החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קוקיזם

מאת:
הוצאה: | 2013 | 464 עמ'
זמינות:

21.00

רכשו ספר זה:

"[באמצע שנות השבעים] ביליתי שעות רבות לאור ירח עם הרב לוינגר, צועד עמו בשבילי עיזים מרמאללה דרך ענאתא ליריחו, מגב ההר דרך ספר המדבר לבקעה. מפעם לפעם הצביע ר' מוישה על גבעות חשופות, נכנס לטראנס וזעק בקול רם ונרגש: 'כאן יוקמו תריסרי יישובים ובהם בתי מלאכה ובתי כנסת לרוב, ותימצא שם עבודה להמוני גננות, מהנדסים ותלמידי חכמים'. מיוזע בחשיכה, התקשיתי לכבוש את התמיהה והמבוכה. הסיטואציה, כמו שאומרים עכשיו, הייתה הזויה לחלוטין. לא חלפו ימים רבים וכל אותם אתרים נידחים ושוממים הופרחו ויושבו ביהודים. היום, כעבור פחות מארבעה עשורים, יש בשטחי יו"ש קרוב ל-350,000 מתנחלים בלמעלה מ-120 התנחלויות".(מתוך המבוא לספר).
אך לעתים נדירות נקרית לחוקר ההזדמנות לצפות מקרוב בשלביה הראשוניים של התעוררות דתית או תנועה פוליטית שתתגלה עם הזמן כבעלת חשיבות מכרעת לחברה, למדינה ולאזור כולו. בידי גדעון ארן, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, נפלה הזכות לעמוד ליד עריסת גוש אמונים. כחוקר צעיר הוא ליווה את התנועה בשנים הפורמטיביות והכריזמטיות שלה, ואז גם פנה לאחור להתחקות אחר מה שקדם לה והתנה אותה. ארן מתעד ומנתח את הסיפור של גוש אמונים על בסיס מה שראה, שמע וחווה במהלך השנים הארוכות שעקב אחר הגרעין הקשה של מנהיגי ופעילי התנועה, רכש את אמונם וכמעט נטמע בתוכם. הספר, המבוסס על כתב-יד בן שלושים שנה שצבר מוניטין אקדמיים כטקסט מכונן, בוחן ב"זמן אמת" את השורשים וההשלכות של פרויקט ההתנחלות היהודית בשטחים, פרויקט שקשה להפריז בהשפעתו על ההתרחשויות בישראל ובמזרח התיכון. מאחורי התנועה הפוליטית-התיישבותית נחשפת תנועת תחייה דתית, תופעה משיחית מובהקת שחשיבותה היסטורית לא רק בהקשר המדיני והחברתי אלא גם בהקשר התרבותי והדתי. לאמוניות הגוש משמעות מהפכנית לגבי היהדות לא פחות מאשר לגבי הציונות, ומשמעות זו, על היבטיה השונים, מונצחת ומבוררת בטקסט מקורי ומרתק שהממצאים והטענות המוצגים בו מעוררים מחשבה מחודשת על הזהות והמצב הישראליים.

מקט: 4-249-50106
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא

א.

בשנות השבעים, בתקופת ההתפכחות ואי-הנחת שלאחר מלחמת יום הכיפורים, יצאתי כתלמיד מחקר באוניברסיטה העברית לבחון תופעה חברתית חדשה באופק הישראלי. נמשכתי אליה מכיוון שנראתה אקזוטית וכריזמטית, אולי סהרורית משהו, והלמה היטב את כוונתי להתמחות בכיתות קיצוניות. מאחר שהערכתי שהיא בת-חלוף, התכוונתי לצפות בעלייתה ובשקיעתה גם יחד. במשך השנים גדל והתגבש מושא התבוננותי ונהפך לתנועה לאומית דתית בולטת ורבת השפעה, שנודעה בשם “גוש אמונים” (להלן: ג”א). מה שיכול היה להיחשב כקוריוז נתגלה כתופעה היסטורית בעלת משמעות עצומה.

באותם ימים ראשונים היה החיזיון חסר תקדים והרשמים בלתי-מוכרים. המראות והקולות השתלבו לכדי דימוי שבמהרה נעשה סטריאוטיפי. נאמני או מאמיני הגוש היו באותה עת קומץ צעירים, תלמידי ובוגרי ישיבות, חובשי כיפות סרוגות ועטורי זקנים, ציציותיהם מתבדרות ברוח ונשק בידיהם, ברק בעיניהם ורוממות אל בגרונם, מלווים בנשותיהם, כולן בשביס וחצאית ארוכה, נדמות תמיד בהריון. חסרי אמצעים וניסיון, אך חדורי אמונה ונלהבים, הקהילו המונים לעצרות בכיכרות הערים, השתטחו על כבישים לחסום רכבי ראשי מדינה ושרי חוץ, נשאו דגלים בתהלוכות בלב כפרים פלסטיניים, הערימו על מחסומי משטרה והתחמקו ממרדפי צבא, הקיפו במעגלי ריקוד חיילים שנשלחו לעוצרם ופוליטיקאים שבאו ללמדם מוסר, הציפו את הדרכים בכתובות ענק הקוראות למחאה ושבירת כללי המשחק, התהלכו כבעלי בית במזנון הכנסת, במשרדי ממשל ובמסדרונות מפלגות, התחבקו עם מפקדים, משוררים ועיתונאים וסחפו אותם לתפילה נרגשת, צעדו בלילות חשוכים בוואדיות המדבר ועם בוקר הקימו מאהלים בראשי גבעות חשופות, שם פנו ללימוד גמרא ולתליית כביסת זאטוטים, תקעו יתדות לגידור אתרים ארכיאולוגיים בפאתי מחנות פליטים עוינים, סבבו בין קיבוצי הצפון כמרצים מבוקשים, נשאו דרשות שבת בבתי-הכנסת של גוש דן, ניהלו ביניהם בירורים אידיאולוגיים מרתוניים ובסיומם נחלצו ל”מבצעים” ב”שטח”, בעודם נושאים עימם קובצי מאמרים של רבניהם הנערצים. כל זאת במגמה מוצהרת, נמלצת אך בוטה, לשוב לכל מרחבי הארץ הגדולה שנכבשו ב-1967, ליישבם ביהודים ולספחם למדינת ישראל, למען ביצור ביטחונה והשלמת גאולתה.

