החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כשג׳ירפה הופכת למגדל אייפל

מאת:
הוצאה: | 2022 | 224 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

זהו סיפורם של ענבר שהיתה שמנמונת ואלישע, שנותר חכם. מזל שהיא הטיפוס היוזם, כי אחרת הם אף פעם לא היו מנסים לעטוף את החוכמה שלו, בשמנמנות שלה. חבל שהוא לא הטיפוס המשתנה, כי אחרת זה היה מצליח.

ביריד אמנות בניו יורק, עומדת ענבר, אישה צעירה ובודדה, מול ציור של אגון שילה וממררת בבכי. לימים, היא מקלידה מכתב לגבר שהיה שם לרגע מול העבודה והחליף איתה מילים ספורות. הוא עונה לה והיא משיבה מיד. כך נמשכת חליפת מכתבים אינטנסיבית במשך מספר חודשים, בין פריז לתל אביב.

ענבר רגשית מאוד, מוצפת לעתים וחכמה, מקפידה לעבור דירה פעם בשנה ולהותיר אחריה כמעט את כל חפציה. אלישע ידען ומרוחק אך עושה מאמץ, כן ומתמשך, לשתף איתה פעולה בניסיונותיה לחפש תשובה לשאלה שלא נשאלה. על עצמו הוא לא מגלה דבר. בחסות דיונים אינטלקטואליים על אמנות ומוזיקה, מתגלות שתי הדמויות ומתהדק הקשר. למרות הריחוק הקר שלו, ואולי משום כך, היא מוצאת אצלו אוזן קשבת. היא שוטחת במכתבים, לראשונה בחייה, את קורות "הקיץ של איתן", הקיץ שהפך אותה מילדה שלמה לאישה פצועה ושינה את חייה לעד. הריקוד הזוגי המוזר נמשך, עד שמותו של אדם קרוב מאלץ את ענבר לחשוף את האמת הדרמטית שעומדת מאחורי ההתכתבות.

סיגל נעים היא תל אביבית, יזמית עסקית, אוהבת אומנות ומשוואות בשני נעלמים, אמא של תום ורומי, סבתא של הכלב פו הדוב ובעלת הכיור הנקי ביותר בעיר.

מקט: 15101440
זהו סיפורם של ענבר שהיתה שמנמונת ואלישע, שנותר חכם. מזל שהיא הטיפוס היוזם, כי אחרת הם אף פעם לא היו […]

1.6.12 | לילה. מאוחר

שלום,

אני יודעת שאין סיכוי שתזכור. זה היה מפגש קצר מדי, מזמן מדי. אני מניחה שהוא היה נטול כל משמעות מבחינתך.

אני שכחתי אותו, את המפגש בינינו. בימים שאחרי עוד זכרתי, אך לאט לאט הוא התערבב עם אינספור דמיונות ואירועים אמיתיים, עד שבמקרה, אירוע פעוט העלה אותך בבהירות לתודעתי. כעת, למרות ניסיונותי להפריד את הפגישה ההיא מהרעש הכללי, אני מצליחה לחלץ רק שברי רגעים ותחושה אחת חזקה. תכף אספר לך עליה.

אני שוכחת המון. שוכחת פרצופים, שוכחת שמות. אני לא מצליחה לשכוח תחושות, אבל מה טעם בתחושה שאיננה מחוברת לאירוע, שם או פרצוף?

אני מציצה לחלקי תמונות בתא הזיכרון שיוחד לך, רגע לפני שהחריץ האחרון נעלם. עמדת שם, ארוך גפיים, עם חן משונה כל כך. באצבעות שנראות ערוכות בכל רגע לרחף על קלידי פסנתר, אחזת משהו לבן.

