החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כתיבה תמה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 133 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

קבוצת אנשים מבוגרים בטיול מאורגן בארץ אירופית. המספרת מרותקת לאחת הנשים בקבוצה בתערובת של דחיה ורתיעה וחשה כל העת בנוכחותה המעיקה, עד הסוף המפתיע, או שמא לא.

ידידות נושנה בין גבר ואשה מתחדשת אחרי עשרות שנים וממשיכה לשייט בים הבלטי באניית פאר ענקית. השייט מתגלגל אחרת מהאופן בו הצטייר בדמיונה של האשה.

פגישת מחזור של חניכי תנועת נוער מזדקנים מציתה ניצוץ חדש־ישן שמזמין פגישה נוספת ואחרונה.

ילדה נדהמת לזהות את המילים שלה בשיר שמדריך זמר מציג לקהל ילדים הממלא את האולם. המדריך, שאף הלחין את השיר, מספר סיפור עצוב על אודות ילדה אחרת שחיברה את מילותיו.

אוסף של שלושה סיפורים ונובלה, יצירת ביכורים שנכתבת בשלהי קריירה אקדמית ארוכת שנים.

מקט: 4-249-50848
קבוצת אנשים מבוגרים בטיול מאורגן בארץ אירופית. המספרת מרותקת לאחת הנשים בקבוצה בתערובת של דחיה ורתיעה וחשה כל העת בנוכחותה […]

לשמור מקום

 

אלו שכבר עלו התקדמו במעבר הצר, תרים אחר מקומות פנויים בחלקו האחורי של האוטובוס, והאחרונים בחוץ העמיסו מזוודות לתא המטען, מנסים לייצב מטריות כנגד הרוח המצליפה. בפנים היה חם. החלל, שריחו כריח צמר רטוב, נדחס תחת שאון הגשם הניתך על הגג. ממקומי ליד החלון התבוננתי דרך מסכי המים בצורות המטושטשות ברחוב. לפתע הבחנתי בזווית העין שהתנועה במעבר הואטה. מישהו עצר לידי. בלי להסיט מבט מהחלון העברתי את התיק הכחול מברכי אל המושב לצִדי, לסמן שהמקום תפוס. בטיול מאורגן אני תמיד מעדיפה לשבת לבד באוטובוס, ותמיד משלמת את המחיר הנוסף עבור הזמנת חדר נפרד במלון. מי שעצר שם במעבר זז, ותנועת הנוסעים המשיכה לזרום פנימה. אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, אוושת חשמל סטטי נשמעה במיקרופון, ומילים בשפה לא מובנת, ודאי מפי הנהג, השתרבבו לספירה. שומעים? שאל המדריך במיקרופון, כולם לשבת במקומות, תיכף מתחילים לנסוע. הדלתות נסגרו בנשיפה.

הסרתי את המעיל. כשפרשתי אותו לייבוש על התיק הכחול ראיתי אותה לראשונה. בשורה שלי מצדו השני של המעבר, צמודה לחלון ומסתכלת החוצה. היא הזיזה לכאן ולכאן נרתיק מצלמה גדול שהיה קשור לחגורתה ברצועה וסידרה אותו על הבטן, שהתרוממה כגבעה מעל שוקיים עבות. תיק בד מצהיב ומימיה צבאית היו מונחים לצִדהּ. עד לרגע זה לא הבחנתי בה, לא בעת הטיסה ולא בשדה התעופה. אולי ראיתי אותה אך לא שמתי לב. היא לא נראתה שייכת לקבוצת הטיול שלנו. חולצת ג'ינס רחבה נתחבה מתחת לחגורתה, ובליטות התנפחו מהבד המקומט שאת קצותיו לא מתחה כלפי מטה. האם היא זו שנעצרה קודם, היססה אם להתיישב לידי והסיקה שהמקום תפוס? שׂערהּ האפור, המסורק למשעי, ירד על עורפה, חופשי ופשוט, שונה כל כך מן התסרוקות המוחזקות בגֶ'ל של רוב הנשים בקבוצה. מחשבה חלפה בי: זו התסרוקת שהיתה לה בילדותה, לא השתנתה מאז. ראש השֵׂיבה נע קלות, כאילו עקבה אחרי מכונית נוסעת. בלי לראות את פניה הייתי בטוחה ששביל בַּצד מפַסק את שערה וסיכת ראש מהדקת אותו. אחר כך התברר שצדקתי רק בקשר לסיכה. פס מתכת דק החזיק קווצת שיער ומנע ממנה לגלוש למצח. האם כבר ידעה, אחרי שהדלתות נסגרו, שאיש לא עומד לשבת לידי? אולי נעלבה, או כלל לא שמה לב. הציפורניים הכסוסות וכפות הידיים המחוספסות העידו שהיא, בניגוד לאחרות כאן, לא עשתה הכנות טיפוח מיוחדות לקראת הטיול, ומהכתמים הבהירים על מכנסיה אפשר היה לשער שלא כובסו לאחרונה.