לצורך המחקר התלוויתי למאמינים בכל אשר עשו, התבוננתי בהם מקרוב, שוחחתי עימם ארוכות וקראתי בעיון הרבה ממה שכתבו או שיננו. במשך הזמן התיידדתי איתם, רכשתי את אמונם וכמעט שנטמעתי בתוכם. פעם כשהתעורר צורך לשמור על סודיות טקס נישואיו של מנהיג חשוב בתנועה, הרגישו בנוח לערוך את החופה בביתי (בתנאי שאסיר את תמונת סנטה אנה של לאונרדו דה-וינצ’י מהקיר). ניהלתי “עבודת שדה” 24/7 משך למעלה משנתיים. זו כללה תצפית ותצפית משתתפת, ראיון פתוח וניתוח טקסטים ומסמכים. המחקר התנהל ביום ובלילה, בעיקר בלילה, בחול ומועד, בבתים, כבישים, משרדים ובמיוחד בבתי-מדרש דחוסים, הרי טרשים וקסבות מאיימות. השתתפתי בשמחת משפחותיהם, פטרלתי איתם סביב יישוביהם, נכחתי בדיוניהם הפנימיים, בפגישותיהם עם תומכים ובני-פלוגתא, בעצרותיהם, בשיעוריהם ובנאומיהם, נטלתי חלק בהפגנות ואף בפעולות חשאיות. אפילו למדתי איתם בחברותא ולתקופת מה גם בישיבה. שניים או שלושה מראשי הגוש העידו באותם ימים, ספק בהלצה ספק בטרוניה, שהם מבלים בחברתי יותר מאשר עם נשותיהם. כמו כן זכיתי לקיים שתי שיחות פרטיות וארוכות מאוד עם הר’ צבי יהודה (קוק). היו מאמינים שקינאו בי על כך.

כדי שלא להחמיץ מידע ולאפשר חשיפה אינטימית, שימשתי בתקופת הבראשית של הגוש נהג מתנדב לפעיליו המותשים מהתרוצצות אינסופית ברחבי הגדה המערבית. באותה העת לא הייתה לגוש מכונית אחת לרפואה, וכשהתקשו בהוצאות שכירת רכב נעזרו בטרמפים. בנסיעות ההן בדרכים המשובשות הנידחות חזה הרב לוינגר “השקעות של מיליונים ברשת אספלט שתחצה את ההר לאורכו ולרוחבו ותואר במחרוזות פנסי ניאון”. הדברים נשמעו באוזני כהתנבאות כמו-תנ”כית נלעגת. כמו כן הייתי לעתים נווט, שומר ראש מזוין וכוהן וידוי לראשי התנועה. על תקן זה ביליתי שעות רבות לאור ירח עם הרב לוינגר, צועד עמו בשבילי עיזים מירושלים דרך ענאתא ליריחו, מרמאללה דרך ספַר המדבר לבקעה. בכמה הזדמנויות הצביע ר’ מוישה על גבעות חשופות, נכנס לטראנס, וזעק בקול רם ונרגש: “כאן יוקמו תריסרי יישובים ובהם בתי-מלאכה ובתי-כנסיות לרוב, ותימצא שם עבודה להמוני גננות, מהנדסים ותלמידי חכמים”. מיוזע בחשיכה, התקשיתי לכבוש את התמיהה והמבוכה. הסיטואציה הייתה, כמו שאומרים היום, הזויה לחלוטין. לא עברו עשר שנים ובכל אחד ואחד מהאתרים ניצב יישוב פורח: כפר אדומים, מכמש, מצפה יריחו, כוכב השחר, רימונים, ענתות ועוד ועוד. קשה להישאר אדיש ליחס שבין השיגיון הקדום להגשמה מעל ומעבר.

הפנים החדשות של השטחים הן ביטוי דרמטי לשינוי הגדול שחולל ג”א. כשב-1975 הציג חנן פורת, במרתף דירה ירושלמית, את תוכנית “יש” הפורשת מפת התנחלות עתידית, היא הוגדרה אפילו על-ידי חסידיו כ”חלום באספמיא” שחשיפתו ברבים תחבל בתדמית המאמינים כאנשים שפויים. עיתונאים שהציצו בטיוטת הסטנסיל גיחכו. אלא ששרטוט השטח המדומיין תיאר בדיוק רב את שהתרחש בשנים הבאות. מספר היישובים שהוקמו בפועל, מיקומם, אפילו שמותיהם, הם שיקוף נאמן של הפנטזיה ההיא. הפיכת ראשי התיבות יו”ש לשגרת לשון בשפה הצה”לית, הממשלתית ובסופו של דבר בעברית המדוברת, גם היא הישג לא מבוטל של הגוש.

היום, כעבור פחות מארבעה עשורים, יש בשטחי יו”ש קרוב ל-350,000 מתנחלים, בלמעלה מ-120 התנחלויות הפרושות על פני הגדמ”ע כולה, ובהן מספר ערים מבוססות, מובלעות בלב ריכוזים פלסטינאיים או בקרבתם המיידית, וכמה עשרות מאחזים בלתי-חוקיים. ההתיישבות היהודית בשטחים מתואמת במידה לא מבוטלת עם הממשל, ניזונה מהשקעה ישירה ועקיפה של מיליארדי שקלים, מנוהלת על-ידי מערכת מסועפת של מוסדות, מוגנת על-ידי מערך צבאי משוכלל ומקודמת באמצעות שדולה פוליטית יעילה ודעת קהל אוהדת.

מפעל ההתנחלות התווה מפה חדשה למזרח התיכון והשפיע עמוקות על המדינה והחברה בישראל. הוא גורם חשוב בשינוי הנוף, האווירה, החוק והסדר בשטחים, והוא משפיע גם על התרבות הפוליטית בארץ. ההתנחלות קשורה לתמורות באופי הממשל ובנטיות מדיניות, בנורמות אזרחיות וערכים לאומיים. יותר מכול קובעת ההתנחלות את יחסי ישראל עם הפלסטינאים ואת מעמד ישראל בעולם; ובה תלוי ביטחון תושבי האזור וסיכוייהם להגיע להסדר שיבטיח את איכות החיים ואת מימוש הזכויות והשאיפות של שני הצדדים. את מפעל ההתיישבות היהודית בשטחים אי-אפשר שלא להסמיך לתנועת גוש אמונים.