עברתי דירה השבוע. שוב עברתי דירה. אני עוברת כל יוני לדירה חדשה, כבר שמונה־עשרה שנה. מקפידה לעבור לבד. שוב ניתקתי קשרים (מה שאפשר), שוב זרקתי דברים (את הרוב), שוב מיינתי. כרטיס עם שמך נפל מהערימה. שום ייחוד אין בו בכרטיס הזה. חלק, לבן, עם פונט בנאלי, קל להצמיד אליו כתובת סתמית של מגדל משרדים שגרתי, מקצוע משעמם. חוף מבטחים מושלם. רק בערימה אצלי הוא נראה אחרת, מוכתם, פרושׂ מחדש לאחר שהיה מקומט בכף ידי. למה קימטתי אותו? איזה מין יצר אלים תקף אותי פתאום? אינני זוכרת. אני בוהה בכרטיס, מבינה שטוב לא היה שם ולא מצליחה בשום אופן לשחזר מה כן היה.

שלפתי את הכרטיס מתוך הערימה והחלטתי לנצל הזדמנות. אני צריכה טובה. כתבתי קודם שאספר על התחושה שנותרה צמודה לכרטיס. אני לא יודעת באילו מילים להשתמש. אני לא רוצה לומר משהו רע, אני לא רוצה להעליב, אבל אני חייבת להסביר באופן ברור. בבקשה אל תכעס. אני מנסה. אם לא אצליח פשוט זרוק את המכתב הזה לפח. לא אטריד אותך יותר.

הנה, אומר זאת וזהו: אטימות. זה הדבר שמתויק אצלי עם הכרטיס המקומט שלך. תחושה עזה של אטימות סטואית. לא, לא משהו רע. לא קהות לרגשות האחר. משהו אחר, משהו מוגן. מין שכבה כזאת שמצפה כל עצב ועצב בנפרד, בתוך גופך. וגם שכבה נוספת שמצפה את העור כולו, כמו שעווה גמישה. העיניים רואות, האף מריח, הראש עובד, אבל העצבים מוגנים מאוד, כמו איטום של גג מפני חדירת הגשמים.

אז הנה הטובה המבוקשת: תוכל בבקשה ללמד אותי איך נאטמים כך?

תודה,

ענבר קוהן

נ’ב:

שכחתי להסביר איפה נפגשנו. אולי זה לא התיאור השלם. זה מה שהצלחתי לבנות עכשיו מתוך קרעי הזיכרונות. אולי משהו מזה יצלצל לך מוכר ותוכל להבין ממי המכתב הזה. ואם לא, אולי סתם תסכים לעזור לאדם זר לגמרי.

אז הנה התמונה שבראשי: זה היה ביריד אמנות בניו יורק, לא מזמן. בהיתי בציור של אגון שילה, הזלתי דמעות בגלל העצבים האלו שלא מכוסים בכלום. עמדת לידי, המון זמן, בסבלנות כזאת, בעיניים נעוצות בתמונה בלבד, כאילו חירש ואילם אתה. לא אמרת כלום. בתמונה שבראשי אין לך תווי פנים, חוץ מעיניים עצובות ויפות מוקפות בקמטי חיוך. הטלפון צלצל. מחיתי את הרטיבות המיותרת בגב ידי ועניתי בעברית. כשסיימתי את השיחה המשכת להסתכל על הציור ואמרת בעברית, שבין כל האמריקאים מסביב נשמעה כאילו התגלגלה כל הדרך מתל אביב: ‘את יודעת שגוסטב קלימט תמך באגון שילה?’ ידעתי זאת. ידעתי גם ששילה מת ימים אחדים לאחר מות אשתו ההרה, במגיפת השפעת הספרדית שהשתוללה באירופה. דמיינתי את ימיהם האחרונים ולכן הדמעות הגיעו, בלי שום הזמנה ואפילו בלי התראה מספקת. אתה המשכת וציינת שהגלריה הזאת מציגה גם ציורים שלו, ‘כדאי לך להסתכל,’ אמרת בקול שאינני יכולה לשחזר. לא שאלת על הדמעות הסוררות, לא הצעת ממחטה. חייכתי במבוכה, אוחזת בידי כרטיס עם שמך עליו. אתה נעלמת לבלי שוב, ואני בשלווה משונה הלכתי לחפש את העבודות של קלימט.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כשג׳ירפה הופכת למגדל אייפל”