האוטובוס עמד שעה ארוכה. הגשם פסק. טרטור המנוע של מיזוג האוויר התערבב ברעש הדיבורים, הקריאות וצהלות הצחוק. כמה אנשים קמו ופנו לשוחח עם היושבים מאחוריהם, נשענים על גב המושב. אחרים התהלכו הלוך ושוב במעבר, או סידרו חפצים ובגדים על המדף העליון. קול המדריך נשמע בקושי. לפתע זקפה את גבה, הרימה יד באלכסון למעלה ומתחה אצבע כתלמידה שמצביעה בשיעור, מתעלמת מהרעש מסביב. מתי יוצאים לדרך, זרקה לאוויר בקול רם, שהיה במפתיע דק יחסית לגופה הכבד, קול שורק בצד"י, כאילו הלשון התמהמהה בגג הפה. כשלא הגיעה תשובה ושום שינוי לא ניכר בחלל ההומה, חזרה ושאלה מתי יוצאים, בלי לחכות לרגע של שקט, עדיין זקופה אך הפעם ללא האצבע המצביעה, באותו קול רם ובאותה שריקה. נימה של תלונה, בכיינית וקצת ילדותית, ליוותה את המילים שהלכו לאיבוד ברעש הכללי. עקבתי מהצד אחרי כל תנועה שלה והתאמצתי לשמוע מה היא אומרת. הרעש באוזנַי נסוג לרקע. אחרי זמן קצר ריפתה את גווה הזקוף, התרווחה במושב ואמרה לעצמה, כמעט בלי להנמיך את הקול, בטח עוד מעט יוצאים. ארשת השלמה התפשטה על פניה, עד כמה שיכולתי לראות ממקום מושבי בצד, ללא סימן של רוגז או אכזבה. שוב הזיזה את המצלמה לכאן ולכאן, הוציאה מהכיס ממחטת בד וניגבה את מצחהּ, הידקה את סיכת השיער וחזרה להסתכל החוצה במה שנראה כשַלווה.

אחרי שעות ארוכות של סיורים בעיר הגענו למלון ונכנסנו ישר לחדר האוכל, בלי לחכות לפריקת המזוודות. רק סועדים מועטים ישבו בו בשעת הלילה המאוחרת. באזור שהוקצה לקבוצה שלנו התמלאו השולחנות במהירות. היא התיישבה ליד שולחן רחב, שכיסאותיו נותרו ריקים מלבד אלה של שני גברים שקועים בשיחה בצִדו השני. מבטי נמשך אליה בהֵחָבֵא. היא רכנה קדימה, מרוכזת בקערת המרק; מפעם לפעם התרוממה ולגמה לגימות גדולות מכוס מים גבוהה. כשקנקן הזכוכית שקרבה מאמצע השולחן התרוקן, הניפה אותו וסימנה למלצרית. נרתיק המצלמה השתלשל מחגורתה, תיק הבד והמימיה שלה היו תלויים על גב הכיסא. המלצרית התחילה להגיש מנות עיקריות. קול דק, שאולי אני היחידה שהבחנתי בו, הגיח מבליל הקולות המהדהדים. מתי נעשה היכרות, הפנתה שאלה לחלל האולם, לא לאדם מסוים. שני הגברים מולה המשיכו בשלהם, כלא שומעים, וגם בשולחנות אחרים לא ניכר שינוי. מתי ההיכרות, חזרה במין כמיהה אחרי כמה דקות. שוב אין עונה. הסקתי שזה לא היה טיולהּ הראשון; נראה שידעה שבטיולים מאורגנים מקובל לעשות סבב היכרות. למה חשוב לה לעשות היכרות, תהיתי, לאורך כל היום לא פנתה לאיש ולא הראתה ולוּ סימן קל של עניין במישהו. מבטה האטום רפרף על פני האנשים בלי להתמקד באדם מסוים. יתכן שמבחינתה זהו נוהל שחייבים לבצע בתחילת טיול מאורגן, חלק מסדר הדברים.