למרות הקשר האמיץ בין הגוש להתנחלות, אין ביניהן זהות גמורה. התנועה היא גורם מרכזי בגיבוש התשתית הרעיונית-ערכית להתיישבות ביו”ש; בייזום תוכניות להתיישבות; בגיוס משאבים ותמיכה ציבורית וממסדית בהתיישבות; בהכשרת והנעת מרבית כוח האדם להתיישבות, בארגון ובהנהגת ההתיישבות ובייצוגה. אבל ג”א אינו האחראי הבלעדי לפרויקט השאפתני והגורלי הזה. לטובת ההתנחלות ביו”ש פעלו גורמים נוספים, חלקם במקביל לגוש ובלא תיאום איתו, חלקם חברו עמו לשיתוף פעולה מלא. בין הגורמים הללו יש למנות, קודם כול, את ממשלות ישראל לדורותיהן, שפעלו בהתאם למדיניות רשמית או בלתי-רשמית, עקיפה ומוסווית. גורמים חשובים אחרים הם חברתיים-כלכליים בטבעם, כמו אינטרסים של סוחרי קרקעות ויזמי פיתוח מכאן, ונטיית שכבות רחבות לנצל הזדמנות לשדרוג איכות חייהם, מכאן. למתיישבים חרדיים בביתר, עולי בריה”מ לשעבר באריאל ומזרחיים יוצאי עיירות פיתוח בחבל קטיף, לא הייתה בהכרח תודעה פוליטית וערכים תרבותיים דומים לאלה של נאמני הגוש. אבל הגוש מילא גם עבורם תפקיד מפתח בתור בעל הרעיון והרוח המקוריים, ספק האנרגיות והגייסות הייחודיים, מרכיב דומיננטי במנהיגות המוסרית והמעשית ובא כוחם בפני הממשל והציבור. הרבה לפני שהגוש מיצה את מאגרי המתנחלים העשויים בדמותו הייחודית ומזדהים איתו בכול, כבר קבע שהצלחתו מותנית בהנחלת המורשת למדינאים, להמונים ולכוחות השוק.

הצלחת תנועות גדולות בהיסטוריה בשינוי גורל עמים ואזורי עולם נגזרה במידה רבה מהלימה בין הצרכים והשאיפות הפרטיקולריים של קבוצה קטנה, חדורת תחושת שליחות, ובין מגמות כלליות שהתפתחו בלא כל קשר, כגון שינויים דמוגרפיים, פיתוחים טכנולוגיים, מלחמות, גילוי ארצות, עליית מעמדות או חילופי משטר. כך למשל פעל השילוב בין כיתות מאמינים בעלות חזון וכשרון ובין הצמא לרווחים מסחריים וצבאיים של מדינות, שילוב שיצר פרויקטים קולוניאליים עצומים. אין להבין את התיישבות האירופאים בצפון אמריקה במאה ה-17 שלא בקשר לחיפוש שווקים וחומרי-גלם של הממלכה האנגלית. זה לא גרע כהוא-זה מהמשקל המכריע שהיה לחבורה הפרוטסטנטית האליטיסטית שהפליגה על סיפון המייפלאואר. כמו המצוקה והתחייה הדתית של המאמינים הפוריטנים שחצו את האוקיאנוס האטלנטי ונחתו בחופי מסצ’וסטס, כך המצוקה והתחייה הדתית של מאמיני הגוש שחצו את הקו הירוק ונאחזו בהרי שומרון. בשני המקרים היה האוונגרד של וירטואוזים דתיים בבחינת תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, להתנחלות שאת השלכותיה לא ניתן היה לשער.

ב.

ספר זה הוא בגדר ניסיון להבין את ג”א. אך הגוש המתואר ומנותח כאן שונה מהתנועה המוכרת לרבים בארץ ובעולם מתוך קריאה בעיתונות וצפייה בטלוויזיה. הספר מתרכז במבט מבפנים על הגרעין הקשה של הגוש; הוא ממעיט בהתייחסות להיקף התנועה לגווניה ולפעיליה הקובעים את דימויה בציבור. הדיון הציבורי בג”א בדרך-כלל אינו מבחין בין המרכז לפריפריה התנועתית, אלא מתייחס אליהם כרצף אורגני. המרכז בו מתמקד הספר, לעומת זאת, מתייחד משוליו באופן מהותי ומחייב טיפול נפרד. הספר גם נסוב על מאפייניו החברתיים-תרבותיים של הגוש, במיוחד על המימד הדתי שלו, ואילו התנועה מוכרת בעיקר בשל בולטותה והשפעתה בתחומי הפוליטיקה הישראלית והשלכות מפעליה על הגיאו-פוליטיקה האזורית. הספר מטפל במה שמסתתר מאחורי ההקרבה והעסקנות, מה שמניע את המתנחל והמפגין. מעבר לכך נוגע הספר בשורשיו וברקע להקמתו של הגוש, בייסודו ובתחילת התפתחותו, וממילא אינו עוקב אחר גלגוליו המאוחרים ורישומו העכשווי. זהו ספר על העידן האמוני הקלאסי שחלף; עניינו ב”גרעין הקשה” המקורי – מנהיגיה, פעיליה המרכזיים וחבריה המובהקים והנלהבים של התנועה, קבוצת אקטיביסטים הומוגנית ומגובשת שמנתה כמה מאות בלבד, כולם בני תורה מסורים ו/או מתנחלים מסורים, אז עדיין צעירים בשנות העשרים-שלושים לחייהם, חסידי שיטת הרבנים קוק, בעלי נטייה משיחית ומחויבות פטריוטית, רובם צברים או עולים ותיקים, אשכנזים, מעורים בהוויות חברה ומדינה.

