממולכדת אלא פשוט נתקעה.

יגר לא ידע אלא שהופנתה כלפיו שנאה איומה, שהוא פחד, ושבעוד רגע היה יורה למוות באדם שמעולם לא שוחח איתו אפילו.

שלושת רכבי השטח המשוריינים עברו את נקודת הביקורת האמריקנית, נסעו בכביש העוקף המתפתל שנועד לעצור את מכוניות התופת ונכנסו לאזור הירוק. האזור היה במרכז בגדד, סביב הארמון של הרודן שהודח.

המגורים של אנשי וסטרן שילד היו לאורך הכביש, לא רחוק מהארמון. מבנה דו־קומתי ארוך, עשוי לבני בטון ומכוסה צבע מתקלף. בבניין היו חדרים כה רבים עד שהוא תהה לְמה שימש לפני שהושכר לחברת האבטחה הפרטית. דיור לעובדי ממשל? מגורים של בית־ספר? לאף אחד לא היה מושג.

השיירה נעצרה בחצר הקדמית, וששת אנשי האבטחה יצאו החוצה. כל השישה, כולל יגר, השתייכו בעברם לכוחות המיוחדים – הכומתות הירוקות. הם החליפו ביניהם כמה חבטות אגרופים לרגל השלמת המשימה כשצוות תחזוקה יצא לעברם בריצה. הצוות גילה חור של כדור שנורה מרובה רב־עוצמה בשלדת הרכב המוביל, אבל זה לא הבהיל אף אחד מהם. די צפוי, בסך הכול.

"היי, נץ!" קרא מקפירסון ליגר כשזה עשה את דרכו פנימה. "לא צריך להגיש דוח על תקרית ירי. הלילה אנחנו חוגגים על הגג."

"קיבלתי," אמר יגר וחייך בתודה. מקפירסון בוודאי מתכנן לו מסיבת פרידה. מחר אמור להגיע מחליף, ויגר יעזוב. סבב רגיל בחברה כלל שלושה חודשים של עבודה וחודש חופש. כשיחזור לשם בפעם הבאה, אין לדעת אם יהיה עם אותו צוות או באותה משימה. ומאחר שאין לדעת לאן יעופו הכדורים, ייתכן שלעולם לא יראה שוב את חברי הצוות שלו.

"לאן אתה נוסע בחופשה שלך? הביתה?"

"לא, לליסבון."

מקפירסון ידע למה הוא נוסע לפורטוגל והינהן. "אני מקווה שזה יסתדר."

"כן. גם אני."

יגר עלה לחדרו שבקומה השנייה, הניח את הרובה על המיטה, הסיר את אפוד הקרב ואיחסן אותו בארונית. הוא יחזיר את התחמושת שלו ואת שאר הציוד כשיעזוב וייקח איתו רק תרמיל גב שבתוכו חפציו האישיים המועטים.

יגר השתהה והתבונן בתמונה המשפחתית המודבקת לדלת הארונית. היא צולמה שש שנים קודם לכן בביתם שבקרוליינה הצפונית. בימים מאושרים יותר. יגר, אשתו לידיה ובנם ג'סטין ישבו על ספה וחייכו למצלמה. ג'סטין, שישב על ברכי אביו, היה קטן כל כך עד שכמעט נעלם בזרועותיו של יגר. ג'סטין ירש את שערו החום הכהה של אביו ואת עיניה התכולות של אמו. כשחייך חיוך שובב הוא דמה ללידיה, אך כשהיה במצב רוח רע הוא נראה ממש כמו גרסה זערורית של אביו הקשוח, יוצא הכומתות הירוקות. יגר ואשתו תהו לעיתים קרובות למי מהם ידמה כשיגדל.

יגר תחב את התמונה לתוך ספר בכריכה רכה שקרא עד מחציתו, הוציא את הטלפון הסלולרי שלו והתקשר לאשתו בליסבון. היה ביניהם הפרש של שלוש שעות. שעת ארוחת הצהריים הסתיימה שם עכשיו, והוא ידע שלא ישיג אותה בפעם הראשונה. הוא השאיר הודעה קולית וביקש שתתקשר אליו. הוא גמר לנקות את הרובה וירד למטה עם הטלפון והמחשב הנייד בידו.