כשהגישו קינוחים קמה, הזיזה את הצלוחית בזהירות כדי שהלפתן לא יישפך עם מתיחת המפה, וצעדה לעבר המדריך שישב ליד השולחן המרכזי. אוזנַי היו כרויות לשמוע. היא נעמדה קרוב מאד מאחוריו, אולי יותר מדי קרוב. לרגע נרתע כשרכנה לעברו. מתי עושים היכרות, שאלה. בטיולי החברה שלנו אנחנו נוהגים לעשות סבב היכרות בערב השני, הדגיש המדריך כל מילה בנפרד. אבל, הגביר את מהירות דיבורו, אם האנשים לא יותר מדי עייפים, אפשר כמובן קודם, כבר הערב. כן, כן, ענתה מיד, כמי שהשיגה את מבוקשה. נִשָּׁאר אחרי הארוחה, הוא קם והודיע בקול רם, והביט סביבו כדי להבטיח שכל היושבים בחלק זה של האולם שמעו אותו. אחדים רטנו שהיה יום ארוך, שהם מעדיפים לעלות לחדרים, להתקלח ולנוח, שהמזוודות עוד לא הגיעו. הרוב, למרות שהשתתקו והסתכלו עליו, לא הגיבו. נִשָּׁאר כאן אחרי הארוחה חצי שעה ונגמור עם זה, פסק בנימה החלטית. הבעת פניה לא השתנתה והיא חזרה למקומה.

חשתי עייפות רבה. בלילה הקודם כמעט לא ישנתי, כי קמתי השכם בבוקר לטיסה. לא היה לי חשק עכשיו לשמוע מה אנשים מספרים על עצמם או להציג את עצמי, אך הבנתי שאין ברירה. לפחות שיהיה קצר. הייתי קצת סקרנית לגבי אחדים שמשכו את תשומת לבי במהלך היום, לא לגביה. לא חשתי צורך לדעת בת כמה היא, מה עיסוקה, מצבה המשפחתי, מִנַּיִן באה. היא נראתה לי מזַן אחר, כזה ששאלות כאלה לא מתאימות לו. אנשים גררו כיסאות מכל עבר וסידרו מעגל במרחב שהתפנה בין השולחנות. היא גררה את כיסאה עם התיק והמימייה התלויים על המשענת, והתיישבה לא רחוק מהמדריך. גם היתר תפסו מקומות, צמצמו רווחים והוציאו כסאות ריקים אל מחוץ למעגל. כשהשתרר שקט, פנה המדריך לאשה הממושקפת מימינו וסימן לה להתחיל. שמחתי שישבתי כמה כסאות אחרי אמצע המעגל ויעבור זמן מה עד שיגיע תורי.

"שמי נירה כץ, מורה", אמרה הממושקפת. שום מילה נוספת לא הפרה את הדממה.

"יוסי כץ, קבלן."

"גבי כהנא, עורך דין, גרים בפתח תקוה. תחביב: טועם יין."

"רותי כהנא, עורכת דין, פתח תקוה, אלא מה?" כמה חייכו; המבוכה החלה להתפוגג.

"גם אנחנו מפתח תקוה," זרק מישהו מצִדו השני של המעגל, אך סדר הסבב לא הופר.

"מטיילים עם בצלאל פעם שנייה. שמי דוד מושייב," גבר גבוה עם רעמת שיער אפורה וגבות עבותות הסתכל על המדריך, והלה הרים את אגרופו באגודל זקור והחזיר חיוך רחב. "דינה מושייב," הגבר הצביע על אשה חייכנית לידו, שגומות חן התגלו בלחייה התפוחות כשצחקה.

"בעלה של רונית לידי, שני בנים וארבעה נכדים, הוד השרון," אמר זה שישב באוטובוס לפני.