גרעין קשה זה התייחד, בין השאר, במשיכתו לפוליטיקה הישראלית ובמעורבותו בעניינים ציבוריים ומדיניים. מאמיני הגוש שבמוקד הספָר מצטיינים בפוליטיקה מתוחכמת, שאפתנית, יצירתית, לעתים נועזת וקיצונית. הכישרון והמקוריות הפוליטיים של ג”א מתבטאים, למשל, בשילוב פוליטיקה פרלמנטרית וחוץ-פרלמנטרית, ובתמרון ראשי ממשל ומינוף יריבויות ביניהם; ביצירת עובדות מוגמרות בשטח תוך פריעת חוק וסדר המקבלת אישור לאחר מעשה; בפריטה על מיתרים עדינים של הזהות הקולקטיבית, שמתסיסה רבבות ומעוררת הערכה גם בקרב מתנגדים; ביצירת בריתות בלתי-צפויות ורכישת אהדה של אנשי רוח; בהפעלת אמצעי תקשורת ומערכי פרסום, ארגון יעיל ולוגיסטיקה מורכבת, בגיוס משתתפים ומשאבים המנצל עד תום את מאגרי המגזר וכיוצא באלה גורמים להישגים פוליטיים כבירים. ג”א היא תנועה פוליטית וככזאת היא חשובה ומעניינת בפני עצמה, אבל לפוליטיקה זאת יש תשתית דתית-רוחנית והצגתה של זו היא עיקר הדברים שבספר. נדמה לי שקשה לדעת את ג”א ואת החותם שהטביע על חיינו בלי ללמוד את בסיסו והקשרו הדתי. לא רק שיש לגוש היבט דתי מרכזי, אלא שיש בו משום תנועה דתית של ממש, תנועה שלשיטתה גם ענייני חוץ וביטחון הם עיקרי דת, וההתנחלות היא מדיום דתי.

יש לתפוש את ג”א כתנועה דתית: זוהי טענה מרכזית שהספר מבקש להוכיחה. יש בג”א תחייה דתית וחידוש דתי. המשמעות הדתית של הגוש מתחרה במשמעותו המדינית, והשלכות הגוש על היהדות לא נופלות במהפכנותן מהשלכותיו הפוליטיות. כך, לדוגמה, בוחן הספר הן את התפקיד החשוב שמילאה התנועה בשינוי הזהות הישראלית בכיוון יהודיזציה של הציונות, הן את השפעתה מרחיקת הלכת על הדת בכיוון משיחיזציה של היהדות.

אף על פי שהדת היהודית הגתה וטיפחה את הרעיון המשיחי והעניקה אותו לדתות העולם, דברי הימים של היהודים אינם יודעים אלא כמה התפרצויות משיחיות בפועל, קצרות ושוליות. המרד הגדול ובעיקר מרד בר כוכבא במאה הראשונה והשנייה, והשבתאות במאה השבע-עשרה, הם הדוגמות המרכזיות. אחריתן הטראומטית היא זו שגרמה למסורת היהודית לשמור את המשיחיות על אש קטנה ולמנוע אפשרות של התלקחות. מכיוון שהסתיימו בקטסטרופות לאומיות או דתיות, למדה הדת לרסן את הדחף המשיחי. מאז כל גרעין של התלהבות משיחית וניסיון גיחה משיחית להיסטוריה נוטרל על-ידי הסמכויות המסורתיות, באמצעות הצגתו מלכתחילה כמשיחיות שקר או השכחתו-הכחשתו בדיעבד. על רקע הצלחת המאמץ הדתי השיטתי לדכא כל זכר למשיחיות במאות השנים האחרונות, אי-אפשר להתעלם מהמשמעות המהפכנית של העובדה שבארבעים השנים האחרונות עומדת היהדות בסימן משיחיות רדיקלית למדי. שתי התנועות המרשימות ביותר ביהדות זמננו, שפרחו עד לאחרונה, הן תנועות גאולה. חב”ד, ולא פחות ממנה ג”א, קיבלו הכשר, סחפו עימן רבים וטובים ביהדות הדתית ושינו את דמותה במידה רבה. האפיזודה השבתאית נמשכה שנתיים בלבד ולא חרגה מגדר שינויים נורמטיביים-ריטואליים בדת, ואף על פי כן זכתה להתייחסות מחקרית ענפה. הגוש, לעומתה, הטביע חותם היסטורי ממושך ועמוק מזה, כפי שהתגלה גם במישורים חוץ-דתיים. מאז שנות השבעים למאה הקודמת ועד ראשית שנות האלפיים, השתלטו הדת והדתיות של ג”א במידה רבה על היהדות בישראל. הספר מתאר איך ולמה.

המשיחיזציה של היהדות הדתית כרוכה בציוניזציה שלה. מאמיני הגוש אינם דבקים בתורה ומצוות וגם דבקים בציונות, כמקובל, אלא הם מאמינים שדתיותם וציוניותם חד הן. את המהפך האמוני של הגוש אפשר למצות כמהלך מציונות דתית לדת ציונית. בהשראת ג”א נעשתה היהדות הישראלית ציונית יותר ומשיחית בהרבה. רק לאחרונה נראה שכל אחת משתי המגמות הרדיקליות הללו מאבדת את עוצמתה, ובעיקר השילוב ביניהן מאבד את מוצקותו ואת ההגמוניה ממנה נהנה בעבר.

ג.

לעתים נדירות נקרית לחוקר ההזדמנות לצפות מקרוב בשלביה הראשוניים של התעוררות דתית או תנועה פוליטית. הספר הוא פרי מחקר שנולד והתפתח יחד עם התופעה החברתית אותה ביקש לתאר ולהסביר, בטרם יתברר גורלה. נפלה בידי הזכות לעמוד ליד ערשׂ הגוש ולתעד את לידתו. המשכתי ללוות את הגוש בשנים הפורמטיביות והכריזמטיות שלו ובצמתים מכריעים בהתחוללותו, לאורך הפאזה הטהרנית והקנאית שלו, ואז גם פניתי לאחור להתחקות אחר מה שקדם לו והתנה אותו. המחקר הסתיים בנקודה של המשך ותמורה. טבעו ותדמיתו של הגוש המאוחר הם חדשים, אבל ניתן לראות בהם תולדה של הגוש המקורי המופיע בספר.