המועדון הקטן היה תמיד עמוס. הוא היה מצויד במקלט טלוויזיה ישן, שתי ספות, מכונת קפה וכמה מחשבים שכולם יכלו להשתמש בהם. כמה בחורים ישבו מול המסכים, גלשו באתרי פורנו והתבדחו. יגר הלך לתחנה אחרת וחיבר את המחשב הנייד שלו לקו מהיר. הוא ידע שיתאכזב, אך בכל זאת עיין במנוע חיפוש אקדמי.

כצפוי, שום דבר. לא היו כל דיווחים על טיפול חדש ודרמטי ב-PAECs – הסתיידות תאי האפיתל של נאדיות הריאה.

"יגר."

יגר הביט לאחור לעבר הכניסה וראה את אַל סטפנו, מנהל המגורים, שסימן לו בידו. "נץ, תוכל לבוא למשרד שלי? יש לך אורח."

"לי?" יגר צעד לעבר משרדו של סטפנו שלמרגלות המדרגות ותהה מי יכול לבקר אותו.

כשנכנס למשרד, איש בגיל העמידה קם מהספה. גובהו היה מטר ושמונים, כגובהו של יגר, והוא היה לבוש כמו המאבטחים – בחולצת טריקו ובמכנסי דגמ"ח. האיש היה מבוגר מיגר בעשרים שנה בערך, בשנות החמישים לחייו. היה לו מראה קשוח של חייל ועל שפתיו נמתח חיוך קל. הוא הושיט את ידו.

"זה ויליאם ליבן, סמנכ"ל וסטרן שילד," הסביר סטפנו.

יגר הכיר את השם. חברת האבטחה הפרטית שהעסיקה את יגר נוסדה על ידי יוצאי יחידת דלתא, וליבן היה מספר שתיים בחברה. סוד ההצלחה המהירה של וסטרן שילד היה טמון במערכת היחסים הקרובה בין מנהליה לצבא. לליבן היה ללא ספק ניסיון קרבי, אבל התנהגותו לא היתה קשוחה ותוקפנית כשל רוב ותיקי הכוחות המיוחדים.

שמור על התנהגות רשמית ולא מחייבת, אמר יגר לעצמו כשלחץ את ידו. "נעים מאוד, מר ליבן. ג'ונתן יגר."

"יש לך כינוי?" שאל ליבן.

"קוראים לי נץ."

"נץ, בוא נשב ונדבר." ליבן החווה בידו לעבר הספה ופנה לסטפנו. "נוכל להשתמש בחדר?"

"כמובן," אמר סטפנו ויצא ממשרדו.

כשנשארו לבד, ליבן הביט סביבו בחדר הקטן כאילו הבחין בו בפעם הראשונה.

"החדר הזה בטוח?"

"כל עוד סטפנו לא מצמיד את האוזן שלו לדלת."

ליבן לא חייך. "טוב. אגש לעניין מייד. אתה יכול לדחות את החופשה שלך?"

"במה מדובר?"

"אני מקווה שתוכל לעבוד עוד חודש אחד."

יגר דמיין מה תגיד לידיה אם יאמר לה שהנסיעה שלו לליסבון נדחית.

"זאת עבודה טובה. השכר הוא אלף וחמש־מאות דולר ליום."

השכר היה גבוה פי שניים או יותר מהשכר הנוכחי שלו. זה עורר את חשדו. למה שהמנהל השני בדרגתו בחברה יטוס עד כאן כדי להציע לו עבודה? "זה בעיר חילה?"

"סליחה?"

חילה היתה החזית המסוכנת ביותר בעיראק. "העבודה היא בעיר חילה?"

"לא, המשימה לא כאן. היא במדינה אחרת. יהיה זמן הכנה של עשרים יום, והמשימה תיקח עשרה ימים לכל היותר. אולי אפילו תסיים בחמישה. אבל מובטח לך תשלום על שלושים יום, גם אם המשימה תהיה קצרה יותר."

ארבעים וחמישה אלף דולר על חודש עבודה – לא רע בכלל. המשפחה של יגר זקוקה עכשיו לכל הכסף שהיא יכולה להשיג.

"באיזה סוג של משימה מדובר?"