"אשתו, מה לעשות. שלושה נכדים, אחד מתוק בצרפת, ארכיטקטית."

כשהסבב התקדם נוספו ספירות והשוואות. "בינתיים השיא הוא שלנו: שבעה נכדים! בחמש וחצי שנים!" אמר גבר קֵרֵחַ וכבד גוף. השיא נשבר לתשעה, נשאלו שאלות ואנשים ביקשו עוד פרטים. צחוקים גלויים פוגגו את המבוכה המאופקת ששררה קודם. נשמעו מחמאות, כמו: "מבשלת מעולה וסבתא נהדרת," כשבעלה מצביע עליה. "אף פעם לא הקדיש לילדים שלו כמו שהוא מקדיש לנכדים," עקצה אשה ברעמת שיער אדומה את המשופם שהגדירה כבן זוגה לחיים. איש שמנמן נמוך גילה שהיה בתותחנים עם מישהו בצִדו השני של המעגל, "לא נגלה לפני כמה שנים," צחקק.

רק אני יכולתי לחוש ברעד הקל בקולי כשהצגתי את עצמי במילים ספורות. מיד הפניתי את ראשי בחדוּת ימינה כדי שהיושבת לידי תמשיך. עתה, כשהרפיון פשט בי, הקשבתי פחות, אך שמתי לב לְשופטת ששׂערהּ אסוף במהודק לפקעת, לְאחד בחולצה סגולה זרחנית מאריג מנדף זיעה, שהגדיר את עצמו כמכור לספורט, ולמבטא דרום אמריקאי כבד של מומחה יין נוסף. מלבדי, מלבד חנה ושלומית, שתי חברות שהגיעו יחד, ומלבדהּ, כולם היו זוגות.

חלק מהגברים פשטו רגליהם קדימה. אנשים כבר דיברו לרוחב המעגל, לא בתורם, התרווחו בכסאותיהם. מצב הרוח הפשיר. מפעם בפעם פרצו בצחוק רם. התגאו בהישגים, בנכדים, בתענוגות הפרישה. כשהגיע תורהּ, לקראת סוף הסבב, קרא מישהו בנזיפה: "שקט, תנו לשמוע!" היא הזדקפה לאט, מתחה אחורה את כתפיה הרחבות ונעצה מבט באריחי השיש ברצפה. בקול שונה מזה ששמעתי עד כה, ללא הצפצוף הדק, הפטירה בחומרה: "טוב. לא נשואה ואף פעם לא התחתנתי ושום ילדים," במהירות וכמעט בלי רווח בין המילים, לא נדבקת בעליצות הכללית. השתררה דממה. בלי להרים את עיניה ובאותו קול מונוטוני המשיכה, "עשרים ושמונה שנים במשרד הבריאות. השנה פרשתי. עוזרת בַּמשרד מפעם לפעם, כשמישהו חולה. בסניף אונו" ואז הֵאֵטה, מתקרבת לעצירה, "תחביב: צילום. טיול מאורגן תשיעי שלי." ואחרי שתיקה קצרה, "אה, שמי. ברנר רבקה. גרה במרכז תל אביב. כל החיים באותו בית."

רק שקשוק צלחות רחוק נשמע מכיוון המטבח, ודיבור של אחת העובדות. נראה שכולם היו המומים. היא התכופפה בזהירות, כמחפשת זווית שהתנועה לא תכאיב בה, התירה קשר בַּשׂרוך וקשרה מחדש, חזרה על כך בנעל השנייה, והזדקפה לאט בגב נוקשה, מבטה נעוץ עדיין ברצפה. איש לא אמר דבר. גם אני התבוננתי בנעליה, שעקביהם הרחבים היו משופשפים ודהויים. נמנעתי מלהִתקל במבטי האחרים כדי לא להיות שותפה לסוד שהחל להתרקם בתוך המעגל. רציתי לדחות את הרגע שבו התחושה, שידעתי שגם אחרים חשו, תהפוך למציאות מעיקה שתאפוף אותהּ, בלי שתדע. תוך זמן קצר נקום ונתפזר לחדרים. שוב הייתי מרוצה שלא חסכתי בכספי והזמנתי חדר לבד.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.