מאז הימים אליהם מתייחס הספר השתנו הנסיבות ההיסטוריות שבהקשרן פועלת התנועה והשתנו פני התנועה עצמה. בשלושים השנים שעברו מסיום המחקר חלו תמורות בהרכב נאמני הגוש, במבנהו ובדרך פעולתו, ואף בתפישותיו ואורחותיו הדתיים. למעשה, במובן הפורמלי, הגוש כבר מזמן אינו קיים, ורק נותר הוויכוח עד כמה עדיין משפיעה רוחו הישנה. כתוצאה מהשינוי לא רק הצופים בתנועה מהצד יתקשו לזהותה בין דפי הספר, אלא גם הצעירים המשתייכים לתנועה כיום עשויים לקרוא בספר דברים שייראו להם זרים ומוזרים. אפילו ותיקי התנועה, מי שהיו מאמיני הגוש בתקופה ובמעגלים בהם דן המחקר, בכללם גיבורי הספר, עלולים למצוא עצמם מנוכרים לחלק מהמִמצאים והטענות. מהדורות מוקדמות של הטקסט הנוכחי הוצגו בפני מדגם מנהיגים ופעילים בג”א של הימים ההם ונראו לכמה מהם בלתי-מדויקים או בלתי-סבירים. אלמלא היו בידי עדויות צולבות, צילומים והקלטות, בעיקר פרוטוקולים מילוליים, הייתי אולי מאבד את ביטחוני במהימנות ובתקפות המחקר. אינני טוען חס וחלילה שהנחקרים מתכחשים לאמת ביודעין, או שהם בהכרח שוגים. אלא שהשִכחה עושה את שלה, וכן הטיות שהזמן גרמן. אחרי ככלות הכול, המציאות השתנתה ועימה השתנתה גם הדרך בה היא נתפשת.

מאליה התבקשה האפשרות לשכתב את המחקר ולהוסיף עליו עובדות והערכות, כך שיתאים לפרספקטיבת ההווה. לאחר התלבטות החלטתי לוותר על עדכונים והשלמות. הספר מקפיד לשמור על דמותו המקורית של המחקר. העובדה שכיום נראים הדברים אחרת גם למי שהיו שותפים ומקורבים להם, היא כשלעצמה סיבה טובה להחלטה להביא את החומר כפי שנכתב לפני שנים, לפני שפרטיו נשכחו או הושכחו והוכחשו, מכל מיני סיבות, תמימות יותר ופחות.

הספר מביא את התרשמותי מלפני יותר משלושה עשורים, ב”זמן אמת”, על בסיס מה ששמעתי, ראיתי וחוויתי. הבחירה להביא את הטקסט המקורי כמות שהוא ללא עדכון ותיקון – למעט תוספת פתח דבר וסוף דבר איננה מובנת מאליה. יש לה מגרעות ידועות, ביניהן, למשל, אנכרוניזמים, כמו התייחסות למוסד שכבר אינו קיים – המפד”ל – או דיון במשקל המכריע שהיה בעבר לרב לוינגר, בעוד הוא מרותק לכיסא גלגלים ואדיש לסביבתו. אכן קרו דברים בינתיים: הרב צבי יהודה קוק, חנן פורת ויהודה חזני הלכו לעולמם, ואחרים כבר בני 70 ומעלה ולהם נכדים בוגרים בהתנחלויות, משרות בכירות בשירות המדינה ובתי מידות; יריחו, שכם ורמאללה נמסרו לשלטון פלסטיני; והמחתרת היהודית בשטחים נחשפה וחבריה נשפטו, נאסרו וכבר שוחררו מזמן. ואולם עם השנים והתמורות פשוט נעלמו או הועלמו הרבה עניינים חשובים מהזיכרון הפרטי והקולקטיבי. לו היו מאמיני הגוש נשאלים כיום בדבר התחושות שרווחו בעולם הדתי-לאומי בעשורים שלפני 1967, בוודאי לא היו מעידים על אותו עלבון קדום המתמצה בתיוג “דוסים” ו”אדוק פיסטוק”, שבלעדיו אין להבין את הגאות הדתית-ציונית המאוחרת. ואלמלא תועד המהלך שגאל את הרב קוק האב משוליותו בימי חייו והיעלמותו מהתודעה בעשרים השנים שאחרי מותו, היינו סוברים מן הסתם שההמונים העולים כיום לקברו הם עדות למעמדו המרכזי מאז ומתמיד. ג”א עשה הכול כדי שנטמיע אמת חדשה זו.

המאמינים הוותיקים, המופיעים בספר, לעתים מנוכרים לביטויים עכשוויים המזוהים עם הגוש, הֶמשך ונגזרת של מפעלם ההיסטורי. לעומת זאת, חברי התנועה בני זמננו לא בהכרח מכירים את שורשיהם. לפנינו תוצאות של שני תהליכים משלימים. מצד אחד, ראשי ופעילי ג”א המקוריים לא תמיד חזו את העתיד להתפתח ולאו דווקא התכוונו לו. מצד שני, תפישות ג”א והתנהלותו עברו גלגולים שונים ובהדרגה נטו למגמות שחלקן זרות למקורותיהם.

ג”א הנדון בספר עדיין לא עמד בפני הקשים במבחניו ולא נקלע למשברים חמורים. הספר מסתיים הרבה לפני אוסלו (1993), כלומר לפני פינוי משמעותי של שטחים והתנחלויות, ולפני גלי טרור אכזר שפגע במתנחלים במישרין ובעקיפין. מכות אלה ונוספות, בהן גילוי “המחתרת היהודית” ורצח רבין, גרמו לערעור ביטחונו העצמי של הגוש ולסחף במעמדו הציבורי, להתלבטות ולקרע פנימי, וכן לנסיגה מעיקרי אמונה. עכשיו כולנו חכמים: אנו יודעים היטב לאן התגלגלו הדברים, ולרשותנו פרספקטיבה היסטורית המאפשרת הערכת תוצאות ביחס למטרות. לכתיבה רטרוספקטיבית יתרונות ניכרים, אך יש לה גם חסרונות. בולטת ביניהן נטייה כמו-טלאולוגית לתאר ולהסביר דברים מוקדמים לאור אחריתם. בחינת פעולות ומחשבות בזמן התרחשותן, כשעדיין לא ברור כיצד יתפתחו, היא בחינה המנוטרלת מראש מכל הטיה בדיעבדית.