"אני לא יכול להיכנס לפרטים, אבל זה מה שאני יכול להגיד: המשימה מתחילה באחת ממדינות הקואליציה, לא במקום כמו רוסיה או סין. או קוריאה הצפונית. היא גם לא משימה מסוכנת כל כך. לפחות בטוחה יותר מהעבודה בבגדד. והמשימה הזאת לא תביא תועלת למדינה ספציפית. אם כבר, היא תועיל לכל המין האנושי."

יגר לא הצליח לדמיין מה המשימה יכולה להיות, אבל היא לפחות לא נשמעה מסוכנת מדי. "אז למה השכר כל כך גבוה?" הוא שאל.

סלידה קלה הופיעה בקמטים העמוקים שסביב עיניו של ליבן. "קיוויתי שתקרא בין השורות. זה סוג של… עבודה מלוכלכת."

עבודה מלוכלכת. התנקשות. כזו שלא תביא תועלת למדינה ספציפית. אבל כל ההתנקשויות הן פוליטיות, לא?

"אם תיקח את העבודה, תצטרך לחתום על הסכם. אחרי שתתחיל להתאמן נתדרך אותך. אבל אתה צריך להבין שאחרי שתחתום על ההסכם ותתעדכן בפרטים, אין דרך חזרה."

"אתה מודאג שהמידע ידלוף? אל תדאג. הסיווג הביטחוני שלי הוא 'סודי ביותר'."

המודיעין הצבאי בארצות־הברית כולל שלוש רמות של סיווג ביטחוני: חסוי, סודי וסודי ביותר. כל סיווג מחייב בדיקת רקע מחמירה, כולל בדיקת פוליגרף. גם לאחר שיגר עזב את הצבא, הוא שמר על הסיווג הביטחוני שלו, כי בלעדיו לא היה יכול לבצע חלק מהמשימות שמקצה משרד ההגנה לחברות אבטחה.

"תראה, אני מכיר את הרקע שלך. יוצא הכוחות המיוחדים, אמין לגמרי. פשוט במקרה הזה אנחנו צריכים להיות זהירים במיוחד בכל הנוגע לאבטחה."

דבריו המעורפלים של ליבן נתנו ליגר רמז נוסף. המנהל יוצא כוח דלתא דיבר על משימה שדרשה סיווג ביטחוני גבוה יותר מסודי ביותר. היא דרשה סיווג ביטחוני של 'סודי ביותר/מודיעין מיוחד' או 'סודי ביותר/מידע רגיש ממודר'. לפי הרמזים של ליבן, אולי זאת אפילו 'תוכנית גישה מיוחדת', פעולה שהגישה המודיעינית אליה מוגבלת ביותר – התנקשות באישור הבית הלבן, לדוגמה. אבל למה לא להורות לכוח דלתא או לצוות 6 של אריות הים לעשות זאת? זאת לא משימה שנותנים לחברת אבטחה פרטית.

"מה דעתך?" דחק בו ליבן. "רוצה לחתום?"

ליגר היתה הרגשה מוזרה. אותה הרגשה שהיתה לו כשהיה נער מתבגר והוריו התגרשו והוא היה צריך לבחור עם מי מהם יגור. אותה תחושה של חוסר החלטיות שהרגיש עם תום לימודיו בתיכון, כשנדרש לקבל החלטה מהירה, והחליט לקבל מלגה מטעם התוכנית להכשרת קציני מילואים כדי שיוכל ללמוד במכללה. הוא ידע שהוא ניצב בפרשת דרכים. כל החלטה תשנה את חייו לעד.

"אם יש לך שאלות, זה הזמן. אענה כמיטב יכולתי."

"אתה בטוח שזה לא מסוכן?"

"כל זמן שלא תפשל."

"זאת משימה של איש אחד?"

"לא. תהיה חלק מצוות של ארבעה."

צוות של ארבעה אנשים היה היחידה התפעולית הקטנה ביותר בכוחות המיוחדים.

"שאר תנאי ההעסקה הם התנאים הרגילים. אנחנו נספק את הנשק, ואם תמות במהלך הפעולה, חוק בסיסי ההגנה קובע שהמשפחה שלך תקבל שישים וארבעה אלף דולר."

"אני יכול לראות את ההסכם?"

ליבן חייך באישור והוציא מתיקו מסמך. "אל תהסס. סמוך על המזל שלך. אתה בחור בר מזל."

"אני? בר מזל?" יגר חייך חיוך עקום, עוקצני מעט. "תמיד ראיתי את עצמי כחסר מזל."