דוגמה בולטת: בספר מוקדש מקום נרחב לישיבת מרכז הרב, בשל חשיבותה להבנת ג”א. בינתיים התפצלה הישיבה המפוארת של פעם לשניים, ובמידה רבה דווקא אותו פלג שהורחק וגלה, זה שייסד את ישיבת הר המור, הוא זה המשמר את הרוח המקורית שהתגלמה בגוש. יכולתי לתאר בספר את המצב החדש, אך העדפתי, באמצעות החומר המיושן והבלתי-אקטואלי לכאורה משנות השבעים, לחלוק עם הקורא את תחושת המציאות שהייתה רלבנטית להתפרצות התנועה. אי-העדכון מעמיד את כוחו ורגישותו של התיאור במבחן. כפי שייווכח הקורא, אני מטפל בישיבת מרכז הרב במונחי סתירה ומתח פנימי המאיימים לפוצצה. כך, בקריאה היום, ניתן לראות את הפיצול כמימוש של פוטנציאל אותו איתרתי ולראות אותו על רקע אפשרויות התפתחות אחרות. הקפאת הטקסט מאפשרת התרשמות מן האופציות השונות לפני שנסגרו; הדבקות בתיאור וניתוח סינכרוניים מקפלת בתוכה שיפוט של תקפות ומהימנות הממצאים והטענות. הרב טאו מתואר בספר כדמות חריגה, מסתורית וקנאית שהיא בו בזמן הנאמנה ביותר לרוח הישיבה וגם חותרת תחתיה. לאחר חתימת טיוטת הספר הוא היה לראש הישיבה הפורשת המתחרה. הקורא הכל-יודע יוכל עתה להבין טוב יותר את קורות הרב המאוחרות, וגם להעריך את איכות התצפיות ההן. הנה חיסרון ויתרון מחקר זמן אמיתי.

הבאת הטקסט האותנטי של שנות השבעים והשמונים בפני הקורא בן המאה העשרים ואחת, תוך התעלמות מהשתלשלויות עתידיות וּויתור על ההזדמנות להשלמת הסיפור ולעריכת חשבון היסטורי, טומנת בחובה סיכוי לבחון את הדברים כפי שנראו והובנו אז, בזמנם. נוכל ללמוד מכאן על מגבלות תפישתנו לנוכח הדברים בעת התרחשותם. יש כאן לקח מתודולוגי על מגבלות תצפית בת-זמנה, אולי שיעור בצניעות. אבל ראייה “בלתי-מתוקנת” לא רק שתספק לנו מבט על מה שאבד, או נמרח וסולף, אלא גם תפנה את האצבע לכיווני התפתחות מעניינים שלא התממשו. בין כך ובין כך, נראה שנושא הספר אקטואלי מתמיד, והתיאור והניתוח (אם יורשה לי) עדיין רעננים, ובינתיים ללא מקבילה. נדמה לי שחיוניות העבודה עומדת במבחן הזמן ואפילו גוברת עם השנים. חשיבות הנושא שהתגלתה לימים כגורלית מדגישה את הצורך בדיון שאינו רטרוספקטיבי, היסטורי, אלא מיידי וראשוני. אפשר למצוא עניין וטעם מיוחדים בעצם ה”קריאה לאחור” של הספר, כלומר בהזדמנות לבחון תופעה מרכזית במציאות חיינו כפי שנראתה עוד לפני שהייתה לידועה ומשפיעה כל כך.

כמדעני חברה רבים בעולם, עבדתי בהשראת מחקרו המונומנטלי של מקס ובר על “האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם”. את התיזה המפורסמת על הקשר המורכב שבין עיקרי הדת הקלוויניסטית למודרניזציה של המערכת הכלכלית המערבית ליווה ובר בשתי הסתייגויות. משלב די מוקדם בהתפתחותו, תפש הקפיטליזם תאוצה משלו וחבר לכוחות ושחקנים שאין להם בהכרח זיקה לפרוטסטנטיות, עד שניתק לחלוטין מהקשרו הדתי המקורי. בו בזמן, עם התהדקות הזיקה בין הפרוטסטנטיות לקפיטליזם, השתנו בהדרגה עיקרי הדת הקלוויניסטית ונעשו יותר ויותר הולמי-קפיטליזם. כתוצאה מהמהלך הכפול הזה נוצר פער בין הדחף הדתי המוקדם לאופי הדת המאוחר. הפרוטסטנטים המקוריים כלל לא התכוונו לתרום לעליית הקפיטליזם וסביר שאפילו לא יכלו לחזות אפשרות שכזאת. בצורה דומה, מרגע שנאחזו שורשי ההתנחלות בקרקע יו”ש, הם פיתחו מקורות יניקה ושאיפות צמיחה משלהם, וכך נעשתה זיקתם לתורת ג”א הייחודית חלקית ורופפת. במקביל, שיטתו הדתית של ג”א, שמלכתחילה לא יכלה לשער את השלכותיה הפוליטיות והאסטרטגיות, נטתה להשתנות בכיוון שתאם את המציאות החדשה והבלתי-צפויה שנוצרה. הבחירה להביא בספר את פרספקטיבת הזמן האמיתי, האנכרוניסטי לכאורה, תאפשר, כך אני מקווה, אפקט וֶבּריאני שכזה.

ד.

המחקר עליו מתבסס הספר נערך בעיקר בשנים 78-1975, והושלם ברציפות ואינטנסיביות משתנות עד 1982. בראשית 1987 הוגש כדוקטורט לאוניברסיטה העברית בהנחיית וקריאת הפרופסורים יוסף בן דוד ויעקב כ”ץ ז”ל, ומשה ליסק ויהודה ליבס. כותרת הדיסרטציה: “מציונות דתית לדת ציונית – שורשי גוש אמונים ותרבותו”. עותקי הדוקטורט הופקדו בספריית הר הצופים והושאלו בתדירות גבוהה במיוחד, עד שהתרפטו והיה צריך לצלם את דפיהם ולכורכם מחדש. היה זה מדד נוסף לעניין בעבודה. עוד עותק ש”נעלם” מן המדפים וריבוי הפניות הישירות אלי לצורך עיון בעבודה שִכנעוני שיש טעם בהדפסתה. לא מעט קוראים מצאו לנכון לשתפני בתגובותיהם, בין השאר ברישומים על דפי הדוקטורט. חלק מההערות מאששות ומעודדות, חלקן ביקורתיות ועוינות. בין אלה ואלה גם תגובות כמה מהדמויות עליהן נסבה העבודה.

מסיבות שונות התמהמהתי בפרסום העבודה, וכך נקפו השנים ונדמה היה שהיא מאבדת מחיוניותה להמשך התנהלותי המקצועית עד שיום אחד התברר לי, לתדהמתי, שקטעים נבחרים מהדיסרטציה המקורית ראו אור, ככתבם וכלשונם, אך לא באישורי או ידיעתי ולא תחת שמי. משהתבררו פרטי הפלגיאט גברו המבוכה והזעם. האחראי להפצת אותו “ספר גנוב”, כפי שהכריזה כותרת ידיעה באחד העיתונים, היה לא אחר מאשר תלמידי לשעבר, רב ידוע ועסקן מרכזי בחוגי ישיבת מרכז הרב, חבר מכובד בקהילת שכונת קריית משה בירושלים, פקיד בכיר הממונה על הוראה בתחום הדת במשרד החינוך, דמות מוכרת היטב לגיבורי עבודתי. בעיתון אחר שהביא את עיקרי העלילה הוא הוכתר כ”רב גנב”. לאחר שהודה במעשה ופיצה אותי, גמרתי אומר להשיב לי את הבעלות על המילים על-ידי הבאת העבודה לדפוס.

ספר זה הוא מהדורה ערוכה מחדש של הדיסרטציה הישנה. ראשית, העבודה קוצצה לכדי מחצית מספר העמודים, הן על-ידי מחיקת פרקים שלמים, הן על-ידי הידוק טענות וברירת ניסוחים. שנית, העבודה נערכה במגמת דה-אקדמיזציה, כלומר הוצאו ממנה פסקאות בעלות תוכן תיאורטי והשוואתי, היא נוקתה מז’רגון מקצועי וכן הושמט ה”אפאראט” המדעי, ובכללו כ-1,000 מראי מקום והערות שוליים ועשרות ציטוטים.

מאז סוף שנות ה-70 ראו אור פרסומים רבים על אודות ג”א, ההתנחלות היהודית בשטחים, הציונות הדתית ושאר עניינים הקרובים לנושא הספר, בכלל זה עבודות אקדמיות ועיתונאיות בעברית ובאנגלית, דברי פולמוס פוליטי ואידיאולוגי, זיכרונות וביוגרפיות ועוד. אזכיר כאן מדגם זעיר ואקראי משהו: “אדוני הארץ” מאת עדית זרטל ועקיבא אלדר, הסוקר בעיקר את חלקה של המדינה במפעל ההתנחלות; “מי לה’ אלי” מאת דני רובינשטיין, רפורטז’ה על מבצעי הגוש המוקדמים; “גוש אמונים” מאת גרשון שפט, עדות אישית של פעיל מרכזי; “שתי מפות לגדה” מאת מיכאל פייגה, המבוסס על אתנוגרפיה של חיי המתנחלים; “אתגר ומשבר בחוג הרב קוק” מאת דב שוורץ, עיון פילוסופי על הרב צבי יהודה קוק ומורשתו; “שכרון הגאולה” מאת מיכה רגב, המספר על מסלול חייו כתומך נלהב בגוש ומפעליו, עד להתפכחות; “ארץ ישראל השלמה – אמונה ומדיניות” של אריה נאור; חגי סגל על המחתרת, “אחים יקרים”, ובהומור על יישוב יו”ש, “התנחלות דמה”. ספרי אינו תחליף מתחרה אלא משלים לכל אלה.

נוסף לעבודת שדה הכוללת תצפיות וראיונות לפי מיטב המסורת האנתרופולוגית, מתבסס הספר על ניתוח תוכן מדוקדק של מגוון טקסטים רחב, המקיף את כל פרסומיו של הגוש ומרבית הספרות המשמשת לו השראה והדרכה. כמו כן נאסף ועובד חומר פנימי, לא תמיד רשמי, לעתים מסווג כחסוי או פרטי. המחקר ניזון מארכיון בן מאות תעודות מקוריות שחלקן לא נודעו ברבים, אם באקראי ואם מתוך כוונה להסתירן משיקולים אידיאולוגיים או אסטרטגיים. מצאי המסמכים האותנטיים בהם נעזרתי כולל: מאמרים תורניים ומדיניים מאת ראשי התנועה ורבניה; עלוני ישיבות, יישובים וגרעינים; כרזות שהתנוססו ברחבי הארץ; סיסמאות ולקטי אמירות שהופצו במהלך מבצעים; טיוטות לנאומים ושיעורים; חומרי הדרכה לפעילים; דו”חות ארגוניים ותוכניות אופרטיביות סודיות; פרוטוקולים של ישיבות הנהלה וסיכומי פגישות עם גורמי ממשל ואישי ציבור; פתקאות שנשרו מכיסי פעילים או הושלכו כאשפה; הגיגים, דרשנות ושירים שלא ראו אור; מכתבים פרטיים וקטעי יומן אישי.