"בכלל לא. אתה טיפוס ששורד," אמר ליבן בפה מכווץ. "היו לנו שישה מועמדים אחרים לתפקיד, אבל כולם מתו. הם מתו בחילופי אש, בזה אחר זה. המורדים מרבים לתקוף צוותי אבטחה בזמן האחרון."

יגר הינהן.

"היום היתה הפעם הראשונה שסוף־סוף הצלחתי לפגוש את אחד המועמדים שלנו פנים אל פנים."

יגר חשב על הכסף, בתקווה שהמחשבה תסלק את התחושה מבשרת הרעות שחש. ארבעים וחמישה אלף דולר לחודש. האם הוא באמת יכול לדחות הצעה כזאת? אז מה אם זאת עבודה מלוכלכת? בכל מקרה הוא אינו אלא כלי שניתן להחלפה, בדיוק כמו הרובה שבידיו. גם אם הוא יהרוג מישהו, אי אפשר להאשים את הרובה. האשם האמיתי הוא מי שבאמת לוחץ על ההדק, האדם שמזמין את הרצח.

יגר סקר את ההסכם. הוא לא סיפק אף רמז חדש. הוא רק צריך להחליט ולחתום.

ליבן הושיט לו עט. יגר הושיט אליו את ידו, אך הרגיש רטט בכיס חולצתו ונעצר.

"סליחה," הוא אמר. הוא הוציא את הטלפון הסלולרי והביט במסך. לידיה מתקשרת אליו בחזרה מליסבון. "הייתי רוצה להתייעץ קודם עם אשתי. אמרתי לה שנתראה מחר."

ליבן נראה כמו צייד שעומד לאבד את קורבנו. "בטח, דבר איתה."

יגר לחץ על לחצן השיחה. לפני שאמר מילה שמע את קולה החלוש של לידיה. הקול אצר בתוכו את הייאוש וחוסר התקווה שכבר שמע פעמים רבות כל כך בעבר.

"ג'ון? זאת אני. אני לא יודעת מה לעשות."

"מה קרה?"

היא בלעה את דמעותיה. "ג'סטין בטיפול נמרץ."

עוד כסף הלך, חשב יגר. כנראה אין לי ברירה אלא לחתום. "תירגעי, לידיה. עברנו את זה בעבר, והמצב תמיד משתפר."

"הפעם זה שונה. יש דם בליחה שלו."

זה היה סימן לכך שמחלת בנו מתקרבת לשלב הסופי שלה. צמרמורת עברה בגוו של יגר. הוא סימן לליבן שהוא יוצא ועזב את המשרד. המדרגות שליד המסדרון היו רועשות מקול צעדי המאבטחים שעלו וירדו בהן במהירות.

"את בטוחה?"

"ראיתי את זה בעצמי. קו אדום, כמו סרט."

"קו אדום," מילמל יגר. "מה אומר ד"ר גראדו?" גראדו, הרופא הפורטוגזי של ג'סטין, היה אחד המומחים המובילים בעולם למחלת PAECs.

יגר לא הצליח להבין את דבריה של לידיה המתייפחת. הוא ראה אותה בעיני רוחו, מוחה את הדמעות. "מה דעתו של ד"ר גראדו?" הוא שאל שוב.

"הוא אומר שהלב והכבד של ג'סטין מפסיקים לתפקד… שלא נשאר לו הרבה זמן."

יגר אילץ את מוחו הקפוא לחשוב, לסקור את מה שהוא יודע על המחלה. ברגע שהריאות מתחילות לדמם, לחולה נשאר בערך חודש לחיות.

"תהיה כאן מחר, נכון?" התייפחה לידיה כמתחננת.

אני חייב לראות את הבן שלי לפני שיהיה מאוחר מדי, חשב יגר. אבל איך לעזאזל נשלם על הטיפול בו? יגר נעץ את מבטו בדלת המשרד הסגורה. הוא התאמץ להחזיק מעמד, אבל הגיע לקצה גבול יכולתו. תודעתו שוטטה על סף הכאוס.

למה אני עומד כאן במסדרון של מגורים מלוכלכים בבגדד ואוחז בטלפון הזה? שאל את עצמו. למה לעזאזל אני פה?

"ג'ון?" קולה המתייפח של אשתו הגיע אליו. "ג'ון? אתה שם?"

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להרוג את האחד”