לספר שבעה פרקים. הראשון מציג את שורשיו האידיאולוגיים של גוש אמונים על רקע הדילמה הרעיונית-ערכית של דתיים ולאומיים בישראל, ובהקשר הביוגרפיה הקולקטיבית של נאמני התנועה בשנותיהם המכוננות. בכלל זה מצויה בו חשיפה ראשונית וטענה מקורית בנוגע להולדת ג”א. במוקד הפרק השני עומד הרב קוק האב (הראי”ה). קורות חייו ואישיותו, פעילותו ותורתו נבחנות לאור השלכותיהן על תרבות מרכז הרב וג”א. הפרק השלישי מציג את הרב קוק הבן (הרצי”ה) וישיבת מרכז הרב ותנועת ג”א. הפרק דן במיוחד בזיקה שבין שני אלה לקודקוד השלישי במשולש – ג”א. הפרק הרביעי פורש את שיטתו האמונית של הגוש ומנתח אותה כדת יהודית חדשה וכתרבות ייחודית. את תת-הפרקים על “הגאולה כקטסטרופה” ועל מלחמת ששת הימים אפשר לקרוא כתמצית הפרובלמטיקה שביסוד ג”א ופתרונה הייחודי. הפרק החמישי מתרכז בדיון בשני מרכיבי שיטתו האמונית של הגוש – מיסטיקה ומשיחיות – ובשילוב ביניהם. הפרק השישי מביא מבחר היבטים של הרעיונות והערכים המאפיינים את ג”א, והשביעי, הקצר ביותר, מציג תיזת סיכום – הסבר תופעת התנועה וההתנחלות לא כנגזרת של התפישה האמונית, אלא של משברה.

כאמור, לג”א ולמפעליו בשטחים השלכות מהותיות על הגדרתנו ועל ביטחוננו, מה עוד שהוא מדגדג עצבים רגישים בזהות הישראלית ומתביית על מתחים וניגודים עקרוניים במיתולוגיה הישראלית. על כן אין פלא שהגוש וההתנחלות שהוליד הם צירי מחלוקת ציבורית קשה וממושכת, שקשה לחשוב על גורלית ממנה לעתיד היהדות והציונות. כרבים אחרים גם אני תופש צד בנושא, ובתור מי שכותב עליו אני חש חובה לתת לקוראי מושג כלשהו על עמדתי שלי. ובכן, בקיצור נמרץ, בצד הערכה לרצינות, להקרבה ולתנופה של ג”א, בצד הזדהות עם מקצת מערכיו האנושיים ובצד חיבה לכמה מאנשיו, אני חולק באופן בסיסי על האידיאולוגיה של התנועה ועל פרויקט ההתנחלות שלה, על תבונתם המדינית של המאמינים והמתיישבים, עקרונות המוסר שלהם והתנהלותם האזרחית. במיוחד אני מסתייג מגילויי אלימות, הפרת חוק וסדר, זלזול באחרים ונישול חפים שנעשו חלק בלתי-נפרד מהאמוניות וההתיישבות.

עוד עלי לומר שאני יהודי גמור המושקע ביהדותו, אבל אני חילוני עד לשד עצמותי. מיסטיקה זרה לי ומשיחיות מרתיעה אותי אך שתיהן מרתקות אותי. כמו כן, אני פטריוט מושבע, אפילו ביטחוניסט למחצה, וגם בגלל אלה אני משוכנע שקיפול התנחלויות ונסיגה משטחים הם הדרך הראויה לנו כישראלים וכבני-אדם, אף שאין זו דרך מובטחת ומספקת. כאוהב עלילות התנ”ך, נופיו ובעירבון מוגבל גם לקחיו, כלוחם וכמטייל ותיק בשבילי המקום, הארץ השלמה יקרה ללבי, ואף-על-פי-כן איני רואה מנוס מלפנותה לאחרים, הגם שטעמם אינו טעמי. נטיותי אלה התפתחו והתחדדו במהלך השנים, במקביל להתקדמות המחקר ולאחר שהסתיים. עד כמה שאני יכול להעיד, עם ראשית עבודתי ותוך כדי התנהלות שלביה המוקדמים, גם אני, החוקר, וגם מאמיני הגוש, הנחקרים, עדיין “חטאנו” באיזה סוג של תמימות, היקסמות והתלהמות שבאותם זמנים פטרו אותנו, כביכול, מלהתעמק בכל משמעויות הרעיונות והמעשים. הנה עוד סיבה לא לכתוב את הדברים מחדש אלא להביאם כפי שהיו ונכתבו אז.

ה.

לסיום, תודות.

ל”קוקיסטים” ומקורביהם, גיבורי הספר ששיתפו אתי פעולה, לעתים ביודעין ואף בהרבה כוונה, לעתים בלא יודעין. חלקם היו לידידי, אם כי לא בהכרח מסכימים עם עמדותי. רק מעטים מהם הוזכרו בספר או צוטטו בשמם. כאן אציין שמות כמה מהנחקרים, ויסלחו לי האחרים שאלמלא עשיתי בחברתם לילות כימים, ואלמלא רצונם הטוב, לא היה הספר: משה לוינגר, מרים לוינגר, חנן פורת, יהודה חזני, יואל בן נון, הלל פלסר, בני גל, שרה גל, יעקב לוין, יוחנן פריד, אורי אליצור, מנחם פליקס, בני קצובר, ישראל הראל, יהודה עציון, דניאלה וייס, נועם ארנון, צבי נריה, פנחס ולרשטיין, אדיר זיק, אברם מינץ, יהודה עמיטל, צבי סלונים, יצחק ערמוני, אליעזר ולדמן, חנה טאו, יוסי בדיחי, חגי סגל, דן תור, אליקים העצני, ישראל אלדד, בנציון הינמן, יצחק גנירם, גרשון שפט, יעקב פילבר, זלמן מלמד, משה סימון, משה שמיר, שבתי בן דב, מנשה בן ארי, יאיר בן ארי, נעמי שמר, יהודה הראל, יהודה אליצור, ניסן סלומיאנסקי, ישועה בן שושן, שבתאי זליקוביץ, מאיר הרציון, ימימה גוטליב, יוסי ארציאל, יגאל קוטאי, יוסף בן שלמה ואחרים.

לתלמידי בקורסים אוניברסיטאיים ששאלותיהם והערותיהם תרמו לגיבוש תפישתי. לעמיתי ולמורי שלימדו אותי רבות. אזכיר כאן במיוחד את רעי פרופ’ זלי גורביץ שתרומתו בעצה, ביקורת ועידוד הייתה יקרה ביותר.

למכון שיין שליד המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולוועדת הפיתוח של הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית, שעזרו במימון המחקר והכנתו לדפוס.

לעמית שהם, העורך, שבמסירות, מיומנות ונועם אִפשר את הפרסום במתכונת משופרת.

הספר מוקדש לאמי, לידיה ארן, ביום הולדתה ה-91.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קוקיזם”